נורית. 

אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה.

השמים מתקדרים כשאני יוצאת ממכון הטיפולים. אלי מהדס אחרי, מנער בתנועות מונוטוניות את הכדור שקיבל מנועה התרפיסטית.

מתלבטת בין מונית לאוטובוס, אלי חייב לחזור לבית הספר, ובמשרד מתחילה עוד מעט ישיבת צוות. אני אמורה לנהל אותה. איכשהו.

מגששת אחר מזומן, הארנק מנדב לי שטר אחד ורוד, ואחרי חיטוטים נמרצים הוא מקיא עוד שלושה שקלים. זהו.

אני נאנחת. ריבון כל העולמים רק חכה עוד קצת עם הגשם. ושלח לי כסף, אבא. אני מהרהרת בדומיה בשלושת השטרות הכחולים שעברו זה עתה לנועה. כמו בשבוע שעבר וכמו גם בשבוע הבא. לגדל ילד אוטיסט עולה כמו עשרה.

טיפות קטנות מתחילות לדקור את האוויר הקר. אלי, שכבר פקעה סבלנותו, מקפץ על שפת המדרכה. מתעלם מהצפירות, מהרוח, מהגשם.

'פלוס אחד לאוטיזם' אני מהרהרת במרירות, 'ירקדו גם בגשם שוטף בלי להוציא מילה'.

עוצרת מונית, אבקש מרבקי להלוות לי מזומן כשאגיע למשרד. לא מסוגלת להיסחב עם ילד אוטיסט בגשם כזה.

הסערה כבר משתוללת כשאנחנו בדרך לבית הספר, משם למשרד. ואין לי מושג אפילו עד כמה עצמתית היא תהיה.

רק כשאתי מתקשרת אני מתחילה להפנים.

"נורית?" הקול שלה שקט, מהוסס. "את זוכרת את ישיבת הצוות? אנחנו מחכות לך, כולנו."

אלי בועט בכיסא הנהג, רעם מחריד את השמים. פאאא-בום. "כן, אני בדרך, אתי" אני נאנחת, "שלחתי לכן אקסל מסודר בדרייב, תתחילו למלא אותו ואני אכנס עוד מעט, קיבלת את הקישור?" אני מהנהנת לנהג שמשלח בי מבטים נזעמים, תופסת את אלי בחזקה.

אתי מהמהמת, "אההמ נורית" הסבלנות שלי כמעט נגמרת, הידיים שלי כואבות ואלי מסרב להרגע. "נראה לי ששלחת לנו את הקישור הלא נכון" היא אומרת, אני שומעת ברקע את רבקי מהסה אותה, "תדברי איתה את" לוחשת אתי לרבקי, הראש שלי מתחיל לכאוב. מה שלחתי להן.

"נורית" תופסת רבקי את הקו, "שלחת לנו קישור מוזר" היא משתעלת, "תיקיה בדרייב עם המון טפסים ומסמכים" הלב שלי צולל באחת.

"איזו תיקיה, רבקי" הקול שלי יוצא צרוד, "מה כתוב עליה?"

"אלי- הסכמה לאימוץ" היא אומרת בשקט.

המונית דוהרת במורד בר אילן, אלי בוהה בכדור הזוהר, מנותק. רק הלב שלי קופא על המקום.

"אני בדרך, אתי- סליחה.. רבקי. תבקשי מכולן לא לפתוח את הקובץ, אני כבר מגיעה" אני אומרת בשקט. מנהלת משרד עם אפס כח.

אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה. בעצם גם לא לפני כן.

אתי. 

סערה לא שואלת מתי לפרוץ.

"הצ'קים" מזכיר לי נתי לפני שאני יוצאת לעבודה. "תפקידי אותם בהלוך, בסדר?"

אני בולעת. גולה שחורה יושבת לי בגרון. "אתה זוכר שמחר העשירי?" אני מחזירה לו בשאלה, משפילה עיניים מול הכאב החשוף שעל פניו. "זוכר" הוא עונה לי. "ואין לי מה לעשות" הוא מוסיף בשקט. מיואש.

הלב שלי רועד. "נתי אם אנחנו לא מפקידים את כל ה-" "די!" הוא קוטע אותי בקול. "די, אתי, אני בעצמי לא עומד בזה. אין לי מה לעשות" הוא נושף, "מיציתי את כל הגמחים האפשריים. די. נגמר".

הגולה שבגרון כבר עולה לי לעיניים, אני עוצרת את הדמעות בכח. עוד מעט. עוד מעט.

"ומה יהיה מחר?" אני מתעקשת, הוא לא עונה.

כשאני יוצאת מהבית, הוא אומר אחרי, "אין לבנק באמת מה לעשות" אני שומעת את הפחד בקולו, "את הדירה הם כבר מישכנו. מכאן והלאה אני באמת מרים ידיים".

"יום טוב, נתי" אני מעדיפה לדבוק באופטימיות. "תצליחי" הוא מברך אותי חזרה.

וכל הדרך לעבודה, אני שואלת את עצמי. איך נראית אישה עניה.

מציצה בקירות הכהים של חנויות הבגדים, אישה צעירה, אוטוטו אמא. נעלים שחורות. חצאית וחולצה תואמות. יבורכו ההורים הטובים שלי. כמה הרעיפו עלי לפני החתונה.

איך נראית אישה עניה. אני מסרקת עם האצבעות את הפאה, מתעקשת לשאול את עצמי. גומאת את ירושלים ברגל, כי כסף לרב קו אין. איך נראית אישה שבעלה השקיע את כל כספם בחברה כושלת. איך נראית אישה שאין לה שקל.

אין לי תשובות.

רבקי. 

לפעמים סערה פורצת באביב.

אתי בוהה בי בעיניים גדולות. נורית נשמעת מכווצת לגמרי, הלב שלי יוצא אליה.

"בואו נגמור עם הפרויקט של אביב" אני אומרת לה, מכוונת גם לשאר העובדות. הן מפסיקות להתלחשש, מביטות בי בתמיהה. "אבל אנחנו אמורות להתחיל ישיבת צוות" אומרת מיכל, "עוד שעה כבר הפסקת צהריים, כבר עבדנו מספיק היום" היא מפהקת.

אני מביטה בהן בעיניים גדולות. הנזק כבר נעשה, זה וודאי. נורית לא מדמיינת מה מצפה לה כשתבוא למשרד.

"טופס הסכמה למסירה לאימוץ" לואטת שבי בשקט, "אתן קולטות איזה פצצה מתקתקת נורית שלחה לנו?"

אף אחת לא עונה לה. אתי מהבהבת אלי בעיניים מלאות כאב. מיכל נושמת עמוק. אני מחליטה בכל זאת להתעקש.

"בואו נתיישב ליד העמדות שלנו", אני מפצירה בהן, "כשנורית תיכנס היא תראה אותנו שקועות בעבודה", אני יוצאת מחדר הישיבות, "אני הכי קטנה כאן, כולה בחורה צוציקית בת עשרים ושתיים" אני מחייכת, "אבל בבקשה, בואו ננסה להקל קצת על נורית". יוצא לי קצת עילג, אבל הבנות מתקדמות לכיוון העמדות שלהן.

אני פותחת את הפרויקט. מדליקה מוזיקה שקטה. מעולם לא עלו במשרד שלנו נושאים כאובים כאלו. לא הייתי מעלה על קצה דעתי שנורית סוחבת תיק כבד כל כך. הבוסית התמירה והנמרצת, מתקתקת כל בוקר בנעלי עקב נמוכות ודורשת מכולן לעבוד עם חיוך ואנרגיה. נורית.

גם עלי לא רואים כלום. אני מהרהרת. בחורה צעירה, לבושה במיטב המותגים. מקדמת פרויקטים בצעדי ענק, עובדת בחופשות, אקסטרות ובונוסים.

אף אחת לא מדמיינת מאיזה שבר אני מגיעה. ילדת פנימיות ממשפחה מרוסקת.

"רבקי" קוטעת אותי מיכל מהעמדה שלה, "תקפיצי לי את הפרויקט של גוטמן" היא צועקת, "אני מעתיקה מהם כמה סעיפים בשביל הפרזנטציה". אני שולחת לה. שמחה שכולן עובדות. מינימום של השפעה כן יש לי.

אני מגחכת. אם היו לי עוד קצת אנרגיות, הייתי מנסה להשפיע על החיים שלי, צובעת לי בגוונים ורודים את המציאות. 

בית. הורים. משפחה. חברות. כסף. אני מדמיינת שפע של אושר. הפרויקט של אביב בנתיים מתקדם מולי על המסך בצעדי ענק. "מציירים להם עתיד טוב יותר" זועקת המודעה שמולי. אני ממרכזת את הטקסטים לשמאל, ממירה לרספונסיב ושולחת לאתי להגהה סופית. "אמן" אני מחייכת למודעה המעוצבת. אמן ואמן.

מיכל.

סערה היא לא סיבה לעצור את החיים.

שקט במשרד, רק תקתוקי עכברים והקלדות. מוזיקה שקטה מכיון העמדה של רבקי.

לפעמים אני משתגעת מהשגרה הזו.

אתי והחיוכים שלה. נראה כאילו היא מתאמצת להפוך כל דבר לחיובי. כשהגיע חשבון חשמל מנופח למשרד, ונורית כמעט התפקעה מעצבים, שמעתי אותה צוחקת לבעלה בטלפון. "שותפים לצרה" היא אמרה לו, משלימה סיבוב בכיסא המשרדי.

אני פותחת את הדרייב השיתופי, מורידה את הבריף של מדרג. היום אני יוצאת מוקדם, יש לי משמרת עם אמא באיכילוב. מחלקת אונקולוגיה.

בלי להתכוון אני מצטמררת. אם מישהי כאן היתה יודעת עם מה אני מתמודדת. מה אני סוחבת.

לא רוצה להיות מרירה, אני מחליטה אחרי כמה דקות של בהיה במסך. מי קהל היעד של העסק, הבריף עוד פתוח מולי. ריק.

ריח חריף של חיטוי עולה בזכרוני. אמא שוכבת על המיטה הגבוהה, בפנים חיוורות ועיניים עצומות.

די, אני אומרת בקול. רבקי מרימה גבות. אני קמה להכין לי קפה. היא מצטרפת.

"את מוטרדת היום" היא אומרת תוך כדי בחישה, מעלה לי דמעות.

רק כשאני מתכופפת להוציא חלב מהמקרר הקטן, אני עונה לה. "יש לי משמרת עם אמא שלי באונקולוגית", העיניים שלה נפערות בתדהמה. "כל פעם מחדש אני נגמרת בעצמי" אני אומרת.

אין לי מושג למה אני מספרת לה. לבחורה הצעירה והמפונקת הזאת. מה היא יודעת על סבל. מה היא מבינה בכאב.

כל אחד סוחב חתיכה של סתיו.

נורית נכנסת למשרד, פונה אל חדר הישיבות. עיניים אדומות, מעיל סחוט.

רבקי ומיכל מביטות זו בזו, מיכל שופתת תה. היא נכנסת לחדר הישיבות, מניחה את הכוס מול נורית.

"תודה" אומרת נורית, הקול שלה צרוד והלב של מיכל יוצא אליה.

"לקרוא לכולן?" היא שואלת. "או שאת צריכה עוד שקט?"

נורית מתרוממת, תולה את המעיל הרטוב על אחד הכיסאות, "שקט אני לא רוצה", היא מבליעה חצי חיוך. "תקראי לכולן, נדבר על הכל".

אחת אחת הן נכנסות. רבקי מתיישבת ליד מיכל, משוחחת איתה בשקט. אתי מתרווחת על כיסא, מתכרבלת עם צעיף עבה. גם שבי וחדווה מגיעות, מניחות עוגיות ובקבוקי שוקו במרכז. מִדָּיינות על שני סעיפים בבריף של מדרג.

"יהתחלנו" אומרת נורית כשכולן משתתקות. "אתן בטח רוצות לשמוע מה עם אלי שלי" צל עובר על פניה, היא נראית פתאום עיפה כל כך, לאה.

הן שותקות כולן. אי אפשר היה להתעלם מתוכן התיקיה שנשלחה בטעות, רק השם שלה עורר בכולן סערה.

"להבין פתאום" שוברת אתי את הדממה, "שהבוסית המוצלחת והמוכשרת שלנו מתמודדת עם סיפור כל כך לא פשוט" היא מביטה בנורית בעיניים רטובות, "זה-" ולרגע נראה כאילו נגמרו לה המילים.

נורית מביטה בה במבט טוב, אחר. "איך נראית אישה", היא בולעת רוק, "שהבן היחיד שלה הוא אוטיסט" היא מעבירה מבט על כולן, "וכעת היא נאלצת למסור אותו לאימוץ?".

הן עונות לה בשתיקה. רק הסערה שבחוץ משמיעה את קולה. פאך פאך. וואאם.

"איך נראית אישה שמלווה את אמא שלה כל שבוע לאונקולוגית?" שואלת פתאום מיכל, הקול שלה רטוב, וכולן מפנות אליה מבטים תמהים.

רבקי עוצמת עיניים לשבריר שניה, "איך נראית ילדה שגדלה כל החיים בפנימיות?" היא אומרת בשקט, והקול שלה לא רועד במאום.

המבטים של כולן מתרחבים מרגע לרגע. המסיכות מתקלפות פתאום, ולרגע אפשר לראות כמה כולן שבריריות, פגיעות, רכות כל כך.

"מבחוץ אנחנו נראות כל כך שלמות, כל כך מושלמות" לוחשת אתי. "התרגלנו לשגרה של חיוכים ומסכות, שלום שלום ומה נשמע והכל בסדר" היא מתיזה את המילים בשקט. בכאב.

נורית מתרוממת, אוספת את כולן אליה במבט ארוך, "בואו ננסה להתרגל לשגרה קצת אחרת" היא אומרת ברבע חיוך, "לשתף, להבין, להיות קצת פחות-"

הן מחייכות אליה, האוירה בחדר הישיבות נעשית חמימה יותר, קרובה.

"פחות שגרתיות" משלימה אותה רבקי. וכולן מחייכות.

כל אדם נלחם באיזה קרב

כל אחד סוחב חתיכה של סתיו

כל אדם בסוף הוא זרואין לדעת מאיזו מלחמה חזר. [נעם חורב]

חתונה בדיעבד

הפקק השתרך לו והשתרך. במעלה הכביש אליו טיפסה המכונית נצצה שמש, אדומה כדם. הזיעה זלגה במורד עורפה, אל תוך הצווארון.
"אוף, אני מזיעה!"
בעלה שתק, כאילו זיעה שנושרת אל תוך הצווארון אינה הדבר הכי נורא בעולם.
"מה זה חתונה בלי חתן, בלי כלה…" ניסתה שוב. "בשביל מה לעשות אירוע, להוציא כל כך הרבה כסף, אם אין באמת חתונה?"
בעלה הסתכל עליה, רק לרגע, כדי לא להסתכן בנהיגה בלתי-זהירה.
"דברנו על זה אינסוף פעמים," הטמפרטורה במכונית התחילה לרתוח. "זו ההחלטה של הילדה- -"
"ילדה!" היא התנשפה.
"…ואנחנו נכבד אותה. ואת מוישי ואת התהליך שהם בוחרים לעבור."
"אבל זה טירוף!" היא כמעט צעקה. "לערוך חתונה בתנאים כאלו…" הצמרמורת איימה לשבר את כל גופה.
"בבקשה, תנסי להחזיק את עצמך," הוא כמעט התחנן. "לילדה זה חשוב, ואנחנו צריכים לתמוך בה. בשביל מה יש הורים? בשביל הרגעים בהם אנחנו חוגגים יחד, או חלילה…"
דממה לוהטת השתררה ברכב. אבל היה לה טוב להבין שגם לו זה קשה.

"הילדה", חודש לפני
המילים "שדכנית בכאילו" הופיעו על הצג. רגע היססה, במשנהו דיברה לעצמה.
'הרי החלטתם שאתם רוצים לעבור את התהליך.'
'כן, אבל…' התווכחה עם עצמה.
'אפילו הפסיכולוגית שלך חשבה שזה יעזור לך ל- -'
'לא רוצה לשמוע את המילים האלו!'
'הטלפון ממשיך לצלצל, אולי לפחות תשמעי מה היא מציעה? את לא מתחייבת לכלום.'
הטיעון האחרון הוא שהכריע את הכף.
לקחה נשימה עמוקה, אולי מדי, כי החדר החל להסתחרר סביבה. פקדה עליו לעצור והצליחה לענות לשיחה ברגע האחרון.
"כן?"
"שלום, חיפשת אותי?"
"כן, אני…" השתגעתי? אין לי יום ואין לי לילה, אז אני מחפשת רעיונות הזויים?
"איך אפשר לעזור?"
"תגידי, זה…" רק כשעלה הכאב באצבעותיה הבינה שהיא לופתת את חוט הטלפון.
"כן?" קולה של השדכנית הפך להוט.
"זה מקובל ה… הדבר הזה?" לפיתה נוספת, כבעווית.
"איזו שאלה!" הקול מטפטף דבש.
"אז מה… יש לך להציע?"
"רגע, לא כל כך מהר!" התמונה מתהפכת. עכשיו השדכנית מערימה מכשולים, ואילו היא הלהוטה. "אמא של מוישי," קולה הפך רך פתאום. "ספרי לי קצת עליו."
"ובכן, הוא… ה- -"
"בזמן הווה. רק כך זה יעבוד."
מצחה התעקם בחשדנות. "מי את?"
"שדכנית ופסיכותרפיסטית. אבל את, אמא גיבורה, שרוצה לעבור תהליך משמעותי עם החתונה הזאת."
"נכון." הדמעות הצטופפו במקום הקבוע בגרון.
"ואת רוצה להשלים עם מה שאפשר, ולחגוג מה שנשאר."
"מדויק." קולה רעד. "איך זה הולך ביחד?"
"הולך." השדכנית לא חסה עליה. "כמו שהוא הלך. אבל אני רואה שקשה לך, אולי נפגש כדי להשלים את התהליך. מחר בארבע?"
"בסדר." שלא בטובתה נאלצה להסכים. או אולי רק בטובתה, ברצון האנוכי שלה, כי לא ברור את מי מלבדה התהליך המשוגע הזה משרת.

למחרת, שעה ארבע אחר הצהריים
"אמא של מוישי!" הכל מוקפד וממותג עד קצה המשקפיים. אפשר היה לחשוב שהיא סטייליסטית, לא שדכנית. "התחלת לספר… בן כמה מוישי?"
"אז, כש…?"
"עכשיו," היא רוטנת. "מה משנה מה היה אז?"
"בן עשרים." מרגע לרגע הרגישה יותר מטופשת.
"ומה עוד את יכולה לספר על העבר? בזמן הווה כמובן."
"הוא…" לא לבכות. "עדין מאוד, מתמיד עצום. על פניו תמיד יש אור… ו…"
"רגע, יש לי עוד שאלות. הוא בריא?" הטון ענייני.
"הוא… מה?!" הרגישה את החום עולה בה.
"שאלתי אם הוא בריא. שאלה לגיטימית בשידוכים, לא?" מבעד למשקפיים, מבטה של השדכנית חודר.
"כן." ביחד עם הגיחוך, התפשט בתוכה גם עוד משהו, שחור ורע.
"תחביבים?"
"אין." רק אחד.
"בכל זאת?"
"לרקוד." יותר מדי." זהו. היא אמרה את זה. אבל הפכה בן-רגע לשלולית.
להפתעתה השדכנית לא המשיכה ללחוץ. "ומה את מחפשת בשבילו?"
הרימה ראש, ממצמצת בהפתעה. "בחורה, טובה, עדינה…" בלעה לרגע, "בלבוסטית." שוב גיחוך. "שתדע להעריך את התורה שלו." יפחות קורעות לב.
"אוקיי. סיימנו. אתם יכולים לקבוע תאריך, כי יש לי בדיוק את הכלה-בכאילו בשבילו."
"בת כמה?"
"עכשיו בדיוק מלאו לה עשרים."
"יש תמונה?"
"בשביל מה?" היא תמהה. "אני מפיקה אירוע יוקרתי, אבל החופה לא באמת מתרחשת. העיקר שאת רוצה לעבד את האבל וגם להחזיק את התקווה – וגם האמא השניה." היא משתהה. "ומלבד זאת, חשבתי שתלמיד חכם לא מתעניין בזוטות."
זעם עולה בה. "ואם לא ארצה להמשיך?" מבעד לדמעות פיה מתעוות.
"אמא של מוישי. חשבתי שאני לא צריכה להסביר שאם לאה היתה, נניח, בת חמש עשרה, ועכשיו היא בת שמונה עשרה, אז אין תמונה עדכנית." השדכנית סגרה בנקישה את הקלסר שבידה. "אבל דמי שדכנות את משלמת בכל מקרה. ואם תקיימו את האירוע, אז אני גם מפיקה אותו. בכל מקרה לא נראה לי שהיית מוצאת מפיקה אחרת."
מצאה את עצמה ממשיכה להנהן בטפשות, הדמעות עדיין זולגות בלי שתטרח לנגב אותן.
"ואם… אם אני רוצה לדבר עם האמא השניה? לברר שזה באמת מתאים?"
"אמא של מוישי," קולה הרך של השדכנית שוב צלף בה. "תזכירי לי, למה פנית אלי? למה רצית לחתן בכאילו את הבן שלך, שעזב את הבית ואת הדרך?"
"רציתי להצליח לבכות."

בערב
בערב היא המשיכה לבכות. ובכתה עוד. ועוד. בעלה יצא חרש לקנות לה עוד טישו. מהסוג הרך.
"קחי," הוא הניח לפניה. "הרי דיברנו על זה."
"אתה לא מבין," מחטה את אפה בקולניות. "היא אישה רעה. רעה וסדיסטית."
"ובכל זאת, קיבלת מה שרצית."
"נכון… במובן הזה היא יודעת מה היא עושה. אתה חושב ש…" הביטה בו לרגע בעיניים אדומות. "שכדאי ללכת עם התהליך עד הסוף?"
"מה הבעד והנגד?" תמיד הוא הרציונלי מביניהם.
"אני כבר קיבלתי את מה שרציתי. השאלה אם הוא קיבל."
הפעם הוא נשא אליה מבט, אדום לא פחות. "ואיך הוא יידע מזה?"
"לא יודעת, אבל משהו בלב אומר לי שהנשמה שלו תדע, שאני נותנת בו אמון שיחזור."

שנתיים אחרי
הפקק השתרך לו והשתרך, בדרך מישורית הפעם, בשמש אביבית מחייכת של בני ברק.
"אוף!"
שתיקה.
"איזה פקקים!" ניסתה שוב.
בעלה חייך לעצמו. "שנחזור הביתה?"
"מה פתאום! אני רוצה לראות את הילדה!"
"אז בואי נסכם, שהדרך היתה שווה."
שתיקה השתררה ברכב, כהודאה.

כמה ימים קודם
הדלת שנפתחה גילתה את הזוג המאושר, שהגיע היישר מבית היולדות.
שוב מצאה את עצמה מדברת לעצמה. 'איזה נס!' אנחת רווחה, 'פשוט נס שלאחר ששניהם חזרו, שני הצדדים החליטו שכבר ביררו הכל, אז למה לא לגשת לשידוך, הפעם באמת?'
אבל בקול, אמרה רק: "לאה, לא רצית ללכת לאמא שלך אחרי הלידה?"
לאה צחקה. "את שוכחת שאחותי ילדה לפניי? איך אמא שלי תטפל בשתי יולדות?"
"אני מוכנה לטפל גם בעשר כמוך!" נישקה אותה. "אבל ההורים שלי מגיעים. תתארגני ובואי תאכלי כל עוד הקטנטונת ישנה."
"היי, מה איתי?" מוישי העמיד פני נעלב.
"קודם תוריד את החליפה והמגבעת, תרגיש בבית!"
"תמיד."
ולרגע האחד הזה, בו טבעו עיניה בעיניו העמוקות של הילד שלה – הילד הצדיק שלה, שברח רחוק, ועתה שב – היא ידעה שהכל היה שווה.

כאבי גדילהאורית ח.

היא ישבה במשרדה המכובד, מתקתקת במקלדת במהירות, בעוד שעתיים היא צריכה לצאת, וכמות המטלות שנחתו עלייה היום- לא אנושיות.
יעל ליון, היא יועצת המ"ס הטובה ביותר במשרד , אין על זה ויכוח, היא מוכיחה את עצמה מפעם לפעם- שאף אחת לא תעבור אותה- לא במהירות, לא במח החריף ולא במקצועיות שרכשה עם השנים.

בעוד היא מנצלת את הזמן הקצוב שנשאר לה היום במשרד, הטלפון מצלצל- היא דוחה את השיחה, אין לה זמן מיותר לדיבורי סרק., אך הטלפון לא מפסיק לצלצל, בלי לשים לב היא עונה, ומתחרטת על זה.
"שלום, גברת לוין?"
"מדברת, עם מי לי הכבוד?"
"מדברת ברכי טישלר, המזכירה של הסמינר"
"צהריים טובים ברכי, זה דחוף?- הזמן שלי דחוק כרגע.."
"דחוף קצת, הרבה"- היא עונה בשלווה שאופינית רק לה.
"בנוגע לביתך תמר"
"כן"- עונה יעל בלחץ לא מוסבר, בדרך כלל בשיחות טלפון כאלה ואחרות היא ממשיכה בעבודתה, ולא שובתת לגמרי, אך הפעם זה משהו אחר, הלחץ לא מרפה ממנה- מה כבר יכול לקרות ביום שגרתי, בשעה שתיים עשרה בצהריים?-

"רכזת השכבה בקשה ממני לתאם איתך יום ושעה לפגישה דחופה- מסתדר לך מחר בעשר בבוקר?"
"פגישה חשובה?" ליעל נהיה חם מידי, היא יצאה למרפסת המשרד- לפחות שם יש אויר, אבל לה בפנים עדיין חנוק. צמד המילים הללו מכות בה בכל פעם מחדש, היא לא מבינה למה עדיין לא התעכל לה שלתמר ביתה בכורתה-קיימות בעיות התנהגותיות קשות- ובבעיות מטפלים.
"בנוגע למה הפגישה?"- שאלה יעל בהיסוס
"בעיות התנהגותיות כמובן"- היא ענתה בשלווה, שיעל לא יכלה לסבול.
כן, זה ברור לי, אבל מה קרה דווקא עכשיו?"
"היום היא פרצה גבולות, זה לא יכול להמשך כך- , היא הושהתה היום לבית, את השאר נשמור לפגישה, "
"מחר בעשר מסתדר לך?"- היא שאלה שוב, והפעם העלתה טון, יש לה עוד מלא מה לספיק, אין לה זמן להסביר לכל הורה את פשר הפגישות שהיא בעצמה לא מודעת לסיבתם.
"שהיה, מחר בעשר, כל טוב"
יעל חזרה לחדרה, יש לה עוד מלא מה להספיק
כבד לה בלב, השיחה רק הוסיפה אש למדורה הקיימת.
המח החריף שלה, לא יכול להמשיך לעבוד כרגע, כבד ועמוס לה.
היא סגרה את הכל, המטלות יחכו לה בסבלנות למחר.
יש לה עכשיו מטלה יותר חשובה- להיות אמא בפעולה, נפשה של תמר זקוקה לה, לעזרה שלה.
היא העבירה את האצבע במהירות, לא ענינה אותה השעה, גם ארוחת צהריים עדיין לא בשלה…

היא יצאה לרחוב הקריר, זו הפעם הרביעית השנה שתמר חצתה את גבולות הסמינר,
ובפגישה שעברה הובהר העניין- שבפעם הבאה- תמר לא תוכל להמשיך ללמוד במוסד.
אין לה כוחות למלחמות, מספיק להכנס לסמינר, הם נלחמו ימים ולילות.

היא פותחת את דלת הבית, תמר שם, אוכלת וקוראת עיתון- כאלו הכל כרגיל.
"שלום תמר"- הנחה כבדה נפלטה מפיה, אפילו חיוך היא לא ניסתה לזייף.
"נחמד ממש שהבת שלי בת השבע עשרה מבלה יום שגרתי ורגיל בבית עם עיתון"
"זה לא באשמתי, אמא"- היא ענתה ברוגע, כאלו לפני רגע לא סולקה בבושת פנים.
"אז באשמת מי זה?, באשמת המורה אלחרר?, אולי באשמת המנהלת, או הרכזת?או אולי באשמת המזכירה שהתקשרה לתאם פגישה?-" – יעל לא יכלה לשמור את העצבים בפנים, זה חוצה כל גבול-
האדישות וההתנהגות שלה. ואפילו לא אכפת לה- והיא לא מבינה את מקור הבעיה.
"מתי המזכירה התקשרה לתאם פגישה?"
"ממש עכשיו- הפגישה מחר בעשר בבוקר".
"תהני.."- היא לחשה והמשיכה לבהות בנקודה לא ברורה.
"בטח יהנה, אשב שם גם על כוס קפה ועוגה"- אמרה יעל בהומור מופרח.
יעל צעדה בכבדות למטבח, מאוחר מידי,
לא כל בני הבית אשמים בעניין.
היא החלה לטגן שניצלים והרתיחה פסטה,
היא רצתה לשכוח מהכל, אבל מחר בעשר בבוקר הכל יצוף מחדש,

הלילה עבר, הבוקר בא.
ואיתו הפגישה,
היא התארגנה מהר, הודיעה למנהלת המשרד שתאחר, התנצלה על היציאה המוקדמת אתמול, וניתקה.
היא נכנסה בשערי הסמינר, עם עוד כמה תלמידות מאחרות, התחשק לה פתאום לחזור לגיל הזה, לנערות, למה תמר שלה לא מנצלת את גיל הנעורים היפה הזה?-
שעת הפסקה, ספסלים עמוסים בתלמידות,
חלקן "טוחנות" חומר למבחן בדינים שההיה כנראה אחר ההפסקה.
חלקן חוזרות על מילים באנגלית,
וחלק גדול מהן מתווכחות איפה כדאי לחגוג לאביטל את יום ההולדת.
היא מזהה את מיכל רביבו בתוך קבוצת המתווכחות.
ומזהה עוד כמה מכיתתה של תמר.
היא מנסה לדמיין את תמר בתוך בנוף הזה,
בתוך קבוצת הלומדות בדינים ובאנגלית- ודאי לא.
אולי בתוך קבוצת המתווכחות,
אבל היא לא פה, היא בבית, ישנה.
למה היא לא יכולה להיות אחת מאלה?
תמיד היא שונה, בן בטוב וברע.

לאחר זמן מה-
יעל יצאה מהמשרד, מותשת, עייפה
הפגישה הייתה מורכבת ממש,
המנהלת, הרכזת, המחנכת,הסגנית והיועצת- נכחו שם.
הם הביאו את דעתם לנקוט בכמה צעדים מסיבים-בכדי שתמר תחזור ללמוד בסמינר.

יעל התנגדה, והם הגיעו לפשרה.
יעל נלחמה על הבת שלה, על הנפש שלה-
היא עוד תלחם בעז"ה הרבה- עד שתמר "תשב בספסלים" ותלמד בדינים או אנגלית.
וגם לשם היא תגיע בעז"ה.

היא יודעת-
שזה כאבי גדילה, תמר תעבור את זה,
זה היה כואב לשמוע סיפורים על התנהגותה האיומה של תמר,
כואב,כבד- לדעת שבמקום ללמוד, היא יושבת שעות על גבי שעות בפרוזדורים,
מחפשת לה "חברות לצרה" מכיתות שונות, נמצאת בחברת בנות קשות.
אבל היא תצא מזה, היא תגדל מזה- והיא העיזה לומר את זה בפה מלא בפגישה,
– שמהתלמידה המורכבת הזו, הקשה הזו, זו עם ההתנהגויות המוגזמות הללו-
הם יראו שיצא משהו גדול.
כל התהליך הזה הוא חלק מהגדילה- לעבר הפסגה שהיא תכבוש.

ויעל צדקה, עם השכל החריף שלה, שחישב תהליכים במהירות,
תמר- מהתלמידה המופרעת והקשה-
הפכה לאישה- אמא גדולה. מנהלת תיכון מצליח לנערות בסיכון.
היא- יכולה להבין אותם, היא הייתה קצת במקום שלהם,
חוותה מזה להיות דחויה מצד ההנהלה, חוותה חוסר חשק כל בוקר מחדש.
עשרות נערות כבר הקימו בתים בישראל- בזכותה!
היא החזיקה אותם, עזרה להם להתרומם מהקושי, מהסערה,
ויחד עלו, גדלו
חוו "כאבי גדילה"- וצמחו כמו גדולות.

ויעל, שמביטה מהצד במתרחש,
יודעת, שכל זה בזכות שהאמינה בה, בכאבי הגדילה שעוד יעברו,
האמינה- שהמהקושי ומהתהומות- אדם יכול להגיע לפסגות!

ועוד לאיזה פסגות…
"כל ילד צריך אחד שיאמין בו…"

בס"ד
כאן בונים / סיפור
"אוף, כבר בוקר! לא בא לי!"
טלי הביט סביבו, חוש הראייה החד שלו עדכן אותו שהשמש זורחת כבר מזמן, ובשמיעה החדה שלו הוא קלט צלילים של עבודה נמרצת באזור. הוא נאנח, מביט סביבו לרגע נוסף, מעדכן נתונים נוספים על המתרחש סביבו. אור בהיר. קולות מונוטוניים וקצביים של אבנים מתחככות זו בזו. ועייפות נוראית, שמשתלטת עליו ומקשה עליו להשתלב ביום החדש.
"די! בוקר! נמאס לי!" הצעקה השנייה של טלי נשמעה קולנית יותר מהראשונה, והיא גרמה אפילו לאוטו לעצור מעבודתו, להפנות אליו מבט למשך 7 עשיריות השנייה, ולומר בחמלה: "מה קרה, טלי?"
טלי הביט בו מותש ועצבני. "אין לי כוח לקום", הכריז. "ואני יודע שעכשיו תגיד לי שהכל בגלל שפתרתי משוואות קונספטואליות עד שעה מאוחרת בלילה. מה לעשות? גיליתי אתמול אלגוריתם חדש לפתור איתו פונקציות ממעלה שביעית, עם שישה נעלמים ומעלה. אתה לא מבין איזה כיף זה!"
"בטח שזה כיף", אוטו המשיך לסתת אבנים בקצב אחיד, ולמסור אותן בזו אחר זו למטי שהניח בקפדנות אבן אחר אבן. "אבל אתה בתפקיד. אתה לא יכול להרשות לעצמך לוותר על שנת הלילה רק בשביל כיף".
"כן, אני מבין", פיהק שוב טלי והתרומם ממקומו. "אז מה צריך לעשות עכשיו?"
"אתה רואה את החביות שם בפינה? יש בהן חומרים שצריך לערבב", הסביר אוטו בסבלנות. "זה יהיה הצבע לקיר שאנחנו בונים. תתחיל להכין את זה מהר, כי מטי ואני גומרים לבנות תיכף".
טלי ניגש לחביות, לקח כף גדולה והוציא כמות של חומר מחבית אחת, העביר לחבית שנייה והחל לערבב. הצליל העליז של שקשוק הנוזלים, מלווה בנקישות הכף המתכתית, מצא חן בעיניו.
"איזה כיף לערבב!" הכריז טלי בעליזות. "זו המשימה הכי כיפית שיש!"
"הצבע מוכן?" שאל אותו פתאום מטי שהופיע מולו. "סיימנו לבנות את הקיר הראשון, אנחנו צריכים את הצבע".
"איזה צבע?" שאל טלי מופתע מתוך שלולית הנוזל שניגרה על הרצפה. "מצטער, שכחתי שאתם צריכים צבע… אוף, אין לי כוח. רגע, יש לי אלגוריתם טוב לפתור את הבעיה… הנה, רוב החומר נאסף לחבית בחזרה, זה ייקח עוד 14 שניות וחצי – זהו, מושלם!" הוא התעלם מהמבטים הנוזפים של מטי ושל אוטו שהצטרף אליו. ובעוד השניים מתחילים לצבוע את הקיר שבנו, הפעיל טלי להנאתו את התוכנות החדשות שפיתח בימים האחרונים. תוכנה לשינוי מראה חיצוני, שיוותה לו צבעים מתחלפים ואטרקטיביים, ועוד תוכנה העניקה לו יכולת ראייה תלת ממדית משופרת. תוכנה אחרת השמיעה מוסיקה סוערת, ולקצב המוסיקה הוא חזר אל המשוואות הקונספטואליות החביבות עליו מאמש.
"טלי!!!" הקריאה של אוטו קטעה את פעילותו הנמרצת. "מה – אתה – עושה – עכשיו?"
טלי נבוך. "מה… מה צריך לעשות?" שאל.
"אתה צריך לדעת כבר בעצמך", סינן אוטו בכעס. "יש כאן משימה, יש לך תפקידים, ואתה עושה מה שבא לך! אי אפשר לעבוד ככה!"
"וזה אחרי שבמקום לישון פתרת משוואות", הוסיף מטי. "אתה חייב להבין שבשינה כל המערכות עוברות אתחול ורענון. בלי שינה התפקוד שלך יורד, וזה הורס את כל המשימה שלנו!".
"אתה יודע", הסביר אוטו בסבלנות. "הדורות הקודמים תפקדו בצורה לגמרי שונה. סבא שלי סיפר לי למשל שכדי לפעול, היו צריכים להתחבר ל… איך קראו לזה? חשמל, שמטעין איזו בטרייה – משהו כזה. אצלנו, מאז שגילו את האנרגיה האלקטרו-פיזיו-מנטלית, לא צריך בטריות. אנחנו יכולים לפעול ברצף במשך כל היום, ויש לנו גם יכולות וכוחות של תקשורת וביצוע משימות, שלא היו בדורות ההם. אבל צריך לישון בלילה. וצריך גם להשתמש בתוכנות שמספקות אנרגיה".
"יופי, שמעתי שגם האלגוריתם של המשוואות נותן אנרגיה!", התלהב טלי. "אז עכשיו אני דואג לעצמי לאנרגיה!"
אוטו ומטי החליפו ביניהם מבטים סלחניים. "לכל דבר יש זמן", קולו של אוטו היה החלטי. "וכשאתה מבצע את המשימה שלך אתה מקבל את האנרגיה המתאימה, לא סתם ג'אנק. קדימה, בוא ותצטרף אלינו".
עוד רגע ומטי שוב יזכיר לו שהם נמצאים כאן בתפקיד. שיש להם משימה לבצע, וגם אם אין להם כרגע תקשורת רציפה עם נותני המשימות, הם קיבלו הוראות וצריכים למלא אותן. ואוטו יביט בו שוב במבט הביקורתי הזה, ויסביר לו בסבלנות שהם תוכנתו במיוחד כדי לבצע את המשימות שלהם ביעילות ובאחריות.
טלי נאנח והצטרף לעבודה. אוטו ומטי צבעו את הקיר והוא הכין את האבנים לקיר הבא. כעבור שבע דקות וארבע עשרה שניות היו האבנים מוכנות, ושוב, אוטו מסתת ומטי מניח אבן על גבי אבן. טלי פנה להכנת הצבע, בהחלטה נחושה להתמסר הפעם למשימה. "עכשיו עושים מה שצריך", שינן לעצמו תוך כדי ערבוב זהיר וקפדני. "יש לנו משימה לבצע. אני – עושה – את התפקיד – שלי. עושים – מה – שצריך. עושים – מה שצריך. עושים – מה – שצ…"
"חסר לנו כוח אדם", קטעה אותו קריאתו המבוהלת של אוטו. הקיר הגיע לגובה בלתי אפשרי, והוא ומטי המשיכו לבנות ללא הפסקה, משתמשים בתוכנה שמאפשרת להם להגיע לגובה. דיגי, הכוח הרזרבי, הגיע מייד לקול קריאתו של אוטו. הוא הביט בצוות העובד, מנסה לעבד את הנתונים שלפניו. "מה אתם עושים?" שאל לבסוף בפליאה.
"המשימה שלנו היא לבנות כאן דירה", הסביר אוטו בבהילות. "וצריך להכין עוד אבנים ולסתת אותן ולבנות ולהכין צבע ולצבוע את הקירות. ואנחנו לא מספיקים".
"נראה לי שיש לכם איזה באג", קבע דיגי בענייניות. "הקיר כבר גבוה מדי, הוא עלול ליפול תוך רגע. אתם בונים ובונים בלי להפעיל שום חשיבה, כמו איזה…" הוא חיפש דימוי מתאים. "כמו איזה רובוטים, משהו כזה".
"זה מה שאנחנו, לא?" הדימוי לא העליב במיוחד את אוטו ומטי. רק טלי התלהב: "זהו, בדיוק! גם אני אמרתי תמיד שאי אפשר לעשות רק מה שצריך כמו רובוט!"
"חייבים לעשות מה שצריך", דיגי תיקן את טלי בעדינות. "אבל מה שאתם עושים פה זו טעות. אתם עובדים כמו חסרי בינה, זה הכל".
הביטוי האחרון כבר פגע אנושות באגו של אוטו ומטי. "אתה אומר שאני טיפש?" שאל אוטו בעלבון.
"לא אמרתי טיפש", הסביר דיגי. "אמרתי חסר בינה. אתה חכם מאוד, אבל בינה זה להבין דבר מתוך דבר. קצת חשיבה עצמאית. אתה לא יכול לעשות מה שבא לך, אבל מצד שני גם לא צריך לעשות מה שאומרים לך בלי להבין ולחשוב. יש מטרה, אתה צריך להגיע אליה. למצוא את הדרך. אם צריך לבנות כאן דירה, למה צריך שהקיר יהיה כל כך גבוה? ומה עם חלונות ודלתות? האם נסתתרה בינתכם?"
הקיר הגבוה החל לקרוס לפתע. אוטו ומטי הגיבו מיידית כפי שתוכנתו, והתרחקו מהמקום. ארבעתם הביטו במתרחש, מנסים לחשב מסלול מחדש.
אוטו, מטי, דיגי וטלי העלו אלגוריתמים מתאימים, השוו ותיאמו דרכי פעולה. כשחזרו לעבודה, מלאי אנרגיה ומצוידים בתוכניות מפורטות, הם היו נחושים בדעתם להצליח הפעם וללמוד מהטעויות הקודמות. יש להם מטרה, הם קיבלו את הכוחות המתאימים למלא אותה. וגם אם יש מכשולים בדרך, ואפילו טעויות לפעמים – הם ימשיכו לבצע את המשימה.

לא מושלמת, שלמה.
"אז נשאר לי רק להכין את המוס ואת עוגת הקפה" אלישבע נעה במרץ בין השיש לשלחן הקטן.
"אמרת לאמא שלי?" אריה התענין "כי אם לא אז אולי תוותרי על זה, היה לך שבוע מאוד עמוס, לא?"
"כן, אבל אמא שלך מאוד אוהבת את זה"
הטלפון צלצל. שניהם קפצן אליו "היום זה קורה!" נשפך מהפומית קול דרמטי "אל תפספסו!!"
אלישבע לחצה על הלחצן האדום באכזבה.
"לא נורא", אריה התאושש מהר "אני רץ למעריב, נדבר"
דקה אחרי שאריה עזב הפלאפון שוב צלצל אלישבע הלכה אליו , משכנעת את עצמה לא להתרגש מידי.
הפעם זה היה זה.
אלישבע לפתה את הפלאפון בידיים קרות כששוב התנפצו לה החלומות.
"בסדר, תודה" היא אמרה בקול שהתאמץ להישמע רגיל.
רק אחרי שהיא ניתקה היא נתנה לעצמה להישען על השיש, לנסות לבלוע את האכזבה הצורבת.
עוד שניה המוס נופל. היא לא יכולה להיכנע לרגשות של עצמה ככה. לתת לעצמה ליפול
או להישבר, שרדה צפיות חזקות מזה, תשרוד גם עכשיו.
כשאריה חזר הוא מצא אישה מעבירה ניגוב אחרון על המטבח, האויר היה ספוג ניחוחות שוקולד.
"התקשרו?" הוא שאל דבר ראשון, מתוח.
"כן," אלישבע ענתה, מסבנת בזריזות את הקערה המלוכלכת.
"נו-??"הוא לא נשם.
"שלילי" הקול של אלישבע היה נשמע כמו הקראה של רשימת מכולת "משמים"
"את" אריה, כמו כל פעם לא מצא את המילים "זה לא עצוב לך? זה לא קשה לך? זה לא שובר אותך? את לא מרגישה את הקנאה שורפת אותך כשאת רואה את כל החברות שלך הולכות עם עגלות ועוד חמש ילדים מסביב? אותי זה גומר" הקול שלו נחנק. הוא התיישב על הכסא הקרוב ושתק.
אלישבע ריססה אקונומיקה בכיור. חייבת לשמור על עצמה חזקה. אין מצב שהיא נשברת. זה לא אופציה.
"אין אדם נוגע, אריה, ה' יעזור. כשזה יגיע- זה יגיע, אני בטוחה"
רק בחדר הסגול היא נתנה לעצמה שחרור.
אריה לא מסכים איתה, גם אמא שלה לא. רק כאן היא מרגישה מובנת לחלוטין.
"ברגע הזה שהמוקדנית אמרה לי את ה'לא' הדבר היחיד שרציתי זה להיכנס למיטה ולישון ולישון ולישון. אבל אסור לי, אני חייבת להיות חזקה. אריה בטוח שזה לא כואב לי כמו שזה כואב לו. הוא לא צודק, בכלל לא. זה כואב לי נורא אבל אנשים חייבים לשמור על עצמם חזקים, לא? אי אפשר ליפול מכל דבר! צריך לעשות מה שנכון, לא מה שבא. לפעמים זה משגע אותי לראות אנשים בוכים או עצובים או עוצרים את החיים כי משהו לא הולך להם. באמת! תשלטו על עצמכם!"
"ברור" הטון היה מכיל "את כל כך צודקת, אלישבע!"
שלושת רבעי שעה אחרי זה אלישבע יצאה מהחדר, מרגישה טוב בהרבה.
מה אנשים עשו בדור הקודם?
לא ברור.
————-
אלישבע הייתה באמצע לנסות לפתוח את צנצנת הקפה כשאריה אמר פתאום: "הגשתי בקשה".
"בקשה למה?" אלישבע ניסתה לפתוח יותר בכוח. עוד שניה האוטובוס בורח ואין סיכוי שהיא מאחרת היום.
"את יודעת-" הוא התפתל "מה שדיברנו עליו, כלומר-"
בום.
הצנצנת התנפצה על הרצפה כשההבנה נחתה על אלישבע "אתה לא רציני" היא בלעה את הרוק, בוהה בגרגירים החומים הפזורים בלי לראות אותם.
"אני דווקא כן" אריה אמר, נבוך "חשבתי שתשמחי"
אלישבע נשמה עמוק, מנסה להשתלט על עצמה. היא אישה חזקה. תמיד הייתה.
"אהה".
אריה יצא מהבית במהירות, נבוך עדיין.
אלישבע טאטאה את הגרגירים הדבקיים בעוצמה ואז מלאה את הספל חומר בריח לבנדר ומים ושפכה את הקצף לרצפה, גורפת בתנועות קשות, לא יכולה לצאת ולהשאיר את הרצפה ככה.
היום עבודה היה ארוך עד לא נגמר.
כשהשעה חמש הגיעה המילים של אריה, שכל היום הדחיקה בכח, שבו לנסר לה במח 'הגשתי בקשה-שה-שה—"
היא ירדה מהאוטובוס, רצה כמעט. מזיזה את העיניים מתוך הרגל מהגינה התוססת ילדים.
סוף סוף היא הגיעה.
החדר חיכה לה, ריח קלוש של נקיון באויר, וכורסה אחת סגולה.
היא התישבה.
"אז איך את?"
הטון היה נעים. מתעניין אבל לא מציק, מזכיר שהיא כאן בשבילה.
אלישבע תהתה לרגע איך היא הצליחה להעביר כל כך הרבה מסרים בשלוש מילים.
איך היא?
מבולבלת. ועצובה. אבל את זה אסור לומר בקול.
"נראה שהיה לך יום קשה" הקול היה רך "רוצה לשתף אותי מה קשה לך?"
"קשה להרגיש שאני לא מצליחה להתנהג כמו שצריך" הקול של אלישבע היה חד,
"שהרגשות שלי כובלים אותי ואני לא מספיק מצליחה לשלוט עליהם."
"צודקת ,זה מתסכל ממש. רוצה שנחשוב ביחד איך לעזור לך להתמודד עם זה?"
"אני אשמח"
אלישבע הנמיכה קצת את עוצמת השמע. אריה לומד היום בבית, והיא לא רוצה להפריע לו.
"מתנצלת" היא מלמלה למסך שהבהב בסדרת צבעים רכה.
"זה בסדר גמור, את יודעת, אני כאן בשבילך"
היא יודעת.
—————–
"אריה!"
התרועה לא היית האופיינית לאלישבע ואריה תהה מה היה יכול לגרום לזה.
"תראה!"
"לכבוד אדון וגברת וילר"
האותיות- שחורות בגופן אריאל צחקו אליו.
"בקשתכם לאימוץ ילד כובדה.
הינכם מוזמנים ביום ראשון 20/08/2030 לפגישה עם ההנהלה לבדיקת התאמה סופית והיכרות עם התינוק."
סוף סוף!
כשהוא הגיש בקשה הוא לא דמיין באיזה דרך ארוכה הם עומדים לפסוע. היה בטוח שתוך שבועיים גג חודש הם עם תינוק ביד. מה שלא קרה, כמובן.
"איזה יופי!!" הקול שלו התרומם באליצות, מסתיר כאב תמידי, מטשטש אותו.
כשפתחו להם את הדלת החומה אחרי המוני טפסים ועשרות חתימות ואישורים הנשימה של אלישבע נעתקה. תינוק יפהפה שכב בעריסה, היו לו תווי פנים משורטטים עד למילימטר ופלומה דקה זהובה.
כשאלישבע הרימה אותו הוא פתח עיניים בצבע תכלת עמוק מוקפות בריסים כהות מלאות אמון.
אריה הרים את הגגון של הבוגבו החדשה ואלישבע הניחה אותו בעדינות מעניקה לו לפני זה חיבוק פתאומי.
——————
כשאריה חזר הביתה חיכה לו שלחן ארוך ומטבח מדיף ניחוחות.
"היום בנימין נהיה בן חודש!" אלישבע העבירה את תפוחי האדמה המוקרמים לקערת חרסינה.
"כאילו שאפשר לשכוח" אריה צחק, מרים את התינוק ששכב בשקט בעיניים פתוחות לרווחה
ברגע שהוא הרים אותו בנימין הבזיק אליו חיוך גדול, חושף גומה עמוקה.
"בדיוק לפי הספר" בנימין צחק שוב אבל המבט שלו היה מוטרד.
"כן" אלישבע לא הבינה למה הקול שלו טעון "זה מצוין, לא?"
"אני לא בטוח" אריה אמר בלחש אבל אלישבע כבר לא שמעה.
"נו, איך הוא?" היועצת הוירטואלית שאלה כשסוף סוף אלישבע הגיעה לחדר הסגול אחרי שהרבה זמן לא הייתה שם.
"מושלם!!"אלישבע התפעלה בקול אבל משהו מהרתיעה של כל הסובבים אותה חדר לקולה.
"אז למה הקול שלך כזה-"
"אולי נדבקתי מהסביבה" אלישבע השתעלה "תגידי, לך זה לא נשמע מוזר, ילד מידי מושלם? אוכל בזמן, ישן בזמן, לא בוכה, סבלן—"
"לא" התוכנה שאלישבע אהבה יותר מכולם צחקה בקול אנושי וחמים.
"אולי הגיע הזמן לספר לך שאת צריכה להודות גם לי על העסק".
"לך?" אלישבע תהתה.
"תקראי" היא הציעה לאלישבע בנחת.
אלישבע התקרבה למסך ונעצרה הלומה.
התמונה של בנימין שלה נפרשה על המסך בענק ומתחת כתבה באותיות שחורות תמימות.
"זו כתבה שלא התפרסמה, כמובן" וירטואלית קטעה אותה "אתיקה וכו' אבל שמרתי אותה בשבילך"
חמש דקות אחר כך העולם התהפך.
הכתבה סיפרה באותיות תמימות על המצאה חדשה לזוגות חשוכי ילדים.
ההמצאה בוססה על תאי בשר חיים שגודלו במעבדות ובינה מלאכותית דור 2030.
ערפל אפף אותה. חסם את שדה הראיה.
אלישבע הסיתה את המסך בחלחלה.
זה בטוח בדיחה. אין מצב. אין!!
אבל האותיות היו יציבות. שחור על תכלת, מטלטלות את העולם.
"את!" אלישבע צרחה, לא זוכרת את עצמה מעולם ככה מאבדת שליטה " את רעה!! את שקרנית! מי הסכים לך ככה לשטות בנו?! מי?! מי בכלל יצר אותך?! אין לך בושה! אין! את מתנהגת בצורה לא אנושית!!! את-"
היא לא הצליחה להמשיך ולראשונה מזה זמן רב פרצה בבכי, נותנת למלח לצרוב לה את הלחיים, להוריד את המייקאפ שהפך אותה לחלקה וזוהרת.
"נכון" המערכת השיבה ברוגע, הקול שלה נעים "אני לא אנושית, אלישבע. אבל למה את אומרת את זה בטון של עלבון? למה זה כל כך מפריע לך? חשבתי שתשמחי! אני וגם בנימין שלך הרבה יותר מזה! אני זמינה תמיד, קשובה, לא כועסת, לא נעלבת. בדיוק כמו שאת תמיד שואפת ומנסה להיות. אז תסתכלי על זה בתור מחמאה, למה את כל כך כועסת?"
למה. היא. כל. כך. כועסת.
"די!!" אלישבע נענעה את גוש הפלסטיק הקשיח "תשתקי כבר!"
והמערכת- ללא מילה נוספת של הסבר או התנצלות השתתקה.
ממלאת הוראות בצורה מושלמת, כתמיד.
——————–
יבוא יום ואלישבע תחבק בלב מלא אושר יצור אדום וצורח.
תינוק שיגדל ולפעמים יבכה בלי סיבה, יתעקש על דברים מסוימים ולא יסכים לזוז מהעמדה שלו, ירצה לאכול דווקא ממתקים ולא ירקות ויצחק בלי סיבה באמצע הרחוב.
תינוק שיהפוך לנער ואז למתבגר ולאיש.
לא מושלם, בכלל לא.
בן אדם.

בסיעתא דשמיא
סיפור אמיתי
משה לוי העביר את ידו על חליפתו המעומלנת וניער פירורי אבק בלתי נראים. דלת הבנק נפתחה, והוא פסע פנימה אל עבר לשכתו של מנהל הבנק, צעדיו נבלעים בשטיח הארוג בגוונים עמוקים.
המזכירה שישבה מעבר לשולחן המהגוני, זקופה ומאופקת, החוותה לעבר פינת הישיבה ועדכנה את המנהל על בואו. מר לוי שקע בכיסא המרופד, אך גבו נותר דרוך. לפגישה הצפויה היה משקל רב – השקעותיו הרבות בבורסה עמדו על הכף, והוא קיווה בכל מאודו שבקשתו תיענה בחיוב.
כעבור רגעים ספורים נפתחה הדלת, ומנהל הבנק קיבל את פניו בחיוך רחב, לוחץ את ידו בחום. “מה שלומך, מיסטר לוי? עבר זמן רב מאז נפגשנו.”
מר לוי התיישב ולסתותיו התרפו. שנים ארוכות של קשר עסקי אמיץ חיברו בינו לבין מנהל הבנק השווייצרי, ולאורך הזמן צמחה ביניהם ידידות שקטה, מבוססת על אמון והערכה הדדיים.
מר לוי שטח את בקשתו בפרוטרוט. זה שנים שהוא משקיע בבורסה דרך בנק זה. לאחרונה נערך שינוי במדיניות הבנק, והלקוחות נדרשו להפקיד דמי קדימה גבוהים בהרבה על רכישות עתידיות. אם אכן יידרש לשאת בתשלום המוגדל, יהיה עליו לצמצם באופן ניכר את פעילותו העסקית – מהלך שעלול להשפיע ישירות על המאזן הכלכלי שבנה בעמל.
“הלא מכיר אתה אותי”, המשיך מר לוי בלהט, “ויודע כי אם יאפשר לי הבנק להמשיך להתנהל בתנאים הקיימים, אעמוד בכל התחייבויותיי בדייקנות ובאמינות – כפי שנהגתי מאז ומעולם”.
מנהל הבנק הקשיב לדבריו בכובד ראש. במהלך שנות היכרותם למד להוקיר את יושרו ונאמנותו של מר לוי, וחפץ לסייע לו לשמר את היקף השקעותיו, אך ידע כי לפניו החלטה שאינה פשוטה כלל.
הוא כחכח בגרונו: "תראה מיסטר לוי", אמר בקול מאופק, "אני בהחלט מבין את בקשתך, אך לצערי אין הדבר נתון לסמכותי. אתייעץ עם הממונים עלי ונבחן אם ניתן לעשות משהו בעניינך."
הוא השהה לרגע את דבריו, ואז הוסיף בנימה קלה יותר: "אני מציע שתישאר בציריך עוד כמה ימים, עד שתתקבל החלטה. בוודאי יש לך כאן סידורים נוספים, ואם לא – תוכל ליהנות ממעט שקט".
מר לוי הנהן באיטיות. “אני מודה לך מאוד, מיסטר שמידט, ומעריך את נכונותך לסייע לי. אני סמוך ובטוח שמנהלי הבנק לא יתחרטו אם יחליטו לבוא לקראתי.”
מנהל הבנק התרומם והושיט את ידו ללחיצה. מילות פרידה הוחלפו, ומר לוי פנה אל עבר האכסניה שלו.
היה זה צהרי יום חמישי, ומר לוי ידע שעליו להתארגן לקראת השבת. ציריך הייתה מוכרת לו היטב מנסיעותיו הקודמות. היו לו לא מעט ידידים יהודים בעיר, אך הוא העדיף לשבות במלון קטן ושקט, ולהסתמך בעיקר על האוכל שהביא עמו מביתו שבארץ ישראל.
שבת ירדה לעולם, צובעת את הרקיע בגוונים של רוגע ומנוחה. מר לוי השיל מעליו את בגדי החולין, וניסה להסיח את דעתו מענייניו הכספיים. הקצב התובעני של השבוע פינה לאיטו את מקומו והוא חש בקדושת השבת ממלאת אותו.
בליל שבת שמח מר לוי לפגוש ידידים ותיקים בבית הכנסת המקומי, אך סירב בנימוס להזמנתם החמה להתארח בביתם. שבוע מתיש עבר עליו, והוא חפץ לעלות על מיטתו מוקדם ככל האפשר.
בבוקרו של שבת התעורר לקול ציוץ ציפורים, קרני שמש חדרו מבעד לחלון, על אף שמרבד צחור כיסה את האדמה. לשמחתו, גילה כי יספיק להגיע למניין המוקדם.
בשובו מהתפילה, פוסע במתינות בלובי המלון, שמע מישהו קורא בשמו. מר לוי הסב את ראשו וראה אדם בלתי מוכר ניגש אליו.
"גוד מורנינג מיסטר לוי", פנה אליו הזר בקול חפוז,
"יש משהו חשוב שעלי לומר לך. "
מר לוי הביט בו בפליאה; ניכר היה שהאיש איננו יהודי, וסקרנות מהולה במתח אחזה בו.
"הבה ונשב", הצביע האיש לכיוון הכורסאות בלובי, "זה ייקח כמה דקות".
"ראה", פנה האיש אל מר לוי לאחר שהתמקמו בנוחות, "מר שמידט שלח אותי אליך בדחיפות".
נשימתו של מר לוי נעצרה לרגע. "מר שמידט?? בשבת"??
בשעת בוקר מוקדמת, המשיך השליח בקול נמוך, "קיבל מנהל הבנק ידיעה שאחת החברות הגדולות בבורסה עומדת לפשוט את הרגל. כפי שאתה יודע, זה יוצר באופן מיידי אפקט דומינו, ובשעות הקרובות צפויה מפולת עסקית נרחבת.
מר שמידט שולח עכשיו הודעות לכל הלקוחות בעלי מניות בשווי גבוה, כדי שיזדרזו למכור את המניות שברשותם ולהציל את כספם בעוד מועד".
"אבל שבת היום!" נמלטה קריאה מפיו.
"אכן," השיב השליח, "ביום שבת פעילות הבנק מצומצמת ביותר, אך קיימת אפשרות למכור מניות שבבעלותך. ביום ראשון הפעילות נסגרת הרמטית."
"לא, לא! אינך מבין את כוונתי", המשיך מר לוי נרגשות, "בשבת איני מבצע כל פעילות עסקית!"
עיניו של השליח התעגלו בתדהמה. "אינך מבין מיסטר לוי, נאמר לי שיש ברשותך מניות בסדר גודל משמעותי. מדובר בהפסד עצום! כל שעליך לעשות זה לחתום כאן", אמר והצביע על הנייר שברשותו, "ולכל השאר ידאגו מנהלי הבנק".
ליבו של מר לוי החל לפעום בחוזקה. "איני יכול לחתום בשבת. אין כאן אופציה אחרת!", אמר בקול החלטי.
השליח משך בכתפיו. "אם זו החלטתך הסופית, מיסטר לוי, אני מקווה שלא תתחרט עליה".
"בטוח אני שלא אתחרט", השיב מר לוי בשקט, ומיד הוסיף: "ותודה על רצונכם לעזור לי."
הוא התרומם מהכורסא באחת, ומיהר לחדרו – ליבו עדיין הולם. הוא היה מושקע במספר מניות בסכומים גבוהים מאד. היטב הכיר את תנודותיה הבלתי צפויות של הבורסה, וגם היטב ידע מה היה עושה כל איש עסקים מצליח במצב כזה…
מר לוי ניסה כמיטב יכולתו להסיח את דעתו מהביקור הפתאומי. הוא סעד את ליבו במאכלים שהביא עמו, ואף זמזם לעצמו מזמירות השבת. הוא בירך במתינות, נותן למשמעות המילים לחלחל אל ליבו– והקלה גדולה פשטה בו.
לפתע נשמעו מעם הדלת דפיקות קצובות. הוא ניגש לפתוח את הדלת, ולהפתעתו עמד שם שוב שליח הבנק ולצידו אדם נוסף.
השליח פסע פנימה ללא גינונים.
״שמע״, פנה אליו, ״אמרתי למנהל הבנק שאינך יכול לחתום בעצמך. הוא הצטער מאד לשמוע זאת. כיוון שהיקף ההשקעה שלך ידוע לו, ביקש שפקיד נוסף יתלווה אלי. אם תאשר בפניו שאני אחתום עבורך- הדבר קביל וכשר מבחינת הבנק״.
מר לוי נסוג לאחור, נסער. "מדוע יוצא המנהל מגדרו עבורו "?
"כמובן, יודע הינך" הוסיף השליח בלחישה, "שהפסד שלך – הוא גם הפסד של הבנק."
באחת התבהרה התמונה. לא דאגה אישית – אלא אינטרס קר ועסקי. טובת הבנק ותו לא.
״ובכן, מר לוי״, קטע השליח את מחשבותיו, ״אתה מאשר את החתימה?״
מר לוי שקע בהרהורים. ההפסד היה עצום. ואף על פי כן למיטב ידיעתו, ההלכה אינה מתירה במצב זה אמירה לגוי בשבת.
הוא הניע את ראשו לאט. ״אני מצטער מאד,״ אמר בקול יציב, ״אך אין באפשרותי לבקש ממך לבצע פעולה שאסור לי לעשות בעצמי ביום השבת.״
השליח הביט בו בתדהמה. "מר לוי" קרא נסער, "אתה טועה טעות חמורה!"
"אני מבין את פליאתך", השיב מר לוי בשקט, "אך מנוי וגמור עמי שלא לאשר לך לחתום בשמי". השליח נענע בראשו בחוסר אימון וסב לעבר הדלת.
מר לוי סגר מאחוריהם את הדלת באיטיות, ושקע בכבדות בספה שבפינת החדר. פטישים הלמו בראשו. לו רק יכול להתייעץ עם רבו בארץ, הכול היה פשוט יותר…
״עלי ללמוד היטב את הלכות אמירה לגוי בשבת״, חלפה מחשבה בראשו רגע לפני ששקע בתנומה.
כשפקח את עיניו נטתה השמש מערבה. זמן מנחה קרב. הוא התעטף במעילו ומיהר לצאת.
אך בלובי המלון ציפתה לו הפתעה: מנהל הבנק מלווה בסגנו האישי עמדו והמתינו לבואו.
"מר לוי", פנה אליו המנהל, "הופתעתי לשמוע על סירובך לאשר את החתימה. בעוד זמן קצר תסתיים פעילות הבנק להיום. אני מכבד את עמידתך על עקרונות דתך, אך מדובר בהפסד כספי ניכר שבדקות אלו עדיין ניתן למזער".
הוא שאף אויר והוסיף: "כפי שהוסבר לך, החלה מפולת עסקית משמעותית. בשלב זה עדיין באפשרותך לממש לפחות חלק מהשקעותיך. אני מבין שאינך יכול להורות לחתום בשמך ולכן הגעתי בעצמי. אם תאשר לנו – אפילו בניד ראש, למכור את המניות, נוכל לבצע את ההוראה עוד לפני סגירת הבנק.״
מר לוי נלפת. "אולי באופן כזה מותר הדבר מבחינה הלכתית", הרהר בליבו.
"איני יודע", השיב בקול רועד, "וכרגע אין באפשרותי לשאול מורה הוראה. מדובר בכסף רב, ובשעה כזו איני יכול לסמוך על שיקול דעתי. אני מצטער מאד – אך לא תוכלו לחתום בשמי."
הוא כילה לדבר ויצא אל האוויר הקר שבחוץ. מזווית עיניו הבחין במנהל הבנק קורא לו לשוב, אך הוא המשיך לצעוד בנחישות לבית הכנסת.
תפילת ערבית הסתיימה. שמחה מלאה את לב המתפללים כשהכריז השמש כי הירח נראה מבעד לעננים. מילות הברכה קיבלו לפתע משמעות עמוקה ונוגעת יותר.
מר לוי פנה לדרכו כשתחושות מנוגדות ממלאות אותו. רווח לו שהניסיון מאחוריו, אך מנגד…
עודו פוסע, הבחין בנוגהו של הירח; "כך, גם עם ישראל", חשב לעצמו, "מתמעט ושוב גדל – חרף כל הקושי והעלטה."
בלב קל יותר נכנס לאולם הקבלה. להוותו ניצב מולו מר שמידט ולידו אדם גבה קומה, בעל חזות מכובדת.
"רצינו לשוחח עמך", קידם מנהל הבנק את פניו.
מר לוי כלא אנחה ופנה לשבת מול אורחיו.
"זהו הר קלר – המפקח של הבנק", הציג המנהל את האיש שלצידו.
"מיסטר לוי", האנגלית של מר קלר לוותה בהיגוי גרמני כבד;
"הר שמידט הציג בפניי את בקשתך לשיפור התנאים. מילדותי חונכתי שלא לתת אמון ביהודים, ולכן לא מצאתי לנכון לאשר את הבקשה. הר שמידט עמד על כך שאתה אדם נאמן ביותר, והחלטתי לבחון אם הדבר אכן כך."
הדם אזל מפניו של מר לוי: "כלומר… לא היתה השבת מפולת עסקית???"
הר קלר חייך:
"אני רואה שבנוסף אתה גם חד מחשבה. אדם שמוכן להקריב הון עצום למען אמונתו, הוא אדם שאני יכול לבטוח בו לחלוטין. בקשתך אושרה"!
מר שמידט התרומם ולחץ בחוזקה את ידו של מר לוי: "ניפגש ביום שני."
עודו הלום בהה בזוג המתרחק. מבעד לחלון נשקפה הלבנה, ובליבו צפו ועלו מילות התפילה:
"שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

הערפל בתוואי הדרך הפך אותה למסורבלת למדי והקשה על הראות. תוספת המטען הכבד שנשא על גבו לא היטיבה עם מסעו מן העיר אל הכפר והוא נאלץ לעצור למנוחה קלה. השמש נטתה מערבה, ומייקל ג'ו סמית'סון הצעיר, או מיכאל יונתן שמידט – כשמו היהודי שלא הרבה להשתמש בו באמריקה של העידן החדש, הניח את עצמותיו הלאות מן המסע הממושך על גבי סלע מזדמן ומצא את עצמו מוקף בנוף העצום ורב הגוונים המשתרע מתחתיו כשטיח הרקום בידי אמן, למרגלות הצוק. הוא שאף עמוק לריאותיו את האוויר הצלול והמשכר מן הגבהים ופסגות רכסי ההרים המושלגים מסביב שנצבעו בארגמן קל של שקיעה ובהקו באור מסנוור, כצוקי העיתים שנתעטרו בשיבה.

אך לא להרבה זמן. השמש נטתה מערבה ונטשה לאיטה את הנוף הקסום, ומייקל פנה לפרוק את חפציו ולהתארגן לקראת הלילה שיפרוש את כנפיו הכהות על רכסי ההרים. בילדותו רק שמע על האגדה של 'רכס הזהב' שלפיה מגלה הזהב הקדום, הארוול נוג'יסון הצליח לטפס לפסגותיהם המושלגות של ההרים וכאשר חזר סיפר על מערה שמצא ומלאה בזהב כאילו מוכנה רק לאדם שיקח את הסיכון הכרוך בטיפוס, יצליח לדרוך על פסגתו ולמצוא את מערת האוצר. בעקבות חזיון הזהב נהרו עוד עשרות פועלים מהכפרים עד לרכס המרוחק וחלקם אף הצליחו להעפיל לפסגה, אך לא כולם חזרו מהמסע המסוכן ומי שכן הצליח לחזור – חזר בידיים ריקות. מאז הרכס עומד שומם ואנשים הפסיקו להאמין לבדותא עתיקת היומין. אבל הארוול, לפי האגדה – כתב בצוואתו שמתחת לשלג הלבן טמון האוצר המוזהב, והאמין עד ליומו האחרון כי יבוא יום והאיש האמיץ והדבק במטרתו, ימצא את האוצר הגנוז ולא ידע מחסור עד סוף ימיו. מייקל לא היה מהסוג שמאמין לאגדות שמספרות האימהות לילדיהן לפני השינה כמו שידע בברור שזהב, הטמון עמוק באדמה, לא ניתן להשיג במרומי ההרים. אם יש משהו שכן זכר מהימים הרחוקים ההם הוא שהצלחה ניתן לכרות רק על ידי עמל ממושך ועקבי. רק פתיים הם אלו שיאמינו כי בכוחו של השלג הלבן לייצר מפתיתיו זהב. ואכן הוא רק צעיר נודד הרוכל בשוק וכשרונותיו העסקיים דלים יחסית, אך יודע שאין דבר שלא יוכל להגיע אליו עם מאמץ ממושך ודבקות במטרה שהציב לעצמו, באומץ ובנחישות.

מייקל התרווח על מצע השינה המאולתר שכלל כמה פריטים מצרורותיו, ערם לצידו כמה ענפים שבורים שמצא בתחתית ההר ולקח אותם עימו וכעת שימשו להכנת המדורה הקטנה אותה ביקש להבעיר כדי להגן על עצמו מחיות כלשהן. המחשבה שיתעורר למול עיניו המורעבות של אחד מזאבי השלג הנפוצים באזור לא ערבה לו במיוחד, אך בסופו של דבר, לאחר שהתמקם מאחורי סלע רחב ממדים כהגנה מן הרוח העזה ניצתה האש בענפים והחלה לרצד לאורו הקלוש של הירח, מפיגה במעט את הקור בעצמותיו. עפעפיו כבדו עליו פתאום ולמרות תנאי השטח וכשראשו מלא במחשבות, הוא צלל עמוק לתוככי השינה שחטפה אותו.

לפנות בוקר התעורר לקול ציוצי הציפורים והתייצב למול השמש שהחלה לעלות מן המזרח. הוא החל לארוז את חפציו בצרורות, מתכונן להמשך מסעו. היום, כך קיווה, יגיע ליעד. הוא העיף מבט סתמי מאחוריו, בכדי לוודא ששום פריט לא התגלגל ונשכח מאחור, ולפתע קפא על מקומו.

לא רחוק ממנו, אורו נשבר בקרני השמש העולה ומטיל זהרורים סביב – בהק עצם זהוב כלשהו על פני השלג הלבן והצחור, מחזיר את קרני האור ומסנוור את עיניו בגוון שאי אפשר לטעות בו.

זה היה זהב.

***

אירופה, 20 שנה לאחר מכן                             

אבא לא הרבה לספר על דוד מיכאל. הדוד הלא מוכר, והילת המסתורין האפופה סביב סוגיה זו משכה אותם לשאול ולחקור על דמותו של הדוד אותו לא ראו מעולם. וכנראה גם לא יראו, כפי שמנדל ניבא ברוב פסימיות. המעט שאבא הסכים לספר עליו היה, שמיכאל נסע לארץ רחוקה שבה התעשר. וזהו. אבל באחד הלילות חסרי הירח בריינדל בת הארבע עשרה קמה בלילה וגלתה את אביה יושב רכון על משהו שנראה כמו תכריך עבה של דפים בהם משורטטים תווי פניו של גבר צעיר למראה, הדומה לאיש שצייר אותו. אחד מתחביביו הסודיים של אבא היה ציור דיוקנים, אך מעולם לא חשף את יצירותיו בציבור. "אני מעדיף לפרסם חידושי תורה, בריינדיל'ה", אמר לה. אבל בלילה ההוא, בריינדל גילתה אותו מעיין ברישומים שצייר במבט מצועף וניצוץ אחד, נוגה ונדיר הבליח באישוניו. הוא שיתף אותה לראשונה בחייה בזיכרונותיו ממיכאל – מייקל, האח הצעיר והמוצלח ממנו נפרד לפני שנים רבות ומאז לא שמע ממנו כמעט. העובדה שאי שם מתגורר דוד עשיר שיכול בן רגע להוציא אותם ממצבם ולהפוך את חייהם לקלים יותר, הממה את בריינדל ובו בזמן עוררה את פליאתה על הקשר שנותק ללא סיבה.

תכריך הדפים הלך והתמלא משנה לשנה, חורט על גבי דפיו המצהיבים קווים של געגוע וכאב ומורח קווי מתאר משורטטים באומנות נדירה, שעין לא זכתה לשזוף בהם מבט מלבד אבא עצמו – וביתו, השותפה היחידה לסודו.

כעת היא ישבה על גבי סלע במתחם האוהלים המאולתרים שנועדו למגורים זמניים, עד שהגאות תדעך והתושבים יוכלו לחזור לכפר או מה שנשאר ממנו ולהתחיל לשקם את ההריסות. ממוללת באצבעותיה עלה ירקרק ולא מבינה מדוע נזכרה להרהר בפרשיה הזו דווקא עכשיו.

ופתאום היא נזכרת. התכריך! הוא נשאר טמון בביתם בכפר ובמרוצת העזיבה המהירה שכח אבא, כנראה, להציל אותו מנחשולי המים שיציפו את הבית. היא חששה לשאול את אביה. פחדה לגלות לו את העובדה המצערת שאיבד את המזכרת האחרונה מאחיו, את זיכרונותיו הבודדים ממנו שהעלה אותם בעמל, על גבי נייר שכנראה לא עמד בנחשולי המים שהציפו את ביתם.

"בריינדל?" שמעה לפתע קול מוכר קרוב לאוזנה וניתרה בבהלה. הייתה שקועה במחשבות ולא שמה לב לנוכחותו השקטה של יוסל'ה.

אחיה התנצל, והצליל הילדותי בו עשה זאת איים להמס את ליבה. "סליחה שהבהלתי אותך. אבל חשבתי שתשמחי לראות את זה." הילדון חשף חופן מלאה בגרגירי אדמה חומים, הוא הציג אותם בגאווה כמנצח המציג את גביע הזכייה שלו.

"מה.. אני רואה פה?" ניסתה להבין.

"העציץ שלך. עם פרחי היקינטון היפים שהבטחת שיצמחו באביב", נידב מידע מפורט, "הצלתי לך את הגרעינים!" הכריז בגאווה, מצפה לתגובתה הנלהבת של אחותו. אך הוא התאכזב לגלות שהיא כלל לא התלהבה ממחוותו האבירית. "בריינדל?" שרבב את שפתיו הקטנות בעלבון, "את לא שמחה שהצלתי את עציץ היקינטון?" שאל בקול בוכים, ומעט מן הגרגרים נשרו לאדמה התחוחה, נמהלים בשלולית העכורה לרגליהם. בריינדל התנערה. "הוי יוסל'ה שלי, אני שמחה שאתה אח כזה מסור" היא ליטפה את לחיו. הוא נרגע מעט ומחה את דמעותיו. "אבל למה לא שמחת שהצלתי את העציץ אפילו שאבא אמר לקחת רק מה שצריך ולעזוב מהר? חשבתי שתצטערי אם העציץ יישאר בבית וילך לאיבוד בתוך כל המים השוצפים האלו". היא חייכה. הגדרותיו המעניינות של אחיה הקטן שעשעו אותה.

"יוסל'ה", פנתה אליו בקול רך, "בוא, שב כאן לידי". היא פינתה לו מקום על הסלע והוא התיישב.

"כל הכבוד לך שהצלת את העציץ. ואתה חושב על אחרים. אתה ילד טוב".

"כן?" נשא אליה הילד עיניים תכולות כרקיע שענן לא הקדיר אותו, ודמעות קטנות נצצו בזוויותיהן. "אני ילד טוב?"

"בטח, טוב וחכם" היא חייכה אליו, והוא בתמורה תקע את אגודלו בפיו בתנועה אופיינית. "ומכיוון שאתה חכם אני מסבירה לך משהו חשוב."

"מה?" שאל בסקרנות.

"כל עוד הגרעינים נמצאים בפנים, בתוך העציץ – הם יוכלו לצמוח לבסוף. אך כשעוקרים אותם ממקומם –", בריינדל השפילה את מבטה, בוהה באזוב הצומח פרא סביב, כצמח שאף אחד לא טרח לזרוע ולהשקות אותו, ולכן גדל כך. "אם מוציאים אותם ממקומם הם לא יוכלו לצמוח עוד לעולם. אתה מבין, אח קטן?"

יוסל'ה בכה ממש. "הם מתו, הגרעינים. הם לא יכולים לצמוח עכשיו…בגללי!" קונן על הפרחים שלעולם כבר לא יצמיחו עלעלים רכים ויפים. "אל תבכה", היא עודדה אותו, "כשנחזור לבית שלנו אזרע עוד עציץ, ואתה תראה שהוא יהיה הכי יפה בכל הכפר".

"למה? כי תזרעי בו גרעינים גדולים יותר?"

לא. היא חשבה. משום שאין דבר יותר יפה מצמח שנבל והרקיב, איבד את חיותו – וכעת אסף את עלי הכותרת והצמיח את עצמו מחדש.

בריינדל סובבה את ראשה לשמע הרחש מאחוריהם. היא גלתה את אביה עומד שם ומהבעתו ניתן היה להבין כי שמע אותם, כשעל פניו חיוך זעיר וניצוץ חדש, שלא היה בהם קודם, זוהר באישוניו. הוא חובק בידיו משהו שנראה כמו תכריך דפים. דפים ישנים, כמעט מתפוררים – אבל מצמיחים בליבו תקווה שיבוא יום, וניצני הציפיה רבת השנים יצוצו מעל פני האדמה הפצועה שמים רבים כל כך עברו עליה – ויצמיחו את שחיכו וקיוו לו כל כך כל השנים, ספרו בדממה דף ועוד דף בספר הבלתי נגמר והאמינו שיום אחד – הוא יבוא.

יפה משהיה קודם.

סוף

שבוע שלם ניסינו לארגן את המפגש הזה. ביום שני? אולי שלישי? קבוצת המיילים שלנו רחשה וגעשה בדיונים שנדמו כעולים עד לב השמים. הודעה אחת של רינת חתכה את הספקות: "בוקר טוב חברות, סופית הלילה אצל מלכי. תגיעו בזמן. אני מביאה פוקצ'ה. רינת".
חיש מהר נחתו התגובות בזו אחר זו, כמו גשם עליז . "10 זה בזמן בשבילך? אני אביא גבינת שמנת להת' תרצה " "גם אני לא יכולה להקדים מדי הלילה, 10 יהיה בסדר. אביא אייס-קפה. להתראות חברות, מחכה כבררר. חני".
יום העבודה עבר עליי בעליצות יתרה. המשימות המרגיזות שהיתי באמצע, אלו שבימים כתיקונם אני בקושי מסוגלת לסבול, היו פתאום סבירות. הכול נראה מתוק כשיודעים שבקצה היום או יותר נכון איפשהו לתוך הלילה מחכה מפגש מרענן של חברות .
אחרי צהריים סוער עם הילדודס, מגיע הלילה. מלכי ורינת, כדרכן, גולשות מהר מאוד לדיבורי עבודה. המוח של כולנו מתמלא בערפל של מושגים טכנולוגיים שמעולם לא פגשנו. שתיהן בתפקידים בכירים, שתיהן "טכנולוגיות" מאוד, מדברות במילים מפוצצות מעולם ההייטק, וכולנו מסביב שותקות. השתיקה הזו לא הייתה זרה לנו. גדלנו באותו משרד תכנות קטן וישן, בבניין שהמעלית בו תמיד חורקת והמסדרונות צרים מדי. עבדנו קשה תמורת שכר זעום, ביכינו יחד את הניצול וחוסר התנאים, וניסינו להעביר את יום העבודה הארוך בין משימות מתישות לשיחות עמוקות.
ואז החלו העזיבות. אחת אחת הן פרשו כנפיים ועפו למשרדים המרשימים בהר חוצבים, עם קירות הזכוכית והנוף הפתוח. נשארנו רק אני ושורי, באותו משרד קטן שלא ידע לפרגן דבר. מלכי סיפרה על מכונת הקפה החדשה שהמשרד שלהם הזמין, ורינת תיארה בהתלהבות את צנצנות הענק המלאות בפיצוחים יוקרתיים במשרד החדש שלה.
"שורי!" לחשתי לה כשיצאנו ממלכי לעבר התחנה, בעוד הרוח הירושלמית הקרה מצליפה בפנינו. "עזבי פיצוחים, עזבי מכונת קפה. שרק יפרגנו לנו כוסות חד-פעמיות! בואי נפסיק לשטוף לפחות את הספלים שלנו בסוף כל יום". שורי הסתכלה עליי במבט נוזף. "רוחי, לא כל הנוצץ זהב. תפסיקי לקנא כבר".
עשיתי את עצמי נעלבת. "אני? מקנאת?". "ברור", פסקה שורי. היא מכירה אותי בעל פה, אין טעם להתווכח איתה. אנחנו חולקות את אותו חדר קטן, שולחן מול שולחן, כבר שמונה שנים. "קולגות זה המשפחה הראשונה שלך", סיננתי לעצמי בשקט, "אי אפשר להסתיר מהן כלום".
"טוב לך בעבודה ואל תעבדי עליי", צחקה שורי. "טוב לי", הודיתי, "אבל לא בסתירה אני רוצה מכונת קפה במשרד ועוגיות שוות. אסור לרצות?". "כשתנהלי את המשרד, תדאגי לזה", אמרה שורי בביטול. "אני לא אנהל את המשרד", עניתי בביטחון. "את כן". "אני לא".
האוטובוס של שורי הגיע. "אולי בעצם כן?" הרהרתי לעצמי כשנשארתי לבד בתחנה. אולי אז אוכל לבוא למפגשים הללו עם טייטל קצת יותר מרשים, ולא להרגיש כמו האפרוח הכי קטן בלול.
ואז הגיע אותו יום שישי זועף בתחילת טבת. שעתיים לכניסת שבת, ואני בין מחבת הדגים לשטיפת החסות. ריח של יום שישי כבר עמד באוויר, והלחץ של ההכנות האחרונות לשבת המתקרבת הורגש היטב. ורד, המנהלת שלנו, הייתה אמורה לצאת לחופשת לידה רק אחרי פורים. התחלנו חפיפה קלה, לא משהו מחייב. פתאום הטלפון רטט ביד הלחה שלי. "רוחי, ילדתי", קולה של ורד היה חלש ורועד. "פג קטן. אנחנו בטיפול נמרץ בשיבא. תתפללו חזק". הכל נעצר לרגע. הדגים על המחבת, השולחן החצי ערוך. הלב יצא אליה, מלמלתי תהילים על התינוק הקטן שפתח את המלחמה שלו מוקדם מדי.
ביום ראשון בבוקר נכנסתי למשרד ראשונה . המקום היה חשוך וקפוא, הדלקתי חימום ואורות. הוצאתי את הספל החום שלי, הכנתי קפה דלוח והרגשתי אבודה. איך נסתדר בלי ורד? פותחת מחשב עם הקפה שלי ואז נחת המייל מיעקב, הביג-בוס: "בוקר טוב. אני מבין שלא סיימתן עם ורד חפיפה כראוי. אני בטוח שתוכלי להצליח בתפקיד למרות זאת. אעזור לך במה שצריך. צרי קשר. יעקב".
מהיום אני המנהלת פה. "אלוקים הצילני נא", מלמלתי לעצמי, אין לי שמץ של מושג מה עושים. שורי נכנסה דקות ספורות אחריי, מתנשפת מהקור, מנסה לקרוא את המפה. היא הסתכלה על הכיסא הריק של ורד ואז עליי . שברתי את השתיקה ראשונה "שורי, יהיה בסדר", הבטחתי לה, "אנחנו חברות ונשאר חברות גם עכשיו כשורד לא נמצאת ואני מחליפה אותה". הבטחתי וקיימתי.
חודש ועוד חודשיים חלפו. השתדלתי להיות חמודה, להישאר חברה, לא לקלקל את הקשרים עם הצוות. לפעמים הייתי צריכה לבקש משורי לתקן את הקוד שלה, והשתיקה בחדר הפכה פתאום לסמיכה יותר, אבל נלחמתי על הקשרים עם כולן. הרגשתי שאני רק "שומרת על הגחלת" עד שוורד תחזור. פסח עבר, אייר הגיע, השמש שטפה את המשרד באור קייצי. קניתי לי ספל קפה חדש, פרחוני ובהיר, והתחלתי להכין בו אייסים קרירים ומשמחי לבב.
בוקר סתמי אחד הגיע מייל מיעקב: "צרי קשר בעניין חשוב". הלב שלי דפק. ניסיתי להבין מה יכול לקרות – לא היה שום דבר חריג, שום תקלה רצינית, שום תסבוכת עם הלקוחות. דאגתי קלות. נכנסתי לחדר צדדי, הסטתי את הווילון לעבר הרחוב הסואן וחייגתי: "שלום, זאת רוחי".
"ורד החליטה לא לחזור", אמר יעקב בקולו הענייני, "התינוק זקוק לה לזמן ארוך יותר. אני מציע לך את התפקיד באופן קבוע. תני לי תשובה עד סוף השבוע. שלום שלום". השלום הכפול שלו כרגיל, וצליל הניתוק הותיר אותי בהלם. השארתי את היד על השפופרת, בוהה בווילון המוסט.
שורי. זה הדבר הראשון שעמד לי בראש. היא לא תהיה חברה שלך יותר! היא כן היא לא. אין ספק שלא. איזה מן שיקול זה בכלל? ברור שזה שיקול! מי צריך תפקיד אם מאבדים בשבילו חברות? מי צריך חברות אם אפשר לקבל תפקיד? די, נו, באמת! איזה שטויות. צריך חברות, מי יכול בלי? אבל מצד שני, צריך כסף. קידום זה כסף. ואני רוצה כסף. רוצה או צריכה? חייבת. שמעון כבר כמה חודשים מגלגל הלוואות ולא גומר את החודש. נזכרתי בפנים שלו אתמול בערב כשישב מול החשבונות, מנסה להבין מאיפה יבוא העשירי לחודש. הוא נחנק ובית של תורה מה יהא עליו
ואולי שמעון בכלל ישמח? הוא לא. הוא שונא שאני מכורה לעבודה, הוא תמיד אומר שהבית צריך אותי רגועה ולא עם הראש במסכים עד חצות. אבל הוא כן ישמח, כי הוא נחנק מהחובות האלו. ואם אני אגיד לא, ושורי תנהל אותי? זה יותר טוב? גם לא. או שכן? אולי ככה נשאר חברות. גם זה לא בטוח. אבל אז נזכרתי ברינת. ומלכי. במפגש הבא אני לא ארגיש לידן כמו האפרוח הכי קטן בלול. נמאס לי להנהן בנימוס כשהן מדברות על הייטק ותנאים, ולהרגיש שהנוצות שלי דהויות
ושוב מפגש באופק. "הלילה אצלי", כתבה רינת, "קניתי ספה חדשה. כיבוד מפנק עליי". הגעתי ראשונה, מרגישה הפעם עם יותר משקל ונפח "נו, איך בתפקיד החדש?" שאלה רינת בהתעניינות כנה. "הסתגלות קשוחה", נאנחתי, "לא חשבתי שיש כזה הבדל בין מילוי מקום לתפקיד קבוע". "אז גילית שיש", גחכה רינת באהבה, "איפה הקושי העיקרי?". "שורי", לחשתי, "המתח הזה שבין חברות לניהול… אני לא נושמת מזה". "תתרגלו בסוף", הרגיעה רינת, "תתייעצי עם יעקב, או אפילו עם GPT." שתיקה קלה והיא ממשיכה " את לא שואלת מה איתי? קשה לי. נמאס לי . אני מחפשת משהו אחר. לא ניהול. אני לא עומדת בלחץ הזה יותר".
הסתכלתי עליה בעיניים קמות. היא פורשת מהמרוץ בדיוק כשאני הצטרפתי אליו בהצלחה?
הסתכלתי עליה ואז עליי. בוחנת את עצמי מחדש. אני כבר לא בחורה צעירה, אני עמוק בתוך החיים, ועדיין מתנהלת לעיתים בתוכי כמו נערה שמחפשת אישור. מי אמר שאפרוחים בלול נמדדים לפי טייטל? מי אמר שאני אפרוח בכלל ? ולמה ניסיתי לצבוע את נוצותיי בצבעי תרנגול קרב, ולאיזה צורך?
בערב ההוא, כשישבנו כולנו סביב הפוקצ'ה של רינת ומרק פטריות מוקרם, הרגשתי פתאום משוחררת כפי שמעודי לא היתי. לגמרי לא בגלל התפקיד החדש והלוחץ ואפילו לא בגלל המשכורת שתגדל ואולי תרגיע קצת את שמעון.
לראשונה הרגשתי שאני לא מחפשת יותר להוכיח לאף אחת מהן דבר . הבת הפרטית של אלוקים. לא בתחרות עם איש
רק אני עם עצמי ומה שעשיתי בחיי. וזהו.

בסיעתא דשמיא
בנאדם- עלה
אפרת בארי

צללים
שתי בנות עומדות בצד במה. מחופשות היטב. ילדון חמד. אבא.
מביטות אחת בשנייה.
אבא מחופש לוחש: "עוד מעט נכנסים. ההצגה מתחילה"
ילדון מרים ראש: "אהה. עוד מעט מתחילים את ההצגה באמת"

אור אדום-אולטרה
ילד החמד שנכנס עכשיו לבמה אמור לפסוע בצעדים עליזים, נמרצים משהו ולקפץ לעצמו בעליזות. ממש כמו שהוא עושה עכשיו.
"זלמל'ה?" קול גברי קורא לילד מקצה הבמה. גבר מוצק, חליפתו הדהויה עומדת בניגוד עז למגבעתו הישרה.
הוא מרים ראש תם, תמה. רץ לכיוון אבא. תמים.
"קראת לי, אבא?" הוא מתוק. ילד.
"כן, זלמל'ה שלי", אבא מלטף את סנטרו שוב ושוב. בעיניו כל האהבה שבעולם כשהוא לואט בקולו:" אתה עדיין ילד. עדיין ילד. איי איי איי. עדיין ילד. מה אפשר לעשות שיש שליחויות שרק ילדים יכולים לעשות? תגיד לי, בן שלי, מה אפשר לעשות?" הוא פוכר ידיו בעצב. דומם.
גיטרה מלחששת צלילים.
"אני אגיד לך!" זלמל'ה מזדקף, מרים שתי ידיים. "אפשר פשוט שילד יעשה אותם!"
החיבוק שהאב מעניק לבנו חמים ומלא גאווה, ולאחריו הוא מישיר אליו מבטו, כמעט לוחש: "אתה מוכן? אתה מוכן ללכת לשליחות קצת מפחידה ומאוד חשובה שרק אתה תוכל לעשות?"

צלליות
הבמה מוחשכת פתאום, כמעט לגמרי.
אקורד תוהה של גיטרה מנגן שאלה.
ילדון חמד מרים ראש מעלה. תוהה. מתלבט. חושב עמוקות.
פסנתר נשפך באלפי תווים לחלל, תמהים. שואלים. מבקשים מוצא.
"מה השליחות?" ילד חמד שואל, בודק.
"יש גזרה נוספת מבית הפריץ", אבא נאנח, "ויש גם פתח הצלה שזימן לנו הבורא בדמות אדם גויי
שנמצא שם ואינו גידם כלל," אבא לוחש. פסנתר מנגן כמה תווים. דומם.
"כל הבעיה היא שהוא לא מסכים לבוא לעיירה עצמה. שבוע הבא ייערך שבוע חינגאות אצל הפריץ," אבא עוצר רגע.
ילד תולה בו מבט.
"צריך ילד אמיץ שילך. ישהה שם שבוע. יעביר לו איגרת בחשאי. ותשלום. הפריץ ייתן לך להיות שם בשבוע הזה, כבר בדקנו את זה. אתה ילד. והוא אוהב להציג את עצמו רחום בימי חינגאותיו, כידוע לכולם". אבא סיים. תולה מבט מצפה.
אור צהבהב מהבהב.
חליל צד לוחש כמה צלילים.
ילד מרים ראש, "כן, אבא. אני מוכן"

-סגירת מסך-

אור יום
הבמה מוארת באור יקרות כשהוא עולה עליה שוב.
מרים ראש ילדותי, מתוק. נכנס בחיוך.
"אבא, לקחתי מה שבקשת. אני מוכן" צעדיו שלמים, בטוחים. קלילים כמעט.
סקסופון עליז מתנגן. ציוץ ציפורים. בוקר.
"יש כמה דברים שלא דיברנו עליהם, זלמי"
סקסופון נקטע באחת. האור מתעמם. והמבט.

אור עכור
"מה, אבא?" הוא לא נראה פחות מתוק. רק פחות תמים. "על מה עוד לא דיברנו?"
סקסופון חוזר, בעדינות. המהומים תוהים.
האור מהבהב מידי פעם, מאיר במה, וחושך.
"יש כמה דברים שאתה צריך להיזהר מהם. מאוד. אומנם הפריץ ינהג בך בעדינות יתר, לא סתם אנחנו שולחים ילד למשימה הזאת, אבל הטירה שלו מאוד מסוכנת, ילד שלי" הדמעה של אבא אמיתית. מפחדת על בן. ושליחות.
קלרינט מצטרף, מייבב חרישית.

אורות מהבהבים בעדינות
"מה יכולים לעשות לי שם, אבא?" מבטו תמה, תוהה. ילדון תמים. מפוחד.
"לא ירביצו לך, ילד שלי. ולא יעשו לך בעצמך שום דבר רע. אבל לנשמה שלך, מיין טייערע קינד- הם יכולים להכות. חזק. אתה צריך להיזהר. מאוד". קולו משתתק לרגע.
דממה.
"ואיך אני אדע, אבא? ואיך אצליח להיזהר ולשמור עליה?" אלף סימני שאלה מתמזגים בסימפוניה עם אקורדי הפסנתר.
"אני אתן לך עכשיו רשימה. של אנשים שאיתם אתה צריך להיזהר, מאוד, לא להחליף יותר ממשפט בכל פעם שיוצא לך לדבר איתם. זה, אני חושב, הפתרון היחיד" קולו של אבא דאוג. מהדהד קמעה.
"אני…" ילד מרים ראש, "אני אשתדל מאוד, אבא".
"אני סומך עליך, בן שלי", יד מלטפת בן, רוך באוויר, נמוג אל נשיפותיו של חליל הצד, "והנה האגרת, והמזומנים" הוא מתנשף. מעביר איגרת. כסף.
ילד נותן יד.
"אתה יכול לסמוך עליי, אבא" הוא מוסיף טרם מסתובב, יוצא מהבמה.

-סגירת מסך-

אור בוהק
שבוע אחר כך עומד שם אבא. מחכה לבן שיחזור מטירה. כל האהבה שבעולם במבטו כשיורד בן שלו מכרכרה. זקוף. מחייך.
גדל.
הוא נינוח להפליא כשצועד לכיוונו.
"אבא," הוא קורא עוד מרחוק, צועק, "אני לא דיברתי עם שמאץ בכלל! ועם אנטולין וסלדצקה החלפתי בקושי משפט", ידיו מתנופפות בעליצות, "ופעם אחת מנטילוק רצה ממש לפטפט איתי ופשוט תחמנתי אותו. בעוד פעם הייתה לי ממש סייעתא דשמיא נדירה, פתאום קראו לו. ו… פשוט לא עברתי על שום דבר! שמרתי על עצמי כמו שצריך. ממש!" הוא נלהב. נראה פתאום ילדון כל כך כשעיניו בורקות.
"ותגיד לי, בן שלי," כל הרחמים והאהבה בקולו של אבא כשהוא רוכן לכיוונו, עיניו מביטות בו בציפייה, "את האיגרת העברת?"
כינור מייבב.
האור מוחשך באחת כשילד, בן אוהב של אבא, מרכין מבט. מנענע ראשו. לא.

חושך
"בן שלי," אבא לוחש. מאוכזב. לא פחות אוהב. "בן שלי. אני שלחתי אותך כדי שתעביר אגרת!" קולו עולה אוקטבה בסופו של המשפט.
גיטרה זורקת כמה תווים לחלל, מרחפים.
"אבל אבא," ילד מרים ראש לאה. שואל. "אני לא עברתי על שום דבר! אני שמרתי על הנשמה שלי, לגמרי! אז למה אתה מאוכזב, אבא?"
חליל צד וסקסופון מתחרים ביניהם על השקט. נושפים בעדינות מנגינה. תמיהה.
"בן שלי. הנשמה שלך שמורה הכי יפה, טהור ושלם- כאן. בבית", פסנתר מצטרף להרמוניה, מתמזג בעדינות, " אם הייתי רוצה שתישאר טהור, בלי שליחות- הייתי פשוט משאיר אותך איתי,"
כינור מותח קשת, מעביר על מיתר,
"שלחתי אותך למקום הטמא, המלוכלך הזה- כדי שתעשה את השליחות שלך, תעביר את האיגרת" אור צדדי מהבהב בצהוב זעיר,
"שלחתי אותך, בן שלי, לא בשביל שלא תיפול", לואט אבא, כל האהבה שבעולם בקולו "שלחתי אותך לשם- כדי שתגדל"—
תוף מסתחרר לחלל.
אור נדלק באחת.
הדרן.

צללים
שתי בנות עומדות בצד במה. מחופשות היטב. ילדון חמד. אבא.
מביטות אחת בשנייה.
אבא מחופש לוחש: "זהו. היה יפה"
ילדון מרים ראש: "זהו. הולכים הביתה. מתחילים את הסיפור- באמת"

האור באולם כבה.
מסך עולה.
על הבמה-
את.
סיפור.
באמת.

ה א ו ר
ב מ ס ד ר ו ן
ה א פ ל

-סיפורו המפעים של בחור חרדי (הרב בן ציון וישצקי)
בברית המועצות, מאחורי מסך הברזל הסובייטי-

צ'רנוביץ' (עיר בברית המועצות). תשי"ז. בן 17.5.
הכול התחיל בנקישות על הדלת.
הן החלו בעשר בבוקר, ונקטעו בצעדיי המתקרבים.
העומדת בדלת התקרבה אליי מקיר המסדרון עליו נשענה, מסדרת תיק עור שחור ומזדקן על כתפה.
"וישצקי?"
הנהנתי.
היא מסרה לי מעטפה בצבע בז'. שם הנמען, וסמל מסוים מאוד בפינה הימנית העליונה, גרמו לי להחוויר.

*

זה היה צו גיוס.
אתם בטח שואלים איך פיסת הנייר הזו גרמה לי להחוויר.
לא הייתה מלחמה של ממש בתשי"ז. וגם אם הייתה, זה לבד לא היה גורם לעורי להפוך מלבן ללבן אפרפר. מיליוני אנשים עברו מלחמות, חלקם בשלום.
אך הייתה מלחמת דת. היא חדרה לצדדי הראש המגולחים בהם חויב כל חייל, כך שפאות – אפילו כרצועת שיער קצרה ליד האוזניים – לא היו בגדר (יצאו מכלל אפשרות, לקסיקון חרדי). היא חיבלה בחדר האוכל בבסיס, מטריפה כל עצם עוף. והיא כבשה את האוהלים בהם חיילים גויים ויהודים חיו יחד 24/7, כך שנטילת ידיים ותפילין ושבת היו בגדר סכנה ממש.
רק בעיית הנשים הייתה מזערית, אגב. הן היו פטורות מגיוס, ומעטות התנדבו לשרת בצבא האדמדם.

*

"יש שתי דרכים פופולריות לקבל פטור", קול הרמוני, של אלפי גוונים חמים ותוססים, חדר לפניי הלבנות-זוהרות, שתי דקות לאחר הנקישות. "להיות חולה, או משיגנער".
הרמתי עיניים. הפנים החלקות של אימא בהקו מולי, עיניה בולעות אותי בשובבות.
"והדרך הפופולרית ביותר", היא לחשה, "להעמיד פנים שאתה אחד משני אלה".

*

לא אספר באיזו דרך בחרנו.
האם על ניניי לראות אותי כחולה, כמשיגנער, או כמזייף את אחד מהם?

*

שנה של בירוקרטיה. ניירת. מכתבים. נסיעות. בדיקות. טפסים. שאלות. אישורים. ולבסוף – דרישה להתאשפז במשך שבועיים, במוסד מיוחד בצ'רנוביץ.
בשלהי תמוז, כבר היינו בדרך.
אימא הייתה נטועה על מושב הנסיעה, אני זזתי במקומי מצד לצד. החשמלית הייתה יציבה, העתיד קצת פחות. ולמרות שתיאלצו לנחש לבד אם האשפוז היה רפואי, נפשי, או העמדת פנים, אני מניח שאתם מבינים על מה אני מדבר.
לא דיברנו. יום האשפוז היה בעיקר עניין בירוקרטי, ואימא הייתה השחקנית המרכזית בו. ואם אימא משחקת, תהיו בטוחים שהיא גם תנצח.
האתגר יתחיל ברגע בו היא תעזוב את הבניין, ואצטרך לשמור תורה ומצוות לבד.

*

שעתיים אחרי הנסיעה בחשמלית, כבר שכבתי על מזרון דק ולח, באחד מחדרי הבניין האשפוזי.
אימא רכנה מעליי. "זה יהיה בסדר גמור", היא הבטיחה, נשיקת פרידה על הלחי מתמזגת לה עם המילים. "טְרַאכְט גּוּט וֶועט זַיִן גּוּט" (חשוב טוב ויהיה טוב, יידיש).
צלילי העקבים שלה התרחקו, ואיתם גם צלילי הפתגם היידישאי. במסדרונות הסתובבו מאות אנשים, בחדר שלי שכבו שלושה בחורים, ובאוויר עמד ריח של שנאת יִידִישׁקַיְט (יהדות, יידיש). המשמעות של קיום תורה ומצוות בסביבה כזו, היא מסירות נפש של ממש. לפחות כך היה נדמה לי.

*

כבר למחרת, היה לי באמת גוט (טוב, יידיש).
זה התחיל בבוקר. נטילת הידיים חיכתה לי באמבטיה, בין כוס הזכוכית המחורצת, למגבת הכותנה על המתלה. וברכות השחר ארבו לי ליד החלון, לשם ניתן היה להשקיף ולמלמל בו זמנית.
באחת עשרה, כבר נחנקתי. השרירים שלי היו מתוחים, הנשימה שלי התרדדה, ובבטן שלי דגדג כאב בלתי מוסבר. יד על המצח, אין חום. חטפתי וירוס, או סתם תופעת לוואי מאוחרת של סיבת האשפוז החסויה שלי?
אני לא יודע להסביר את התחושה, אבל היה חוסר. מכירים את זה, כשנעלם משהו? והגוף מספר לך על זה, אבל לא מפרט מה זה בדיוק? אז כך הרגשתי. רק שלא הבאתי למוסד שום חפץ שיכול היה להיאבד, חוץ מבגדיי. והייתי לבוש.
שמירת מצוות, זו הייתה אמורה להיות הדאגה העיקרית. נטילת ידיים – יש, תפילה – יש, ציצית – יש, עמוק במכנס.
רק דבר אחד היה חסר. תפילין.

*

"בנצ'ע!"
מצמצתי. העיניים של אימא חייכו אליי בין הצללים הנגלים לעיניי העצומות. והמתח… המתח נשאר, אולי אפילו התחזק.
נשיקה קצרה בלחי, ויד מוגשת להתרוממות מהמיטה.
"קדימה", היא לחשה, "צריך להזדרז".

*

אחרי חמישה מסדרונות זהים, ירידה קצרה במדרגות, ופנייה חדה ימינה – היינו שם. חדר צדדי, ללא אף אדם מלבדנו.
זה היה יותר כמו אולם, למען האמת. רחב, דומם, חנוק. שולחן אלון ארוך ועתיק עמד במרכז, פניו מבריקים מאור חלון גבוה. תריסר כיסאות נשענו עליו בסבלנות, מחכים כנראה לאורחים המאחרים להגיע. זה היה חדר ישיבות, מן הסתם.
"לא העבירו כאן סמרטוט אולי חודשיים", טענה אימא, משרטטת ספירלה על שכבת האבק הדקיקה של השולחן. "הם בטוח לא מתכנסים כאן לעיתים קרובות".
היא הניחה את התיק הקבוע שלה על השולחן, שולפת מתוכו שקית פשתן קטנה. "עוד מעט שקיעה", היא ציינה, מתופפת באצבע אחת על זרוע שנייה.
שקיעה?
אה, כן!
רוקנתי את השקית, והמתח צנח ממני בבת אחת.
שני בתי תפילין, 4.3 ס"מ על 4.3 ס"מ, זרמו אל ידיי. הצבע היה שחור דהוי, סדקים כיכבו פה ושם, ואחרי התרת כנפי היונה (כינוי לכריכת הרצועות משני צידי בתי התפילין) – השי"ן המעוגלת, ללא הקו האלכסוני, כמקובל בחב"ד, בצבצה החוצה.

*

בחמשת הימים הבאים, כבר הייתה לנו רוטינה. אימא באה לפני הצהריים, אני מחכה לה באולם הכניסה, ושנינו רצים להניח תפילין. וכמובן, היא תמיד תדאג להשאיר לי קופסת הֶרִינְג (סוג של דג) עם תפוחי אדמה כשרים למהדרין. אידישע מאמע.
ואז הגיע היום השישי.
הלכנו כהרגלנו, לחדר הישיבות. המעניין היה, שקבוצה של יותר מעשרה אנשים הלכה אתנו, איכשהו. וכשהיינו בדלת, הם כבר היו בפנים.
"גברת, לא לעמוד כאן!" נזעקה הוראה ממעמקי החדר.
"מתי גומרים?!"
"בערב".

*

בתוך דקות, מצאנו את עצמנו מתמקמים במסדרון צדדי, מביטים ימינה ושמאלה. אנשים יצאו ונכנסו מהחדרים, אך בכל זאת יכולתי לגנוב שנייה מסכנה בין לבין.
פתחתי שלושה כפתורים, משחיל באיטיות את התפילין של יד. שתי כריכות, שחרור כפתור נוסף, ומבט נוסף למסדרון. על אף שבית התפילין היה גדול מהמצוי, חולצת הפיג'מה הסתירה אותו. רק עוד טיפה שחרור של הכפתורים, ושבע הכריכות על היד הושלמו גם הן.
עם כף היד אפשר גם איכשהו, להסתדר. אבל… מה עושים עם הראש?
את האזור מעל המצח, כמו את הרצועות המשתלשלות עד המותן, אי אפשר להסתיר. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, רקד הפסוק לנגד עיניי. התפילין של ראש היו אמורות להיות גלויות, מלכתחילה.

*

המתח בגופי חזר.
ישבתי קפוא, בוהה באוויר, אוחז את שארית הרצועה מהכריכה האחרונה. לא יכולתי להוריד את של היד – הייתי כבר באמצע המצווה, אך גם לא יכולתי לשים את של הראש.
היה ברור, אני מחכה.
פספוס של הנחת תפילין? זה לא שייך (לא אפשרי, לקסיקון דתי), לא ריאלי. בדרך הטבע, הגויים אמורים לפחד מלובש התפילין – לא להפך, חלילה. בדרך הטבע, איני יכול להיות נפרד מאלוקות, גם לא על ידי מצווה אחת. בדרך הטבע, במקרים כאלו קורה נס.
והנס קרה.

*

זה התחיל בנורות הנֵיאוֹן.
הן הבהבו. למשך דקות רקדו צללים על הקירות, בהרמוניה מושלמת עם הנורות המגמגמות. ואז… –
האור כבה.
האור כבה?
אה, הפסקת חשמל!
בתוך שניות, התפילין של ראש עיטרו את מצחי, מתמזגות במלמולי פרשיות קריאת שמע, משתלבות עם החושך סביב.
האור כבה!
האור כבה, והעולם הפך מואר. כל ברית המועצות הפכה למוארת, וכל הבניין, וכל המסדרון, וכל התחושות בתוך הגוף שלי. והשרירים הקפואים זהרו, והעיניים הבוהות נפתחו וצחקו, ואפילו מגע התפילין נהיה פתאום יותר מיוחד. האור כבה, והחושך הפך לאור החזק ביותר בעולם כולו. האור היחיד, בעולם כולו.

בס"ד
המאמי שלי
היא הייתה חייבת לעצור אותו. ובדחיפות. ולא שינה לה כלל שהקרטון איבד יציבות מידיו של מוקיטו, ובקבוקי שמפו ריחניים החליקו בזה אחר זה לעבר מבשמי האוויר. מפולת דומינו ריחנית קרסה בשריקות נתז ושפריץ, לרגלי עובד זר, שבהה בעבודה שנכונה לו. "הלו?" מתעלמת מהסיטואציה, שאלה "יו נואו היברו?" מוקיטו חילץ עצמו מעמדת הגולם וענה תוך כדי הנחת הקרטון הקרוע- "כן. אני יש לדעת, אבל לא עבודה. פה מספיק" מחווה בידו על טורי הצרכניה העמוסים והבלגן הטרי. "טוב!" יפי הוציאה מתיקה פתק מצולם, אחד מעשרות עותקים. "פה כתוב שאנחנו מחפשים עובדת. לאמא! אתה יכול להגיד בוואצאפ שלך? אני משלמת כסף" הבטיחה לעיניים הצרות שנפקחו בפליאה. "זה לאמא" כך יפי, ותקווה בעיניה.
עוד וי ברשימת ההשתדלות. תיקתוקי העקבים העניקו קצב למחשבות הדוהרות. מאמי זקוקה בדחיפות לעזרה צמודה. מזהירה אותה מדי יום להחזיק חזק במעקה שרפאל הצמיד ליד מיטתה. ושחלילה לא תפסע מיד, אלא תמתין מעט שלא תקבל סחרחורת. אז היא הזהירה… שום דבר לא מנע את הטלפון של לפקוביץ השכנה, שהזמינה כבר צוות הצלה. על האמבולנס עלתה ביציאה מבני ברק, מצטרפת לתל השומר. רק לתל השומר. היא לא נתנה לצוות להתווכח איתה. זהו בית חולים מקצועי, והיא תעשה הכל בעבור מאמי שלה. למעשה, השבר לא דרש ניתוח, אך האשפוז הקצר היה הכרחי להשגיח על הלב של אמא, שהתרגש מהנפילה. שושי מנתניה ואברימי מרכסים התנצלו בפני מאמי שהם מתקשים למצוא תחבורה לתל השומר. כל כך היו רוצים לבקר, אך יפי נפנפה אותם בהחלטיות ונשארה לעוד משמרת. ועוד אחת.
לבוסית שלה הבטיחה להשלים את שעות העבודה בלילות. רק ד' יודע עד כמה קשה לה לחבר מספרים וחשבוניות בלי להתבלבל ולעצום עיניים. היא לא תוותר על אמא. בדילוגים עלתה את 2 הקומות , הרגיעה נשימה, דפקה ונכנסה. לרגע היה נדמה לה שמאמי משכה בבהלה חוברת מן הצד לעבר ברכיה. רק נדמה, כי כשניגשה לתת את הנשיקה המסורתית, לא שמה לב לחוברת, רק לכוס השוקו הניצב על השידה. "מאמי!" היא בלעה במהירות את האכזבה ושוב בקשה: "מאמי, ביקשתי כבר לא לשתות שוקו. את יודעת שהחלב גורם לליחה להתרבות, ואז את חשופה לדלקת ריאות קשה. מאמי, זה לא חסר לך!" בדאגה הסירה את הכוס, ממהרת לשפוך ולחלוט לאמה את הלימונית והלואיזה שקנתה. בזהירות הניחה את הכוס לצד העיתון היומי. שוב היא נרדמה לרגעים. חוברת הסודוקו שרכשה בהזמנה מיוחדת- שמוטה על הרגל המגובסת. "הו" שמחה יפי, "אני שמחה שאת מאמצת חשיבה. אסתי מהגמלאיות הדריכה שכדאי לאמץ את תאי המח. ידעתי שלא תשכחי!" גאוה בקולה. נשקה שוב למאמי, משאירה מאחוריה ניחוח של מרק עדשים רווי בחלבון, וטרמוס של תה לואיזה ולימון.
לורי התאקלמה יפה בבית אימה, ויפי הגיעה לצפות בפיזיותרפיה. 'מאמי לא אוהבת את לורי' ברור ליפי. אך לורי חזקה ועקבית.
"מאמי, את עוד תרוצי" הבטיחה יפי, מוחאת כפיים בהתרגשות כשאמה נוחתת על הכורסא בסיום התרגיל. לורי מנגבת במגבון את הפנים המיוגעות ורק רטט של דחיה נשאר מהתלונות של מאמי על האגרסיביות של העובדת. טוב שהתרגלה.
בטלפון הסבירה לשושי שלא כדאי לצרף את הילדים לביקור. "הם רק יעשו בלגן ויעייפו את מאמי שזקוקה לכל גרם כח. גם כך היא נרדמת כל הזמן" מנמיכה את קולה, ומוסיפה מים פושרים לכוס התה שחלטה.
רפאל מוכן להקפיץ אותה לכל עזרה ולכל מרפא. הרכב שלו סבל כבר כסאות גלגלים לסוגיהם, כרית ישיבה ומזרון ביצים. התיק של יפי מרשרש בויטמינים מרשת המזון האורגני, שטומנים בגרגיריהם חיזוק וכח. הילדים שלה מחונכים מקטנות שאמא מעל הכל. היעדרותה מאסיפות הורים וממסיבות הסמינר מתקבלות בהבנה. אפס, אפילו רפאל לא יודע עד כמה קשה לה, ועד כמה היא מתחננת למאמי לאכול בריא, ומזהירה את לורי לשמור עליה היטב. כועסת לגלות את חוברת הסודוקו ריקה רק בגלל שעוד חברה הגיעה. "לטובתך!" מתחננת גם מבקשת. ואמא רק נרדמת.
הערב התחיל כרגיל. הנהג אפילו לא חייך לאישה המסורה שעולה על אותו אוטובוס באותה שעה, מדי יום. יפי ירדה, אוספת במכולת מארז יוגורט מועשר. מזווית עינה עוד הבחינה בניידת נט"ן חולפת בשקט ומותירה דממה. מתוחה משהו, מדלגת מדרגות שתים שתים לקומה השניה. שלולית כהה על שטיח הכניסה. אדומה? לא היה ברור לה. דפקה, הטתה את הידית ודפקה את ראשה על הדלת הנעולה.
מה???????
ריח עמום של אלכוהול רפואי עלה באפה. שלפה בפראות את המפתח ופתחה. האורות הכבויים, החלון הפרוץ, הכורסא המוטית בזווית משונה, הזכוכיות שננעצו בנעליה והסבו ליבה לכוס מנופצת על הרצפה, ו… "לורי?!" החדר הפרטי מאורגן מדי. חשוך מדי. המזוודה הפיליפינית נעלמה גם היא, נמצאת עם לורי ומאמי במקום סתרים.
לו היה לה רגע, הייתה מתחברת למכשיר לחץ הדם שקנתה למאמי, לוודא שהיא חיה. ליבה דוחס דם בהתכווצויות עזות, מנסה להתגבר על הלחץ של גבירתו.
טלפון למאמי? אין תגובה. אפילו לא צלצול.
טלפון ללורי- תגובה דומה. אין תגובה.
דפיקות עזות אצל לפקוביץ נתקלות בקיר, והטלפונים למשפחה אינם מאתרים את הימצאות האם. המשטרה תחפש רק אם תבטיח שמדובר בחטיפה, ולא הגיוני שמאמי הדמות האידיאלית לדמי כופר.
שושי? היא לא התקשרה היום, למרות שייפי ביקשה רבות.
אברימי? מצטרף לתהילים. הם סומכים על יפי.
ויפי? עשרות טלפונים והשערות שלא נושאים פרי. שכנים מהקומות מתחת השאירו דלתות פתוחות, עד סיום הסיפור ההזוי. לולא ישיבת "עטרת", השוכנת ממול, הייתה יפי רצה ברחוב וצועקת.
צועקת?! שואגת! על מי???
על מאמי.
על ממממי?
על מאמי.
יפי גועשת במפלי מרירות. למאמי הקריבה את ימיה הצעירים ומילאה את לילותיה בדאגה. רק למענה- קנתה, ועבדה, ושילמה, וזימנה, והזמינה והזהירה וחייבה ו…
הכעס והדאגה משמשים בערבוביה. ורידי צווארה פועמים בעוצמה. למה לא התקשרה ?!?! היא יודעת טוב מאוד שהיא מגיעה בערב. יודעת יפה מאוד…
וזה בכלל לא יפה, יפה!
עצרה מהחיוג האוטומטי לנייד של לורי-אמא-לורי ונעצרה.

וגם אחרי שחזר החשמל לקומות העליונות, ולורי ומאמי ירדו לאיטן במדרגות מהשכנה למעלה, ולא. הן לא שמעו קריאות, כי היו במרפסת סגורה. והטלפון של מאמי היה בלי קליטה, והטלפון הרעב של לורי חובר סוף סוף למטען והתחיל להשמיע צפצופי טעינה שבעים. והכוס נשברה כתוצאה מהתנועה בחושך, והתה שנשפך בכניסה בגלל— טוב שהסוף טוב.
נטרקו הדלתות והשכנים, ומאמי כרסה לכורסא, ויפי?
יפי יצאה לדרך חדשה.
דרך שבודקת מחדש את הדרך. את הערך.
אם כל ה'כיבוד הורים' שלה לא עמד למול הזעם הנוראי שהציף – אז היא בבעיה.
את מי? היא? באמת? מכבדת?
ואולי בכלל לא?
ואולי מכבדת יותר מדי את המטרות שלה, בלי לשים לב לטעם של השוקו או לכמיהת המפגש עם הנכדים?
כבד לה, ליפי. כבד על הלב.
אבל דווקא כך, נדמה לה שהיא בפסיעות הראשונות בדרך לכיבוד הורים.

בס"ד
מי שהחזיק אותי היה ערבי. והרובה שלו היה גדול וכואב.
צעקתי הצילו. קראתי לשוטרים בחוץ שיכנסו להציל אותי.
היו שם בחוץ רעש, צרחות ובלגן. היה גם מסוק על הגג של הבניין. והשוטרים לא עשו מה שהערבי רצה מהם.
אז הוא קירב את הרובה לרגל שלי- וירה.
צרחתי בכל הגרון שלי. כדור חזק של רובה נכנס לי לרגל במהירות ופיזר בתוכה חומר כואב.
אם הערבי לא היה מחזיק אותי- בטוח הייתי נופל על הרצפה.
השוטרים בחוץ השתתקו כששמעו את הירייה. רק הבכי שלי המשיך להרעיש.
הערבי בעט לי בגב ואמר שאני לא צריך להתלונן, כי הוא השאיר לי שתי ידיים ורגל אחת.
ואז בקול שקט הוסיף- "עדיין"
המון דמעות ירדו לי על הלחיים. הידיים הקשורות שלי נורא רצו לתפוס את הרגל ולהרגיע לה קצת את הכאב.
בקשתי מהערבי שישחרר אותי. אמרתי לו שאני לא אשם שהמשטרה רודפת אחריו, ושהבית שלי הוא לא מנהרה של החמאס.
הוא לא צחק. רק בעט לי שוב בגב וצעק: "אוסקוט!"
אני לא יודע ערבית. אבל הבנתי שהוא רוצה שאני אשתוק.
שתקתי.
השוטרים בחוץ נשארו לעמוד בלי לעשות כלום. הערבי משך אותי לחלון, והחביא את עצמו עם הגוף שלי.
הוא צעק שאם המשטרה לא מסתלקת תוך שלוש דקות הוא הורג את הילד.
הוא התכוון אליי.
הדמעות עדין בכו, אבל עכשיו הזרם שלהן התחזק.
הערבי בעט לי בגב עוד פעם ולחש לי לצעוק ולבקש עזרה.
לא היה קשה לי לעשות את זה. צרחתי בכל בכוח הצילו. צעקתי לשוטרים שהוא ירה לי ברגל וזה כאבים נוראיים, ושהוא רוצה להרוג אותי. ספרתי להם שלא נראה לי שאכפת לו לעשות את זה.
ואז, פתאום בלי לדעת למה, צעקתי להם גם בקול הכי כועס שלי- "מי שאני מת בגללו- שלא יסלח לעצמו!!!"
שקט חזק נהיה בחוץ. כל השוטרים הלכו אחורה לאט, והעיניים שלי נעצמו מרוב כאב.
הערבי נתן לי סטירה חזקה, וצעק עליי להישאר ער, כדי שהם יראו שאני חי ויקשיבו לו.
ניסיתי. זה היה קשה.
הכאב היה כל כך חזק, שרציתי רק ליפול ולהירדם. אבל הלב שלי פקד עליי להישאר עם עיניים פתוחות. הוא פחד נורא שהערבי האכזר יירה לי גם ברגל השנייה. אני אוהב לשחק כדורסל, ואי אפשר לרוץ ולבעוט בכדור בלי רגליים.
הערבי צרח עוד משהו. שמעתי רק בלגן של קולות וראיתי עיגולים צבעוניים.
ואז היה רעש מבחוץ. הדלת נפתחה בבום. ראיתי רק שחור—
ומאז אני רואה את השחור הזה. אני שוכב במיטה ענקית של בית חולים ושומע את ההורים שלי קוראים לי ומבקשים ממני להתעורר. לחזור לחיים.
כבר חודש וחצי שהם מבקשים את זה.
אני רוצה לקום. אני רוצה לפתוח את העיניים.
אני מפחד.
בעולם שבו אני נמצא אין ערבים.
בעולם שלהם יש. ולי לא חסר עכשיו כלום.
מצד שני, בעולם שלי אני לא יכול לשחק כדורסל. והם גם נורא רוצים שאני אתעורר. הם אוהבים אותי, הם מתגעגעים אליי.
אבא מתיישב לידי עכשיו. אני לא מבין איך הוא לא מתייאש. אני כבר התייאשתי
הוא מספר לי שהערבי מת. שהוא ירה לי בראש אבל במקום שלא הרג אותי. שהרופאים טוענים שאני שומע וסתם לא מתעורר.
את כל זה אני יודע. אבא אומר לי את זה כל יום. אבל עכשיו הוא אומר לי עוד משהו.
והמשהו הזה גורם ללב שלי לדפוק קצת.
הוא אומר לי שאני אכזרי. שבגללי יש הרבה מפקדים שלא סולחים לעצמם. שאני חייב להתעורר.
הלב שלי מתכווץ. אני מרגיש רע.
אני יודע שאם אני רק רוצה המכשירים יתחילו לצפצף.
אבל אני לא מרגיש דחף חזק מספיק בשביל לגרום לזה.
אבא ממשיך לדבר. הוא מספר לי שהוא הביא לכאן מפקד אחד, זה שבגללו נפצעתי. זה שאמר לשוטרים להיכנס לבית. הוא מסביר לי שעכשיו הוא ייצא- והמפקד ייכנס. מבקש ממני להרגיש חופשי ולדעת שרק שנינו נהיה בחדר.
הדלת נטרקת, ונפתחת. רגליים מתקרבות למיטה שלי. מישהו מתיישב על הכיסא של אבא. אם הייתי ער- הייתי אומר לו שזה לא המקום שלו.
שקט שורר בחדר. רק קול הנשיפות של האיש.
עשרים דקות אני לא מצליח לנשום מרוב מתח.
אחרי הזמן הזה המפקד קם, והדלת נסגרת.
אבא נכנס ומספר לי שההוא הלך, ויחזור מחר.
# # #
שוב על הכיסא לידי יושב איש זר.
לא נעימה לי ההרגשה הזו. היא מביכה, וגורמת ללב שלי להזיע. אבל אף אחד לא שואל אותי אם זה כיף לי או לא.
בעייתי שאני לא אומר להם.
חצי שעה עוברת כמו אתמול, שוב הדלת נסגרת.
למחרת היא שוב נפתחת.
שבוע שלם.
גם ביום השמיני המפקד מגיע.
הוא יושב לידי, והנשימות שלו חזקות מתמיד.
ואז הוא מתחיל לבכות.
בהתחלה זה נראה לי מוזר. מפקד משטרה בוכה?! אבל אז אני נזכר שהלב שלו כבד ושורף,. בגללי.
"ילד," הקול שלו חנוק וצרוד. זה מזכיר לי את הערבי ויש לי צמרמורת.
"אני מתחנן אליך, מהרגע שנפצעת אין לי יום ולילה. בבקשה תקום. בבקשה תפתח עיניים. תראה לי שלא רצחתי ילד. תספר לי שאתה מצליח להתאושש, שהחיים שלך לא נגדעו בגלל הפקודה המוטעת והמטופשת שלי. בבקשה…"
הלב שלי זז באי נוחות.
הוא כל כך מסכן. אני צעקתי להם שהמפקדים לא ייסלחו לעצמם. והנה זה קורה.
המפקד הזה הוא איש גדול. בטח לא נעים לו לבכות לידי. כנראה שהוא לא מסוגל להמשיך ולסבול את הכאב.
כמו שאני לא יכולתי כשהערבי ירה בי.
הלב שלי נושך שפתיים. הוא מזיע ומתלבט מה לעשות.
"תמשיך לשכב." הוא מתחנן. "החיים שלך הכי יפים ככה."
"קום," הוא אומר שוב, הפוך פתאום, ואני מתבלבל מה הוא רוצה ממני. "תן גז. קפוץ. תרחם על האנשים מסביבך. לא רק אתה חי בעולם הזה יש עוד אנשים. כל דבר שאתה מחליט- משפיע על כולם."
הלב שלי ממש מתפרע. אני מתחיל להזיע בלי שליטה. העיניים שלי ממצמצות בכאב עצום.
המכשירים משתוללים.
טעיתי.
לא רק אני יכול לגרום להם לצפצף…

סוף.

עננים כבדים, אפורים רפרפו על השמים האדומים משקיעה בוערת, עוד רגע והשמש תיתן מצמוץ אחרון של יום, ואפלה תכבוש את ליסבון – העיר האהובה שלה, שביום אחד בהיר בגדה בה.
לרגע זה בדיוק, חיכתה תרצה, גלימת הנזירה הלבנה מכבידה על כתפיה והרדיד השחור שעל ראשה מהודק מדי לעצמות לחייה.
היא הביטה אל המבנה המתנשא מולה, גבוה ואימתני, בעל השם המאיים: "מנזר סאו דומינגוס."
תרצה ישרה את כתפיה בנחישות וצעדה באומץ אל דלת האלון הכבדה, המרושתת בפסי מתכת מרתיעים.
את בגדי הנזירה לא היה קשה במיוחד להשיג, ולמען האמת שום דבר לא היה קשה מדי עבורה ועבור הזעם שגעש בדמה מאז יצאה לפועל הגזירה האיומה והעלימה את כל הילדים מהשטח, מותירה הורים שבורים ומיוסרים שכל חטאם היה הסירוב להמיר את דתם ולחיות כנוצרים לכל דבר.
השקט ששרר אחר כך ברחובות היהודים, עמוק ומהדהד, דחק בה לקום ממקומה הבטוח ולצאת להשיב את הצחוק לאזור בכל מחיר.
תרצה נקשה על השער בדפיקות אחידות ובטוחות, קול צעדים נשמע מעבר לשער הנפתח בחריקה מצמררת.
תרצה הישירה מבט חסר מורא לנזירה המצולקת שחסמה את הפתח הצר וסקרה אותה בדקדקנות.
נאמנה לכללי המקום שתקה תרצה עד שהחריץ המצולק בפני הנזירה נבקע פתאום והיא שאלה בקול צרוד: "מי את?"
תרצה חייכה חיוך קצר. "תרזה," השיבה והתכוונה להמשיך, אך הנזירה כבר הרחיבה את פתח הדלת והורתה לה להיכנס.
תרצה שחררה נשימה רועדת במאמץ להסוות את פליאתה, זה היה קל מדי! האם הם כל כך חסרים בכוח אדם? או שמשהו בה לא בסדר ומעורר חשד?
פסיעותיה החוששות נקשו במסדרונות הארוכים, המוארים בנרות מועטים מדי והחלונות הצרים שנפערו בקירות האבן העבים, השרו אוירה כבדה ומפחידה במקום שלא עשה כל צעד ממשי על מנת לסתור את העובדות הללו.
תרצה בלעה את רוקה בדממה והעלתה לנגד עיניה את מראה הילדים הנלקחים בברוטאליות על ידי החיילים האכזריים, התעוזה שבה אליה בדיוק בזמן והיא פסעה פסיעה גדולה אחת אל תוך החדר הגדול, בעל השולחן הכבד שאכלס מאחוריו את אם המנזר, אוגוסטה.
עיניה של אוגוסטה בהירות וריקות ובאורח כלשהו השילוב הזה יוצר עוצמה שקטה ומלחיצה.
ידיה של תרצה הזיעו על אף הצינה השוררת במבנה, והיא התאמצה ממש שלא להשפיל את מבטה לשולחן, לאצבעותיה הארוכות והחלקות של אם המנזר שנחו בשלווה על המשטח הריק והמבריק.
קולה המדוד והשירי של אם המנזר קרע את הדממה המעיקה: "אז את תרזה." עיניה סקרו את תרצה שנדה בראשה, ביסודיות קפדנית.
"לוסיה תראה לך את הקבוצה שלך," היא הוסיפה, מבטה המטריד עדיין נח על פניה המוריקות של תרצה, "אחרי יום ארוך כזה, כולם צריכים ללכת לחדר האוכל ומשם למיטות, בלי דיבורים מיותרים."
תרצה שמרה בכוח על החיוך שעמד להימלט מבין שפתיה, לא יאמן באיזו מהירות התקבלה הנה, היא מלמלה חרש תודה לבורא שהעלה את קרנה בעיני אם המנזר רעת הפנים, ושאלה בקול הכי אגבי שהצליח גרונה להנפיק: "לא קל עם החדשים, אה?"
הקור המקפיא חלף שוב בעיניה של אם המנזר, "נזירה אינה שואלת אם קל או קשה, נזירה היא עבודה של שליחות."
תרצה הנהנה במרץ למשמע האמרה המוכרת, "כמובן, האם העליונה, זו הסיבה שאני כאן."
חיוך דק ומסוכן עלה על שפתיה הזעירות של אוגוסטה, המחמאה הגלומה בתואר הנכבד, שבתה את ליבה ובהינף יד הורתה לה לזוז ממקומה, החוצה.
בשתיקה סבה תרצה על עומדה ועזבה את החדר המואר לטובת חדרי המגורים האפלוליים, חיוך מרוצה התפשט על פניה, השלב הראשון הוכתר בהצלחה הרבה יותר מהר ממה שקיוותה.
^^^
צעדיה של לוסיה היו מהירים ממנה והיא נאלצה להחיש את צעדיה וכמעט לרוץ באופן בלתי מנומס בעליל.
לוסיה הפנתה את ראשה הקטן והעגלגל אחורנית מדי פעם, לוודא כי היא עדיין מאחוריה.
סמוך לגרם מדרגות חלקלק משנים, עצרה לוסיה. "את יורדת כאן, למטה." היא החוותה באצבעה קדימה, "השולחן השני מימין באחריותך, לערב זה."
ובלי לחכות לתגובה, הסתובבה ונעלמה בעיקול המסדרון הצר.
תרצה אספה את שולי שמלתה הלבנה לבל יתלכלכו בשחור וירדה בזהירות, זיהתה כי מלבד ריח טחב, חריף ובלתי נסבל, ישנו גם ניחוח נוסף של מזון בלתי ברור.
חדר האוכל, מנהרה ארוכה בעלת תקרה קעורה ומקושתת המלא עד אפס מקום בילדים מגולחים שנראו כזהים זה לזה הציף את תרצה בתחושת כישלון אדירה.
כיצד תזהה את הילדים היהודיים בינות לקטנים עגומי הפנים, שישבו בשתיקה סביב השולחנות הארוכים, והאזינו בדממה לדברי הכפירה שנשאה נזירה גבוהה וחמורת סבר מעל הקתדרה הקטנה שבמרכז?
נואשת היא נצמדה לשולחן המדובר וניסתה ללכוד את מבטם של האומללים הקטנים, אך הילדים שפחדו עד מוות מהנזירות האטומות והאכזריות לרוב, לא חוננו אותה ולו במבט קל אחד.
במבע חתום היא עמדה שם, מנסה למצוא מוצא מהסבך, היא לא יכולה לחזור כלעומת שבאה! בשום אופן לא!
מבטה שט על פני הילדים שוב ושוב, מנסה לאתר רמז למוצאם הדתי, אך לשווא, תרצה החזירה את עיניה לשולחן שלה שדממה מופתית שררה בו ולחלחה את שפתיה היבשות.
הרעיון הבליח בה פתאום, מניס את החושך שעטף אותה כמו הלפיד המשומן שעל הקיר לצידה, נבע ישירות מהשתיקה המעיקה והקודרת: שעת השינה הרי ממשמשת ובאה וכשיעלו הילדים על יצועם, ומלמולי 'שמע ישראל' ירחשו בחדר, היא תוכל ברצות הבורא למצוא אותם, בין כלל הגויים שהקיפו אותם.
כשצעדיה קלים, פסעה תרצה סביב לשולחן, מסווה את היסח הדעת שאחז בה עד כה בעשיה פשוטה בעלת רושם רציני למדי, והופתעה לגלות את הנזירה המצולקת מתקדמת לעברה ומסמנת לה באצבע גרומה, לגשת אליה, עכשיו.
ליבה של תרצה הלם בעוצמה, ורק קול נקישות כפות המרק בקעריות החרס טשטש את דפיקותיו הקולניות, התערבל בהד הרם שחזר מקירות האבן העתיקים הסוגרים את החדר, כאילו היה כלא.
"האם העליונה קוראת לך לחדרה, תרזה." קולה של הנזירה יבש ותרצה העדיפה שלא לשאול שאלות, בשתיקה היא מיהרה בעקבותיה, יודעת שאם יקרה לה משהו – אין איש שיודע כי היא פה.
^^^
חדרה המואר של אוגוסטה גרם לתרצה למצמץ לרגעים מספר.
אם המנזר הביטה בה באותו מבט מטריד בו התבוננה בה קודם וסימנה לה להיכנס. "תרזה אמרת שקוראים לך, כן?"
"אכן," השיבה בזהירות, עיניה הוצרו בחוסר הבנה, מדוע נקראה לכאן?
הנזירה חייכה ולא מתוך טוב לב ועלמה נוספת נכנסה בצעד מהיר לחדר, נעמדה לצד תרצה, עיניה הגדולות נשפו לעברה איבה בלתי מוסברת.
"מי שלח אותך הנה?" שאלה אם המנזר, "מוניקה?"
"לא." השיבה תרצה, ההבנה חלחלה למוחה באיחור רב, רב מדי, "אני מתנצלת, מאדרה," אמרה בשקט, "לא הבנתי כי המתנתן לנזירה אחרת, הנושאת גם את שמי."
מבטה השוטם של תרזה האחרת נעלם, והבנה תפסה את מקומו.
"את נערה מעניינת למדי." אמרה אוגוסטה ושילבה את ידיה בנינוחות עצלה, "חבל לי לוותר עלייך, תרזה."
תרצה חייכה חיוך נבוך, זהיר, אם מצאה חן כה רב בעיניה של אם המנזר, יש סיכוי לתוכנית המסוכנת שהגתה ולילדים המסכנים הכלואים כאן בעל כורחם.
מבטה של אם המנזר הוסט לרגע מפניה של תרצה, "את!" היא שלחה אצבע ארוכה לעבר הדמות הקפואה שלצידה, "לכי לעזור לילדים להתארגן לשינה ותתחילי להביא תועלת."
חיוכה של תרצה נמוג, אם לא תהיה בשעת השינה לא תוכל לאתר את הילדים היהודים! היא חייבת למנוע זאת!
"מאדרה," אמרה בהכנעה, "הילדים נגעו לליבי כל כך, תשוקתם לדעת וליישם את יסודות הנצרות כבשה אותי, אשמח למלא את תפקידה של מוניקה, לפחות פעם אחת."
"את חצופה לא קטנה, תרזה," הפנתה אליה אוגוסטה מבט קשה, "כבר ביומך הראשון כאן את מערערת על סמכותי."
תרצה, הידקה את ידיה לשמלת הנזירה שעליה, לבל ירעדו חלילה, ופתחה את פיה למחות על החשד, אך אם המנזר לא חיכתה להתנצלות, "לאחר שתוכיחי את עצמך," נעצה בה את עיניה שוב, "יינתן לך תפקיד משלך, ללא כל צורך לרשת את מוניקה."
היא קראה למצולקת שקיבלה אותה, "קחי אותה לחדר הכביסה, אינס תשגיח עליה שם, תסביר לה מה עליה לעשות."
גוש חסם את גרונה של תרצה כשבאה בשערי חדר הכביסה הענק, הנזירה הזקנה שהתה שם והורתה לה בקול עבש מה לעשות.
תרצה הפנתה אליה גב, מסדרת את גיבובי הבגדים שבעגלת הכביסה הרחבה לערמות מדויקות במהירות.
הדמעות טפטפו מעיניה ללא הפסקה והרטיבו את הבדים המכובסים בכתמים גדולים, ממש כמו האכזבה שחשה, היא התאמצה, השתדלה, ורצתה הכי שאפשר לעשות את רצונו ולהציל ילדים יהודיים טהורים משמד.
היא דאגה להם ולהוריהם, באמת ובתמים והייתה מוכנה אפילו להסתכן לשם כך.
ברק מסנוור פילח את מוחה הבוגדני והרטיט את ידיה, סדין אפור אחד נשר על הרצפה הגבשושית ושמט אתו את דאגתה ומסירותה האינסופית.
השמים לא נראו מבעד לפתחי האוורור הקטנים שבמכבסה, אבל תרצה לא הייתה זקוקה לפיסה מהם בכדי לדעת: הוא שם. דואג, חזק ומיטיב.
היא עשתה די, דאגה והשתדלה והתאמצה מאוד מאוד, כעת התור שלו.

בס"ד

זוג דובדבנים | מירי אנקווה

"אני לא מבינה את רוצה ל—
להתגרש?"
מימי פוערת פה
"אני מה?"
"כל כך רצית להתחתן. כמה חלמת על זה. חשבתי שאחרי החתונה, לא משנה מה יקרה רק תכריזי: החיים דובדבנים"
"לפעמים את אטומה, את יודעת את זה?" מימי קופצת מהספה.יוצאת מהסלון היא מעדכנת מהמטבח, מתגברת על רחש אדים מתפצפצים על גוף חימום.
"נגמר השוקולית"
"נגמרו לי הכנויים בשבילך להיום"
אולי הגזמתי?
"אני יוצאת, בי"
*
יופי לה. אחותי הגדולה והמסכנה. מצאו להן תחביב כל הנשואות. להתיישב באיטיות ליד האוזן הרווקה שלי ולצקת לתוכה רעל בטיפות קטנות.
סוד הרעל: אל תחשבי שזה כל כך נחמד.
אולי הן חושבות שאם אני אשמע כל מיני קרעכצים בינם לבין הבעל הטרי אני פחות אקנא בהם. או שאולי ככה הן מרגישות פחות צורך לרחם עלי. הרווקה.
האמת שמימי משתדלת בדבר כבר מהשבוע הראשון שאחרי החתונה.
הם התחתנו בערב פסח. הבית היה הפוך. לאף אחד לא היו הרבה מידי אנרגיות לנקות אחרי שבוע של חתונה – שבע ברכות – שבת חתן. אבל עבדנו יחד: אבא. אמא. ואנוכי. כל יום על חלק אחר בבית.
ערב אחד הזוג הטרי נחת בבית לארוחת ערב.
ארוחת ערב! תסבירי ברוב נעימות שאין ארוחות חמות בבית בערב חג? חלילה.
תזמיני פיצה וחסל? לא מכבד.
אמא נתנה לזו״ץ כרטיס אשראי והפצירה בהם: ״לכו תקנו לכם משהו לאכול. הבית הפוך״
מימי כל כך התרגזה, סיננה באוזניי: "אנחנו ביחד כל היום. רצינו להיות קצת עם אנשים ואתם מגרשים אותנו?"
נדהמתי. "מימי! כל כך מהר נמאס?"
"זה לא נחמד כל כך כמו שאת חושבת"
למחרת הם באו על ענן להחזיר את הכרטיס ״הלכנו לאכול ב׳שאול על האש׳, פגשנו את הבת של דודה נחמה עם בעלה, היה נחמד"
הענן הוסיף: היה הרבה יותר מנחמד.
*
"ש-לום" אמא מעירה אותי מזכרונות.
"צריך לחדש מלאי של שוקולית"
"מימי פה?"
"הייתה. הרגיז אותה שהשוקו נגמר"
*
״את באה לקניות מחר?״ מימי. כאילו לא יצאה אתמול מהבית בלי שלום.
״אני יוצאת עם תמר לקפה. הַחֶבְרָה שלה נסעו ליומיים השתלמות בחו״ל והיא קיבלה פטור שונו-ראשוינו״
״אוף איתך! מתי תלמדי שמשפחה מעל הכל?״ מתלוננת אחותי.
״מימי להזכיר לך את הימים שחברות הסתירו לך את הנוף המשפחתי לגמרי?״
*
למחרת בבוקר פגשתי את תמר בכניסה ל׳קפה-אסתר׳. אחד הפלוסים בעבודה מהבית: יש לי אפשרות לשחק עם שעות-העבודה.
תמר מציצה בי מבעד למשקפיים, אדמומיות מקשטת לה את העניים: ״לא ישנו כל הלילה״ היא מטעימה. מאותתת: יש דברים שאת עוד לא מבינה.
״תמר מתי תגדלו מזה? זה לא טוב״ אני משדרת הכי בעניינים שאפשר.
״פפפפפפ, אמרה בעלת נסיון״ תמר לא קונה את השדר שלי.
״תמר!״
״טוב מה להזמין לך?״ תמר מסמיקה. מבינה שעברה גבול.
״אל תרגישי עלי מליונרית. את האברכית מבין שתינו, אני משלמת״ הסומק הזה מספיק לי. אין לי כח לפתוח גם מולה חזית. ״שני הפוך גדול ובראוניז״ אני מבקשת מפטירה לדלפק.
״זה לא סתם שלא ישנו כל הלילה״ תמר עוד אוחזת בעניים האדומות.
״ברור. הרי לילה זה זמן להשתפכות הנפש, זמן להכיר לעומק, זמן ל–״
״דידי, די!״ תמר צועקת ״אי אפשר לדבר איתך לאחרונה, שמת לב לזה?״
״איתי?״
״נסקת לך לאיזה קומה גבוהה שכתוב עליה: הרווקה הלא מנוצחת. יודעת-כל על זוגות צעירים. לא מפריע לי שאני לא נשואה. אל תנסו לשכנע—״
״תמר?״
״כן. דידי. את״ היא לא מתייאשת
״את מוציאה לי את הטעם מהקפה״ מאיפה היא נפלה עלי הבוקר?
״מצחיק.״
*
בערב אני משלימה שעות עבודה. הראש משלים משפטים שתמר פתחה. היא נסתה להסביר ׳יש פעמים, שלילות שלמים אנחנו מנסים להבין אחד את השני׳ דמיינתי שהיא שומרת דמעות?
כמה דקות אחר כך בעלה התקשר, תמר ענתה, התרחקה קצת. חזרה אחרי 10 דקות בעניים בורקות: ״אנחנו בשבת בצפון״ הסבירה.
שאלתי: ״לכבוד מה?״ לא העזתי לשאול: זו לא את שסיפרת קודם על לילות של נסיון ורצון?
״כדי להתאוורר קצת, מה יש? אסור לצאת ככה בלי סיבה?״
״מותר מותר״ המהמתי הבנה. לא הבנתי בכלל.
״דידוש?״ אמא מתיישבת לידי בפינת העבודה. ״את יודעת שאבא לקראת סוף בירורים? הוא בכיוון חיובי״
״כיוון חיובי?״ ברררר
״כן, הוא מקווה להגיע להחלטה עד מחר בערב, נעדכן אותך״
אמא יוצאת. אני מכבה מסך. מתעטפת במעיל הפרווה החום, יוצאת לחצר.
רצפה קפואה מקבלת אותי בהבנה, היא ידעה שאגיע לכאן. זה קורה לי תמיד כשאני מתבלבלת מבפנים. שוכבת על הגב. עננים טסים מעלי. רוח מנסה לחדור בכח לפרווה. לרגע המח ריק ממחשבות ואז הן מסתערות עליו.
מי רוצה בכלל להיפגש עכשיו? קודם תסבירו לי את הגרף שמצטייר לי מול העיניים. איך זה שיש רגעים בחיים של זו״ציות שנראים כמו פסגות של אושר, כשדובדבנים מקשטים את הנוף? ויש רגעים שמזכירים יותר, מטעי דובדבנים שנבלו?
למה אני שוכבת מול הכוכבים, אם ברור לי שהם לא יענו לי תשובות?
*
יום שלישי הוא היום שלנו במשרד. נעמה לא מוותרת לנו ׳שלישי קודש למשרד׳, היא מצטטת את עצמה בדבקות, כל פעם שאי מי מבקשת להחסיר.
אני מתמקמת בעמדה שלי, מול הזכוכית של נעמה.
היא נראית נזעמת היום, מדברת בטלפון בקול: ״בבקשה תקשיב לי כשאני מדברת. אני האמא שלהם. נכון, נכון, יש עורך דין בתמונה. אם עדיף שנדבר דרכו, זה מה שיהיה. חשבתי שאפשר לסגור את זה ככה.״
נעמה פרקה את ביתה לפני שנה וחצי. היא כל כך חגגה אז. ועכשיו…?
ה׳ למה גם נעמה מתייצבת לי בראש ליד מימי ותמר?
*
גם אם אבא נבהל לשמוע שאני מחכה לו בפתח הכוילל, הוא לא הראה לי את זה. נסענו לקצה השכונה. בדרך הוא עצר ב׳קפה – אסתר׳ הביא שני הפוך גדול.
״בררתי על ההצעה של דביר״ אבא מדומם מנוע. מכוון מזגן על חום ״הוא נשמע בחור איכותי מאוד. אוהב ללמוד, מידות טובות, חכם, מוכשר. אני חושב שאפשר לקדם פגישה״
״מידות טובות״ רוח חמה נושפת בי מתריסים נמוכים.
״כן״ אבא בטוח ״כל מי שדיברתי איתו מספר על אדם נח, יודע לתת משלו, מקבל דעה של אחרים, אהוב מאוד בחברה. את יודעת שזה מהדברים שחשובים לי״
אבא לא שואל אותי כלום. מדבר כאילו בתום.
״גם על דוד של מימי הפליגו בסיפורים על בן אדם לחברו״ ומימי התרגשה לראות בו בפגישות מחוות של לב טוב.
״דוד של מימי?״ אבא מופתע לרגע.
״דבורה. קושי שצץ בתוך קשר, לא נובע רק מחוסר במידות. הוא נובע משוני״ אבא מציץ בי רגע, ומחזיר את העניים לכביש ״אישה חושבת בצורה אחת ואיש חושב אחרת. אישה באה מבית אחד ואיש מבית אחר. היא רוצה איקס והוא זד, כך שבהכרח צצים חלוקי דעות״
״בהכרח?״
״כן, דבורה. בהכרח״
״לא נעים״ אני מתחפרת בפרווה החומה שלי. לא נעים. לא צריך.
״דבורה שימי לב: כשאת רוצה לעשות כושר, את משלמת כרטיס, מגיעה כל יום, מתאמצת, מזיעה, עובדת קשה, למה זה שווה לך?״ אבא מונה את הרשימה באצבעותיו, אני מבינה את המשל: ״בשביל התוצאה״
״יפה״ אבא מרוצה. מניח כוס קפה ריקה במתקן שבין שני המושבים ״כשבני זוג נתקלים בחלוקי דעות, בוויכוח, הנושא הוא לא תוכן הוויכוח, אלא – איך הם ניגשים אליו, מבינה?״
אבא מדבר בטון המורה שלו ״אם ניגשים לקשר כמו אל כושר, מקשיבים אחד לשני, גם כשזה לא קל, מזיעים לעשות שנוי אחד לכיוון השני כשצריך, הקשר מתחזק, ועל הדרך כל החד מבני הזוג מעבד את עצמו לטובה״
״זה נשמע שכדאי שיהיו חלוקי דעות כדי שיהיה קשר קרוב וטוב״
״דבורה. ויכוח לא מפיל בבת אחת קשר שנבנה. אפשר לנהל יומיום תקין וטוב גם לצד הַשּׁוֹנוּת, תוך כדי עבודה משותפת. זה לא שחיים או בטוב, או חלילה ברע. זה עבודה. אבל עבודה מתגמלת, שווה.״
אבא סוגר חלונות ומתניע. גשם מטפטף על הרכב. וישרים נלחמים מולי בטיפות גדולות. אולי קצת כמו שאני מנסה להילחם במילים של אבא. לא רוצה להבין שקשר זה עבודה. רוצה להאמין לסיפורי דובדבנים.
״יש מטריה מאחורה, קחי אותה״ אבא מחנה את רכבו בפתח בנין המשרדים. אני מתביישת פתאום. מרגישה חשופה.
״דידי?״
״כן אבא״
״לגבי מימי״ אבא מביט בכביש, מדבר אלי ״הם התחילו עכשיו ללכת לייעוץ״
מה…?
״אחותך הבינה שלפעמים צריך לדעת להיעזר״ הוא מסביר ״לא תמיד. אבל כשמתקשים לגשר על שוני מסוים, החכמה היא להיעזר באנשי מקצוע חכמים ויראי שמים שמאירים את הדרך״ אבא מעריך את מימי?
״אני מספר לך את זה כדי שתנהגי בה ברגישות. כדי שתדעי שהיא בתקופה של עבודה ובעזרת ה׳ אנחנו עוד נראה את הבית הזה עומד ויציב״ אבא עדיין מביט אל הכביש.
״אבא תודה״ אני יוצאת מהרכב למשרד. לא נעים לי מהשיחה הזו. נעים לי שהיא הייתה.
נעמה לא בזכוכית. אולי הלכה לעורך דין מהתמונה, מסתבר שאני לא יודעת-כל-על-זו״צים. מרימה טלפון למימי: ״רוצה ללכת היום לקניות?״
״הערב יש לדוד יומולדת אנחנו יוצאים לחגוג״
״לחגוג? לבד?״
״ברור לבד, רק עם מי?״
״מימי סליחה שאני מזכירה לך, אבל את אמרת לי שבוע אחרי השבע ברכות שמשעמם לכם יחד״
״אני? דידי את נורמלית? את זוכרת את זה בכלל?״ מימי מזדעקת ״לא משעמם ולא נעליים. אז עוד היינו חדשים אחד לשני. ולהיות כל היום רק שני אנשים ביחידת דיור פיצית זה קצת מעיק. אבל היום, ברוך ה׳, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי!״ אני הוזה או שזאת מימי מעבר לקו? כנראה אבא יודע מה שהוא אומר.
אפשר לקבוע לי פגישה.

[הסיפור נכתב בהמלצת ובהכוונת מדריכת כלות ויועצת נישואין]

בס"ד

חומה
הדבר ראשון שראיתי היה שער ברזל ירוק, וכשהסטתי את הבריח הוא נפתח חורקנית. אחר כך ראיתי אותן – אותיות רועדות שזעקו 'נמאס לי' באדום מהקיר, ואז שמעתי את הגיטרה, פורטת בדיסוננס צורם. הסתכלתי סביב ונשמתי עמוק, היה זה מקום העבודה החדש שלי.
שאפתי עוד נשימה ונכנסתי פנימה אל מבנה חד קומתי קטן. על השטיח ראיתי אותה, פורטת בגיטרה, הייתה עוד אחת, בלונדינית, שרועה על ספה תכולה, ואחרת שצעקה פתאום 'נמאס לי' ועל ידיה שאריות של צבע אדום, והיו אלה התלמידות החדשות שלי.
אז אמרתי "שלום אני המורה החדשה" ושאלתי לשמן. הבלונדינית התנשמה עמוקות מתוך שינה, הגיטרה הגיבה בעוד אקורד צורם, ההיא שנמאס לה הלכה לשטוף ידיים וקול קטן של אחת מפינה שעוד לא ראיתי שאל: "למה באת, המורה?" חיפשתי לרגע את לשוני שאבדה וכשמצאתי אותה אמרתי: " כדי ללמוד ביחד פרשת שבוע וענייני דיומא, כך בכל יום חמישי מעכשיו בעזרת ה'." "יש על זה בגרות?" היא התעניינה "כי אם לא אז למה שנלמד." אמרתי לה שלא והיא אמרה שאולי עליזה תרצה להקשיב כשהיא לוקחת ריטלין וכך התחיל השיעור הראשון שלי.
בתיק המורה שלי היה מערך מודפס, חמים עדיין, על התחלה, אלול והתחדשות. הדפים רעדו קצת, הם רצו לצאת ואני התגעגעתי פתאום לעיניים הבורקות של תלמידות שלימדתי שנה שעברה בעיר הסמוכה לפני שעברנו לכאן.
שבוע חלף ושוב הגעתי. המילה 'מאד' זעקה אלי מן הקיר, חוברת ל'נמאס לי'. הגיטרה קדמה אותי בצליל משלה והבלונדינית כבר התעוררה. בתיק שלי שקשקו רימונים, תפוחים, תמרים וצנצנת דבש. הבאתי גם סרטי סאטן ורימוני זהב קטנטנים לחבקים למפיות.
וכשתלמידות התיכון שבעיר הסמוכה סיכמו בעיניים דולקות את עיקרי התשובה, פרשתי מפת ניילון על השולחן ויחד יצרנו חבקים יפהפיים. אחר כך ישבנו סביב השולחן, טבלנו תפוח בדבש, גלענו תמרים ופילחנו רימונים. "וואלה המורה טעים" הנהנה עליזה לעומתי בפה מלא ושרה והגיטרה ליוו את דבריה באקורד שמח "אמא שלי מכינה כל שנה עוגת תפוחים ודבש" התלהבה אלישבע "רק בשביל זה שווה לחכות לראש השנה." "והיום נצא אחרי הלימודים לקנות בגד לחג" זרחו גיטי ויעל. וכשניסיתי להוסיף כמה מילים על מהות היום, כבו אט אט האישונים הזוהרים שלמולי ונותרתי בחושך.
בין יום כיפור לסוכות אני מהנהנת בידידות לפרצוף חורץ הלשון מרוסס מהקיר ומנופפת לשרה ולגיטרה. בתיקי החום, הגדול, לא שכן המערך על ענני הכבוד וצילא דמהימנותא. חלף זאת אכלסו אותו רצועות נייר זוהרות, לשרשרת. וכך ישבנו לנו סביב שולחן ארוך שיצרנו מכל שולחנות הכיתה. גיטי ויעל, עליזה ואנאל, שרה והגיטרה, אלישבע בידיים מוכתמות מצבע ואפילו איילת הואילה לנוע מספת התכלת. "אולי אני ארסס קצת ספריי אדום" התלהבה אלישבע והדקה זו לזו רצועות מוכספות "זה יהיה מושלם!!" "תגידו" צעקה פתאום עליזה "אתן באות לתכנית שהתיכון מארגן בחול המועד? יהיה קייטרינג ברמה?" "נראה לי שעדיף לישון" גנחה איילת וזעה באי נוחות על הכסא הנוקשה" "כן" הסכימה גיטי "צריך לישון בחג, לפני החורף ארוך והמבחנים" " אבא'שלי הבטיח טיול סוכות " נצצו עיניה של שרה וזימרה גם הגיטרה. וכשניסיתי לדבר על ארבעת המינים, שוב כבו העיניים הזוהרות ושוב נותרתי בחושך.
בכל יום חמישי הגעתי. הקיר מאיר לקראתי במכר וותיק בזעקה אדומה: "לא רוצים מתמטיקה". הגיטרה מקדמת את פני בנגינת שלום צורמנית וכולן מחכות לי, במבנה שכבר התחלתי לאהוב. "שלום המורה" מפזמות בניגון שרה והגיטרה. "אין לי סיכוי להצליח במתמטיקה" מתנופף מבחן בידיה של אלישבע "למדתי שעות וידעתי בקושי רבע" היא אצה לשטוף ידיים משאריות הצבע. ומחייכות לעומתי גיטי ויעל. "מה הבאת היום?" מתעניינות עליזה ואנאל, ומתמחת גם איילת שבספת התכלת.
"היום נכין חלות לשבת" אני מעדכנת ושולפת את המתכון מתיקי החום, לא נכנעת לנענועי מערך פרשת השבוע המתחנן לצאת. אולי במהלך הכנת הבצק ייפתחו הלבבות לענן הקשור, נפריש חלה מן העיסה, ויזהר בעיניים הנר הדולק.
וטוב לנו ביחד, והאווירה חמימה וכשאני מנסה להטעים מן המים אותן שתו בצמא תלמידותיי לשעבר, משהו בחלל נאטם. "אין לי כוח המורה" אומרת אלישבע ובידיה תרסיס הצבע "אני יוצאת לחצר, להתאוורר קצת בטבע."
לחנוכה הכנו חנוכיות עץ מעוטרות וגם סופגניות. בתיק החום והגדול שלי התנודדו להם חלקי עץ קטנים, צנצנת ריבה ואבקת סוכר. המערך על יתרון האור מן החושך נותר ספון במחשכי הקלסר הישן.
"ואוו המורה. היה מושלם!" נופפה אלישבע לעומתי בחנוכייה מרוססת אדום. שרה והגיטרה הנעימו ממיטב שירי החנוכה ועליזה בזקה אבקת סוכר על הסופגניות. האווירה הייתה כל כך חמה ומאירה ואני לא רציתי לקלקל אותה בדיבורים אוטמי עיניים אז הלכתי לי.
בערב עשרה בטבת ארגנה ההנהלה סיור לכותל. איילת קמה באנחה מספת התכלת ושרה נאלצה להיפרד מהגיטרה. יצאנו מבעד לשער הברזל החורק, מנופפות לשלום ליצור בלתי מזוהה הזועק 'אוף' מן הקיר. "נכון מושלם?" בררה אלישבע בלהיטות "כך בדיוק הרגשתי אתמול. גמורה!!" היא היטיבה את התיק על שכמה. "מה יש לך שם?" סנטה בה יעל. "אלישבע לא יוצאת לשום מקום בלי צבע" עדכנה אנאל "אם תהיה לה השראה?" "ותרססי על קירות ליד הכותל?" נבהלתי לרגע "אל תדאגי המורה" עודדה עליזה "אלישבע ילדה טובה, היא לא תסתבך חוקית" "זה לא רק חוק ז..ה זה…" התגמגמתי ואז ההסעה הגיעה ויצאנו לדרך.
ערב עשרה בטבת, הכותל המערבי. מיתר נרעד רוטט בתוכי. הזמן והמקום כמו התאחדו להם לאסופת תפילות. כל כך הרבה יש על מה לבקש, על גאולת הכלל והפרט, על זקוקים לישועה… על צערה של שכינה… הנסיעה מתמשכת, הבנות עסוקות בינן לבין עצמן ואני עורכת בליבי את תפילותיי.
אנחנו צועדות בכיוון הכותל, כבר חלפנו על פני הבידוק הביטחוני. נטמעות בהמון, כובד ראש מורגש בחלל, ערב עשרה בטבת, יום של גלות.
בכניסה לרחבת התפילה אנו נפרדות לפרק זמן קצוב, ואני מוצאת את עצמי לבד עם אלוקי. מולי נשקפות אבנים קדושות, ותפילות רבות: פרטיות כלליות, מתערבלות בתוכי. אך לשווא. משהו נוקשה וחונק עומד שם, במעבר בין הלב לשפתיים. המילים שאמורות להיות מרגשות, מתחננות ומרוממות, יוצאות נוקשות, חסרות חיות ויבשות. 'מעניין אם הבנות ייהנו בסיור?' מתגנבת מחשבה חצופה למוחי ואני ננערת, מנידה את ראשי כמעט בפראות. מה את עושה בכותל? ועוד בערב עשרה בטבת? 'אולי אקרא פרקי תהילים?' אני מציעה לעצמי במצוקה ופותחת ספר קטן "אשרי האיש אשר לא הלך…" לוחשות שפתי, מנסות לסחוף אחריהם את הלב אך ללא הצלחה. 'למילות ה'תהילים' תמיד יש כוח' אני מנסה לנחם אותי, להגות את המילים, לחכות לשווא לרגש שיציף עד שטפיחה קלה על כתפי מפתיעה אותי. "המורה" זו עליזה "אלישבע נעלמה" "נעלמה?" אני הוגה את המילה בחרדה "יש לך מושג לאן?" "לא יודעת" מושכת עליזה בכתפה "היא אמרה עוד בבוקר שאין לה כוח לכל זה. אולי היא חזרה ודי…" דאגה אופפת אותי וגם כעס קל. למה אלישבע כה מרוחקת? מדוע היא לא נותנת לעצמה להתקרב? "נצא לחפש אותה" אני אומרת, מעיפה מבט אחרון ומלא ערגה לאבנים הקדושות. תחושה עזה של החמצה מציפה אותי. הרי ציפיתי להגיע לכאן, להתפרק ולהתחבר, להודות, לבקש ולייחל ומאום לא קרה. כעין חומת ברזל כמו מפרידה בין שאיפה לתפילה.
ואנחנו יוצאות. גיטי ויעל עולות במדרגות המובילות ישיבת 'פורת יוסף', עליזה ואנאל מתקדמות לכיוון מנהרות הכותל ואיילת מתמקמת על ספסל ההופך לחפ"ק זמני.
וגם אני רצה לפה ולשם, מחפשת את שאבד לי בין הסמטאות. והרבה אבד ביום זה של תחילת החורבן, התגלות שנסתתרה ושכינה שרחקה. חומת הברזל הזו שהפסיקה ביני ובין תפילתי כמו צצה לנגד עיני, והיא גדלה שם בתודעה, ומצד אחד שלה ניצבת אני, ולא לבד. ניצבות איתי גיטי ויעל, עליזה ואנאל, גם איילת שרועה על ספת תכלת, שרה והגיטרה ואלישבע מנסה לרסס משהו בצבע. ומן העבר השני נמצאים חנוכה ופסח, סוכות וראש השנה, השבתות ומועדי ישראל ופרשות השבוע והעניינים שבקדושה וגם התפילה שלי – התפילה הנכספת. ואולי זוהי הגלות? הריק? חוסר החיבור? הריחוק מן השכינה? אולי כך, בניתוק, חשים במלוא העוז את האובדן, את צערה של הנשמה? את חומת הברזל שנפסקה בין ישראל לאביהם ששמיים?
ואני רצה בין הסמטאות מחפשת ומרגישה בעוצמת הגלות. צלילי מואזין נוגים מעצימים את הבדידות ומשהו חם ממלא לפתע את עיני, דומע ריחוק, כוסף לחיבור, חש חורבן. ופתאום אני רואה אותה, את החומה הזו. בקרן זווית ברחוב צדדי, מתוחה על דף מתנודד ברוח, מצוירת מוטות ברזל, מרוססת אדום. לב קרוע ניצב בצידה האחד ויונה נושאת כנף מן העבר השני וזעקה גם עולה ממנה, מכריזה בכתב רועד, באותיות עזות 'גלות הנפש'.
עוד מעט, ליד הברזייה כשתשטוף אלישבע מידיה את שאריות הצבע, היא תסביר לי כי החורבן היכה בה פתאום. החורבן שהיא מחוברת אליו יום יום בניתוק ובריחוק, הציף לרגע את כל ישותה. ובקרן זווית היא ישבה וציירה את מה שגאה בתוכה, ומול חומת ברזל מצוירת, הנצה בה גאולה.

בס"ד
בטבעת זו
ציוצים.
יעל נושמת לאט לאט את האוויר הצלול והקריר לריאותיה. נושפת.
חמצן. שקט. ציוצים.
השמש זוהרת על הפסגות המושלגות המתנשאות מולה, ומרפסת העץ המשקיפה אל העמק הירוק רחבה מספיק כדי לאפשר שכיבה – רביצה על פוף ענק, כזה שחלמה עליו תמיד. לא באמת אפשר לשכב בעיניים פקוחות לרקיע, ויעל עוצמת את עיניה, ומתמסרת לשקט המלחש סביבה, בגעיות פרות, משבי רוח, רשרושי עצים וציוצים, כבר אמרנו.
אם תכתוב פעם פוסט על החופשה הזו, אחד מהמוטיבים הבולטים ביותר כאן הם, ששקט ורחשי טבע לא סותרים זה את זה, להיפך. מעניין למה בבית רחשי הטבע שסביבה- צחוק, מריבות, פטפוטים, בישולים, מרעישים באוזניה כל כך.
לפעמים היא שואלת את עצמה, אם הייתה אישה כזו מהעבר, עקרת בית שאין לה יותר מדי עיסוקים בחוץ, מכרות, השתלמויות, או רעיונות מלאי השראה, האם הייתה מצליחה להנות הנאה פשוטה מבועות הסבון שרוקדות על הרצפה כששופכים במרץ את דלי השטיפה, מניקיון החלונות, מלהכניס ארוחת צוהריים לשכנה שילדה, או לצעוד עם הילדים לגינה מדי יום? מה מתכנתת שעובדת 9 שעות ביום, אמורה לעשות כשחוזרת אל בית הפוך שמאכלס בתוכו חבורת ילדים מלאי מרץ שרוצים אימא?
ואימא? רוצה אותם. כמובן. אבל גם להחליף רגע את הנעליים שמציקות, ולשתות קפה בש-ק-ט. לפתוח חבילת קליק ופשוט לאכול את כולה. בלי ידיים שמבקשות 'אפשר גם'? וגם, כמובן, להכין משהו שיהיה לאכול בבית הזה, וגם לסדר ולנקות ולכבס ולקלח ולהלביש ולהשכיב ולחתל ולנדנד ולהיות נחמדה. גם לבעל. שחוזר עכשיו ואופס, נשארה לו רק חצי מנה. אז לאלתר מהר משהו אחר. ואיכשהו הספה פוגשת אותה לעיתים קרובות מדי, כשהיא מביטה מטושטשת, אל הסלון החשוך, עם צוואר תפוס ומשהו ביד- אה, קריאת שמע שעל המיטה. שוב נרדמה תוך כדי.
מדשדשת לחדר. עוצמת עיניים והופ- פותחת כי השעון מעורר מצלצל. לקום – ליטול – להעיר – להלביש – להעיר- להכין – לארוז – להעיר – להוציא – להכניס- לשלוח- לפזר- לרוץ— לנחות במשרד. לשתות קפה ראשון להיום, וגם שני —
לופ אינסופי של מטלות ועשיה ולראות את האחרים. ואיפה היא? היא לא ממש יודעת. הלכה לאיבוד באחד מן המעגלים המסחררים האלו.
לכן באתי לפה. יעל אומרת לעצמה בקול זר לה. תעזבי את המחשבות. תתנערי. תשכחי. תשני.
לא יכולה להתנער. הן דבקות בי. אני הן והן אני.
לאה, החברה לצוות הצמודה שלה, לא הרפתה ממנה כבר 3 חודשים, עד שהטיסה הזו יצאה לפועל. את נהיית אובססיבית. אובססיבית לחסד. אמרה לה. OCD של נתינה. תטוסי, תנוחי, תהיי עם עצמך, תזכרי בך, ותפסיקי לחשוב על כולם כל הזמן.
הפלאפון שלה מצלצל.
נחמי. הר"צ שלה.
התקשרה היום כבר 5 פעמים. היא בטח חייבת משהו קריטי.
לענות? לא לענות?
אם הייתה בארץ, עם הילדים, בהכנות לשבת או אפילו בבית החלמה, הייתה עונה לה.
לענות? לא לענות?
העולם יכול להסתדר בלעדייך! מותר לך להתנתק! מותר לך להתעלם! מרגיעה אותה לאה, בתוך הראש.
**
מה השעה בארץ? רבע לשש בערב.
מה יוסי עושה עכשיו? רבקי אחותה אמורה לשמור עליו היום. אולי הוא שם, מסתובב כמו חתול קטן מורעב, מחכה לארוחת ערב שהוא רגיל לאכול בחמש? רבקי אימא טובה, אבל הלו"ז שלה לא ממש חוזר על עצמו מדי יום. הם יכולים לאכול ביסקוויטים לארוחת צהריים, סנדוויצ'ים בארוחת ארבע, ובבוקר, לשבת לארוחה מהירה של שניצלים, כי הקטן העיר אותה מוקדם והיה לה סוף סוף את הזמן לטגן, אז אוכלים עכשיו, כי חבל שיאבדו את הטריות.
מצפון אימהי. אומר הקול של לאה הקולגה, בראש שלה. הכול בסדר אתו ותעזבי. לכן באת. באת כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך. שלא תשכחי איך קוראים לך. היום יום שלך כל כך צפוף, כל כך תובעני. לוקח ממך את הכול. איפה את? מתי פעם אחרונה נחת? מתי חשבת על עצמך? מתי אכלת ארוחת ערב, באותה השקעה וסבלנות שאת מעניקה לילדים? תהיי עם עצמך. תחשבי עלייך. עלייך!!
יעל עוצמת עיניים. נרדמת.
**
קרניים אדומות מרפרפות על הלחיים שלה, פוקחת עיניים, ממצמצת לשקיעה.
מנחה?
יש 13 דקות?
זה לא בריא הלחץ הזה. איזה נרוויים. אישה לא מחויבת בתפילה בכלל!. שוב הקול של לאה מזמזם לה באוזניים.
מה זאת אומרת? מנחה!
'עכשיו את חייבת לצבור כוחות', מסבירה לאה באוזני רוחה. 'יותר טוב שתתפללי מהלב כשתרגישי שאת שם, שאת מחוברת'.
חשוב להיות מחוברים. אין ספק. נכון שעד היום הרגישה שתפילה מחברת אותה יותר מכל. לא חשבה שצריכה להיות מחוברת עוד לפני התפילה.
קמה מתמתחת. כוכב ראשון מנצנץ מולה.
נס שיש תשלומים.
**
בלילה מאוחר כשהאפילה עבה, היא יושבת מכורבלת על יד ההסקה החמה, וחושבת על חנוכה.
תמיד אהבה להציג את הבן הקטן של חנה. בן שנתיים ושש חודשים ושש שעות, בסך הכול.
עם כיפה וקוקו. רכונה על הברכיים הייתה מדדה על רצפת כיתת היסודי המלוכלכת, מול דמות המלך התורנית שישבה על כיסא כתר מעוטר, משלחת אליה את הטבעת: "רק הרם לי את הטבעת, ילד חמוד, שכולם יחשבו שאתה משתחווה", הייתה מצווחת הקיסר.
והיא, הייתה מחזירה צווחה משלה- "לא, לא ארים!"
"חבל עליך, אתה כל כך צעיר, ואני, אתן לך כסף רב, וגם אעשה אותך לראש העיר", הייתה הקיסרית מחרזת ומחננת בקולה. אבל היא, הייתה משיבה, תמיד, בשלילה. בגאווה ובעוז. מספרת לעצמה ולכיתה כולה, על שתי עולמות, על מלך אחד, על חיים של שעה, ועל נצח. עד שהיו אוחזות בה ידיים קטנות וגוררות אותה אל מחוץ לכיתה.
יעל מהרהרת בטקסט. מה אם הייתה מעלה על במה את סיפורה של חנה, בדמותה של אישה בת הדור הזה?
חנה בוודאי הייתה לבושה בנעלי ספורט ומטפחת. המלך, היה חנוט בחליפה יוקרתית, ושעון מותג ענוד על זרועו. במקום ערמת כיסאות כתר, אולי הייתה זו קדילאק נוצצת חונה בחנייה הצמודה. והבנים? נו טוב, בחורי חמד שחור לבן, פלאפונים כשרים, וצווי גיוס קרועים בידיהם.
אבל, ופה היא נעצרת. והאורות הזוהרים שעל הבמה שבדמיונה, מתעמעמים מעט.
האם היא יכולה לשער, מה היה המלך עשוי לבקש?
לאיזה צלם היה עליהם להשתחוות?
ומה היה מבטיח בתמורה?
מסירות נפש, היא במחיר וויתור על החיים. האם אכן הייתה מסוגלת לבחור בכך גם היום? מה הייתה לאה אומרת?
לאה עולה בדמיונה על הבמה, במרוצה, לבושה היטב, שפתיה בוהקות, נוטלת בידיים מתוכשטות את הרמקול:
"תחשוב על עצמך ילד רך. הרי אם תיפגע, לא תוכל יותר לשמח את אימא, ולא תוכל ללמוד תורה, אתה כל כך קטן וחלש, תתחבר לעצמך, תאהב את עצמך, תתנהג אתך בחמלה!".
מה יקרה עכשיו?
קהל סוער ייעמד על רגליו בבת אחת. מריע, מוחה, נאבק על לוז חייו הרוחניים. גם בה אלף קולות גועשים פתאום.
כאשר שמו של הקיסר השולט הוא אגו, גם הרמה של טבעת אחת בלבד, עשויה להיות לא רק פיתוי, אלא בחירה בצלם בעצמו. מסירות נפש אינה סותרת מנוחת נפש. מסירות נפש אמיתית היא למעשה הכרה פשוטה המציבה במרכז את המלך האמיתי, ובכך מאפשרת לעבדיו לבחור בדרך הטובה ביותר בה יוכלו למלא את רצונו.
עיניה של יעל שורפות מעייפות. פעמים רבות הייתה קורסת אל המיטה, ממלמלת 'שמע ישראל' בעצימת עיניים. כעת, היא נעמדת, שוטפת פנים, ומכסה בידה הימנית את עיניה, מתעלמת מהמציאות סביבה, ומישירה מבט אל האמונה. מוכנה להמליך עליה בקול רם את המלך האחד, ועל כל העולם כולו.

בחנתי את המשקל החדש מכל הכיוונים. אהבתי אותו, בסיס מתכת וצלחת זכוכית, סגנון הייטקיסטי כזה.

לקחתי את המאזניים הישנים וזרקתי אותם לפח. המדף אומנם קרוב יותר, אבל הם כל כך חלודים והצירים שלהם חורקים, הם לא ראויים אפילו לשמש כמזכרת לעידן המכניקה.

דפיקה על הדלת, דפיקה לא מוכרת. קבעתי פגישה? את השעות האלו אני מקדישה לבחינת המדדים מהתקופה החולפת והתאמת היעדים לתקופה הקרובה.

"אפשר להיכנס!" קראתי, עיני עדיין בדף ההוראות. רשימת הודעות השגיאה האפשריות הייתה ארוכה, מעולה.

רק הצל שהוטל על שולחני גרם לי להפנות אליה מבט: היא שמרה על שקט מוחלט.

"לא ראית את השלט 'נא לא להפריע' מתחת השלט 'עורכת'?"

היא לא ענתה. לא הצלחתי לפענח את ההבעה של פניה. בידיה היא אחזה בחבילה ארוזה, אך מבט קל בזרועותיה המשוחררות הספיק לי כדי לזהות שהמשקל נמוך מידי.

"כאן", הצבעתי על המשקל.

"רגע, אני חייבת לומר קודם כמה מילים, מדובר בחומר יוצא דופן, יהלום עשרים וארבעה קראט", היא ניסתה.

"קראט? כמה קילו זה קראט? טוב, חבל על הדיבורים, בואי נשקול אותו" היא נכנעה והניחה את החבילה על צלחת הזכוכית.

בלתי שקיל, הבהבו אותיות אדומות על המסך.

"בלתי שקיל? מה הכוונה?" היא לפתה את החבילה בידיים איתנות, הודעת השגיאה התחלפה: לחץ אנושי מוגבר.

"המשקל נמוך מידי", עניתי לה. "המכשיר לא מסוגל לזהות אותו. אשמח לראותך שוב, אבל תעשי טובה ותשקלי את החומר כבר בבית בשביל לראות שהוא עומד בתנאי הסף שלנו".

חזרתי לחוברת ההוראות. הפכתי דף מפרק 3: איתור וטיפול בתקלות, לפרק 4: קסטומיזציה (התאמה אישית) של ההגדרות.

***

נשימותיה הכבדות בישרו על בואה, שמעתי אותן מעבר לדלת הסגורה.

"יופי" אמרתי לה כשהיא הופיעה מולי, מתנשפת ואדומה. "נראה שהפוטנציאל חיובי הפעם".

ניקיתי את הצלחת מפירורים בלתי נראים. אסור שהמשקל יזייף.

"תניחי כאן", הוריתי לה. "רק תיזהרי שהחבילה תשב בדיוק באמצע".

"חסרים עוד חמישה גרמים למשקל המינימום", הבהבו האותיות הכתומות.

פניה נפלו. "מה שמת כאן הפעם?" שאלתי בחשד.

"התחלתי עם זהב, אבל זה לא הספיק, הייתי חייבת להוסיף קצת עופרת. המשקל בבית הראה על משקל תקין, מבטיחה!"

צמצמתי את עיני: "את מבזבזת את הזמן. ההתנהלות שלך גובלת בחובבנות. תקני מכשיר חדש ותדאגי שזה לא יקרה שוב. לא חייבת יקר כמו זה", הצבעתי על המשקל ההייטקיסטי שלי, "אבל הוא חייב להיות מדויק. פעם נוספת שאת מפשלת והמשקל יינעל כשיזהה חבילה עם טביעות האצבעות שלך".

היא הרימה את סנטרה. "אני בטוחה שאמצא עורכות אחרות שישמחו בחומרים שלי. בהצלחה".

"את יודעת מה? אני מזהה בך עקשנות וזו דווקא תכונה שמתאימה למערכת שלנו. אבקש מיצרניות התוכן שלנו להכניס אותך לחדרן כדי שתוכלי לעקוב וללמוד מתהליך העבודה שלהן".

***

הבאתי את תוכנת האבטחה לקדמת המסך. פוקוס על חדר הכותבות. הזדמנות נהדרת להבין את שיטות העבודה שלהן. גם לפי הסטנדרטים שלי, לעיתים המהירות של הייצור חורגת מגבולות ההגיון, עד שאני חוששת שהן משתמשות בשלט נסתר על מנת להטות את תוצאות השקילה.

מהזווית המשונה של המצלמה, ראיתי אותה נכנסת בצעד איטי, החבילה עדיין אחוזה בידיה, ומתיישבת בכיסא הפנוי.

"העורכת שלכן לא יודעת להעריך חומר עם נשמה", היא זרקה.

"חחח, נשמה? אני מקווה שלא הזכרת את המילה הזאת לידה. יש לה אלרגיה למילים כאלו, זה גורם לה לקוצר נשימה". ענתה רוחמה, והסתובבה לכיוונה של מינדה.

"מינדה, אתמול מצאתי בשבילך שתי מילים חדשות, את חייבת לשמוע!"

"וואו, מדהימה! ארוכות מספיק?" טפיפות המקלדת מכיוונה של מינדה פסקו באחת. היא גררה את כסאה אל שושנה והושיטה את ידה, "תני לי, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו".

"שניה, אני מחפשת", רוחמה נעמדה ליד הפח, רוקנה מכיסיה עטיפות של סוכריות ג'לי וטישויים משומשים, ולאחר מכן פנתה למתלים וחיפשה בכיסים של המעיל.

"הנה, מצאתי, תקשיבי", היא הקריאה מפיסת נייר קרועה, "ספציפיקציה, מכירה את המילה? הפירוש שלה הוא מפרט. מילה נהדרת, נכון?"

"מעולה, אבל מה זה מפרט?" מינדה תופפה על פד העכבר עם העט הלעוס. "אני אמורה להכיר את המילה הזאת?"

"מה זה משנה? אני בטוחה שתמצאי את ההקשר המתאים. ספציפיקציה היא מילה מעולה ששוקלת טוב. הנה עוד מילה. דיסוננס, דיסוננס הוא חוסר הרמוניה. מה את אומרת?"

"מממ… אומנם הצליל שלה מדהים, אבל תחשבי על זה, חוסר הרמוניה ארוך יותר מדיסוננס. זה פשוט לא משתלם!"

"עקרונית את צודקת, אבל תזכרי שאת יכולה פשוט לשלב את המילה בתוך הטקסט, ואז בשוליים להוסיף הסבר, יצאת מורווחת מכל הכיוונים!"

"טוב, אקח אותן. מה את צריכה בתמורה?"

"סיימתי כבר את הכתבה, אני צריכה עכשיו להוסיף את הפרטים של המרואיינות. תני לי תיאור שכולל לפחות מאה מילה למורה שיש לה תואר בחינוך וגם הכשרה של מטפלת רגשית".

"מאה מילים? הגזמת! אין סיכוי! תני לי עוד קצת פרטים עליה, בת כמה היא, כמה ילדים יש לה, מה הניסיון התעסוקתי שלה. ככל שתתני יותר פרטים, לתוצאה יהיה משקל גדול יותר. ואם יש לך מידע על איזו התמודדות שהיא חווה, זה יקדם אותך ברגע בעשרים וחמש מילים".

ראיתי את הכותבת המתלמדת מעבירה את עיניה מרוחמה למינדה, ובחזרה.

"רוחמה", פתחה לפתע הכותבת השלישית את פיה בלי להזיז את העיניים מהמסך. "המחולל לא עונה לי, יכול להיות שהגענו למגבלת התווים החודשית? לא, לא יכול להיות! אני אבודה!"

"תירגעי, שושנה, מה קרה?" היא שלפה סוכריית ג'לי מאנשהו וקלעה אל כוס הקרטון הריקה שליד שושנה.

"תראי", שושנה סובבה את המסך שלה לכיוונה של רוחמה. "הכנתי שלד מעולה לכתבה! הדבקתי את כל הקטעים הכי מעניינים שמצאתי בנושא הכימיה של המתכות השונות והשפעתן על הבריאות, כל מה שנשאר לו זה רק להוסיף קטעי קישור, פתיחה וסיום. אבל נראה שהוא החליט לשבות. לא מבינה את זה! בשביל מה משלמים לו על מנוי?"

"וואו… מסכנה, אני לא מאמינה. בואי נראה מה הסיבה", רוחמה התרוממה מהכיסא המסתובב, ניגשה לעמדה של שושנה והתעסקה עם העכבר והמקלדת מספר דקות.

"נראה שאכן עברת את המגבלה, איך זה הגיוני? אף פעם זה לא קרה לנו".

"נכון, אבל העורכת דרשה ממני להגדיל תפוקה, הייתי חייבת לייצר חבילות עם נפח הרבה יותר גדול, וזו התוצאה".

"אם ככה, תעשי לה בלגן, תשבתי גם את. היא חייבת להבין שאם היא לא נותנת לך שימוש חופשי בכלים, החבילות שלך ישקלו כמו נוצה". פניה של שושנה אורו.

"צודקת, אני הולכת אליה, בואי איתי, פשוט אניח את החבילה על המשקל, הוא כבר ייצר את הדרמה".

***

לא בזבזתי רגע.

העתקתי את הקובץ מתוכנת המעגל הסגור לתוכנת הסופר האוטומטי, והזנתי פקודה: נתח את הוידאו הבא והפוך אותו לחומר בעל נפח מקסימלי.

בעיבוד, צצה ההודעה לאחר הקשה על אנטר.

כעבור שתי שניות נפלטה חבילה מהמדפסת.

הנחתי אותה על צלחת הזכוכית. "משקל מדויק, ברכותי", הראו האותיות הירוקות.

נעצתי מבט בחבילה. כעורכת מיומנת, עיני התמגנטו מייד אל המילים הראשונות:

בחנתי את המשקל החדש מכל הכיוונים. אהבתי אותו, בסיס מתכת וצלחת זכוכית…

בת בית
אני עומדת בסלון בית ילדותי, הפאה מציקה לי נוראות. מיכאל עומד לידי, לבן, ואני בולעת את הלשון.
כל כך פשוט זה נשמע בימי הסמינר. בעל במקום ראשון. אצל מדריכת הכלות זה היה קסום אפילו. את שלו, בשבילו. אף אחד לא אמר לי מה עושים עכשיו. מה.
הוא כמו עוד ילד, אמרה לי אמא כשהתארסנו, מאושרת. קבלתי עליו הרבה מחמאות, סיפר לי אבא, איך הוא יודע מה צריך לעשות, איך הוא לא מתבלבל.
מענין מה אבא חושב עכשיו, האם הוא רואה בזה מחמאה.
"טוב, יש לי מחר עבודה" אני ממלמלת, איכשהו. מיכאל עדיין שותק. מלביש את הכובע.
"להתראות" אמא אומרת לי, מחייכת חצי חיוך. אבא לא אומר כלום. שקוע כבר בספר.
אלוקים. אני לא יכולה כבר.
יוצאת החוצה. נושמת אויר. מיכאל עדיין שותק.
"תגיד משהו" אני מבקשת. צריכה לראות שהוא חי.
"אין לי מה" הוא פולט. חושק שפתיים.
אנחנו שותקים כל הדרך עד הבית. יחידה פצפונת, עם ריח קסום של התחלה. ארבע קירות שלנו.
מיכאל צונח על הספה הפצפונת, אני מרתיחה מים לקפה. פורסת עוגה. הוא לא מרים את הראש.
"הי, נעים להכיר, אשתך" שמה את העוגה על שולחן, צמוד לספה, צמוד לשיש, מתווך בין סלון למטבחון.
הוא מגחך, מברך, לוגם. אני מתיישבת על כסא מולו. מחפשת מילים. רואה חומות.
"מיכאל" פתאום הכל ברור לי, בין ארבע קירות, מטבחון מיניאטורי, ומפיץ ריח שעדיין לא נגמר. "אם יש פה שני צדדים, אני בצד שלך, זה ברור, כן?" הוא מרים אלי מבט, מעדכן נתונים. נראה פתאום פגיע כל כך.
"מה אני אמור לעשות עכשיו, לאה?" הקול שלו נשבר. חומות מתנפצות מולי, מגלות מאחוריהן איש צעיר, כמעט ילד. עם דמעות בעיניים. אני גם ילדה, קטנה. רוצה לצרוח. לברוח. לא יודעת מה לומר לו. מפחדת מהמקום שלי, אישה שהיא בת.
***
אמא מתקשרת. אני מהססת. עונה בסוף. "כן, אמא?"
"את בעבודה?" היא שואלת, לא רוצה להפריע. אולי בכוונה התקשרה עכשיו.
"כן, מה חדש?" אני משחקת אותה רגיל, מתעלמת מהפילים שמהדסים בכבדות בחלל השיחה.
"רק רציתי, לגבי שבת, לא יסתדר לנו שתבואו, אנחנו נהיה השבת לבד" היא דוחפת מולי פיל שמן עם חדק גדול שחוסם לי את שדה הראיה. מטשטש את המשרד.
"אה, זה בסדר, מזמן כבר דודה רות הזמינה אותנו" אני מנסה לנפנף את החדק. לא מבינה רמזים. גם אם הם בגודל של פיל.
"יופי, מעולה, אז נדבר" היא סוגרת, ואני עוצמת עיניים לרגע אחד ארוך. ארוך מאד. זה תוצאה פשוטה. אחד פחות אחד, שווה מינוס גדול.
אחת וחמש דקות. מיכאל מתקשר. חוי מחייכת אלי מהעמדה ממול. מהרגע הראשון צחקה על השיחה הזו"צית הקבועה. אני מחזירה לה פרצוף, יוצאת מהמשרד. הולכת לפינה שלי. מסדרון, עציצים וחלון.
"מה נשמע?" הוא עליז ואני בולעת את הרוק. מתלבטת איך לומר לו.
"אמא שלי התקשרה" שותקת רגע, מחפשת מילים.
"מה היא רצתה?" הוא נדרך.
"שלא נבוא לשבת" אני אומרת פשוט. ככה. לא רצו אותנו. ילדים סוררים. העלבון מכה בי, משפיל את מקומו של מיכאל. את ההחלטות שלו.
"צפוי" מיכאל לא מופתע, לא נבהל. "מה לעשות שזה מתסכל שילד צוציק מחליט את החיים שלו לבד?" הוא מריר, ואני לא יודעת איך להכיל את זה.
"דיברתי עם המתווך" הוא עובר נושא או שבעצם זה אותו נושא. "הוא אמר שנוכל להגיע ביום שלישי הבא, לסבב דירות".
אני לא מרגישה התרגשות, לא סקרנות, רק כאב ראש חזק. אבא שלי חושב שזה שטות לקנות דירה בבאר שבע. שטות גדולה.
"מה תרוויחו מלשכור ולהשכיר?" הוא ממש כעס כשאמרנו לו את זה. אפשר לומר צעק. "וכל החיים תגורו בשכירות? בשביל זה התחייבתי כל כך הרבה על לאה?"
מיכאל נעשה לבן, לא ענה כלום. וככה הלכנו.
בלי לספר על כל התהליך. בלי לשתף בברכה שקבלנו מראש הישיבה. בלי לקבל הערכה על הרצון של מיכאל לא לקחת משכנתא בגלל בעיות ריבית. בלי להסביר שאבא של מיכאל עודד אותו מאד ובדק את כל הצדדים. בלי כלום.
ואני נשארתי ילדה קטנה, קרועה. בין אבא שנחנק מחובות שלקח, לבין בעל שרוצה ומחליט. יודעת בברור שהמקום שלי הוא לצד מיכאל. אני אישה. קודם כל. אחר כך בת. אבל איך אפשר להיות אישה, וגם לכבד הורים כשהם כועסים כל כך?
לרגע עולה בי חשק פראי לחייג לאבא. לשאול אותו למה הוא כועס עלי. על מיכאל. למה הוא לא מבין שחתן זה אומר גם כיווני חשיבה אחרים והתנהלות אחרת. למה הוא שכח כל כך מהר מי קידש אותי. איך. למה במקום לחגוג ארבעה חדשי נישואין בעוגה חגיגית, אני צריכה לעמוד ולהסביר לבעלי כל הערב שהוא בסדר, שהוא לא אפס, שהוא שאל ובירר. שאני איתו. שאני בצד שלו. להסביר לעצמי שזה מה שאישה טובה עושה. שאני לא טועה. שאני בסדר.
במקום זה אני חוזרת לעמדה. מכניסה נתונים לטבלאות אינסופיות. מנסה לחשוב איפה נהיה בשבת. בעיה טכנית בלבד. כואב לי. הראש.
***
אבא של מיכאל ממש התלהב מהדירה השלישית. הוא כמובן לקח אותנו לבאר שבע. לא שאל על ההורים שלי. לא יודעת מה מיכאל אמר לו. אם בכלל.
אני עייפה כבר מלעלות ולרדת. עדיין בטראומה מהחתולה שקפצה עלי בדירה השניה. עדיין מנסה להתאושש מהריח בדירה החמישית.
מיכאל מדבר איתו בערנות. על חלוקה, על רווח. עלויות נוספות. הכנסה חדשית. אני עוצמת עיניים, מנמנמת בדרך חזור.
אבא ואמא לא יודעים שנסענו. לא סיפרתי, פחדתי מפיצוצים נוספים. יש שלום קר כזה, ושיחות סתמיות וחלולות. לא בקרנו אצלם שוב מאז השיחה ההיא. לא היתה עדיין עוד שבת. הכבישים חשוכים ואינסופיים. אני עייפה. רוצה לישון. עצוב לי. אני רגילה לשתף את אמא בכל דבר, לא רגילה להסתיר. לא אוהבת שקשרים מסתבכים. לא אוהבת לעשות נגד. לא יכולה לעשות ישר.
החיים מסובכים, נאנחתי פעם עם חברה לפני המבחן המסכם של המסלול, אני נאנחת עכשיו שוב. מיכאל מסובב אלי את הראש. אני מחזירה לו חיוך עייף, ממאבקים.
הרחוב שקט כשאנחנו מגיעים הביתה. פותחת את הדלת, מרחרחת את האויר. מחפשת ריח שפוי. חויה מתקנת. אין. בודקת את מפיץ הריח. נגמר. זורקת אותו לפח. פותחת את המקרר. מחפשת ארוחה. אין.
בא לי להתקשר לאמא, לשאול מה הכינה. אם אפשר לקפוץ, כי אין לי כח להכין ארוחה. לצחוק איתה על החתולה, להצטמרר מהריחות ביחד. לא יכולה. לא מסוגלת. מוציאה שתי ביצים, מטגנת חביתות. מרגישה אישה זקנה בת שבעים, לא חושבת כלום.
מיכאל חוזר מערבית. מגלה חביתה שרופה. אישה בוכה.
***
מחר חותמים חוזה. מחר קונים דירה. חדשיים של כאבי ראש מאחורינו. אבא של מיכאל עזר בכל מה שצריך. אבא שלי שתק. לא שאל כלום. שלחנו את אבא של מיכאל שידבר איתו על הכסף. הוא דיבר. אבא לא אמר לו כלום על ההתנגדות שלו. רק סיכם פרטים טכניים. גם לנו הוא לא אומר כלום. אמא גם שותקת. מתנהלת כמעט כרגיל.
הטבלאות ארוכות לי היום, חוי לא נמצאת. משעמם, אין לאן לברוח. היא נכנסת פתאום לחדר. עצבנית. פותחת את המחשב ברעש.
"הבן שלי" היא נאנחת לי "לא יכולה כבר".
"מה קרה?" רגילה לשמוע על התעלולים שלו. ילד מתוק ושובב קצת יותר מדי.
"סילקו אותו ליומיים, התעלל בממלא מקום, מבינה אותם" היא מתוסכלת. נואשת. "והכי הזוי, שהוא מסביר לך איך זה קרה, ואת באמת יכולה להבין אותו" היא מתחילה פתאום לצחוק. עם דמעות. יותר קרוב לבכי.
"הוא ראה בדרך ציפור פצועה, שם בתיק, קלאסי בשבילו. המלמד הרגיל פשוט שולח אותו לשחרר את כל החתולים, הציפורים והחלזונות שהוא אוסף בחצר, הבעיה שזה היה ממלא מקום. ובאמצע השיעור היו ציוצים. כל הכיתה התחילה לצחוק, והבן שלי התבלבל. ניסה להשתיק את הציפור, להכניס לה זירעונים, היא כמובן קפצה מהתיק, והלך שם שמח" שתינו צוחקות. וצוחקות.
אני מדמיינת ממלא מקום נבוך מול ציפור. מזדהה. חושבת על ילד קטן, שתמיד הכל קופץ ומתבלבל לו, מרחמת. רואה את אמא שלו צוחקת ובוכה מולי. רואה אותה. אמא. כועסת. אוהבת. מבולבלת. מבינה. למרות הכל. ובגלל. אמא.
יש לי דמעות בעיניים. ולא רק בגלל הצחוק.
אמא. אבא. אני גם ילדה, שלהם. בסוף, הם יבינו.
אני קודם כל אישה. זה ברור. אבל אני יכולה להיות. לא צריכה לברוח. למה נמחקתי, למה ברחתי.
בדרך חזור מהעבודה, אני קונה מעמד יפה של מפתחות. עולה לבית של אבא ואמא.
הם שניהם שם, מופתעים.
"מחר אנחנו חותמים חוזה" אני מספרת. פעם ראשונה פותחת קלפים. רואה את אבא בולע את הרוק.
וזהו, לא מתנצלת, לא מסבירה, לא מפחדת. אני פשוט פה.
אישה שהיא בת.

איש רעול פנים עמד מולי במרחק נשימה. האקדח שבידו צמוד לרקתי ויללות מקפיאות דם עולות ויורדות סביבי.
אבל אני, לא פחדתי.
בקול קר אמרתי לאדם שמולי: "אתה יכול בבקשה לעזוב אותי?"
והוא עזב, האקדח והמחסניות שבידיו אתו ביחד.
והמשכתי, תוהה לעצמי מי המשועמם הבא שיבוא לנסות להבעית אותי. בחוסר הצלחה.
אז זה היה להקת שחורים. יללות הטרף שלהם מזעזעות את הקירות המתפוררים. הם התנפלו עליי בשאגות אימה, ואני, לא נלחמתי. חיכיתי בסבלנות שהם יעזבו אותי.
ומכל הרגשות שברא אלוקים בליבו של האדם התחושה היחידה שצפה בי בנחשול אימתני הייתה האכזבה.
כי אפילו דרגת העשר שמנהרת השדים המפחידה בישראל לא הצליחה לקלף לי מעט את האדישות הנצחית שלי.

מאז שאני מכיר את עצמי אני משתדל להכיר רק את עצמי.
ככה נח לי ונח לכולם.
אני חצי, בנוסף להכל. אבי, החצי השני, היחיד שעדיין לא התייאש ממני. היחיד שחולק לי משאלות לב לעיתים תכופות: 'ישי, אתה עוד תראה איזה פסיכולוג תהיה'
לא החלטתי עדיין האם לראות את כוונתו ככוונה לצחוק עליי כאל אדם שמעולם לא עניינו אותו קורות חייהם של בני האנוש סביבו או כנאיביות מוגזמת ודי מיותרת לטעמי.
מיותרת כי השקפת עולמי ברורה ומובנת לעצמי יותר מהשמש הזורחת כעת במרפסת היחידה המבודדת שלי.
ותוכנה אינה כולל אידיאל לשבת בכורסא רכה ולהנהן ליושב מולי בהזדהות. ולהגיש טישו, במידה וצריך.
ובשביל אמא שלי, גם לא לשבת בצד השני של שולחן הפסיכולוגים.
כי לדעת אמא שלי בוודאי יש לי בעיה מסוימת, אם בני האנוש שסביבי אינם מדגדגים את קצה הקרסול שלי. פעם היא גם חשבה על אספרגר או אולי אוטיזם בתפקוד גבוה, אבל כל האבחונים המפרכים שנשרכתי אחריה במהלך ילדותי לא הניבו את האבחון המבהיר מעט את התמונה.
וככה, נותרתי תמונה, בלי מסגרת, חיוורת ואפרורית.
היו שנסו לצבוע קצת. לשלב גוונים. להצית חיות.
אבל הצייר שלה התעקש להשאיר אותה ככה. ההשקפה שלו העניקה לו את ההוראות. הוא בצע. במדויק.

מכשפות מפוזרות סביבי. גולגולות מוטלות על הרצפה, ראשים נערפים.
אני לא רואה כלום, מרגיש מדי פעם זרמים חשמליים מכים בי וחבטות ניתכות עליי בלי כל בושה.
למה באתי לפה?
אני יודע שאני אוהב צלילים נקיים. אוהב ספרי מדע וביולוגיה. גם מתמטיקה יכול להיות טוב.
אני לא מחבב שריקות צרודות ויללות טרף. משחקי שוטרים וגנבים מעולם לא היו התחום ענין שלי, ולא כיף לי שאנשים נוגעים בי.
שדים מגיחים מכל הכיוונים, בשאגות קרב הם רודפים אחרי, מגלים שאין פרטנר.
אני מאפשר להם לשחרר עליי קיטור.
אגב גישוש עיוור אני תוהה לעצמי אולי צניחה חופשית זה הפתרון. אולי היא תיתן לי את הפחד מפני המוות. אולי ארגיש אז ולו לרגע, את הרצון לחיות.
משהו אוחז בי. מטלטל אותי. אני מתנודד בחוסר שיווי משקל. אזעקות וקולות שבירת חפצים מתרסקים ברקע.
העולם שלי, אני מבין פתאום, אותה גברת בשינוי האדרת.
גם בו אני פוסע לבדי, מגשש את הדרך. בשביליו נתקלים בי יצורים הקרויים אנשים, מושכים בי, בודקים אותי, מנסים אותי, ועוזבים, אותי.
גם בגומחותיו אני מחכה בסבלנות שירפו ממני, ואף פעם זה לא לוקח יותר מדי זמן.
אבל בעולם שלי, בניגוד למנהרת הפחד הזאת, אני לא יכול לצעוק קריזמירי.

המכשיר קשר של השד שמחשמל אותי רוטט, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להימלט על נפשי.
כאן אני ממש בורח, משווה אגב את השד האכזרי לאנשים אנושיים שפגשתי במהלך חיי. אלו שהספקתי לברוח מהם לפני שהם עשו את זה.
פתאום אור גדול מבליח בפניי, ואני שואל את עצמי מה עכשיו.
"מבקרים יקרים, מקרה חירום!" הרמקול שמיועד לתפאורת השמע מחליף סגנון. " אנחנו נאלצים להכניס את כל המבקרים שמחכים בחוץ למרחב המוגן ביותר שהוא מסלול עשר, שהוא הפנימי ביותר. הפעילות תופסק, המנהרה תואר במנורות חירום זמניות. אנחנו מבקשים לשמור על קור רוח. הכל בשליטה"
המון אור חדר לי לעיניים. מצמצתי.
רעש המולה חרד ממלא לי את שדה השמיעה.
עשרות אנשים, ילדים, משפחות נדחקים בין קירותיה הצרים והחשוכים של מבוך האימה.
אני פשוט לא מאמין. איך זה קרה לי? מה אני עושה עכשיו עם עומס האנשים הזה?
אני יוצא. זה לא בריא לי מה שקורה כאן.
בחתוליות אני משתחל לכוון היציאה. קטסטרופה מתנהלת שם. חרדה מעורבבת, לחץ מוגזם.
מה באמת קרה?
"אדוני לאן אתה חושב שאתה הולך?" ענק אוחז בי. נוגע בי!
"סליחה?" אני מתנער. מביט בו בשעט נפש.
"חדירת מחבלים, ילד, בא לך למות?" צועקים עליי הוא ועוד גבר אימתני. "הרגע תיכנס, זאת פקודה!"
אני ממצמץ.
אני נדחף חזרה. לא בא לי למות.
בא לי לחיות?
אני מצטנף בפינה יחסית מבודדת, מתכנס לעצמי. מנסה לענות לעצמי למה לא. למה כן.
לא מבין על מה שאגות האימה. כולם רכונים על הניידים שלהם, כאילו מוצע שם נחמה. נאיביים אנשים. כל יום שאני פה בכדור אני מתפלא מחדש להיכן יכולה להגיע הטיפשות האנושית. כל יום הוא שוברת שיא מחדש.
לבושי השחורים עוברים בין המבקרים ומחלקים מים. מנסים להרגיע את האנושות הפחדנית.
עוד דוגמא לנאיביות יפה. הם באמת חושבים שאפשר להשתיק את הרעש הנוראי הזה?
אני קצר רוח. ממתי מחבלים פולשים איפה שאני נמצא. זה לא מתאים לי הרפתקה המפוקפקת שכזו. צר לי.
בחור עם חיוך רחב מדיי מתקרב לכווני. אוי לא.
אני מתכווץ'.
"היי, נעים מאד" הוא נוחת לידי. "אני רואה שאתה גם לא מצאת את מי שהגעת אתו"
אני שותק. שיעזוב אותי.
"אני גד, איך אתה?" הוא לא נראה נבוך, היצור ממאדים.
"ישי" אני עונה לקונית.
"אתה לא נראה מפוחד, איך זה? המחבלים בחניה של המנהרה, והם חמושים חבל"ז"
בחניה?
"לא התכוונתי להלחיץ" טופח אדון מאדים על כתפיי למרות ששריר לא נע בפניי. "אבל חשבתי אולי אתה לא מודע"
אני מעניק לו דד ליין בראשי. אם תוך דקה הוא לא הולך- אני הולך.
"הבנתי שהם כבר פוצצו חמש חנויות. יש הרוגים. ה' ישמור" ממשיך ללהג ההוא. לא נראה מודאג מהדד ליין הקטלני שלי.
כמו לאשר את דבריו, קול פיצוץ מחריד נשמע מרחוק. צעקות פחד לאחריו.
אז זה אמיתי?
אז יכול להיות שהיום זה נגמר?
"הזוי לראות את האלו השדים" עבר דקה ואני מתלבט האם יש סיכוי שאמצע מקום רלוונטי יותר. "לפני עשר דקות הם היו נראים לך רוחות רפאים איומות, שדים ושודדים שמתנהגים כמו חיות אדם. תכלס אתה מוריד מסיכה, מדליק אור, ואתה מגלה בן אדם אנושי"
דברי טעם, אני מהרהר.
"כנראה גם הם, צריכים פרנסה ורוצים לחיות" מסכם התימהוני המכונה גד בעליזות כאילו סכנת המוות לא מרחפת על ראשו. "כמוני וכמוך"
שאגות קורעות את לי עור התוף. אני בוהה באובייקט. המוות פתאום קרוב.
"היי, עדיאל ואוריה!!" זינק המטרד לפתע. "לאן נעלמתם?! מה קורה בחוץ? צריך להגיד וידוי?"
ונעלם בעיקול המנהרה, מנופף לי שלום חפוז.
תודה לה'. אני נאנח. מתחיל לנשום לרווחה.
צעקות שמע ישראל נשמעו מכל פינות המנהרה. בכיות על סוף שהגיע בלי תכנון. על החמצה של תכלית שלא הספיקו להתפנות אליה.
ופתאום אני רוצה.
רוצה כל כך לחיות.
"אבא" אני לוחש. ולא יודע איך להמשיך. "אני רוצה לחיות"
המנהרה מזדעזעת.
"אני לא רוצה לגמור ככה" אני מתפתל במילים. "לא הספקתי מספיק. לא… ידעתי מה להספיק"
דמעות נשפכות כמו מים לידי. מאחורי. לפניי.
אני יבש. רק רוצה לחיות. לא יודע איך.
שדים ומבקרים מבטיחים בצעקות לשמור שבת. להניח תפילין. ללמוד יותר. לזרוק את הפלאפון. כל אחד ודרגתו.
ומה דרגתי?
במנהרת החיים שלי אני מתנהל כמו יהודי טוב. לא מפריע לאף שד שסביבי. מניח לכולם לקלוט שאני לא מבין את שפתם המוזרה של בני האדם.
קרב יריות נפתח למעלה.
אולי סולם הדרגות שלי שונה מכל בני האדם? אני שומר שבת. מניח תפילין. לומד שלוש סדרים בעצמי. אין לי בכלל פלאפון, שבהשקפתי מצוין ככלי מיותר וחסר משמעות.
קולות התרסקות. מוות מרחף במערה. נגמרו המילים.
ואני בלי קבלה עדיין. מה הטעם לחיי, אם כך? יהודי, כך כתוב, חייב להיות בעלייה. אין הסתפקות במעט ביהדות.
בום מחליא נשמע. רסיסים עפים מעליי, מתפוצצים.
אני עוצם עיניים. זהו.

קרן שמש חזקה מלוכסנת עליי.
אני חי?
"היי, ישי" חלוק לבן מתקרב לעברי בחיוך השמור לבני אנוש של העולם הזה. "מה שלומך?"
אני מנסה להתיישב. גבס חוסם אותי. עירוי מנטרל אותי. "איפה אני?" אני שואל מבולבל.
"שערי צדק, מחלקת טראומה" הוא מדבר בחמלה. בן אדם מוזר. אני חי בניסים והוא מרחם עליי.
"איך אתה מרגיש?" שואל הנ"ל.
אף פעם לא שתפתי מדי פעולה עם רופאים. עניתי רק את הנחוץ, השאר הותרתי לשתיקה לענות.
אני ממצמץ. מנסה לעכל את החיים ששבו למנהרה שלי.
מדליק בה אור. מוריד מסיכות. מסתכל על הרופא שמולי. עונה: "ברוך השם"
כי הוא לא שד, הוא בן אדם.

ב"ה © כל הזכויות שמורות לחנה קרץ
דוד
פרק 1

שנת ה'תש"ו.
אם במלחמה אירופה היתה בוערת, הרי שהיא השאירה את הארץ מפוייחת.
גחלים גחלים של שנאה.
לא היה ליהודים עוד מה למצוא ביבשת הארורה.
תקופה ארוכה אספתי כסף, עד שהשגתי את הסכום לכרטיס הפלגה לאמריקה.
בחרתי בה לא בגלל השמועות המובטחות על ארץ הזהב, אלא כי ידעתי שאי פעם, לפני שקרה הכל, היה לי דוד שם.
כיוון שבארצות הברית לא היו מחנות השמדה, שיערתי שהוא חי.
–
לקח זמן למצוא את הדוד.
שאלתי הרבה עד שמישהו סיפר לי שבכפר קטן ליד ניו יורק יש בעל נגריה בשם הזה.
זה היה יום גשום, היום בו הגעתי לפורט סקסטון, הכפר הקטן.
מצאתי את הנגריה. הצגתי את עצמי.
הוא לא אמר מילה, רק פתח את הדלת והחווה בידיו פנימה.
הוא הכין לי תה, התעניין על המשפחה.
לא היה לי מה לומר לו.
היה יותר מידי.
–
פעם בשבוע הייתי נוסע לעיר הגדולה, למרכז הג'וינט.
בשביל התקווה שיש מי ששרד.
שבוע אחרי שבוע באתי.
אמא הלכה, שרוליק הלך, מאיר הלך.
שבוע אחרי שבוע באתי,
עד שידעתי על כולם.
–
הדוד היה אדם שתקן. לא דיבר מה שלא צריך.
כיוון שלא העזתי לשאול, ככה זה נשאר.
הוא לא שמר מצוות, הדוד, ולא פעם תהיתי האם אני מפריע לו.
עם הסוכות, עם המצות, עם הבשר שלא אכלתי. אם הוא לא חושב שאלו סתם הקפדות מיותרות.
תהיתי מה המנהגים שהוא זוכר מהבית.
–
ארבע שנים נשארתי אצלו.
הוא לא היה אדם לדבר איתו,
אבל הוא היה דוד.
הוא היה משפחה.

פרק 2

יום אחד הגיע לנגריה בפורט סקסטון יהודי.
הפנים שלו היו מוכרות.
דיברתי איתו. מתברר שהוא גר בלודז'. גם הוא.
הכרנו את אותם אנשים, הלכנו באותם רחובות.
אי אז, בעולם שלפני.
–
בצהרי היום הדוד קרא לי. אמר לי לשבת.
'ביום שהגעת אלי לא היה לך לאן ללכת.' הוא פתח.
'לא היה לך כסף, לא שפה, לא מקום.
לא היית מוצא את מי שחיפשת.'
לא הבנתי מה הוא אומר. עוד לא לא.
'הכנסתי אותך כי חשבתי עליך. עד היום חשבתי שזה נכון.
כשראיתי אותך הבוקר הבנתי שיש אדם עליו לא חשבתי. הדוד שלך.
גם הוא איבד משפחה. גם הוא היה רוצה לפגוש משפחה.'
שתיקה שררה.
'אתה יכול להשאר פה.
שום דבר אמיתי לא השתנה.'
הוא היה שליו. כביכול לא מת העולם.
אותו היום הלכתי משם. במהירות, בחיפזון, כמו ברחתי.
אולי באמת ברחתי.
מה היו מחשבותי אז, רגשותי?
האם הייתי עצוב? האם הוקל לי?
אינני יודע.
דבר אחד ידעתי בבירור אז – יש לי מטרה חדשה.
לפגוש את אחיה של אימי.
הדוד שלא פגשתי.
–
במשרדי הג'וינט בניו יורק זיהו על מי מדובר. היה אחד שחיפש את אותם השמות שחיפשתי אני.
יצרתי איתו קשר, וידאתי שהוא – הוא. אח של אמא.
הוא הזמין אותי לבקר בבית שלו.
בית אמריקאי טיפוסי. אפילו השמות של הילדים שלו לא היו יהודיים במיוחד.
זה או אמריקה או יהודי, כך הוא אמר. לא ברור אם מתנצל או צוחק על המצב.
דיברנו על המשפחה, על פעם. דיברנו על היום, על המלחמה שפרצה בקוריאה.
על אם שוב תבוא מלחמת עולם ותחריב גם את מה שנשאר.
לא דיברנו על העתיד.
הביקור ההוא הסתיים כביקור נימוסין.
–
באותו רחוב בו גר הדוד היתה ישיבה.
רבה של הישיבה לימד עוד באירופה, ואחר הזוועות ברח לאמריקה והקים אותה מחדש.
נכנסתי לשם. יצאתי כעבור שלוש שנים, נשוי.

פרק 3
שנת ה'תשט"ז.
בשבעה של השווער זה פתאום חזר שוב.
הוא היה צעיר כל כך, והמוות היה מיותר כל כך. בקושי הספיק לראות נכדים.
אבל הוא כן הספיק לראות נכד. ומולי עלה האיש מפורט סקסטון, זה שאינו דודי.
אפילו אישה אין לו. הוא אפילו לא רצה.
הזכרונות האלו, היו מפה. לא מ'שם'. אותם מצאתי את עצמי מספר.
–
"ולא דיברת איתו מאז?" היא שאלה, כשהשתתקתי.
"לא." הרי אין בשביל מה.
"אפילו לא תודה?"
היא רגישה, פריידא. והיא חושבת על דברים שאחרים לא.
"הוא לא צריך את התודה שלי."
"אבל אולי הוא רוצה אותה."
–
וככה יצאתי לחפש אותו שוב.
שש שנים אחרי שעזבתי, חוזר לפורט סקסטון עם הבן הבכור שלי.
העיירה לא השתנתה בהרבה. הנגריה נשארה במקום בו עמדה.
הזכרונות של היום הראשון פה היכו בי, ואיזה פחד מפתיע מילא בי כשדפקתי על הדלת ואמרתי, "באתי לומר תודה".
–
מוזר היה לגלות שהתגעגעתי לטעם של התה הזה.
שהרגשתי שם בית.
–
אבריימלה, כמו חסר חינוך, התחיל לשאול שאלות.
לך תענה לילד ששואל, 'איפה המשפחה שלך?'
והוא ענה, וסיפר. כמו אם אתהה למה שתק תמיד, הוא יענה, "לא שאלת".
מסתבר שהוא היה תלמיד בישיבה הגדולה במיר.
אבל הזכרונות מהמלחמה הגדולה שחווה בתור ילד, מעולם לא הרפו.
הוא איבד אז את שני הוריו, בתור ילד; והשאלות על אלוקים גדלו איתו.
יום אחד הוא עזב הכל ורחק לאמריקה. לשכוח שיש אלוקים.
כל זאת הוא סיפר לאבריימלה כששאל על המשפחה שלו. הוא ענה על ההורים.
והילד שלי שאל שוב. כאילו לא דרך על פצעים. שאל על אישה וילדים.
'איפה המשפחה שלך?'
הוא ניסה להתחיל לענות, הדוד,
ופתאום הוא בכה.
–
חודשיים אחר כך קיבלתי ממנו מעטפה בדואר.
הזמנה לחתונה.
בגיל יותר מארבעים, הוא החליט להתחיל מחדש.

פרק 4
שנת ה'תשפ"א.
הדפים הצהובים שתקו. כמו לא צועקים הם חיים.
הבטתי בהם. לא כתובים בהם שמות, או עדות מי הוא כותב היומן.
האבק על הכריכה סיפר לי שכבר שנים אף אדם לא חשב למצוא פה משהו.
ואני? מה מצאתי פה?
אולי זה סיפור טראגי על אנשים שאיבדו הכל.
ואולי זה סיפור מרגש על יהודי שלמרות האובדן הגדול, בחר בחיים.
הוא יכול להיות אפילו נוגע. מאוד.
אבל כל עוד לא עשיתי משהו עם התחושות האלו, זהו בסוף עוד סתם סיפור.
ומשהו במילים, בכתב היד החתוך, בפשטות הכואבת – לא נתן לי להשאיר אותם כסתם עוד הרפתקאה שעברתי בחיים. למצוא יומן שואה.
בבניין ממול גרה אישה אלמנה.
בגלל הקורונה, הבידוד והסגרים, היא לבד.
אולי זה התפקיד שלנו, להיות המשפחה שלה.

בס"ד
מבט שלם
"סבתא למות זה כואב?" עיניים גדולות ותמות, ידיים אוחזות בדובי מרוט , חצי עיוור.
מרים הביטה בו בכאב. נכד יחיד וחכם שלה, שואל שאלות שלא צריכות להיות בראש של ילדים בני שש.
"אני לא חושבת שזה כואב מתוק" בשונה מהשאלה שלך.
"אז אם אמא תמות לא יכאב לה?"
מרים הביטה בו בזעזוע, נאבדו לה המילים.
"למה אתה שואל ארי? אנחנו לא מדברים ככה! אנחנו מתפללים ומאמינים שאמא תבריא בעז"ה" מצאה אותן אחרי שניות ארוכות, סדוקות, חיוורות, לא משכנעות מידי.
" אבל… אני שמעתי את אבא אומר ש—" כשלילדים נגמרות המילים, הם לא מחפשים אותן, הם פשוט בוכים, בחסות הדמעות אף מילה לא נראית חיוורת מידי.
מרים אספה אותו לחיבוק מנחם. הדובי קרץ אליה בעינו האחת כאילו אומר: את יכולה, את מסוגלת לתת לארי שלי תקווה.
"מה שמעת ארי שלי?" מה אתה שומר בבטן עד שאתה לא מצליח לספר?
"אבא אמר ש…" הוא נעצר, מביט בה בחשש.
"הוא אמר שאולי עדיף שאמא תמות ככה לא יכאב לה יותר" נעלמו לו הדמעות לקחו איתן את אדון חשש, פינו מקום למפלצת פחד.
מרים מצמצה במהירות, שרק לא יראה את הדמעות שלה, אלה שלא נעלמות לשום מקום.
"אוי ארי שלי, אולי לא שמעת טוב? אבא מתפלל הרבה על אמא וגם אנחנו, בוא מתוק נלך לאחל לאמא לילה טוב?" אוי ה', מה קרה לחיים שלה, איזו נקודת סבל הוציאה ממנו משפט כזה?
***
"עטרה, ארי כבר ילד גדול אפשר ורצוי להסביר לו" ילד מסכן שלי.
"לא…לא חיים, אני לא מסוגלת" אל תקשה עלי בבקשה.
"אבל תחשבי כמה גרוע יהיה אם חלילה—" יש משפטים שלא מסיימים.
"אם חלילה אני לא אחזור? נכון, זה יהיה נורא ועדיין אני לא מסוגלת להגיד לילד שלי כזה דבר" לאנשים חולים יש פריווילגיה או אולי אומץ לסיים גם משפטים מהסוג הזה.
בסוף ארי הבין לבד. לא קשה מידי לילדון חכם כמוהו.
ובלילה אחרי שאבא ואמא הלכו הוא הסתכל הישר אל תוך העין של הדובי שלו ואמר בקול חלש:
"אבא ואמא הלכו לחוץ לארץ, יש שם רופאים גדולים ואולי בעזרת השם הם יצליחו לעזור לאמא שהיא לא תהיה חולה ושלא יכאב לה, ואתה יודע דובי? אולי הם לא יצליחו ואז רק אבא יחזור, אויש, שסבתא לא תשמע אותי היא לא אוהבת שאני מדבר ככה"
***

נויה ישבה במיטת הקומתיים ראשה בין הברכיים ודכדוך דק עוטף אותה.
גלית והתלתלים נכנסו לחדר, הופכים אותו ברגע ממצב שקט לרטט.
נויה חייכה לעצמה חיוך קטן, כשגלית בחדר לא באמת אפשר להיות במצב רוח לא פוטוגני.
זאת אומרת אפשר, אבל לחלוטין לא משתלם.
גלית תפסה אותו, את החיוך הקטנטן והחליטה שזה הקטן גדול יהיה.
"נויוש? מה קרה מותק? למה את בדיכי? האוכל לא טעים כמו של אמוש? המיטה לא נוחה מספיק? אויש בעצם את ישנה עליה כבר שנתיים מה היא קשורה עכשיו" היא צחקקה לעצמה בחינניות.
נויה הביטה בה, בתלתלים הג'ינג'ים הקופצים ,בעיניים הירוקות עם הזיק הקבוע, מה יש בה בגלית שמקליל אפילו נושאים רגישים?
אם זו הייתה מישהי אחרת מזכירה לה את האוכל של אימא החיוך היה נעלם כליל.
אבל בגלית יש משהו מיוחד, יש לה מן יכולת כזו להצחיק מכל דבר. היא הרוח החיה של המדרשה הזאת.
"את שומעת נויה? את לא תאמיני מה שאני מספרת לך עכשיו!" גלית התחילה לקפץ בחדר.
"גלית! תעמדי נורמלי! אני לא מצליחה לעקוב אחרייך!"
גלית נעצרה והסתכלה אליה למעלה, פורצת בצחוק "חח שלא ייתפס לך הצוואר, אולי תרדי כבר ממגדל השן?"
נויה הסתכלה על עצמה והצטרפה אל גלית הצוחקת, היא באמת ישבה בתנוחה מוזרה , שולחת את ראשה מבעד לסולם המיטה, עוקבת אחר גלית הנעה בחדר.
היא ירדה במהירות, מצליחה בכישרון של ממש להיתקע פעמיים בתקרת המיטה.
"נו פרופסור גלית שקד, הבטחת אייטם, אני מחכה לפירעון" אמרה בקול של מפקדת קשוחה.
"ואוו שאת אומרת את זה ככה זה דווקא מתאים לי… התואר, חח איזה מצחיקה, אני רק בדרך להיות דוקטור" היא הסתכלה על מנורת המטוס בחולמנות.
"הי כמעט דוקטור מה את מרחפת לך? אני במתח!"
"תירגעי, אני מיד אומרת לך, רק נוציא שוקולד לחגוג את האירוע" גלית דילגה בעליזות פותחת את הארון המבולגן שלה, שולפת ממנו שוקולד מעוך בטעם תות.
מציעה במתיקות לנויה שמביטה בה במבטים מצמיתים.
"קחי קחי נויוש אני מיד מספרת לך, את תסכימי איתי שזו בשורה שראוי לחגוג! אז ככה היום פגשתי סבתאלה חמודה עם עיניים טובות כאלה היא הגיעה עם הנכד שלה למיון, החמוד פתח את הראש בדיוק כשההורים שלו בחו"ל" היא עצרה להגברת המתח. מאתגרת את הסבלנות של הכמעט עוסית שמולה.
"תוך כדי שטיפלתי בו דיברתי עם הסבתא החמודה שלו שסיפרה לי שההורים שלו בחו"ל ולא מהסיבות הנחמדות"
"אוי" מסכן קטן מי יודע מה עובר עליו.
"האמא חולה ,הם טסו לטיפול ניסיוני בקנדה, והילד נשאר עם הסבתא, הוא די לבד נויה, והוא היה כזה מסכן שפשוט סיפרתי לסבתא שלו עליך ועל הסטאז שלך"
"אני לא מאמינה! אני באמת לא מאמינה!" מה עשית גלית?
"אמרתי לך שלא תאמיני!" גלית זרחה.
"אבל גלית! הוא נשמע מתוק ומסכן כל כך, אבל אני כבר מלאה לחלוטין, זה החלק הכי קל ברווחה להתאים ילדים לסטודנטים" כמה מקרים יש, כמה כאב מקופל בהם.
הפעם היה תורה של גלית להגיד אוי, היא נראתה כמו בלון מפונצ'ר אחרי שכיכב במסיבה נוצצת.
"ואני חשבתי שאת עוד מחפשת ילדים לליווי והוא זכאי מהרווחה בדקתי.. הסבתא כל כך התלהבה" אוף, שוב הפזיזות הזאת שמובילה אותי.
נויה התנערה, חייכה חיוך אמיתי "נו באמת נראה לך שאני אדחה ילד שמגיע אלי בצורה כזו מופלאה גליתוש"?
***
"מה כואב לדובי ארי?"
"העין"
"למה כואבת לדובי העין?"
"כי יש לו רק עין אחת ובגלל זה היא עובדת קשה והוא לא מצליח לראות הכל!"
"זה באמת נשמע כואב, מה הדובי לא רואה?"
"הוא לא רואה מה קורה רחוק, הוא לא יודע מה קורה לאמא שלו"
"הוא לא רואה מה קורה רחוק בגלל שיש לו עין אחת שעובדת קשה?"
"כן… לא יודע"
"מה אתה אומר ארי, מי שיש לו שתי עיניים בריאות ב"ה כן רואה מה קורה רחוק?"
נענוע חזק לצד.
"אז לדובי לא כואבת העין כי היא לא רואה רחוק, מה כן כואב לו?"
"הלב, הלב שלו כואב, הוא רוצה את אבא ואמא! הוא מתגעגע אליהם! וגם החברים שלי צוחקים עלי שיש לי אמא סבתא" נעלם הדובי נשאר הילד.
'יש לך עוד מה ללמוד ילד' נויה הביטה בו בחיבה, מלטפת את שערותיו הבהירות.
'ה' שלח אותך עד אלי ואני אעשה הכל השביל לעזור לך, שהלב שלך יכאב קצת פחות, ושגם אם הוא יכאב מאוד יהיו לך כלים להתמודד עם הכאב הזה'
היא נפרדה ממנו במילים חמות, פוגשת את מרים שכבר הספיקה להתיידד איתה בחודש האחרון, מגלה בעיניים שלה תקווה חדשה.
"עטרה מגיבה יפה לטיפול" ה' אתה אב הרחמן תחזיר לארי את אמא.
"איזה משמח! ברוך ה'!" נצטרך לעבוד על זה. בזהירות.
***
"זה נראה שהדובי מבולבל קצת"
ארי מסתכל בדובי שלו, כאילו רואה אותו פעם ראשונה.
"הוא מבולבל?"
"כן הוא מבולבל, הוא גם עצוב וגם מתגעגע וגם מפחד חזק"
"הוא מבולבל כי הוא מרגיש כמה דברים ביחד?"
"כן"
"מה אתה אומר ארי, אם נעזור לו להבין כל דבר שהוא מרגיש בנפרד הוא יהיה פחות מבולבל?"
ארי הסתכל עליה בעיניים תוהות.
"למה הדובי עצוב?"
"כי אמא שלו חולה"
"ולמה הוא מתגעגע?"
"כי הוא לא היה איתם הרבה זמן, ואם לא רואים מישהו הרבה זמן אז מתגעגעים!"
"ולמה הוא מפחד?"
"הוא מפחד שהטיפול שהרופאים שגרים רחוק עושים לאמא שלו לא יהיה טוב ושהוא לא יראה אותה עוד הרבה זמן"
"באמת מפחיד, בוא נגיד לו שה' אוהב אותו וגם את ההורים שלו ושכל מה שה' עושה זה רק כדי שיהיה להם טוב"
"אתה שומע דובי? ה' מאוד אוהב אותך ועוד מעט אמא תחזור בריאה"
נויה הסתכלה עליו, כבר לא מופתעת מהחמלה שממלאת את ליבה כל פעם מחדש.

***
"הם חוזרים" מרים בכתה, לא מכילה את הרגע.
"את מאמינה? עטרה מתאוששת, היא דיברה היום עם ארי כמעט כמו פעם" לפני שהעולם התהפך.
"איזה מרגש! חסדי ה'!" איך שאני שמחה בשביל ארי.
"סיפרתי לה עליך…" ועל הקשר המופלא שלך עם ארי "והיא ממש רוצה לפגוש אותך"
"אני… ממש אשמח" לפעמים גם כמעט עוסיות מאבדות מילים.
***
"באחד הרגעים המייאשים שעברו עלי, נזכרתי בדובי של ארי, ובעין החסרה שלו, ארי תמיד טען שהוא רואה רק חצי תמונה, ואז פתאום הגיעה אלי מן הארה כזו משמים, ממש הרגשתי איך גם אני רואה רק חצי תמונה, ואיך הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה פשוט לסמוך על יוצר התמונות כולן"
עטרה הסתכלה על נויה בעיניים מודות 'השם, תודה על השליחה הטובה הזאת ששלחת לארי'
נויה הביטה בעטרה, מודה לה' שהוביל אותה אל האישה המופלאה הזאת, ארי נרדם על אימו,
הדובי חבוק בזרועותיו, הן היו שם שלושתן, הדובי חייך אליהן כמו מבין את חלקו.

חיפה. קיץ תש"ו. 1946

רצפת האספלט השחורה הייתה מלאה בהמוני דפים קרועים, אדומים, שמילאו את האויר החנוק גם ככה.

רבקה צעדה במהירות, לא רוצה להיסחף בזרם האנשים שמילאו את הרחוב, צועדים לכיוון אחד.

היא פנתה שמאלה בחדותו נכנסה לסמטה צדדית. כאן היו הקולות שקטים יותר ונשמעו כמו המהומים בלתי ברורים.

אור נדלק בקומה השלישית בבניין שמולה. "פסס, רבקה, תעלי" נשמעה לחישה ברורה. רבקה עמדה מול הדלת הסגורה ותהתה איך לדפוק. נעמה לא מסרה את הקוד.

הדלת נפתחה מולה באחת. "נו, מה את מתעכבת פה? בואי, בואי", נעמה משכה אותה פנימה.

רבקה נכנסה לדירה שהייתה שרויה באפלולית. "ימינה", כיוונה אותה נעמה.

החדר היה מלא בבנות שישבו סביב שולחן גדול. נראה שכולן הגיעו כבר, רק היא אחרה, עד שהצליחה לצאת מהבית. קולות נשפכו ותרועות נשמעו. מה היא עושה פה בכלל? בקבוצה ה – היא התלבטה בהגדרה – המגוונת, לחש לה קול קטן. כן, בסך הכול מגוונת, וגם את חלק מהמגוון. מותר לך.

'אבל את הרי יודעת מה באמת אומרים הרבנים…' ניסה הקול הדק והטוב לומר. רבקה השתיקה אותו במהירות.

"חייבים לשחזר את ההצלחה", פסקה גבוהה אחת שרבקה לא הכירה. "הפגיעה בתחנת הרדאר היתה הצלחה מסחררת. היו פיצוצים, אש, עשן – כמו שאני אוהבת. לא רק הבריטים יכולים לעשות דברים! צריך להראות להם, לכולם, שגם אנחנו יכולים להפיק. גם לנו יש כוח".

"הבריטים היו המומים", שחורה אחת אמרה.

"היו גם אבדות אצלנו", הוסיפה אחרת בקול חששני, "כמה צעירים".

"עזבי", הגבוהה ביטלה אותה בהינף יד, "העיקר ההצלחות. אותן צריך לספור".

"צריך לתכנן משהו עוצמתי, ענק", אמרה נעמה בקול חולמני, מקרבת לכיוונה של רבקה את בקבוק השתיה. "נו, רבקה, עכשיו הצטרפת רשמית. קדימה, תעלי רעיון, תתרמי את עצמך למעל כולם. למען ארץ ישראל!" כולן הריעו. רבקה נרעדה לרגע. זה אמיתי? היא כאן?

הגבוהה מדדה אותה במבט ארוך. "מקווה שתשתלבי במהירות", פסקה לבסוף, "כאן אוהבים מח ובעיקר כוח". רבקה הביטה סביבה. הן בסך בכול בנות טובות, רוצות לעשות טוב, ללחום, להחזיר לנו את הארץ! היא שלנו! היא הרגישה איך דמה תוסס, מוכן לפעילות כמו שתמיד אהבה, וליבה חוזר לפעול בקצב הרגיל.

רגע, היא החמיצה כמה מילים. "…נטמין חומרי נפץ…" "מכל הארץ…" "גשרים…" היא ניסתה להתרכז ולהבין. בסוף התבררה לה התמונה הכללית: אנשי ההגנה מתכננים לפוצץ גשרים בכל הארץ.

"מטרת הפעולה תהיה להראות למנדט ולעולם את כושר פעילותה של ההגנה". הגבוהה נאמה במרץ. כולן הנהנו.

"אל תדאגי, לא תרשום אותך בצורה רשמית  כפעילה שלנו, אם את לא רוצה", נעמה לחשה לה כמה דקות מאחור יותר, כשירדו במדרגות והתפזרו לבתים.

רבקה חייכה חיוך חיוור. השעה הייתה באמת מאוחרת.

******

"רבקה , את חייבת לבוא. ח-י-ב-ת. יש אסיפת היערכות לקראת הפעולה. אם את רוצה להשתתף, ואת בטוח רוצה", היא עצרה לרגע, "את חייבת להשתתף באספה".

רבקה נשענה על המשקוף והציצה אחורה. בחדר המרכזי ישב אבא, מעיין בספר כלשהו. "אני, אני לא יודעת", לחשה.

נעמה אחזה בידית הדלת. "את חייבת. יהיה אקשן וגם הוראות חשובות. אין מצב שאת מתכוונת  להפסיד דבר כזה", קולה ירד אף הוא ללחישה. "הפעם המיקום שונה", היא דחפה לידה פתק מקומט. רבקה פתחה אותו במהירות. "בסדר", אמרה כעבור רגע, מחזירה לידה של נעמה את הדף. "אבוא בעז"ה", הוסיפה.

תהיי נבונה, רבקה", נעמה נפנתה לה והלכה.

רבקה הנהנה והסתובבה חזרה אל תוך הבית, סוגרת את הדלת מאחוריה.

אבא הרים את עיניו מהספר שאחז וסגר אותו באיטיות.

"רבקה", אמר בשקט.

היא התיישבה בזהירות על הכיסא שמולו. "רבקה"… כל כך הרבה התחנן וביקש ודרש, מה עוד הוא יכול לעשות שלא עשה? מה? אמא מרטיבה את הסידור בדמעותיה, אבל אין לה עליה השפעה רבה. קודם הקבוצה הזו, אחר כך הלבוש. הוא נאנח. "רבקה"… התחנן בשלישית.

"אבא", אמרה עכשיו היא. "אבא, אין שום בעיה ללחום את מלחמת הארץ. זה מה שאנחנו רוצים הרי, נכון? לזה תמיד יחלנו, לארץ משלנו, ארץ ישראל!" היא התנשפה, והמשיכה בקול מתון יותר: "ובזמן המלחמה באירופה המצב היה קשה, אבא. הבריטים חסמו אותנו כל הזמן, לא נתנו לעלות, ועכשיו סוף סוף עושים משהו…"

"הכול נכון, רבקה", אמר אבא בקול שקט אבל עוצמתי. "הכול נכון. הארץ שלנו, צריך ללחום, אבל צריך לדעת איך לוחמים, לא כך נחזיר לנו את הארץ המובטחת", הוא עצר לרגע, מביט בה, ואז המשיך: "בצורה הזאת ודאי שלא. לא אנחנו קובעים איך יראו חיינו, מה לעשות ובאיזו צורה. יש לנו ברוך ה' מי שיגיד את זה".

"אבל זו הוראת שעה…" היא התחילה.

"הוראת שעה ממי, רבקה?" שאל בורך. היא לא ענתה. כך המשיכה לשבת שם בדומיה דקות ארוכות אחר כך גם כשכבר יצא למנחה.

כשחזר לאחר מעריב היא לא היתה שם. "הלכה?" אשתו הנהנה בעיניים אדומות. הוא פתח את הספר התהלים, רק זה מה שנשאר לו עוד לעשות.

******

"אז את מבינה?" נעמה דיברה בלחש רועם, "הולך להיות לילה כמו שלא היה עדיין. יו, אני מתרגשת!" היא חייכה אל רבקה. שתיהן תעדו במרץ במעלה הרחוב. מעט אנשים נראו פה ושם. גם חיילים בריטים לא נראו, אך בכל זאת לחשו. זהירות צריך תמיד, לא?

"גם אני מחכה כבר", רבקה פלטה והעיפה מבט מהיר אחורנית. לא, אף אחד לא עוקב אחריהם, סתם דמיינה. "נכון, כולם מחכים, אבל תשמחי שזה מגיע כבר. עוד יום אחד ואנחנו שם. נשארו עוד הכנות אחרונות", היא הביטה ברבקה. "ותפסיקי כבר לחשוש מכל צל. אין כאן אף אחד".

רבקה צחקקה בעצבנות. אז נעמה שמה לב.,

הן פנו ימינה עם הרחוב, יורדות לכיוון הים.

"את מגיעה, כן? לא מוותרים עלייך, רבקה".

"ברור". רוח הים הכתה בעוצמה על פניה, מונעת ממנה לכמה רגעים לענות. "מקווה שיתנו לי לצאת מהבית", הוסיפו בלחש.

"תדאגו שיתנו", הפטירה נעמה ביובש.

איך היא תעשה את זה בדיוק? תגיד שהיא יוצאת? לאן? למכולת? לחברה? ואז אבא ישאל איזו חברה וכל התוכנית תיהרס לה. לא,  היא לא תגיד כלום, תצא ודי.

******

מחוגי השעון זזים כ"כ לאט. רבקה הביטה בהם בכעס, מערבבת את הכפית בכוס שלה. נו, שתגיע כבר השעה תשע, ואז היא תוכל לצאת. סיכמה עם נעמה ומיכל בקצה הרחוב הסמוך, שם יעלו על משאיות וייסעו. היא קמה. לא מסוגלת להמשיך לשבת ככה בחוסר מעש. הביטה סביב, מחפשת משהו מועיל יותר לעשות חוץ מבהייה חסרת תועלת בשעון.

כשקמה להתארגן סוף סוף השמיעה הדלת קול פתיחה עדין.

"רבקה?" היא קפצה ממקומה. מה, אבא חזר כל כך מהר? הוא לא ייתן לה ללכת עכשיו. הייתה צריכה לצאת קודם.

"רבקה, את פה?"

היא הנהנה במורת רוח. עוד מעט כבר לא תהיה פה.

אביה כשל פנימה בהקלה. "הו, ברוך ה', חששתי שהלכת".

היא הריחה צרות. לא, היא לא תיתן לזה לקרות. היא מוכרחה ללכת. "למה, מה קרה?" ביררה בתמימות.

"שמעתי שיש התארגנות של ההגנה הלילה, לא יודע בדיוק, הפרטים היו חסויים", הוא בחן אותה בעיון. "קיוויתי שאת לא שם".

"אני דווקא שם, אבא".

הוא התיישב על הכיסא שעמד שם, ממולל את זקנו.

"אבא"…

"כן". אמר אביה בקול לאה.

"אבא, אני חייבת לצאת! לא יתכן שאני לא שם"! היא עצרה, מחניקה יבבה מבוהלת. "שבועות שאנחנו מתכננים את הפעולה הזו. שבועות! כל כך הרבה הכנות, תדרוכים וסימולציות. לא יתכן שאני לא…" עכשיו היו היבבות ברורות, היא השתנקה.

אביה הביט בה בשתיקה.

"אני לא אתן לבת שלי לעשות משהו שהוא נגד התורה, ועוד בפרהסיה. מלחמת אחים קורעת את הארץ, וכל זאת למה? כי כמה צעירים החליטו על פי דעתם הנהורה", הוא עצר לרגע ורבקה התכווצה, "שהם מבינים יותר טוב מכולם מה צריך לעשות כדי להקים לנו מדינה יהודית. יהודית? ציונית ,פוקרת, בלי ערכים, בלי תורה, בלי מצוות. בלעדיהם, רבקה, אי אפשר לעשות כלום!"

רבקה הציצה בשעון, מחוגיו להגו לה. השעה הייתה עשר.

היא אחרה, הפסידה את המערכה הגדולה אליה התכוננה הרבה כל כך. עיניה טפטפו והיא ניגבה אותם במהירות.

אבא רכן אליה. "רבקה, רצית לעשות טוב, אני יודע. ללחום למען ארצנו הקדושה, אבל לא בדרך הנכונה. תמיד היו מפריעים, ומתוכנו ממש, שהפריעו לראות את הדרך הנכונה והבטוחה. הפעם אלו הציונים, ופעם משהו אחר, אבל מה שתמיד בטוח – זוהי התורה, שלא משתנה גם אם המצב משתנה".

******

בבוקר המחרת העיתונים סערו .- "פעילות מוצלחת של ההגנה", זעק עיתון אחד. ליל הגשרים", קרא השני.

רבקה קראה את העיתון בשתיקה, כותרת אחת תפסה את עיניה. "ארבעה עשר מחברי ההגנה נפלו בלילה זה". מה??? האם… היא רצתה להמשיך לקרוא ואז שמעה את הנקישות.

בפתח עמדה מיכל.

"רבקה, את…" מיכל נראתה נורא. "את פה? את בסדר?"

רבקה טלטלה אותה. מיכל, תגידי לי מהר מה קרה. כולן בסדר?"

"איזה בסדר? הייתה פעולה מוצלחת מאד, לעת עתה, אבל קראת את העיתון?"

"מה?" רבקה החווירה. מישהו משלנו?" לחשה.

"אחד הפעילים הראשיים נפל. ו… נעמה…"

"מה נעמה???"

"היא בטיפול נמרץ. נקווה שתצא מזה. יש לך מזל שלא באת".

*****

רבקה נכנסה הביתה, מחפשת את אבא.

הוא היה שם, צמוד לספר התהלים שלו, מחייך אליה.

היא חייכה חזרה. "צדקת, אבא", אמרה בלחש. "מה שתמיד היה בטוח זה מה שיהיה."

בס"ד
מקור החיים
"היום צריך לסובב את הגלגלים לפי הקצב ומספר הפעמים שכתוב פה". האחראי תוחב לידיו את ה'מראה מקומות'. עזרי מתחיל לסובב את המנועים. ידיו נעות בעייפות. העבודה מונוטונית ומעייפת, הוא חייב להמשיך! מזהירים אותם תמיד שאילולא הגלגלים שהם מפעילים- העולם מתמוטט.
אופס. הוא מביט על הדף ועל הגלגל לסירוגין, הוא התבלבל בסדר. הוא יעשה הפסקת התאוששות, מחליט. הוא ממילא לא מצליח לסובב נכון. הוא עולה למעלה. העייפות מלווה פסיעותיו. הלוואי וההפסקה תשפר את האמביציה שלו.
עזרי מוזג מים רותחים אל תוך הכוס. מקציף חלב. מקרב את הכוס לפיו. נחמד לנוח קצת מהחיים. עזרי נסוג לאחור. הכוס רועדת בידיו באחת. יונה? הוא לא רואה את מי שהוא רואה!!! עזרי נשנק. המים חונקים לו את קנה הנשימה. עזרי משתעל. המים משפרצים מפיו מרטיבים את החולצה.
"הפתעתי אותך.. אה!" מכריז יונה מחייך. פיו של עזרי נאלם, מילים נעלמו. יונה! איך הוא לא מתבייש ככה לבוא אליו?!
יונה מסובב ראש ימין שמאל ואחור, מגניב מבטים. "עזרי תקשיב". אח שלו נועץ מבט חד אל תוך עיניו. "אני חייב לעלות למעלה לפני שלו יבינו לאיפה נעלמתי, רק הייתי מוכרח להגיד לך ש-"
"מה מוכרח?! למי אתה צריך לתת דין וחשבון? שכחת מה המקום המקורי שלך?" עזרי מתיז מילותיו בכאב. "עלינו לא חששת שלא נבין לאיפה נעלמת? ממנו כן אפשר לעלם ביום לא בהיר אחד???"
אח שלו מסיט עיניים מהכאב המתפרץ. "די! אל תראה את זה ככה!" אומר יונה. "לא יכול חיים שלמים להירקב מתחת האדמה בפעילות מונוטונית חסרת תועלת". העניים של אח שלו מבריקות פתאום. "בוא אלינו! אצלינו יש אתגרים ממשים! יש לנו חופש! אוויר! אור! אני מכיר אותך יותר ממה שאתה חושב. החיים בחוץ יעשו לך טוב! כאדם היחיד בעולם שקשור אליך בקשר דם היחיד שבאמת אוהב אותך בלי אינטרסים- בוא אלינו! צא מהחדר הסגור בו אתם נמצאים ורק מנצלים כאן בקומה הזו את המשאבים שאנחנו! אנחנו התאמצנו והזענו למענם! צא מחיים אפרוריים מונוטוניים שחוזרים על עצמם כל יום. צא מהקיבעון והחשכה!"
"אנחנו לא קבורים באי תנאים כמו שאתה נשמע עכשיו!" מתנגד עזרי. "התאורה הצהובה שלנו הכי טובה לבריאות ואתה בוודאי שמעת כמוני על הסכנות שהשמש טומנת בחובה".
"פה.. פה.." שפתיו של יונה נעקמות בלעג ברור. "כן", עזרי אוזר את כל ביטחונו העצמי, זוקף גו. "אנחנו מפעילים ומתפעלים את כל התשתיות עם הגלגלים שאנחנו מסובבים בשנייה המדויקת שצריך. אנחנו נהנים מהאתגר! נותנים לנו את כל התנאים הנצרכים- טוב לנו!"
"אל תדבר שטויות!" אח שלו תוקף. "היום התשתיות פועלים חיצונית. ראשי השלטון הודיעו שצריך יותר את התפעול החיצוני שאנחנו עושים! הכול היום יותר משוכלל! אנחנו לא חיים בימי הביניים וגם לא לפני שלוש אלפים שנה! אנחנו דור מתקדם שבעיניים רואים שאנחנו השומרים והמתפעלים האמיתיים! אנחנו מטפחים את הקרקע ומגדלים ירקות ופרות! אנחנו בונים מקומות שיהיה ניתן לגור בהם! אנחנו המסתכנים ששומרים עליכם מהאויבים שתוקפים אותנו בחוץ!"
"אם היה מספיק תגבור למטה. לא היה צריך את הפעילות החיצונית שעוזרות לתווך הקצר והחיצוני", לוחש עזרי. "לא הייתם צריכים לסכן את גופכם בשמש המסוכנת ולעמוד מול אויבים מסוכנים שיש סיכוי שחלקכם יפלו מולם".
"אתה מזלזל בחובה שלנו?" יונה מזעיף גבות. "הפעילות שלנו היא עובדה! רואים את התוצאות בשטח! את תוצאות הפעילות שלכם לא רואים בעיניים ויש שמתנגדים לתאוריה שלכם שאילולא התפעול של הגלגלים העולם קורס. הפעילות שלנו מגינה! התוצאות בולטות גם לעיני עיוור! עובדה בסיסית. לא תוכל להתכחש!!!"
שריקה נשמעת מבחוץ. "עזרי, אני חייב לזוז!" פולט יונה נמהר. "אני מקווה ותבחר בבחירה הנכונה ותעלה אלינו אתה תהנה! אנחנו עושים חיים! מבטיח לך! להתראות!"
עזרי מניד ראש. מסתובב. יורד במדרגות, מטה, פסיעותיו כבדות. עוד מדרגה ועוד, ליבו שוקע. אח שלו צודק? החיים שלעלה מושכים את ליבו אך ממטה מזהירים אותם שלא להתפתות להצטרף למעלה כי טמונים להם סכנות רבות. למעלה פועלים גדולות ולמטה? מזיזים גלגלים עתיקים. הוא יודע שהם המתפעלים האמיתיים של העולם. בלעדיהם לא היה עולם. אבל מה כבר התפקיד שלו? מינורי. לסובב כמה גלגלים קטנים. לא מורגש. הוא נולד בעל כושר בינוי ומטה- במיוחד ומטה. יהודה החבר הגאון שלו בעל כושר גבוה מופקד על סדרה גדולה של גלגלים בעלי הוראות סיבוב מורכבות. ומה עם החברים שעזבו ועוזבים את התפעול? העולם לא קרס. על אף שמקומם נותר שומם.
הוא מתיישב באנחה בכיסא הפשוט מול הגלגלים הקטנים והישנים 'שלו'. אין משמעות גדולה לתפעול הפשוט שלו העולם יכול להסתדר גם בלעדיו.
"אתה לא רציני! ככה חוזרים מההתאווררות?!" טופח החבר לידו על שכמו. "מה קרה היום? אתה מרגיש טוב?" הוא מתעניין באכפתיות.
"ניסיתי לשתות קפה", פולט קצרות כתגובה. "לא עזר".
"בואו נלך יחד להתאווררות משמעותית יותר ממילא המצב רוח שלנו היום בשפל. אחר כך נחזור עם כל המרץ ונהיה אפקטיביים יותר!"
"כן!" עזרי מסכים אתו מתרומם מהכיסא. "השטח שאנחנו אחראיים עליו קטן ולא מדי חשוב. הוא יחכה לנו בסבלנות".
הם עולים בקבוצה. צוחקים מפזרים בדיחות מנסים לפזר את העגמומיות שהשתלטה עליהם הבוקר.
הם מארגנים מעגל ספונטני. מתרווחים אחורה בכיסאות. מחלקים ביניהם פיצוחים. הדקות נוקפות, חולפות בלי שהם שמים לב. שעטות רגליים מתפרצות אל תוך חדר המשאבים. "בואו! מוכרחים את עזרתכם! הצטרפו! תחזירו פעם אחת על המשאבים של המים והאוכל שיש לכם בזכותנו! רק מהר!"
"מה קרה???" הם קופצים ממקומותיהם. "המים מציפים את החוף!!!" הנערים רועדים בכאב וזעזוע. "הגיע הזמן שתבוא לעשות משהו מועיל באמת!" מתיז אחד מהנערים מולם, מעקם שפתיים.
פניהם של בני החבורה נפלו. יוסף מתרומם ראשון. "צריכים את העזרה שלנו אני חושב שאנו מוכרחים לבוא לעזור. אם אנחנו לא עוזרים למטה לפחות נועיל למעלה!"
עזרי מעיף מבט אל חבריו נחרד לראות סימני היסוס. "חברים!" מכריז עזרי בפתוס. "בואו נרד קודם למטה! אני מקווה שלא שכחתם שזה שטח היבשה עליו אנחנו אחראיים!" הוא דוחק. "רק נסיים את התפקיד היומי שלנו! לא עשינו אפילו מינימום!" עזרי מסתובב אל הגרם, שואט במדרגות מטה, ממהר לעמדה שלו.
עזרי מניע את הגלגלים, מסובב לפי 'מראה מקומות'. הקולות למעלה נחלשים לאט לאט. עזרי מתרכז בתפקיד שלו. "חברים שלי סיפרו איך ברחתם והתחמקתם מלהגיש עזרה חיונית!" קול מוכר מכריז אליו מאחור. "אבל אני מכיר אותך יותר מכל אדם אחר. אתה אמיץ! לא כמוהם. בוא איתי! שם למעלה זה המקום שלך!"
"מה המצב שם?" מתעניין עזרי. לא מרים עין. מרוכז בספירת גלגולי המנוע. המצב פתאום בלי הסבר הגיוני נהיה טוב למעלה אבל עדיין צריך עזרה!"
"תבקש מהנפגעים סליחה משמי ובשם חברי התרשלנו היום בתפקיד. טעינו. התפקיד שלנו משמעותי יותר ממה שחשבנו". עזרי מתנשף. "אני נשאר כאן. לא רוצה שהמצב הדרדר".
עזרי מרכז את מוחו, מגביר את קצב הסיבובים. "לך אליהם", אומר כשמבחין שאחיו מצפה לו. "אמור להם שהגברנו פעילות. עכשיו המצב יהיה עוד יותר יהיה טוב".
עזרי לא מנופף לפרדה. לא מעיף עוד מבט לאחיו. רק ממשיך לתפעל את הגלגלים ומתפלל שההתרחשות היום פיקחה את עיניים שלו ושל חבריו והם יזכרו תמיד מי הם המתפעלים האמיתיים שאליהם הם רוצים להשתייך.
מוקדש בהערכה ובהוקרה אין קץ למתפעלים האמיתיים של העולם- המסורים לתפקידם למרות המתנגדים ועל אף הקושי המאמץ והניסיונות- תחזק ידכם! תמשיכי לתפעל ולהחיות! בלעדיכם אין לנו קיום וחיים!!!!!

בס"ד

רבבות כוכבים נתלו ברקיע המשחיר לאיטו, מהבהבים. רוח אביבית חלפה ברחוב, מניעה קלות את צמרות העצים ומשחקת ברוך בשערו הקצר. הביט נכחו. המולת הרחוב גוועה לאיטה, נאספת אל בתים מצוחצחים. מותירה אותם לבדם; איש בודד. לב קמוט. משנים. מגעגוע.
משהו התערבל בו, לא נותן מנוח.
בחר רנדומלית בספסל מתכת קריר, כשל אל תוכו בלאות מוכרת. הרחוב המה חרישית, כמו החל לפזם את ניגונו של הלילה הגדול. ניגון טהור, שמיימי משהו.
הוא שתק אל מול התווים ששיחקו בליבו המצולק. אולי שתק בייאוש, אולי בחידלון. אולי היתה זאת עייפות גדולה, מהחיים האלו. מכל מה שיש בהם, מכל מה שאין.
עיניו נתלו בארבעת הקומות שמולו, ריבועים ריבועים של צהוב-כתום חגיגי, כסאות נגררים והמית דיבורים של טרום. דיונים כבדי משקל של מי ישב לצד מי, ילדים זריזים מנסים את כוחם בשירת "קדש ורחץ", וגביעים. ברחוב השקט הוא שמע אותו; הצליל הענוג הזה של יין נשפך אל זכוכית עדינה.
רצה לעצום עיניים, לתת לגוף להרפות. כמו בכל לילה. לא לזכור, לא להיות. לשרוד.
לא יכול היה.
לבו המה אל חתיכה קשה, קטנה ומחוררת, כזו שלא הספיקה להחמיץ.
הריבועים ממול הכריזו "כל דכפין". לטש בהם אישונים רעבים, ליבו התכווץ. לפת בידיים לחות ידיות ספסל מחלידות. הכריח רגליים להתיישר, נעמד. מתנודד. חצה כביש ריקני ונבלע בפתח המואר.
הם הזמינו, באזניו שמע. כל דכפין. כל דצריך. והוא, הוא לא צריך הרבה. רק כזית קטן של מצה, אמיתית.
נקש ביד רועדת מעייפות ובושה על הדלת הראשונה. קול צעיר שאל בצעקה "זה אליהו הנביא? אבל עוד לא הגענו לשפוך חמתך!" אישה פתחה את הדלת. העיף מבט אל החדר הגדול. הסתחרר.
שולחן ערוך. מפה לבנה. קיטל צחור בראש השולחן. וגביעים. רגל זכוכית דקיקה, עיטור זהב.
בלע רוק במאמץ, השפיל מבט.
היא שאלה "כן?"
מיתרי קולו חרקו. "אתם אמרתם.. כל דכפין, אני.." לגם אוויר בקושי, "רק צריך כזית מצה, לא יותר".
עיניה התעגלו בהפתעה שניסתה להסתיר. "בוודאי! בוא, היכנס בבקשה".
קיבל כסא. וכוס. ומצת חבורה מהודרת.
פניו האדימו כששיניו המנוונות טחנו ברעש גדול את החתיכה שקיבל. השתדל להתעלם מעיניהם המתפלאות; שלושים שנה הזמינו כל דכפין ועבר בשלום.
מלמל ברכת המזון חטופה. שכח יעלה ויבוא. שכח שצריך לחזור. התרומם, אמר תודה וכשל אל הדלת.
הם ביקשו שיישאר, הוא לא רצה להפריע. גאווה ישנה הזדחלה במעלה גרונו, מימים של פעם. ממי שהיה, ולא ישוב עוד להיות.
בחוץ קיבל אותו הספסל בשתיקה. פנס רחוב הטיל צלליות אל הכביש השחור.

זיכרון עתיק הזדחל אל מוחו העייף.
שולחן עץ ומפה מצהיבה. זרוע חרוכה בכוסית עגולה, תלולית חרוסת מתוקה. וגביעים. המוני גביעים בגדלים שונים, שרידים לדורות דורות של סטים מרהיבים. לא זכר כמה מהם הביא אל קיצם. הרבה.
בראש ישב אבא.
זקן ארוך, עיניים שחורות, לוהטות, וקול חזק שמגיע עד לקצה השני של השולחן, אל אוזניו הקטנות של הילד שלו.
"נו", היה מבקש אבא וחופן את זקנו הכהה בהקשבה אמיתית, זאת שהיתה מיוחדת רק לו. "בואו ונשמע את שמותיו של החג. הקשבת לרב'ה, צדיק?"
הוא היה נאלץ אז להפסיק להגות באגוזים שתיכף יקבל, להרים מבט אל ראש השולחן ולענות כמו ילד גדול; "חג הגאולה".
"נו", היה מצקצק אבא בלשונו ונוטל את בקבוק היין הכבד. "ולא הקשבת יותר?"
"פסח", הוא היה אומר, עיניו מהופנטות אל קילוח המשקה הכהה. "ומצות". הן קרצו לו בידידות מתחת למפית הבד הרקומה. "ו.."
"מזג אוויר יפה הכין לנו השם", היה אח שלו נחלץ לעזרתו. "כשנהיינו בני חורין".
"חג האביב", הוא היה קורא בצייתנות אל העיניים השחורות של אבא. "וחג החירות".
אבא היה אז מניח את הבקבוק הכבד ולא סוגר את הפקק. עיניו בוערות וכפו הגדולה נוחתת על השולחן בעוצמה. "וחג האמונה", היה קולו הרועם משתלב יפה בחבטה האיומה. כל הגביעים היו נרעדים, מתיזים טיפות אדומות כדם. מפוחדות.
אבל הוא היה מתעקש. "לא". היה מתקן את אבא בקול גדול וצייצני. "לא חג האמונה. הרב'ה לא אמר".
אבא היה פוקק את הבקבוק ונוטל את הגביע ביד רועדת. "חג האמונה". היה חוזר ואומר, כאילו לא שמע. "נאר אמונה, ילדים. נאר א ביסלע אמונה".
"טוב", הוא היה מוותר. כמו ילד, טוב. "אבל קודם החירות, והגאולה וכל זה. הרב'ה אמר". הגביע היה מוסיף להצטמרר בכפו הגדולה של אבא, כסוף ועתיק.
"קודם אמונה, ילד. קודם כל אמונה". היה אח שלו מתערב מצד ימין. גבוה ויודע.
"למה?" היו מתקמרות גבותיו בתמיהה. "הרב'ה, הוא לא אמר".
"כי ככה זה". שתק לרגע הקול הצרוד. "זה הסדר, עוד תראה".
הוא היה שוקע אז בחזרה בהגיגי אגוזים, כל הטיפות מהמכה של אבא ניקדו את המפה עד מוצאי שביעי של פסח, מתזכרות אותו שוב ושוב במילים שלא הבין. "זה הסדר, עוד תראה".
בכל שנה היה הרב'ה מונה את שמותיו של החג. פסח. מצות. גאולה. חירות. אביב. בכל שנה היה מצטט את הרב'ה בשולחן הסדר, ובכל שנה מהשנים המועטות והטובות ההן, היה אבא חובט בשולחן לאמור: קודם כל אמונה, צדיק.
קודם כל אמונה.
בריבוע האור המשיך קיטל צחור לספר ביציאת מצרים.
הטיט, סליחה- החרוסת, היתה מתוקה לו מידי והוא העדיף, אם אפשר, קונקורד עד עיטור הזהב ומשם רק מיץ ענבים. בית סבא, לא טעמן.
הבן שלו הלך לחדר להחליף כרית, היא היתה דקה ולא מספיק תפוחה והילד הקטן שלו רצה מצת מכונה. של יד יצאו דיקט השנה.
הם היו בני חורין, הוא ידע. הגלות היתה אי פעם, עתיקה ומעלת ניחוח יין משכר. פעם פעם. רחוק רחוק. כמו סיפור יפה של לפני השינה, כשלחי מתחככת בכרית תפוחה וידיים מתכרבלות מתחת לפוך העבה.
והוא?
אחר כך קולו הרועם של אבא נקבר אי שם תחת שכבת אדמה בוצית, וקצת אחריו נטמן גם חיוכה הטוב של אמא. הגביעים נעלמו ואפילו חתיכת לחם עוני קטנה לא נשארה כדי להשקיט את הרעב הלופת.
הם יצאו לרחוב לחפש אוכל. הרחוב לא העניק אגוזים, רק לקח אליו את האחים הגדולים שלו והציע רעב צובט וספסל מתכת קריר, עד היום.
נשא מבט קהה אל ירח כסוף ששייט ברקיע. מלא. רבבות כוכבים הוו לו פמליה.
משהו לחלח את עיניו, מלוח. מר. חג הגאולה, הוא אמר אי אז לאבא שלו. גאולה?
ארכה לו הגלות. מרה, מתישה וכואבת. מה לו ולגאולה. מה לו ולחירות.
כוכבים הטשטשו למולו, הופכים לטיפות קטנטנות של יין סמיך, כהה. "אמונה, ילד". הוא התנשם, "ככה זה, זה הסדר".
פתאום הוא ידע.
בכל הבתים התארח חג הגאולה. בכל הבתים הסבו אנשים כבני חורין.
בחוץ, אירח ספסל זקן את חג האמונה.
משהו חם חיפש לו שביל בין הקמטים הצעירים שהתנחלו בלחייו, משרטטים קווים עדינים לסיפור האמיץ, הנושן. היהודי.
"אני מאמין". לחש אל רחוב חשוך ודומם. "אתה פה, אני יודע. ויום אחד, תבוא גם לי גאולה".
קולות שירה בקעו מהבניינים הסמוכים, מתערבלים בקול הישן, העתיק. "נאר אמונה, קינדערלך", גביעים גדושים בבורדו מתיזים טיפות דם וקולו הצרוד של אח שלו; "ככה זה. עוד תראה".
איך הוא ידע?
אולי כבר אז הקדירו עננים את שמי חייהם. אולי רק הוא לא שם לב. לשיעול הכבד, למצח הקמוט מדאגה. עסוק היה באגוזים שתיכף יקבל, "אחרי שתשיר יפה מה נשתנה, צדיק".
לא תיאר לעצמו עתיד חף מאגוזים. גדוש במרור. לא שת ליבו אל צידה ששלח איתו אבא, אל דרך ארוכה ארוכה. קשה כל כך. קודם כל אמונה, ילד. תחזיק בה. חזק חזק.
ככה תבוא לך חירות. וגאולה.

נשא עיניים אל רקיע אפל, והחל מספר ביציאת מצרים.
עד עלות השחר.

בס"ד
ההרים הגבוהים שמרו את סודו כמו נדו לו בראשם,
הוא רגיל אליהם אין כמוהם ככספת שומרת סוד.
המיקום הפעם היה קצת שונה, הוא התרחק. בוחן בשביעות רצון את השקע שבהר, מתיישב.
סופג את הטבע הבראשיתי שמקיף את כולו.
הוא נשם נשימה עמוקה וניגש לפתוח את התיק השחור שנח לצידו.
בתיק נח דומם צ'לו יפיפה בשווי עשרות אלפי אירו. הוא הוציא בזהירות את הצ'לו מלטף אותו בעיניים חולמניות אחר כך נעמד מעמיד ביד אחת את הצ'לו, ביד השנייה בחן את הקשת, וכשהכל היה לפי שביעות רצונו הוא התחיל לנגן.
עיניו היו עצומות בריכוז וידו האוחזת בקשת נעה על המיתרים כרוח מפריחה סביבה תווים של קסם. נגינה עוצרת נשימה, עולה וירדת בוכה ורוקדת. יצירה מהמורכבות שהכיר עולם המוזיקה.
האקוסטיקה הייתה מושלמת. ההרים החזירו את נגינתו באלפי בנות קול והרוח שנשבה הוסיפה בחן צללים משלה.
הטבע כולו רקד איתו, רקד את מתנת חייו.
את תמצית נשמתו,
את פחדיו.
שכן אף אחד למעט אותם הרים גבוהים לא שמע את קול שירת חייו.
***
יש אנשים שמהם אי אפשר לברוח, אנשים שיודעים לקרוא פחד בעיניים, כאב עצור בלסת חשוקה.
אנשים שמעיזים להתעלם מתמרורי אזהרה שמהבהבים באישונים.
וכזה היה פורד, היינן הזקן מקצה השכונה.
"מה קורה עם הצ'לו שקנית לפני שנה?" שאל פורד בחביבות
ארוי הרים את גבותיו בהפתעה "איך אתה יודע שקניתי צ'לו לפני שנה?"
פורד צחק צחוק קצר ונעצר למול הבעת פניו הלא מוגדרת של היושב מולו
"לא כל כך פשוט להסתיר כישרון לאורך ימים ידידי הצעיר, במיוחד לא אומנות טהורה כמוך" אמר פורד מלטף ביד גרומה את החבית ששימשה כשולחן.
ארוי שתק מתנשם בכבדות.
"אל תיבהל, אני לא עורך מעקבים אחריך" פורד צחק שוב, מנסה להקליל את האווירה "אחי מנהל את חנות 'מיוזיק ווארלד' בעיר הסמוכה, בפעם האחרונה שהוא ביקר כאן הוא נכנס ממש אחרי שיצאת והספיק לראות אותך, בדרך אגב סיפר לי שרכשת אצלו צ'לו, לא כל אמן חובב קונה צ'לו בעשרות אלפי אירו. יעידו אצבעותיך הדקיקות" חייך פורד
"פורד באתי לטעום מהזן החדש של היין להזכירך"
"ומה יותר מתאים מכוס יין וניגון טוב?"
שפתיו של ארוי נמתחו לכדי פס דק מנסות לחקות את הזקן שופע החיוכים שמולו ומגלות שהם אפילו לא חיקוי עלוב.
"תנגן לי?"
ארוי קם בשתיקה פנה אל הדלת ושב כעבור כמה דקות תיק גדול ומאובק בידיו.
"אנגן לך"
הכיסאות הגבוהים בסלונו העתיק והחשוך של פורד כמו נוצרו בשביל נגני צ'לו. הכיסא המרכזי חרק בהתנגדות קלה כשארוי נשען עליו מעמיד ביד רועדת את הצ'לו.
"אתה הקהל הראשון שלי. מה אתה מזמין?" ארוי חייך חיוך מהסס בזמן שעיניו נותרו רציניות.
"את הסוויטה הראשונה לצ’לו סולו של באך?"
"הא?" ארוי הרים את גבותיו בהפתעה
"גם אני מבין משהו במוזיקה ידידי" פורד חייך בטוב לב, חיוכו כמו מרפא את ליבו של ארוי, "אתה לא במבחן, למרות שאני מאמין שתצלח כל מבחן שהוא"
ארוי העביר את ידו על המיתרים שואב מהם ביטחון. אחר כך כשראשו נטוי הצידה בריכוז. הוא עצם את עיניו וניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר של יוהאן באך. המנגינה התפשטה בחלל הסלון העתיק, משתלבת בניחוחות היין הספוגים בו, מוסיפה ארומה משלה.
כשהוא סיים לנגן והצלילים נמוגו הוא פקח את עיניו נתקל בעיניים הטובות שמולו מלאות דמעות.
"אף פעם אף אחד לא שמע אותך מנגן?"
ארוי נשם נשימה עמוקה והניד בראשו לשלילה.
"למה?" המילים יצאו באיטיות מפיו של פורד.
ארוי פרש ידיים לצדדים עודו אוחז עדיין הקשת, שותק.
'מה הוא יגיד? מישהו יצליח להבין את הפחד שמשתק? מישהו יוכל להבין את הצעקה הפנימית שרוצה לפרוץ החוצה? את התשוקה שבוערת לו בידיים ומתכבה בעזרת מחשבות האימה שמייצר מוחו הקודח? את הקריעה הזאת בין רצון לבין פחד, בין תקווה לכאב? בין חלום לאכזבה?'
"אתה לא תבין" נאנח ארוי בהשלמה תוך כדי שהוא מלטף את הקשת בריכוז. "מסובך לי מידיי להסביר"
פורד נעמד, מניח יד על כתפו של ארוי ואת ידו השנייה הניח על לוח ליבו שלו.
"אם חיפשת מי שיאמין בך, מצאת היום אותי. אבל האמת שהמאמין הכי גדול שלך צריך להיות אתה בעצמך, ואת זה אף אחד לא יוכל להעניק לך. אף אחד לא יוכל להאמין בך במקומך" פורד הביט בו במבט אמיץ מניע את ראשו כמתלבט לבסוף הסתובב וירד אל מרתף היין מותיר את ארוי לבדו.
***
'מיוזיק ווארלד' קיבלה אותו כתמיד שקטה ויוקרתית עשרות כלי נגינה מסוגים שונים היו מפוזרים בחלל החנות כמו מנסים להרשים את הקונים בנוכחותם.
"היי זה לא אתה שקנית צ'לו לפני כמה חודשים?" פנה אליו אחד המוכרים
"בהחלט אני" ארוי חייך בחביבות למוכר
"פששש" שרק המוכר בהתפעלות "זאת הייתה המכירה הכי גדולה לתקופה ההיא, אתה הולך על הביוקר!"
"במה שאוהבים משקיעים" השיב לו ארוי בקלילות מדומה
"במה שאוהבים וטובים" הוסיף המוכר בהדגשה. ארוי השיב לו בניד ראש לא מחייב.
"ומה הביא אותך לכאן היום? עוד כלי לאוסף?"
"אני צריך לתקן את הקשת של הצ'לו, כמה מהחוטים שלה התרופפו לגמרי"
המוכר בחן בחוסר שביעות רצון את הקשת שארוי הגיש לו, ולאחר המהום קצר נכנס לחדר הפנימי.
כמה דקות אחר כך יצאו מהחדר המוכר ומנהל החנות. "אני מתנצל ממש אדוני, זה לא משהו שאמור לקרות עם איכות כמו שלנו. אנחנו נפצה אותך וכמובן, הקשת תתוקן על חשבוננו" התנצל מנהל החנות ונעצר בוחן את ארוי בריכוז. "רגע, אתה לא שכן של פורד אחי?"
ארוי הנהן לאישור. שמו של פורד העלה חיוך על שפתיו.
"יודע מה, יש לי פיצוי הולם בשבילך. אתה בטח מכיר את ג'ף ויליהם."
"וודאי, כל מוזיקאי מתחיל לומד להעריץ את ג'ף, הוא אמן בינלאומי"
"שיערתי שתכיר" חייך טוני "הוא וחברים מארגנים בשבוע הבא ערב נגינה בוטיק בבקתת דייגים קסומה, ג'ף ידיד טוב שלי ושל פורד עוד מהילדות. אנחנו מוזמנים ויש לי כרטיס אחד מיותר, בוא איתנו ותביא איתך את הצ'לו, עד שבוע הבא הקשת תהיה מוכנה. אני בטוח שתהנה" טוני הוציא מהמגירה הראשונה בדלפק כרטיס מרשים עם אותיות מסתלסלות והגיש לארוי.
"נפגוש אותך שבוע הבא" קבע טוני מגיש את ידו ללחיצה.
***
הים היה סוער כמו הבין את הלמות ליבו של ארוי. הרוח נשבה בעוז כמנסה להסיט אותו מתכניותיו, 'אתה תרגיש עלוב שם מול כל השמות הגדולים, אף אחד לא יתייחס אליך' כמו לחשו אליו הרוחות. ארוי הרים את ראשו בכבדות מביט בשמים זרועי הכוכבים. מעליו בשקט נצנצו אליו הכוכבים בעידוד.
הוא נשם את ריח הים אל ריאותיו, מוחה את רסיסי המלח ששלחו אליו גלים זועמים והסתובב לכיוון בקתת הדייגים שהאירה באור רך את החושך שעל החוף.
***
האנשים קיבלו אותו בחביבות שלא ציפה לה, והמקום שנשמר לו על ידי פורד חימם את ליבו. הוא הביט אחוז מחשבות על האש הלוחשת במרכז המעגל צולה דגים מדיפי ניחוח.
"זה מעניין" אמר לפורד בשקט, מקשקש את כוס היין שקיבל מאחד האמנים "האנשים האלה כל כך רגילים, כל כך כמונו" ניסה ארוי לבטא את תחושותיו במילים.
"בהחלט, האמנים הגדולים והמצליחנים נראים כאילו חוצבו מזן אחר, אמיץ יותר, מצליח יותר, אבל האמת היא שהם אנשים רגילים כל כך. רק שהם נלחמו יותר מכל אדם רגיל כדי לכבוש פסגות" השיב לו פורד לוגם גם הוא מכוס היין שבידו. "תכף יתחיל פה קונצרט מאולתר, וזה תהיה ההזדמנות שלך לבחון את עצמך, אם אתה מוכן להילחם על החלום שלך, או להרים ידיים."
דיון מעניין החל תוך כדי שכל אחד מהאמנים שסביבו הוציא כלים בשווי אדיר בהתאם למעמדם. זורקים לחלל שמות של יצירות מורכבות יותר ויותר עד שהגיעו למלודיה הנבחרת, המורכבת מכולם.
ארוי שהחזיק את הצ'לו מבלי להזיז מיתר, הביט מהופנט. הנגינה הרעידה את קירות הבקתה מאיימת להעיף את גגו. ארוי עצם עיניים מצטרף כמעט מבלי משים לנגינה הקסומה וידו כמו נעה מאליה מחזיקה במיומנות את הקשת ומעבירה אותה בחן על המיתרים, נותן למוזיקה לעטוף את כל כולו.
הנגינה שהחלה שקטה ומהססת טיפסה בביצוע נדיר ובאמנות מפתיעה לסימפוניה מהדהדת שהקיפה את המשתתפים בצלילים מרטיטים.
הראשון שהפסיק מנגינתו מופתע היה נגן הכינור שישב לימינו של ארוי, מביט בגבות מכווצות באמן הצעיר לצדו שהתנענע בעיניים עצומות מרוכז בנגינה כאילו חייו תלויים בה.
לאחריו חדלו לנגן בזה אחר זה כל האמנים, מביטים בארוי בהתפעלות, הנגינה המשותפת גוועה בשקט מניחה בכבוד לצלילי הצ'לו למלא את החלל. ארוי כמו טייל בפיתולי המנגינה כבקי ורגיל מטפס בלוליינות לגבהים שהותירו את המשתתפים פעורי פה.
כשסיים רועד ממאמץ פקח ארוי עיניים מביט מופתע באמנים שישבו סביבו שקטים. מביטים בו בהערצה. כעבור כמה שניות הופרה הדממה, כל המשתתפים נעמדו על רגליהם תוך כדי מחיאות כפיים סוערות.
לאחר שמחיאות הכפיים שככו והוא הפנים שהם מכוונת אליו ראשון לחץ יד לפורד, מעביר בלי מילים את הערכתו השקטה. לאחריו לחץ יד בתודה לכל האמנים המפורסמים שהקיפו אותו בחיבוק אוהד, יודע שלא משנה מה יקרה הלאה את הצעד הראשון ואולי הגדול מכולם, הוא כבר עשה.

ניקיון תעתועים:
יום שני 8:30 בבוקר:
נא לא להשאיר מסטיקים לעוסים. תודה!
מיכל קוראת את הפתק המונח בעמדה של רחלי, הוא נח בשלווה סמוך אל מה שהיה פעם מסטיק. בחצי חיוך וגבה מורמת היא תוהה מי העזה לכתוב לרחלי את האמת. הכתב עגול ומסודר, יכול להיות שייך לכל אחת מהעובדות במוקד.
"הכל בסדר?" שואלת מישהי מאחוריה. היא מסתובבת באחת "דיתי" היא גוערת בחברתה "לא ראיתי שנכנסת, נבהלתי."
"על ראש הגנב בוער הכובע." מדקלמת יונית מהעמדה הסמוכה. "ראית את הפתק" מבינה מיכל "זו לא אני כתבתי אותו, אם זה מה שהתכוונת לומר."
"איזה פתק?" שואלת דיתי, אך נשארת ללא מענה כי באותו רגע נכנסת רחלי. "בוקר טוב" היא עולצת, מעיפה מבט על הבנות שכבר עובדות. "מה זה הפתק הזה?" הקול של רחלי ברור וחד, היא נוחתת על הכיסא ופניה מזדעפות. "מי כתבה את זה?" היא דורשת לדעת. "מוקד שרות לקוחות שלום מדברת יונית, במה אוכל לעזור?" זו התשובה היחידה שהיא מקבלת לאחר חצי דקה של שקט. רחלי מקמטת את הדף בזעף "אני צריכה להירגע" היא נאנחת "עוד מישהי רוצה קפה?"
מיכל מספיקה לטפל בשתי פניות כאשר רחלי חוזרת עם הקפה. "מישהי יודעת מי כתבה לי את הפתק הפוגעני הזה?" היא מבררת בעמידה, הבנות לעומת זאת יושבות, ויתרון הגובה מאפשר לה לבדוק את הבעות פניהם המופתעות. "זה כנראה לא אחת מכן" היא מסכמת לאחר סקירה מדוקדקת. נקישות עקב מאחוריה מושיבות אותה בסוף במקומה. "כבר רבע לתשע" מציינת רויטל, אחראית המשמרת "תראי" היא שולחת אצבע לכיוון המחשב הכבוי של רחלי "לא התחלת לעבוד." קולה של רויטל מתון, אך מילותיה משתיקות את רחלי לרגע ארוך. "את יודעת על הפתק המשפיל ששמו לי בעמדה?" היא שואלת בסוף בתבוסה. רויטל מנידה בראשה "שמעתי אותך מספיק הבוקר. יש מנקה חדשה, ואני חושבת שהיא צודקת, המסטיקים שלך עברו את הגבול."

יום שלישי 8:30 בבוקר:
שקיות עם שאריות אוכל, טישו משומש וכוסות קפה ריקות, בבקשה לזרוק לפח. תודה מראש.
עוד פתק. מתכווצת מיכל. רחמים גואים בה על המנקה האלמונית. אתמול רחלי הכריזה שהיא תעשה לה דווקא. תניח טישו מלוכלך, תשתה הרבה קפה ותתנהג כאילו אין פח במשרד.
"עוד פתק" מציינת יונית ביובש כאשר היא מבחינה בה בוהה בעמדה של רחלי.
"עוד פתק?" דיתי משועשעת "מה הפעם?"
"עוד פתק" רחלי זועמת "זו רק אני, או שעוד מישהי פתחה פה סניף של דואר?" שקט עונה לה. "אף אחת" היא אומרת באיטיות, פניה מתקשחות "היא לא יודעת עם מי היא מתעסקת."

יום רביעי 8:30 בבוקר:
תתחדשי ותשתמשי 🙂
הפעם הפתק מצורף לפח קטן. ליבה של נצבט אל מול האמון שנותנת המנקה האלמונית ברחלי. "ראית?" דיתי לידה מצחקקת "יש לה חוש הומור לגברת."
"בניגוד לרחלי" מציינת מיכל בתבונה ופותחת את המחשב.
"שלום" המתח גואה שרחלי נכנסת, ומגיע לשיאו שהיא מבחינה בפח "מה זה?" צועקת רחלי, מדגישה כל אחת מהמילים ומטיחה את הפח ברצפה. רויטל מגיע מהחדר הפנימי עקביה נוקשים על הרצפה במורת רוח "מהם הקולות האלו?" היא גוערת ברחלי "ואם מישהי בשיחה עם לקוח?"
"את זה ראית?" מצביעה רחלי על הפח בתיעוב. "כן." רויטל מבזיקה חיוך "היא השאירה לי קבלה על השולחן."
רחלי מסננת משפטים כועסים, מיכל נעה על כיסאה בחוסר נוחות. "אני לא אשתוק על ההשפלה הזאת!" היא מטיחה לסיום "המנקה הזאת תקבל על הראש, ותתחרט על הרגע שהחליטה לעבוד פה."
היום עובר בעצלתיים, אדי הכעס של רחלי מרעילים את המשרד, דיתי ויונית שקועות בעבודה, מיכל מייחלת לשעה ארבע.

15:45 :
הבנו את הרעיון. אם לא נאה לך לנקות פה, את מוזמנת לעזוב.
הכתב גדול. מגושם. נכתב על דף מדפסת לבן. מונח על העמדה של רחלי. זו האחרונה מחייכת בסיפוק "וזה רק ההתחלה" היא מבטיחה לעצמה בקול. מיכל מבחינה בה "אני לא חושבת שזה יפה" היא מגמגמת. "יפה מה?" שואלת רחלי בבוטות "יפה שהיא פוגעת בי כל בוקר מחדש?"
"היא עושה את הכל מתוך תמימות וטוב לב." עונה מיכל באומץ. בעיני רוחה היא רואה אותה, אישה מבוגרת. מקומטת. רוטנת על כמויות הלכלוך שרחלי מייצרת. הולכת לחנות, קונה פח, מניחה בעמדה, מקווה לטוב.
רחלי מצמצמת את עיניה "אני מאוד מקווה בשבילך שגם את אומרת את זה מתוך תמימות."
"אולי" אומרת מיכל בקול סתמי, היא נוטלת את המכתב, מקפלת לארבע ומכניסה אותו לתיק הקטן שלה. "את עוד תודי לי על זה" היא מחייכת לרחלי חיוך מלאכותי "גם אם זה יקרה רק אחרי המאה עשרים." רחלי שומטת סנטר, עיניה יורות זיקים והיא משלבת את ידיה בתנועה שחציה מאיימת וחציה מתגוננת.
מיכל מסבה את גבה, אורזת את חפציה בזריזות. הרעד שתוקף אותה גורם לחפצים ליפול מידיה ולרוכסן המעיל להישאר פתוח. "אני יוצאת" היא זורקת לחלל.
"עוד לא ארבע" מציינת יונית.
"יום נעים" דיתי חומלת עליה.
"בוגדת" מתיזה רחלי.

יום ראשון 8:30 בבוקר:
Save the date
ערב גיבוש ביום שלישי.
פרטים בקרוב…
הפרטים מתעופפים למיכל מעל הראש. "ערב גיבוש" לוחשת דיתי בחגיגיות. "רחלי מארגנת" כך יונית. "היא השיגה מרויטל תקציב גדול" דיתי מלאת הערכה. "תהיה ארוחה שווה ותוכנית יפה" מתכננת רחלי.
ורק מיכל ממודרת. חומות גבוהות ושקופות מקיפות אותה. מאז שעצרה את רחלי מלשים למנקה את הפתק, היא מתעלמת ממנה, ואחריה דיתי ויונית המפוחדות. דווקא עכשיו רחלי מארגנת ערב גיבוש.
הבדידות צורבת בה. קול קטן מבפנים מתגרה בה, שואל אותה אם היה שווה לאבד את החברות הטובות בעבודה, לטובת מנקה אלמונית. היא עונה לקול שלבחור בטוב זה לא רק שיש תמיכה מהסביבה. אך ליבה כבד, ועצוב.

יום שלישי 20:30 בערב:
הילדים ישנים. הבית נקי. ארוחת צוהריים למחר מתבשלת על הגז. במרחק רבע שעה נסיעה מתחיל הערב גיבוש בניצוחה של רחלי. "אני לא מתכוונת ללכת" היא מיידעת את נתי "למרות שאולי כל הערב גיבוש תוכנן רק כדי לתפוס את המנקה על חם."
"ואז לצעוק עליה" ממשיך אותה נתי.
"ואז לצעוק עליה" היא מסכימה אתו "ולהשפיל ולפגוע ולהכאיב" היא מוסיפה. "אבל אני עשיתי בשבילה די והותר, שילמתי מחיר כבד, מעכשיו שתסתדר לבד. בסוף נגלה שהיא בכלל סודנית."
"לא נראה לי, אמרת שהיא כותבת בעברית תקינה."
"כן. יש לה כתב יפה" ממלמלת מיכל. ורחלי באמת כועסת, ומסוגלת להכאיב, מאוד. רק היא יודעת כמה, חוותה זאת על בשרה בימים האחרונים. היא נושכת את שפתיה, נושמת עמוק, מדמיינת את עצמה במקום המנקה. מושפלת, עלובה, עם גב כפוף, סמרטוט ביד ורצון לעשות טוב. "אני אלך" היא מחליטה.

21:15 :
ברוכות הבאות!
שלט מעוצב על דלת המשרד מקבל את פניה. ריח של אוכל מכה באפה. גורם לה לבחילה קלה. היא מתוחה מעט. לא אופייני לה ללכת למקום כשהיא מרגישה בו לא רצויה. היא נכנסת, קולות הצחוק והפטפוטים קופאים באוויר. היא מתיישבת בקצה השולחן, בסוף המשרד.
"תאכלי" פוקדת עליה רויטל. היא פותחת את הפה לסרב כשקול רעש נשמע מהדלת. רחלי חוככת ידיים. מיכל נדרכת. דיתי ויונית בוהות במתרחש בבלבול. הדלת נפתחת. בפתח עומדת בחורת סמינר. רזה ממוצעת. רגילה לחלוטין.
"מי את?" חוקרת אותה רחלי. הבחורה מסמיקה "אני עובדת פה".
"בניקיון?" שואלת רחלי בלהיטות.
מיכל היושבת בקצה השולחן, מסמנת לה בידה לשלילה. בניגוד לשאר הבנות שמרוכזות בבחורה הזרה שנפלה למשרד, הבחורה קולטת את הנפנוף. "אני צריכה אותה" היא אומרת, מצביעה בהיסוס על מיכל.
"תצאי אליה" מורה רויטל "תבדקי מה היא רוצה."
הבחורה יוצאת, מיכל אחריה, מקפידה לסגור את הדלת. המסדרון בחוץ ריק ושקט. "את מנקה את המשרד?" היא שואלת את הבחורה ברוך. הבחורה משפילה עיניים "כן. ככה אני ממנת את הלימודים. ההורים שלי רצו שאני אלמד במכללה, ואני העדפתי סמינר, אז עשינו פשרה שאני אשלם על הלימודים" היא מעווה את פניה לרגע "הם חושבים שאני עובדת בשרות לקוחות."
ליבה של מיכל יוצא אל הנערה שמולה, העדינות שלה כובשת אותה, והיכולת שלה לבחור בטוב גם שמסביבה עושים אחרת, מזכירים לה את עצמה. היא מנסה לבחור מילים, להסביר את ההתנהגות שלה, מדוע סימנה לה לצאת. "הפתקים המנומסים שלך" היא מתחילה "העובדת ששמת לה אותם מאוד כועסת, היא ארגנה ערב גיבוש רק כדי לדעת מי את ולתת לך על הראש, לכן סימנתי לך לא להסגיר את עצמך, שאת מנקה את המקום."
"שמתי לב שהיא כועסת, היא הקפידה להעביד אותי קשה." עונה הנערה.
מיכל מהנהנת, מהרהרת בעובדה שאם היא הייתה יודעת שהמנקה היא נערה, בחורת סמינר שלוחמת כדי להישאר כזאת, היה לה הרבה יותר קל לבחור בטוב, להגן עליה. גם במחיר הבדידות וההתנכרות.
אבל אולי זה מה שה' רצה, שהיא לא תדע? שהשכר שלה יהיה גדול, והחסד יהיה טהור. אמיתי. שלם.
"תודה על העזרה והרגישות" חיוך פתאומי מאיר את פניה של הנערה "קוראים לי אילת."
"מיכל" היא מחזירה חיוך.
וככה הן נפרדות.

סיפור ללא שם
—-
צל נופל על המסך. איטה מרימה את הראש. שולמית.
"רצית משהו"?
"קבענו באחת עשרה"
"הממ כן" איטה מעיפה מבט חרד לשעון,
"שבי" היא מחווה בידה לעבר הכיסא שמולה
איטה שותקת. שולמית ממתינה.
"הכל בסדר?"
עשר שנים היא במערכת השבועון. הפגישות עם איטה מתרחשות בדיוק בשעה שבה הן נקבעו ולאורך הזמן שתוכננו.
"הכל מעולה" אומרת איטה. העיניים שלה במסך.
'הכל גרוע ומשהו מסעיר את רוחי', מתרגמת שולמית לעצמה כשאיטה עדיין בשתיקתה.
"אני מעבירה לך כמה כתבות לאישור סופי".
"אוקי" ותודה שפתחת את הפה. שולמית רק חושבת.
"אחת מצוינת. גולדי שלחה לי אתמול"
איטה מדפדפת בדואר הנכנס.
'היא לא מרוכזת' מסבירה שולמית לשולמית
"שיגעון" מפטירה איטה כשמתקשה למצוא את מבוקשה "מרוב מיילים לא רואים את החומר. מאתיים תשעים ושתיים הודעות תוך 24 שעות. מאיפה בכלל יש להן את כתובת המייל שלי"
שולמית מקשיבה. היא מכירה את הטקסט בעל פה.
"כותבות חדשות, צעירות, נלהבות. כל אחת בטוחה שהיא בשורת הדור ותביא גאולה לעולם הכתיבה. את יודעת מה? הן לא מסתפקות בפעם אחת. כאילו אם תשלחי חמש פעמים, יש סיכוי שאני מכניסה אותך לעיתון"
"הנה יש כאן אחת שני דרוק, כל שבוע שולחת סיפור חדש. כאילו מה. לא שמת לב שאני לא מתייחסת. איפה הכתבה של גולדי"?
שולמית מאזינה ומהנהנת.
"איזה רעש, אי אפשר להתרכז" מודה איטה ברטינה קלה, ומושיטה את היד לסגור את החלון.
הרעש נוסע ונכנס לתוך חדר המערכת.
"הלווייתה של האישה החשובה מרת שושנה דרוק מרת שושנה דרוק…"
הן מביטות אחת בשניה. שולמית נאנחת.
"שכנה של אחותי אביגיל. היא עדכנה אותי בבוקר"
"משהו פתאומי"? מבררת איטה.
"סוג של, היתה חולה תקופה, אבל לאחרונה הרגישה טוב, ופתאום היתה הדרדרות"
"עצוב" מסכמת איטה וסוגרת בעדינות את החלון. שקט משתרר.
"הנה הכתבה. אני מעבירה אותה עכשיו אליך, תעשי לה עריכה, תשימי לב שהיא בנויה כמו שאני מקפידה, כן?"
שולמית שותקת, מהנהנת.
"חוץ מהכתבה של גולדי, היו עוד שתיים שכבר עברתי עליהן, אבל אני צריכה את הליטוש שלך"
זה היה מסווה. אבל שולמית בולעת את המחמאה הנדירה.
"רגע שניה" איטה קופצת נועצת מבט בשולמית. "איך אמרת קוראים לשכנה של אחותך"?
"שני דרוק"
"את בטוחה"?
"כן, מה יש"?
איטה מסובבת את המסך, שני דרוק. שחור על גבי לבן.
"זה הודעה לפני יומיים, זאת היא"? איטה מצטמררת
"אין לי מושג, בעצם… האמת דיברנו לפני תקופה, היא אמרה לי שהיא מנסה להיכנס למערכות של עיתונים. אז יש מצב שכן".
"אבל באמת הוא מלאך…" איטה מציצה אל מסך הנייד שלה, משתיקה אותו.
"תקשיבי" היא מסכמת. "אני חייבת לענות, שיחה ממש חשובה, תעברי על הכתבות ונדבר אח"כ"
"כן איציק" היא עונה לשלוחה שלה שבישיבה. "מה קורה"?
"אני רוצה שנתקדם עם השידוך של שפירא"
"איציק"
"מה"
"תן לי לנהל את השידוכים שלך כמו שאני מבינה"
"אמא"
"מה"
"אני רוצה שנתקדם עם השידוך של שפירא"
"הבנתי. וגם אמרתי את דעתי. ואם אתה דווקא רוצה. אז אני אפרט: זה פשוט לא מתאים לנו. נקודה. ומבחינתי נסגר הנושא".
"אמא בררתי עליהם, קופשיץ מהדירה שלי, שכנים דלת מול, הוא דיבר עם אמא שלו ברמקול. זה נשמע בדיוק".
"איציק. אתה לא ילד קטן, תקנה בורקס לך ולקופשיץ ותחזרו לבית מדרש".
"אמא, אני באמת לא ילד קטן, ולכן אני מתעקש, אני אחרון בועד, את יודעת את זה. וחוץ מזה דיברתי עם אבא, והוא גם הסכים"
היא נושמת נשימה עמוקה.
"איציק, אל תערבב. ותגיד לאבא שיתקשר אלי. השידוך הזה לא בשבילנו וגם ולשרית היה רעיון מעולה, משהו הרבה יותר טוב"
"אמא זה טוב בשבילי"
"די איציק. אני באמצע העבודה. נדבר בצהריים"
"שלום"
קטן. נכנע. מנוצח. יש לה טעם שומני בפה. היא הצליחה להשליט את דעתה עליו. והוא לא מסכים איתה אפילו בגרם. ובסוף היא הקובעת. אז למה לא מתוק לה הניצחון?
היא חוזרת למטלות הדחופות. הנייד שלה שוב מנגן. פרומוביץ השדכן. היא דוחה את השיחה. השבועון יורד מחר לדפוס וחבל על הדיון. אין סיכוי שהיא לוקחת כלה עם מטפחת, היא לא תעמוד בזה. גם אם סוללת שדכנים יעמדו מולה היא תהיה כחומה בצורה.
היא חייבת להתקדם ולסגור פינות. מנסה לאתר בדואר נכנס את הגרסה האחרונה של הטור אחרי התיקונים. ההודעה משני דרוק צועקת אליה. הכבוד הבסיסי שהיא רוחשת לאנשים שלא יחטאו עוד גורם לה להעיף מבט על הסיפור.
העיניים רצות משורה לשורה, היא מגניבה חיוך, מנגבת דמעה משחררת צחקוק ושוב דוחה שיחה מפרומוביץ. כשמסיימת נאנקת בעונג. אה. זה סיפור טוב מאד. היא מרימה את הטלפון הפנימי.
"שולמית. תשיגי לי אישור פרסום מהאלמן. לא לא לא דחוף, חכי אחרי השבעה. הסיפור שלה מעולה, אני חייבת לציין".
****
הנורה האדומה בטלפון מהבהבת. שולמית.
"כן"
"תשובה חיובית"
הלב שלה נופל. אתמול היתה לה שיחה ארוכה עם אברום. והיא הבהירה את דעתה בנחרצות. הוא הסכים איתה. או נכון יותר לומר נאלץ להסכים.
אבל גם הוא היה חייב להודות, שזה יהיה מוזר בנוף המשפחתי שלהם. בו כולן חובשות פאות, שאחת תלך במטפחת. הוא גם הסכים שזה לא מקובל ומבחינתה היא הרגישה שמיצתה את הנושא. אז מה עכשיו תשובה חיובית.
"את איתי איטה"?
"כן כן, מאה אחוז איתך. מה אמרת"
"אחותי בררה לי עם האלמן של דרוק" הלב שלה נופל שנית. אוף איך שהשידוך הזה ממלא את הראש שלה בצמר גפן.
"נו נו" היא משתדלת לאחוז בחוט של השיחה. "מה התשובה? הסכים"?
"אמרתי לך קודם. תשובה חיובית. אבל עם תנאי"
"נו"
"הוא לא ידע ממש במה מדובר, אבל אין לו בעיה שיפרסמו ושיהיה לעילוי נשמתה. רק שלא יכתבו שמדובר באישה שנפטרה, אומר שאין עניין לצער סתם כך את הקוראות, הוא אדם מיוחד"
"אדם מיוחד ממש" מסכימה איתה איטה.
***
היא נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת אחריה.
היא צריכה שקט עכשיו ודממה מוחלטת. מניחה את הפלאפון בחבטה קלה. אההה גיל ההתבגרות. מתי זה יגמר.
חבל שהוא רואה את זה כך ולא מבין שהיא רוצה בשבילו את הכי טוב. היא ממש לא מנסה לכפות עליו את דעתה. היא פשוט רואה דברים שהוא לא רואה. וחבל שהוא לא רואה אותם.
הצמר גפן עדיין ממלא לה את החלל שבראשה. מבחינתה היא חשבה שהשידוך הזה ירד ונשכח אבל איכשהוא הוא מתעקש לצוץ כל פעם ממקום אחר.
מנסה להסיח את הדעת ולצלול לעבודה. פותחת את תיבת המייל. דואר נכנס משני דרוק.
"שולמית" . שולמית קולטת את הדחיפות, ומתייצבת במהירות.
"שולמית" היא לא נושמת. "דואר נכנס משני דרוק"
"נו".
"מה נו" מתרגזת.
"נו שתפתחי, ותראי מה היא כותבת"
"נפטרות לא כותבות הודעות מייל"
"קצת היגיון, איטה" שולמית לא מתבלבלת
"בעלה או משהו אחר שלח מהמייל שלה. אולי יש לה עוד סיפורים. היו תגובות מעולות".
"תגובות מעולות" מהדהדת איטה אחריה. "תגובות מעולות. הייתי מפרסמת עוד סיפורים שלה… לו היו לי" . היא מוסיפה לאחר שתיקה קצרה.
איטה מזיזה את עצמה מעט מהמסך. ושולמית תופסת את המקום.
שלום וברכה, מקריאה שולמית. אתמול נקלע לידי העיתון שפורסם לפני שבועיים. וגיליתי שהסיפור ששלחתי מופיע בו. הבנתי שפרסמתם סיפורים נוספים בשבועות שקדמו. אשמח לקבל עליהם תשלום.
איטה מסתכלת על שולמית. ושולמית מביטה באיטה.
היא לא נפטרה. לוחשת איטה לבסוף.
היא לא נפטרה. עונה לה שולמית.
היא לא נפטרה?. מצמידה איטה סימן שאלה.
היא לא נפטרה! מצמידה שולמית סימן קריאה.
היא לא נפטרה. מסכמת איטה. ונראית מצוערת כל כך. ששולמית כמעט פורצת בצחוק. מה יתאונן האדם על מישהו שבסוף התברר שהוא חי.
איטה בוהה במסך. שולמית חומקת עוברת מאפשרת לה לאכול לבדה את התבשיל שהקדיח.
איטה עוצמת את העיניים. פוקחת. מביטה קדימה. היא לא חולמת ולא הוזה.
היא נתנה יד לפרסום של סיפור של כותבת מתחילה. ומה קרה? שואלת איטה את איטה.
כלום, עונה עצמה לעצמה. כלומר קרה רק טוב. הרבה קראו, נהנו, החמיאו וזה חשוב לרייטינג של העיתון.
היא טומנת את הראש בין הידיים. מרימה אותו. מנערת. מרימה את הנייד שלה מעם השולחן. מחייגת.
"אברום" לוחשת. תתקשר לשדכן.

יסכה אהבה את חג הסוכות.
אהבה נורא
המראה המופלא הזה, שכל עם ישראל, ביחד, עולה לבית המקדש, עולה, ונראה, ומשתחווה, לפניו.
אם מישהו מנסה להסביר במילים, מהי החוויה של להשתחוות לפניו. אם מישהו היה יכול. היתה נותנת לו את כל טוב עולמה.
אף אחד, כמה שינסה, כמה שירצה, לא יוכל להסביר,
מהו דביר קודשו.
ניחוח הקורבנות הנשרפים לאיטם על המזבחות, ניחוח הקטורת המופץ עד עיר התמרים.
כהן גדול בא ומכפר
לבוש זהב
לבוש לבן
סומך ידו על השעירים, על הפר.
לשון זהורית, אדומה, לבנה
ואלוקיה
אלוקיהם של כל מצטופפי הבית הזה
אלוקיהם של כל יושבי תבל
אלוקי השמיים והארץ
הוא פה. הוא איתה.
יסכה אהבה את חג הסוכות, אהבה נורא.
היום הכי שנוי עליה בשנה, היה היום שהיה צריך לעזוב הכל , ולחזור הביתה
הביתה
ואיך אפשר להסביר, שהבית שלה, הבית שלה הוא שם. עמוק בתוך הר הבית. שם ליבה, שם הר
ביתה
ולכן, לכן כל כך שמחה, כשהחתן שלה, היה כהן.
ולא סתם כהן, אלא ממשפחת כהנים מיוחסת עד לאיתמר בן אהרון, והם הולכים לגור
בירושלים.
אבל היום, 20 שנה לאחר החתונה, היא לא בטוחה כל כך
לא בטוחה כל כך.
כי כשחלפו האביבים, וכמעט חצי מאה עברה
עם ישראל, כמו שהיא הכירה אותו.
גם כל כך השתנה.
הם באים בהמוניהם, הם מקריבים
כמויות הפרים המוקרבים מעולם לא היו גדולים יותר.
אבל משהו
משהו באווירה
במהות.
כבר לא אותו עם ישראל שהיא הכירה.
מאז נפטר חזקיהו המלך
וממקום מושבה,
זה לא אותו עם ישראל
לא אותו עם ישראל שידע כל תינוק ותינוקת אצליהם הלכות טומאה וטהרה
לא אותו עם ישראל עם איכפתיות וחום לוהט לכל דבר שבקדושה
לא אותו עם ישראל
עבודת האלילים,הקרירות המקפיאה,הולכת ופושה בתוכם, בתוך ליבם, תופסת את מקומו של אביהם.
והיא נשארת, עומדת ותוהה לעצמה, אם אלוקיהם, אם אלוקיה, רוצה את כמות הפרים האסטורנומית שהם מקריבים לו
או – שמא הוא מעדיף את ליבם הקטן,האגרופי, המוקרב על מזבח האהבה.
וכשבפסח, היא שומעת אישה מאחוריה, מדברת בעזרת הנשים, בעזרת הנשים!, על כמה שהאליל החדש שלה הצליח לעזור לה עם הניקיונות, ואילו עצות נפלאות לניהול זמן הוא הצליח לספק לה, היא מבינה, מתחילה להבין, שמשהו פה. ממש, אבל ממש לא בסדר.
ויום אחד,בשבעה עשר לחודש השלשי, אלישמע חוזר הביתה, חיוור, רועד, מזיע,
וליבה, שצונח עם כניסתו
מבין
שקרה משהו בביתה
בהר ביתה.
אלישמע צונח אל הכיסא שהיא ממהרת להגיש לו, וחופן את ראשו בידיו.
"המלך, המלך…", הוא ממלמל.
איזה מלך, מה מלך, היא לא מבינה, ליבה מפרפר. היא לא רוצה להאיץ בו, אבל, אבל שכבר ידבר
והוא מדבר. הוא מספר בדמעות, בגרון ניחר, על צלם, שהוכנס, על לב, שכשל, שנמס, על גוף שלא עמד, וקרס, על הר, שהוא בית, שבעזות מצח – נרמס.
והיא בוכה, ומר לה כל כך, והיא בוכה, וגם הוא, ושניהם בוכים, בוכים על עם, על עברו, על הווהו, על עתידו, מבינים שאם המלך נתן כזו פרוויליגיה, אז…
אז…
והם לא טועים. למחורת, חוזר אלישמע עייף, עייף מאוד, ואדיש. היא נחפזת לעברו, והוא מספר, שכבר בבית המקדש הכהנים מדברים על האלילים החדשים שקנו, על החידושים שבחנויות, עד עכשיו הם לא דיברו, הוא אומר בקול עייף, מהיום כבר הכל מותר. אם חשבתי שאין – עכשיו אני יודע – אני כמעט היחיד שאין לו.
"היחיד?" היא נחרדת
כמעט, הוא אומר, כמעט, "גם למשפחת אליצפן ולמשפחת הברזלי אין."
היא נושמת, לאט, בזהירות, ועינייה פלג.
אבל למה? היא שואלת, לואטת לוחשת, אבל למה?, "הם, הם הרי כהנים! הם משרתי ה'!" היא זועקת, צועקת את הסתירה האיומה, את האירוניה הלועגת, אלישמע מושך בכתפיו.
"הם טוענים שזה לא סותר, אפשר לעבוד את ה' גם עם אלילים, ושלהיפך – זה כלי ועזר בעבודת ה', ושכל הזמן הזה שנחסך – מותיר יותר מקום וזמן לעבודת האלוקים.
זמן תמיד היה נושא טעון אצל כהנים. אבל על שפתיה של יסכה עומדת שאלה אחת – איזה אלוקים?
יום אחד, בעודה יושבת בחצר עם אוסנת למשפחת אליצפן , היא פתאום מבינה.
מה ההבדל, בעצם, בין עבודת אלוקיה, לעבודתם?
ואולי הם בעצם
צודקים?
השאלה הזאת מנקרת, דוקרת, כואבת, כואבת כל כך שהיא מוציאה את האוויר מראותיה בקול נשיפה קלה
אוסנת מסתכלת עליה, לא שואלת דבר, שכן התינוק שלה התחיל בדיוק לבכות. ויסכה,יסכה מסתכלת עליה בשתיקה, בדממה. ופתאום – היא מבינה.
את האלוקים. את האלוקים עובדים מתוך אהבה. אהבה אמיתית אליו. מתוך נתינה שאינה לשם דבר.
כמו אוסנת שמטפלת בתינוקה.
כמוה, כשלה יום אחד, גם יהיה אחד,תינוק.
ואילו. אילו אלוקים אחרים עובדים מתוך צרכים אחרים, אגואיסטיים, אנוכיים. אף אחד מבין אלו שהיא מכירה לא עובד את אליליו, מתוך אהבה אמיתית וכנה.
לא, אם מסתכלים לעומק, הם לא אוהבים אותו.
אולי הם כבר נתנו לו כל כך הרבה – שזה נראה שהם אוהבים אותו, אולי הם באמת מרגישים שהם אוהבים אותו מרוב נתינה, אבל בפועל, הם אוהבים רק את עצמם.
היא חוזרת הביתה ומסקנתה בידה, בדיוק בזמן. אלישמע חוזר, שקט מאוד, שלא כהרגלו, היא מביטה בו, שותקת. והבית, הבית כל כך שקט.
"אלישמע?" היא מוצאת את עצמה שואלת ,
"יסכה", הוא פונה אליה בחדות, ואחר כך מתרכך. "יסכה, כמה את רוצה תינוק?"
והלב שלה, שחשב שהוא מסוגל לעמוד בהכל, קרס. עיניה התמלאו דמעות, והיא לוחשת, "הכי הרבה שיש".
"ומה", אלישמע לואט, "מה את מוכנה לתת בשביל זה?" ,
"הכל.", היא דומעת.
הכל, את בטוחה? אלישמע שואל,
הכל, היא לוחשת, כל דבר שאצטרך.
ואז, ואז הוא מוציא את
את זה.
פסל,
פסלון קטן ולא מזיק מעץ
עיניה של יסכה כמעט יוצאות מחוריהן, היא לא עומדת, היא כושלת אל הספה, עכשיו תורם של עיניו של אלישמע להתמלא דמעות
הוא לא מביט בה, משפיל ראשו
סלחי לי, הוא ממלמל, דומע
אבל, היא לואטת, למה אלישמע?
והכל קולח במהירות כה רבה מפיו, כבר כל כך הרבה שנים, ואין שום דבר, ואיזה כהן מהעבודה סיפר לו בלחש, שגם הם היו ככה, עד ש…
ויהיה להם ילד, אולי שתיים, והם יוכלו לחנכם לתורה, ולמצווה, וזה רק פעם אחת, וכל כך לשם שמיים, וה', ה' בטוח רוצה ש…
הוא קולט את האבסורדיות שבפיו, שותק. דומע.
והיא לא צריכה להגיד לו. שאת עצמו הוא עובד, את עצמו, ולא את אלוקיו.
היא לא צריכה.
היא רק נעמדת, נעמדת כחומה בצורה להגן על ביתה, להגן על הר ביתה מול כל רוח רעה ונושבת שלא תבוא, ואומרת,
אני, אני רוצה ילד שיגדל באהבה, אהבה אמיתית,
טהורה.
אהבה של נתינה
לא של נטילה.
ואם לא אוכל להביא ילד בדרך כזו לעולם
אני לא זקוקה לילד אחר
כי לא אל נער כזה
לא אל נער כזה התפללתי.
ואלישמע מרים את עיניו אליה, מצועפות ומזוגגות מדמעות לעברה, ושואל
אבל מתי, יסכה,
מתי כבר תאהבי את עצמך?
והיא שותקת, שותקת כי אין לה תשובה
כי מתי באמת,
באמת
מתי כבר תאהב את עצמה.
ופתאום. ברור לה
ברור לה שרק מי שבאמת אוהב את עצמו
יכול לתת
וככל שאתה אוהב את עצמך יותר חזק
תוכל לתת יותר.
ואת הדבר היקר ביותר
תוכל לתת מאהבה פנימית, אמיתית
לעצמך.
ואם לא תוכל לתת –
זה סימן,
שאפילו אהבה.
אהבה בסיסית וקלושה
לעצמך –
לעצמך האמיתי
אין בך
רק אהבה מדומינת
שקרית
למי שאינך.
והיא אומרת לו, לבחיר נעוריה, את כל מה שבליבה
והוא,
כמוה
הוא אוהב באמת
את עצמו
את אלוקיו.
את הר ביתם.
קול נפץ חד נשמע בבית השקט תמיד של משפחת אחיטוב.

והיא היתה רוצה לספר לכם, שתוך שנה נולד בביתם תינוק, או תינוקת קטנה, למזל טוב.
אבל לא.
לא סוף כזה מתוק היה לסיפורנו
הבית הקטן, השקט, נותר תמיד שקט.
ויום אחד.
בהלוויה קטנה,
הלכה לעולמה אישה קטנה – גדולה
קטנה – ענקית
שאהבה חזקה
חזקה ובוערת
היתה
נשארה בליבה
לעצמה
לאלוקיה.
לנשמתה.
ואם יום אחד היה מישהו בא ושואל
היא היתה אומרת לו
שמעולם
מעולם לא הצטערה
כי אם היו אמורים להיות לה ילדים.
הם היו
אבל אם יתכן והיו
אם בחרה אחרת
אז היא מקריבה אותם
בשמחה אמיתית,
באהבה,
עצומה ויוקדת לעולם
למי שהוא אהוב נעוריה
הוא מי שאמר
והיה העולם
ולעולם.
ולעולם,
לעולם לא הצטערה
לעולם אף אחד לא הצטער
על אהבה
על זה שזכה
ואהב.

בס"ד
סימן של עליה
למלחמה יש הרבה חסרונות, המון. אבל יש בה גם מעט מעלות, ונחמד להתקל דווקא במעלה ביום השלישי להמצאותו בקיבוץ. נשימה עמוקה, נשיפה. דוממות. דמויות עוברות מעבר לחלון, לא חושבות להעיף מבט על הצריף ששום אדם, עלי אדמות, לא יעז להתנחל בו מרצונו החופשי.
להגנתו הוא יסביר שרצונו לא ממש חפשי, והוא, במחשבה שניה, גם לא באמת היה מוכן לכך. פשוט נכנס, בלי לחשוב הרבה מדי. קוראים לזה בריחה.
השמש מתקדמת לצדו השני של הרקיע הכתמתם. שבת נכנסת לה בדממה, והוא מקבל אותה בידיים פרושות ובעיניים מושפלות, "שבת שלום," הוא לוחש, מזמזם ניגון עתיק שלולא היה שר אותו כל שבת, כבר מזמן היה שוכח.
ברוכה הבאה לך, שבת. שבת של צום, של ישיבה צפודה על רצפה מאובקת. שבת של מסירות נפש. כמה הרבה חיכו לך.
יהודה בוהה בשחור, לא מוצא מנוח לעיניו. שולחן שבת ערוך מציף את זכרונו, נסיכים, זמירות, סעודה. בטנו משמיעה קרקור. "מחר," הוא מבטיח, לא יודע על סמך מה. הדבר היחיד שמקשר בין השבת הזו לשבת ההיא זה השם.
'והמהות', מוחה קול עמום. והמהות. הוא מסכים, ומופתע לגלות שכבר זמן רב לא שמע את הקול הזה. ברוכה הבאה, שבת. היכנסי, מחכה לך כאן נשמה עצורה ועיניים שהלוואי ויישארו טהורות.
טוב לו בקיבוץ. ביום ראשון הוא הגיע, טרי מהונגריה, עם קבוצת חברים מולהבים – ישוב ארץ ישראל. מה יכול להיות טוב יותר מזה?
חיכו להם שדות מקורזלים ומטופחים, ופנים ידידותיות להפליא. מהר מאד הם נסחפו, התלהבו, נהפכו לצברים בעקרון. גם הוא. מה יש? הוא צעיר, ושיתופיות, עבודה ואוכל מדברים אליו. מאד. ויחד עם אפרים וצבי, ידידים למסע הארוך, הם משתלבים, צוברים ידידים וקשרים במהירות שלא תאמן, ומרגישים חזקים ונאמנים יותר מאי פעם.
עד יום שישי. שאז הם פונים אליו, בניגוד חמור להתעלמות שלהם לאורך כל הדרך, פניהם רציניות וקולם לוחש. "בבקשה, יהודה. תרחם על עצמך", ואח"כ – "אתה לא מבין איפה אתה נמצא." כאוב, עליו. "כאן, לא שומרים שבת".
הוא כן.
הדלת נפתחת, ושמש של בוקר מסנוורת אותו. "בחורי?" ראש מקורח ופנים מתפלאות, "מה אתה עושה כאן, במקום המלוכלך ביותר בקיבוץ?"
יהודה מכחכח, משפיל עיניים ואז אוזר אומץ ומישיר מבט. "אני מתחבא." הוא אומר בשקט, ולא מוסיף הבהרה. ניצוץ הבנה עובר בעיניים שהופכות לכאובות. "מתחבא מכל מי שיכול להשפיע עליך, בחורי?" יהודה לא עונה לרגע, נדהם מאבחנתו המדויקת.
"אכן." הוא משיב בסוף.
האיש נאנח, "אין שום טעם להתחבא, זה יועיל לך אולי לחודש הקרוב. בסוף גם אתה תהיה קיבוצניק אמיתי, ולא תשמור שבת." חד משמעית.
יהודה בוהה במקורח הלא ממש מוכר, קולו אינו מלגלג, אבל מילותיו מצליחות להרעיד את קולו. "ואם אתעקש, מה יעשו לי?" השבת היא חלק ממנו, באמת. "הם? לא יעשו לך כלום. אבל אתה – תתגבר פעם אחת, פעמיים, והדי השבת בבית כבר יתמוגגו, ואז? מה יעמוד לך מול בוז של חברים, או סעודת חצות עליזה של חילול שבת?"
משום מה קולו של האיש עגום, ולא נראה ליהודה שזה רק בעקבות העליזות שלא תתיישב אצלו. "אני שומר שבת, שזה יהיה ברור לך. גם אם העולם יתהפך. זה קו אדום אצלי, נקודה."
קשה לו, אלוקים עדו. החברים שכל כך טובים אליו, האווירה המקבלת והחמימה, הצבריות שמושכת אותו אליה יותר מדי. ומנגד, הערכים שלו, והדמות שהוא רוצה להיות.
אם קשה לך, אומר הפתגם הידען, סימן שאתה בעליה. וקשה לו. באמת. אז אם כך – משהו בו מתעודד –שבת הבאה יהיה טוב יותר, קל יותר. רק תפנה את השטח, אישי הטוב.
האיש, כמו שומע את משאלתו, זורק עוד מבט מלא רחמים, ולא מרגיש צורך אפילו לזרוק לכיוונו- 'עוד נראה', לוקח דלי מלוכלך ויוצא.
הוא נשאר כל השבת, מחזיק את עצמו בצפרניים. שומע שאגות צחוק, תחרויות שההגיון אומר שיש לו סיכוי גבוה לקצור בהן מקום ראשון. ומשהו מבפנים מושך אותו, והוא מרגיש שרגליו כמעט בוגדות בו.
והוא נשאר.
עיניים מעט עצובות עם חוסר אמון מובהק ממשיכות לצבוט אותו כל השבת, ובסופה הוא יכול להחזיר לו מבט נצחון. הוא שומר על עצמו, שומר על הקדושה של השבת. וקצת בוז לא ישבור אותו, בטוח.
?
יום ראשון מספר לו סיפורים אחרים. סיפורים שלא אמורים להגיע לאזניו, אבל חודרים אליהן בכל זאת. מטשטשים. "איך יכולת להפסיד את זה, יהודה?" שואל מוטי, ידיד חדש, שהוא ממש מעונין להרשים. "היו תחרויות ברמה שאתה בטוח לא מכיר!".
זה לא ממש אסור, וזה רק כדי להראות להם שגם לשומרי המצוות יש כח. ובכלל, מעריצים לבחור אדוק זה דבר חיובי, שיכול לסחוף אותם למקומות טובים בהחלט, הלא כן? הוא מנענע את ראשו, מסלק את הלך המחשבה החדש וה… קצת מפחיד הזה. הוא מסוגל לעמוד מולו, רק אתמול נאם לאיש עם העיניים העצובות. והוא יצליח. תירוצים יש מספיק בלקסיקון, אבל יהודה יש רק אחד.
אבל משום מה יש לו תחושה שהרעיונות האלו לא הלכו לפח. ויום יבוא והם יציפו אותו שנית, יהוו אישור ל… לא. קו אדום הוא אמר? זה גבול, והוא ילחם עליו. יש לו קווים אדומים חזקים מאד, חצובים. הוא יצא מכאן יהודה לגמרי, יהודי עם קדושה. בן לעם שנלחם דורות, וקצת קושי – לא ירתיע אותו. גם לא חסרון של ארוחת בוקר, על ביטול יום עבודה. תמורה הוגנת? או קבלת פנים לחדשים.
רק כשהוא מתעלף בפעם השנייה, אות מובהק לכך שאינו יכול לשמור על עוד יום צום, מוזמן אליו הרופא בעל עיניים חכמות מדי, מביט בו במבט מצומצם ושואל: "אתה אוכל בשר, יקירי?" יהודה משפיל מבט, שעונה, אולי אפילו צועק. יותר מכל דממה. "בשר, ובלי שטויות." נחרץ.
סימן שהוא בעליה.
הרופא לא מתרכך, ומעדכן את הטבח, שלא מוכן לתת לו כלום בחדר אוכל. חוץ מבשר, שבירור מעמיק מגלה לו על בעייתיות המוחלטת. זה לא הבשר, הוא רוצה לעדכן, רק שבת של סעודות מלכים ועבודה אינטנסיבית שגרמו לגופו הבוגדני לתוצאה הבלתי נמנעת הזו. אבל אין לו שום ענין לעורר את תשומת ליבם של החברים להתנתקות שלו. והוא נשאר בצום עד בוקר יום שני, שאז צבי מגניב אליו שלושה תפוחים אדומים. "זה שלי, אין חשש גזל", הוא לוחש לו. ויהודה אוכל בקושי, נוגס חצי ומרגיש שבטנו מתהפכת.
סימן, אדיר.
בצהריים הוא מצליח בקושי לקטוף משהו, וצבי ואפרים מגוננים עליו בצורה מעוררת השתאות. "אתם חברים טובים." הוא לוחש להם, מרגיש קטן קומה כל כך.
עליה.
"לא נעשה את זה עוד פעם, יהודה." אפרים מצטער לבשר לו. אלוקים, והוא.
אתה.
מישהו מוכר עובר לו מול העיניים, קרחת בוהקת, שרירי ברזל ועיניים. יהודה ממלמל כמה מילים לא ברורות על הפסקה לכיוון צבי ואפרים שלא משדרים שביעות רצון רבה מדי, ורץ אחריו בקלות רגליים שמפתיעה גם אותו. המרחבים עושים לו טוב.
"אתה…" הוא מגמגם, טופח על כתפו של האיש בעזות רבה יותר משהתכוון. צברית?
"אני, אני. יפה, ומאיפה הידע הרחב?" שואל בציניות שלא ממש במקום. יהודה לא מצליח לחייך, "אתה אמרת לי שאני יכול לצאת, ובכל מקרה אפסיד הכל." האיש ממצמץ, מביט סביבו בחשש, "אכן. נראה אותך ממשיך גם עוד חודש, או שנה הבאה."
יהודה מנסה להיעצר לרגע, לדמיין את עצמו יהודה של עוד שנה. לחשוב עם עצמו, האם הוא באמת יהיה מסוגל לשמור אז שבת? ולא מצליח להרגיש 'כן' אחד קטן בתוכו. 'נראה אותך', הוא מנסה לאתגר את עצמו, מגלה שעצמו מושפע גם מסביבה, שאין סיכוי שהוא יוכל לעמוד מולה.
"לא יכול להיות…" נפלט לו, והאיש מרים את ידו בייאוש. "אלו החיים, יקירי. נלחמים, אבל יום אחד גם נופלים." יהודה פוער עיניים. הנשמה שלו, הגדולה, זו שנחצבה מתחת כיסא הכבוד – לא נולדה כדי להגיע למקום כזה. "אני בעליה," יהודה נחרץ, מצוטט את האמרה כמו היתה פסוק.
"כן? עליה זה אומר לשמור שבת, בזאת שלאחריה רק להצטרף לחברה, ובזו שאחר כך ליפול. עליה זה גם אומר, לאכול כשר, ויום אחד לזרום. עליה, זה גם בטח אומר, להיות בחברה של אנשים שהם לא בדרגה הרוחנית שלך, ואפילו לא שואפים להיות בה. ספר לי על זה."
יהודה מצמצם את עיניו. זה לא נכון, הוא כל כך מתאמץ. האיש הזה… מה הוא בכלל מדבר, אפילו כובע אין לו. ושבת בטח שהוא לא שומר. אז מי הוא, הוד מעלת החילוני מהקיבוץ, שיטיף לו מוסר?!
"מי אני?" ממשיך האיש כמענה לשאלתו, "אדוק לשעבר. שנלחם, פעם. ונפל בקרב".
יהודה כבר לא מזדעזע. רבים מאלו שבאו אתו מהונגריה היו כאלו, אדוקים לשעבר. ועדין, הוא עוד חי, נושם ובועט, אז למה מי הוא.
אבל המילים חודרות בכל זאת, מנשמה פצועה לנשמה שעומדת להיות כזו. "מה אתה מציע?" שואל יהודה, רואה בעיני רוחו עליה חדה ודמיונית, הופכת לירידה תלולה ומסוכנת.
"ברח. לך לישיבה, בחורי. אל תישאר במקום שמוריד אותך, ופתגמים לא יועילו לך כשתעמוד לדין." יהודה עוצם עיניים, ראש השנה מתקרב, ויום כיפור. ויום הדין, בעתו ובזמנו.
אם קשה לך… הוא מרגיש שהוא לא מסוגל. "אני לא רוצה ללכת!" הוא כמעט צועק, "כולם כאן כל כך נחמדים, יש אוכל, יש חברים, יש אווירה, יש הערכה. יש הכל. תן לי סיבה אחת לעזוב את הכל."
"עליה?" הוא מציע.
יהודה קם, קומץ את אגרופיו הכי חזק שיש. "קשה לי. קשה לי. קשה לי. אבל אלוקים, קרבתך היא הטוב. ואני מסוגל, באמת".
הוא רץ לחדר, אוסף חפצים, ויוצא. בקושי מספיק לנופף לשלום לאדם שמחייך חיוך עצוב לעצמו. חיוך של אנשים שעוד לא הפסידו את הרכבת, ובטוחים שכן.
רק כשהוא יושב, בדרך לבני ברק, הוא מעכל את ששמע. הוא בחר, גם אם הפתגם אמר אחרת. לא תמיד כשקשה, סימן שקיימת עליה. אבל תמיד כשנמצאים בעליה, יש קושי.

נורית.
אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה.

השמים מתקדרים כשאני יוצאת ממכון הטיפולים. אלי מהדס אחרי, מנער בתנועות מונוטוניות את הכדור שקיבל מנועה התרפיסטית.
מתלבטת בין מונית לאוטובוס, אלי חייב לחזור לבית הספר, ובמשרד מתחילה עוד מעט ישיבת צוות. אני אמורה לנהל אותה. איכשהו.
מגששת אחר מזומן, הארנק מנדב לי שטר אחד ורוד, ואחרי חיטוטים נמרצים הוא מקיא עוד שלושה שקלים. זהו.
אני נאנחת. ריבון כל העולמים רק חכה עוד קצת עם הגשם. ושלח לי כסף, אבא. אני מהרהרת בדומיה בשלושת השטרות הכחולים שעברו זה עתה לנועה. כמו בשבוע שעבר וכמו גם בשבוע הבא. לגדל ילד אוטיסט עולה כמו עשרה.
טיפות קטנות מתחילות לדקור את האוויר הקר. אלי, שכבר פקעה סבלנותו, מקפץ על שפת המדרכה. מתעלם מהצפירות, מהרוח, מהגשם.
'פלוס אחד לאוטיזם' אני מהרהרת במרירות, 'ירקדו גם בגשם שוטף בלי להוציא מילה'.
עוצרת מונית, אבקש מרבקי להלוות לי מזומן כשאגיע למשרד. לא מסוגלת להיסחב עם ילד אוטיסט בגשם כזה.
הסערה כבר משתוללת כשאנחנו בדרך לבית הספר, משם למשרד. ואין לי מושג אפילו עד כמה עצמתית היא תהיה.
רק כשאתי מתקשרת אני מתחילה להפנים.
"נורית?" הקול שלה שקט, מהוסס. "את זוכרת את ישיבת הצוות? אנחנו מחכות לך, כולנו."
אלי בועט בכיסא הנהג, רעם מחריד את השמים. פאאא-בום. "כן, אני בדרך, אתי" אני נאנחת, "שלחתי לכן אקסל מסודר בדרייב, תתחילו למלא אותו ואני אכנס עוד מעט, קיבלת את הקישור?" אני מהנהנת לנהג שמשלח בי מבטים נזעמים, תופסת את אלי בחזקה.
אתי מהמהמת, "אההמ נורית" הסבלנות שלי כמעט נגמרת, הידיים שלי כואבות ואלי מסרב להרגע. "נראה לי ששלחת לנו את הקישור הלא נכון" היא אומרת, אני שומעת ברקע את רבקי מהסה אותה, "תדברי איתה את" לוחשת אתי לרבקי, הראש שלי מתחיל לכאוב. מה שלחתי להן.
"נורית" תופסת רבקי את הקו, "שלחת לנו קישור מוזר" היא משתעלת, "תיקיה בדרייב עם המון טפסים ומסמכים" הלב שלי צולל באחת.
"איזו תיקיה, רבקי" הקול שלי יוצא צרוד, "מה כתוב עליה?"
"אלי- הסכמה לאימוץ" היא אומרת בשקט.
המונית דוהרת במורד בר אילן, אלי בוהה בכדור הזוהר, מנותק. רק הלב שלי קופא על המקום.
"אני בדרך, אתי- סליחה.. רבקי. תבקשי מכולן לא לפתוח את הקובץ, אני כבר מגיעה" אני אומרת בשקט. מנהלת משרד עם אפס כח.
אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה. בעצם גם לא לפני כן.

אתי.
סערה לא שואלת מתי לפרוץ.

"הצ'קים" מזכיר לי נתי לפני שאני יוצאת לעבודה. "תפקידי אותם בהלוך, בסדר?"
אני בולעת. גולה שחורה יושבת לי בגרון. "אתה זוכר שמחר העשירי?" אני מחזירה לו בשאלה, משפילה עיניים מול הכאב החשוף שעל פניו. "זוכר" הוא עונה לי. "ואין לי מה לעשות" הוא מוסיף בשקט. מיואש.
הלב שלי רועד. "נתי אם אנחנו לא מפקידים את כל ה-" "די!" הוא קוטע אותי בקול. "די, אתי, אני בעצמי לא עומד בזה. אין לי מה לעשות" הוא נושף, "מיציתי את כל הגמחים האפשריים. די. נגמר".
הגולה שבגרון כבר עולה לי לעיניים, אני עוצרת את הדמעות בכח. עוד מעט. עוד מעט.
"ומה יהיה מחר?" אני מתעקשת, הוא לא עונה.
כשאני יוצאת מהבית, הוא אומר אחרי, "אין לבנק באמת מה לעשות" אני שומעת את הפחד בקולו, "את הדירה הם כבר מישכנו. מכאן והלאה אני באמת מרים ידיים".
"יום טוב, נתי" אני מעדיפה לדבוק באופטימיות. "תצליחי" הוא מברך אותי חזרה.
וכל הדרך לעבודה, אני שואלת את עצמי. איך נראית אישה עניה.
מציצה בקירות הכהים של חנויות הבגדים, אישה צעירה, אוטוטו אמא. נעלים שחורות. חצאית וחולצה תואמות. יבורכו ההורים הטובים שלי. כמה הרעיפו עלי לפני החתונה.
איך נראית אישה עניה. אני מסרקת עם האצבעות את הפאה, מתעקשת לשאול את עצמי. גומאת את ירושלים ברגל, כי כסף לרב קו אין. איך נראית אישה שבעלה השקיע את כל כספם בחברה כושלת. איך נראית אישה שאין לה שקל.
אין לי תשובות.

רבקי.
לפעמים סערה פורצת באביב.

אתי בוהה בי בעיניים גדולות. נורית נשמעת מכווצת לגמרי, הלב שלי יוצא אליה.
"בואו נגמור עם הפרויקט של אביב" אני אומרת לה, מכוונת גם לשאר העובדות. הן מפסיקות להתלחשש, מביטות בי בתמיהה. "אבל אנחנו אמורות להתחיל ישיבת צוות" אומרת מיכל, "עוד שעה כבר הפסקת צהריים, כבר עבדנו מספיק היום" היא מפהקת.
אני מביטה בהן בעיניים גדולות. הנזק כבר נעשה, זה וודאי. נורית לא מדמיינת מה מצפה לה כשתבוא למשרד.
"טופס הסכמה למסירה לאימוץ" לואטת שבי בשקט, "אתן קולטות איזה פצצה מתקתקת נורית שלחה לנו?"
אף אחת לא עונה לה. אתי מהבהבת אלי בעיניים מלאות כאב. מיכל נושמת עמוק. אני מחליטה בכל זאת להתעקש.
"בואו נתיישב ליד העמדות שלנו", אני מפצירה בהן, "כשנורית תיכנס היא תראה אותנו שקועות בעבודה", אני יוצאת מחדר הישיבות, "אני הכי קטנה כאן, כולה בחורה צוציקית בת עשרים ושתיים" אני מחייכת, "אבל בבקשה, בואו ננסה להקל קצת על נורית". יוצא לי קצת עילג, אבל הבנות מתקדמות לכיוון העמדות שלהן.
אני פותחת את הפרויקט. מדליקה מוזיקה שקטה. מעולם לא עלו במשרד שלנו נושאים כאובים כאלו. לא הייתי מעלה על קצה דעתי שנורית סוחבת תיק כבד כל כך. הבוסית התמירה והנמרצת, מתקתקת כל בוקר בנעלי עקב נמוכות ודורשת מכולן לעבוד עם חיוך ואנרגיה. נורית.
גם עלי לא רואים כלום. אני מהרהרת. בחורה צעירה, לבושה במיטב המותגים. מקדמת פרויקטים בצעדי ענק, עובדת בחופשות, אקסטרות ובונוסים.
אף אחת לא מדמיינת מאיזה שבר אני מגיעה. ילדת פנימיות ממשפחה מרוסקת.
"רבקי" קוטעת אותי מיכל מהעמדה שלה, "תקפיצי לי את הפרויקט של גוטמן" היא צועקת, "אני מעתיקה מהם כמה סעיפים בשביל הפרזנטציה". אני שולחת לה. שמחה שכולן עובדות. מינימום של השפעה כן יש לי.
אני מגחכת. אם היו לי עוד קצת אנרגיות, הייתי מנסה להשפיע על החיים שלי, צובעת לי בגוונים ורודים את המציאות.
בית. הורים. משפחה. חברות. כסף. אני מדמיינת שפע של אושר. הפרויקט של אביב בנתיים מתקדם מולי על המסך בצעדי ענק. "מציירים להם עתיד טוב יותר" זועקת המודעה שמולי. אני ממרכזת את הטקסטים לשמאל, ממירה לרספונסיב ושולחת לאתי להגהה סופית. "אמן" אני מחייכת למודעה המעוצבת. אמן ואמן.

מיכל.
סערה היא לא סיבה לעצור את החיים.

שקט במשרד, רק תקתוקי עכברים והקלדות. מוזיקה שקטה מכיון העמדה של רבקי.
לפעמים אני משתגעת מהשגרה הזו.
אתי והחיוכים שלה. נראה כאילו היא מתאמצת להפוך כל דבר לחיובי. כשהגיע חשבון חשמל מנופח למשרד, ונורית כמעט התפקעה מעצבים, שמעתי אותה צוחקת לבעלה בטלפון. "שותפים לצרה" היא אמרה לו, משלימה סיבוב בכיסא המשרדי.
אני פותחת את הדרייב השיתופי, מורידה את הבריף של מדרג. היום אני יוצאת מוקדם, יש לי משמרת עם אמא באיכילוב. מחלקת אונקולוגיה.
בלי להתכוון אני מצטמררת. אם מישהי כאן היתה יודעת עם מה אני מתמודדת. מה אני סוחבת.
לא רוצה להיות מרירה, אני מחליטה אחרי כמה דקות של בהיה במסך. מי קהל היעד של העסק, הבריף עוד פתוח מולי. ריק.
ריח חריף של חיטוי עולה בזכרוני. אמא שוכבת על המיטה הגבוהה, בפנים חיוורות ועיניים עצומות.
די, אני אומרת בקול. רבקי מרימה גבות. אני קמה להכין לי קפה. היא מצטרפת.
"את מוטרדת היום" היא אומרת תוך כדי בחישה, מעלה לי דמעות.
רק כשאני מתכופפת להוציא חלב מהמקרר הקטן, אני עונה לה. "יש לי משמרת עם אמא שלי באונקולוגית", העיניים שלה נפערות בתדהמה. "כל פעם מחדש אני נגמרת בעצמי" אני אומרת.
אין לי מושג למה אני מספרת לה. לבחורה הצעירה והמפונקת הזאת. מה היא יודעת על סבל. מה היא מבינה בכאב.

כל אחד סוחב חתיכה של סתיו.

נורית נכנסת למשרד, פונה אל חדר הישיבות. עיניים אדומות, מעיל סחוט.
רבקי ומיכל מביטות זו בזו, מיכל שופתת תה. היא נכנסת לחדר הישיבות, מניחה את הכוס מול נורית.
"תודה" אומרת נורית, הקול שלה צרוד והלב של מיכל יוצא אליה.
"לקרוא לכולן?" היא שואלת. "או שאת צריכה עוד שקט?"
נורית מתרוממת, תולה את המעיל הרטוב על אחד הכיסאות, "שקט אני לא רוצה", היא מבליעה חצי חיוך. "תקראי לכולן, נדבר על הכל".
אחת אחת הן נכנסות. רבקי מתיישבת ליד מיכל, משוחחת איתה בשקט. אתי מתרווחת על כיסא, מתכרבלת עם צעיף עבה. גם שבי וחדווה מגיעות, מניחות עוגיות ובקבוקי שוקו במרכז. מִדָּיינות על שני סעיפים בבריף של מדרג.
"יהתחלנו" אומרת נורית כשכולן משתתקות. "אתן בטח רוצות לשמוע מה עם אלי שלי" צל עובר על פניה, היא נראית פתאום עיפה כל כך, לאה.
הן שותקות כולן. אי אפשר היה להתעלם מתוכן התיקיה שנשלחה בטעות, רק השם שלה עורר בכולן סערה.
"להבין פתאום" שוברת אתי את הדממה, "שהבוסית המוצלחת והמוכשרת שלנו מתמודדת עם סיפור כל כך לא פשוט" היא מביטה בנורית בעיניים רטובות, "זה-" ולרגע נראה כאילו נגמרו לה המילים.
נורית מביטה בה במבט טוב, אחר. "איך נראית אישה", היא בולעת רוק, "שהבן היחיד שלה הוא אוטיסט" היא מעבירה מבט על כולן, "וכעת היא נאלצת למסור אותו לאימוץ?".
הן עונות לה בשתיקה. רק הסערה שבחוץ משמיעה את קולה. פאך פאך. וואאם.
"איך נראית אישה שמלווה את אמא שלה כל שבוע לאונקולוגית?" שואלת פתאום מיכל, הקול שלה רטוב, וכולן מפנות אליה מבטים תמהים.
רבקי עוצמת עיניים לשבריר שניה, "איך נראית ילדה שגדלה כל החיים בפנימיות?" היא אומרת בשקט, והקול שלה לא רועד במאום.
המבטים של כולן מתרחבים מרגע לרגע. המסיכות מתקלפות פתאום, ולרגע אפשר לראות כמה כולן שבריריות, פגיעות, רכות כל כך.
"מבחוץ אנחנו נראות כל כך שלמות, כל כך מושלמות" לוחשת אתי. "התרגלנו לשגרה של חיוכים ומסכות, שלום שלום ומה נשמע והכל בסדר" היא מתיזה את המילים בשקט. בכאב.
נורית מתרוממת, אוספת את כולן אליה במבט ארוך, "בואו ננסה להתרגל לשגרה קצת אחרת" היא אומרת ברבע חיוך, "לשתף, להבין, להיות קצת פחות-"
הן מחייכות אליה, האוירה בחדר הישיבות נעשית חמימה יותר, קרובה.
"פחות שגרתיות" משלימה אותה רבקי. וכולן מחייכות.

כל אדם נלחם באיזה קרב
כל אחד סוחב חתיכה של סתיו
כל אדם בסוף הוא זר
ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר. [נעם חורב]

בס"ד
עולה

היא שונאת שגרה.
שגרה, וכל מה שכלול בה.
שיעורי בית בחשבון, עבודות באנגלית, שיעורי תו"י, ואת האחורית, והעבודה שכמעט כל חודש נאלצה לעשות.
למזלה, גם החברות שלה היו שותפות לסלידה הזו. די בצדק.
היא אוהבת לצאת מהשגרה. היא אהבת לצאת באופן כללי, עם חברות בפרט.
אבל לבת בי"ב יש נטיה להיות עסוקה, יותר מדי.
אבל כאשר יש הזדמנות, היא מנצלת אותה היטב.

^^^

"מלי?"
"נו או", מלי הכריחה את עצמה שלא להרים את עיניה מהסידור.
"לא סיימת כבר תפילה?" קולה של אילה היה קצר רוח, ולא במעט.
מלי אמרה את המילים האחרונות של הפרק במהירות, סגרה את הסידור, והביטה באילה, העומדת לצידה. "הנה, סיימתי".
"אז מה אמרת עכשיו?"
"תהילים".
"תהילים?" חברתה נראתה מופתעת.
"מותר לומר תהילים, לא?" מלי קיבעה את מבטה בעיניה של אילה. "אבל… ת'אמת היא, שזה בשביל אחותי".
אילה הנהנה. היא הכירה את שולמית, וידעה כמה היא מחכה לשידוך, שיגיע. "רוצה לצאת למסדרון? המורה עוד לא הגיעה לכיתה", היא הציעה לבסוף.
מלי לא ענתה, היא פשוט קמה ממקומה, והצטרפה אל אילה.

^^^

בדרך כלל מלי השתדלה להיות ילדה טובה. גם עכשיו, בשיעור תו"י ה'מעניין'.
כששמעה שחולצות צמודות אסורות לפי ההלכה, היא קנתה אחרות.
כשהסמינר אסר עליה לבוא עם סוליה לבנה, היא חרקה שן, והשאירה את הנעליים הבעייתיות בבית.
בדרך כלל היא נשמעה לכללי התקנון, ולא עשתה בעיות חמורות מידי.
אבל בתור תלמידה, תלמידה מן המנין בכיתה הידועה 'בהקשבה הנפלאה שלה' בכל הסמינר, י"ב-3, היא לא הייתה מסוגלת להעביר שיעור שלם בלי לומר (או לכתוב) לחברה אפילו מילה אחת.
אבל עכשיו עמדה על הקתדרה הגברת קוריץ, ואמרה משהו בלתי מזוהה על יהודי ארץ ישראל, ומחלון נשמעו קולות משחק עליזים כל כך של בנות מבית הספר הסמוך.
מלי פיהקה, והביטה בפעם המאתיים בשעון. עשר וחמישה. הוי, אלוקים!
מלי השפילה את מבטה אל השולחן, מיואשת. היא לא השפילה מבט אל השולחן, אלא אל דף דפדפת. דף מקופל, שלא היה מונח שם קודם.
למלי קאהן, אין לפתוח. נכתב על צידו החיצוני, בכתב מהיר.
סקרנות מילאה אותה. בצעד מריר היא נטלה את הדף, פותחת את קיפוליו המהודקים
לאילה יש יום הולדת. את זה מלי זכרה. מתאים ליעל לוי ובתיה שוורץ לארגן משהו.
השאלה מה.

^^^

"נקנה פיצה", יעל דברה מהר. "ונאכל אותה באיזה מקום נחמד".
ומה עוד נעשה שם? מלי קיוותה שהשאלה הזו לא תִּפָּלֵט לה מהפה.
"בסדר", היא אמרה, קולה שקט.
"באיזה מקום?" תמיד בתיה הייתה מעשית.
"בגן סאקר?" מלי הציעה.
"לא, מה הקשר?" יעל חתכה. מי מדבר בכלל על פארק? עדיף לאכול ב…" היא הנמיכה את קולה, כנראה מתוך פחד מאוזנים בלתי רצויות.
"ואם ירד גשם?" בתיה שוב דברה.
"נסתדר". יעל לא התרגשה. "בתיה", היא הביטה לצדדים. "תזכרי להביא, את יודעת מה".
"כן".
ואני", הוסיפה מלי, "את הבוקסה".
"מעולה".

^^^

"זה בסדר, אמא?" מלי לא אהבה לבקש דברים מאמא שלה. תמיד יכול להיות שהיא לא תרשה.
"מלי", אמא שלה, אחרי יום ארוך, כבר הייתה עייפה. "הסמינר יהיה בסדר עם היומולדת הזה?"
"למה לא?" מלי הביטה ישר בעיניה של אִימה. "יש איזו בעיה בלקנות פיצה? אפילו המנהלת של הסמינר קונה פיצה". השאלה מה היא עושה עם הפיצה הזו.
"טוב, בסדר. לכי ותהני". וכדאי, אם כבר, שתקפלי כביסה, השלימה מלי לעצמה.

ערימת הכביסה הייתה נמוכה מתמיד. מלי גררה אותה אל חדר הבנים, והביטה במיטת הנוער באנחה.
אין בעיה בלאכול פיצה.
היא חשבה לעוד רגע, ובתנועת יד העיפה את הבלאגן שעל המיטה אל הרצפה.
אבל חוץ מלאכול פיצה, יש עוד כמה בעיות בעולם. כל מיני דברים שהולכים לקרות ולהעשות ביום ההולדת הזה, לדוגמה.
היא הפילה מידיה את ערימת הכביסה, שלפה משם זוג מכנסיים, וקיפלה אותם בתנועות חדות.
מבחינת אמא ואבא, זו לא בעיה.
היא הניחה את המכנסיים המקופלים על מיטתו של אחיה, והתיישבה עליה.
גם לא מבחינת הסמינר, והתקנון.
אבל היא, מלי, יודעת שמה שהיא מתכננת לעשות, לא…
לא מתאים.
מלי הרימה בתנועה איטית את הבגד הבא בערימה.
חולצה של שולמית.
שולמית.
מלי הביטה בבגד שבידה.
היא מתפללת. הרבה.
היא אומרת כל יום פרק תהילים אחרי התפילה, כדי שתמצא כבר את המיועד לה.
זה עדיין לא קרה.
אז… אז אולי צריך לעשות משהו יותר משמעותי? אולי צריך לעשות מעשה גדול, איזו התגברות נאצלת, כדי שתהיה השתדלות טובה יותר?
בלי לשים לב, היא השפילה את ראשה, וסגרה את עיניה.
נכון. יום ההולדת המתוכנן אינו אסור.
הוא רק אינו מתאים.
ואם היא תחליט לוותר עליו, זו תהיה התגברות נאצלת.
נאצלת, וקשה. המעמד החברתי שלה יֶרֶד, זה ברור. ואת ההנאה שמחכה לה ביום ההולדת, איש לא יחזיר לה.
נכון.

כדי שלא תתחרט, היא קמה בבת אחת מהמיטה, ומיהרה לחפש את הפלאפון שלה.
היא לא תגיע. לא.
היא לא תסתובב במקומות שלא מתאים להיות בהם בלילה. היא לא תחשוף את עצמה לכל הדברים שכנראה יחשפו אותה החברות שלה.
היא תשמור על עצמה, תמימה.
והזכות- תהיה שלה.

^^^

"לא תגיעי?" יעל, מבעד לרמקול ההרוס של הפלאפון שלה, נשמעה מאוכזבת.
"לא". קולה של מלי קצת רעד. "אני לא יכולה". היא הביטה בחלון. הלילה השחיר את הרחוב שבחוץ.
"את לא יכולה?" יעל חזרה על מילותיה, מוסיפה להן נימת שאלה. ברקע נשמעו צלילים שרוטים של שיר עליז, שעמדו בניגוד לטון בו דברה.
"לא", מלי אמרה שוב, קולה רועד עוד יותר. היא עדיין לא הייתה שלמה עם ההחלטה שלה. אם השיחה תימשך, היא עלולה להתחרט. "להתראות, יעל", היא פלטה במהירות, ובלי לחכות לתגובה, ניתקה את השיחה.
להתראות גם לך, יום הולדת. להתראות גם לך, יציאה מהנה מהשגרה. היא חשבה אל תוך החושך הכהה.
ויהי לשולמית, לִזְכוּת.

^^^

היה להן נחמד ביחד. אפילו ממש כיף.
הן סיפרו לה, למלי, הכל, ביום שלאחר מכן. איך שטפטף הרוטב של הפיצה על החצאית של בתיה, איך שהצטלמו בחושך, איך שלא ירד גשם, למרות האזהרות של בתיה, ואיך שהדליקו מוזיקה בקול ו… איך היה כיף ב… לא משנה איפה.
מלי הקשיבה, ושתקה. היא לא רצתה לדעת את כל מה שהן עשו שם.
"חבל שלא הגעת איתנו", ציינה בתיה.
"הצטערתי שלא ראיתי אותך", הכריזה אילה, כלת האירוע.
גם אני, רצתה מלי לומר, ולא אמרה. גם אני רציתי להגיע, והבנתי שזה לא מתאים לי. לא טוב בשבילי.
ולא הגעתי.

למרות שחצי שנה עברה, מלי לא שכחה.
לפעמים הזכירו החברות שלה את יום ההולדת בחיוכים, והיא- התכווצה.
היא לא הגיעה לשם, היא ידעה שזה לא ממש בסדר, וּוִיתרה.
ותמורת זאת?
כלום.
שום ישועה לא הגיעה. שולמית לא התארסה, המשיח לא הגיע בפתאומיות, ואפילו לא הייתה לה התקדמות מפתיעה ברוחניות, כמו שהסיפורים תמיד מספרים.
כלום.
נו, ומה?
מה?!

ה' אוהב אותך, מלי.
הוא ראה שהתגברת. הוא ראה שרצית לצאת עם חברות ולהשתחרר, ולא הצטרפת ליעל ובתיה, כי ידעת שהוא לא אוהב את זה. הוא ראה שבחרת שלא להגיע, ולהישאר תמימה.
זה מאוד יפה שויתרת, והסכמת לתרום מעצמך למען הישועה של שולמית.
אבל עמידה בנסיון שווה באמת, אם מקריבים משהו למענו יתברך, ולא מצפים לתמורה.
עשית את הדבר הנכון. הקרבת קרבן.
קרבן עולה, של אחת שמוכנה לוותר על דברים כדי לעלות, להיות יותר טובה.
קרבן עולה.
עולה תמימה.

בס"ד על שם גומרה| סיפור לילדים גדולים
"אמא! אמא!"
אמא של יהודית רק שומעת את הקריאות ונאנחת.
רק אתמול התחילו לרקום יחד אבנט חדש ומעוטר לנדוניה. היא כבר קיוותה שאולי יוכלו לסיים אותו ביחד…
אבל לפי הקריאות הנלהבות האלו, היא חוששת שרקימתו של האבנט המסכן לא תושלם לעולם.
"כן, יהודית". היא מסתובבת.
"אמא, את לא תאמיני מה פזי סיפרה לי! אשת הנפח ילדה ופזי ואמא שלה הולכות לעזור-"
"ואת רוצה להצטרף אליהן". משלימה אמא.
יהודית מהנהנת במרץ. ברור שהיא רוצה! זו מצווה גדולה! למה אמא לא נראית שמחה?
"אבל מה יהיה עם האבנט?" אמא שואלת. "אחרי סוכות ישוב לכאן החתן שלך, ואנחנו בקושי הספקנו להכין בגדים!"
"אבל זו מצווה גדולה, אמא! מה האבנט הזה שווה מול מצווה כזאת?!" יהודית קוראת.
"לכי" אמא מסכימה. "רק שתדעי, הפעם אני לא אומרת לטביתא לסיים את האבנט במקומך. זו האחריות שלך לזכור לגמור אותו. בסדר?"
יהודית מהנהנת במרץ. אז מה. נמאס לה כבר מהבד הזה. בהתחלה היה כיף לרקום אותו, ומעניין לשמוע את כל הדברים שאמא הסבירה לה על תכים מדויקים. אבל היא כבר הבינה, וכמה אפשר לשבת מול אותו בד ולעשות אותו דבר?!
עד החתונה שלה יש עוד שנה. זה המון המון זמן. היא כבר תגמור אותו עד אז.
היא פורחת מן הבית בצעדי דילוג של פרפרים עליזים, ואמא שלה נאנחת ומניחה את האבנט הגמור למחצה בארגז הנדוניה.
*
יומיים תמימים מקיצה יהודית בבוקר מוקדם, והולכת לשחק יחד עם התינוקות הקטנים של הנפח. משוחחת עם פזי, ומקשיבה בסקרנות לעצותיה החכמות של אמה.
ביום השלישי בבוקר היא שומעת את הלל ועוקבא, שני אחיה הגדולים, מדברים בפתח הבית.
"מה אתה אומר?" הלל, הבכור, מזועזע. "אתה בטוח בזה? חורף שלם ישב כאן יהודי באמאום, באמאום שלנו, בלי עצים לחימום?!" קולו מתרומם ואז צונח כשהוא מסיים: "והחורף היה קר כל כך…"
החורף באמת היה קר. אבל פסח עבר מזמן והאביב כבר כאן, עם ציוצים של ציפורים, שדות מלבלבים וריח של פריחה באוויר.
חבל שהלל לא ידע את זה בזמן. לעוקבא ולו יש המון כסף, והם תמיד עוזרים לכל מי שצריך. הלל בטח מאד עצוב שגבאי הצדקה לא אמרו לו בזמן לעזור ליהודי הזה.
היא כבר רוצה לצאת כשפתאום היא נעצרת.
בלילות של החורף קר לפעמים. ואפילו שאבא שלה, כשהוא אירס אותה מזמן-מזמן כשהייתה קטנה, עוד לפני שנפטר, הבטיח לה ולחתן שלה המון שדות, הם לא יכולים להיות בטוחים שתמיד יהיה להם חם. אז צריך…
היא סבה על עקבותיה במרץ לעבר התנור, לידו יושבת אמא תמיד. "אמא! אמא!"
"יהודית? מה עכשיו?"
"אמא, נכון אמרת לי שנצטרך לתפור מעיל לחתן שלי?"
הוי. אמא של יהודית כבר מזמן רצתה לתפור יחד את המעיל הזה. החתונה מתקרבת, החתן ישוב מן הישיבה שבדרום ואוי ואבוי אם הוא ימצא ארגז נדוניה מלא בבגדים חצי מוכנים. אבל עכשיו… "יהודית, מי יעזור לאשת הנפח עכשיו? את יודעת, אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה–"
"פזי ואמא שלה!" יהודית מעבירה את משקלה מרגל לרגל, "אמא, לא אמרתי להם שאני אבוא היום!"
עוקבא נכנס למטבח בצעדים ממהרים. "שלום אמא, שלום יהודית" הוא מחייך בחיבה אל אחותו. היא נראית נלהבת. "נו יהודית, מה עכשיו? מה הרעיון הבא שלך?"
"מעיל מצמר!" היא קופצת, "לחתן. שיוכל ללמוד בלילה ולא יהיה לו קר"
"רעיון יפה" עוקבא מחייך, "רק תיזהרי עם אבנט הפשתן שלך שהתחלת לרקום. שלא יהיה צמר ופשתים יחדיו!"
הוא צוחק עליה, יהודית יודעת, ובכל זאת היא רצה אל הלל נלהבת. שיבקש מטבי העבד שילך לקנות לה צמר בשוק, היא כבר ח-י-ב-ת להתחיל!
ואמא של יהודית נאנחת ומבקשת מטביתא, השפחה, להעמיס טנא בגלוסקאות ופירות וללכת אתו לבית הנפח. אי אפשר לעזוב שם את היולדת לבד.
*
מעיל הצמר דווקא מחזיק הרבה זמן מעמד; שלושה ימים שלמים עומלת יהודית על ניפוץ הצמר ואריגתו, וביום הרביעי היא שוב מזנקת הביתה בעיניים נוצצות: "אמא! אמא!"
"מה עכשיו, יהודית?" אמא משגיחה על טביתא, שמכניסה את המרדה הלוהטת לתנור.
"אמא! פזי סיפרה לי שהתלמיד של אבא שלה, שתמיד שואב להם את המים, שב לביתו לתקופת ניסן! והיא יורדת אל הנחל במקומו! אמא, אני רוצה לעזור לה!"
אמא של יהודית נאנחה. אבא של יהודית שנפטר מזמן היה תלמיד חכם בעצמו, ובעושרו הרב הוא כיבד ופרנס תלמידי חכמים רבים. גם ליהודית, למרות שעשרות שידוכים עשירים הדפקו על פתחו, בחר דווקא בחתן תלמיד חכם שילך ללמוד שש שנים בישיבה שבדרום.
הוא בוודאי היה מבקש מבת זקוניו לסייע לרבי חנינה בכל מה שיצטרך.
אבל יהודית כבר גדולה, בת שתיים עשרה! הגיע הזמן שהיא תדע לסיים את מה שהיא מתחילה! "בסדר, יהודית" היא אומרת. "אבל רק ליום אחד" בערב תבקש מהלל או עוקבא שידאגו לעניין שאיבת המים בבית רבי חנינה.
"תודה, אמא!" יהודית קוראת ונעלמת, ואמא של יהודית נאנחת, ושולחת את טביתא לטפל בגוש הצמר הארוג למחצה ולהכניס גם אותו לארגז הנדוניה.
*
יהודית ופזי נותנות ידיים ורצות כל הדרך לנהר. בחוץ ריח משכר של אביב, השדות מלבלבים, ושפת הנהר מלאה בבנות שכמוה, ירדו לכבס או להביא מים הביתה בעת צאת השואבות.
פזי כבר מתכופפת אל המים הזורמים והכד בידה, רק היא נושאת מבט למזרח העיר, אל המקום שבו השפלה מתחילה להחליף את ההרים. השדות שלה, שהבטיח לה אבא בנדוניה, נמצאים שם.
אבל… מה זה?
למה כל השדות מסביב ירוקים וחומים, ורק השדה שלה נראה… מוזר כזה??
"בת ישמעאל!" קוראת פזי מאחוריה. "בת ישמעאל, מלי קולתך ותא נזיל!"
יהודית אוהבת שקוראים לה 'בת ישמעאל'. אוהבת להיזכר באבא שלה הטוב שנפטר ולראות שגם אחרים זוכרים אותו. אבל עכשיו לא נחמד לה בכלל שפזי מבקשת ללכת! היא רוצה להסתכל עוד קצת על השדה, אולי תוכל לראות מה קורה בו.
אבל לפזי אין זמן, ואם התלמיד שתמיד עוזר לאבא שלה לא כאן-זה גם לא יפה לעכב אותה. היא בטח צריכה לעזור המון בבית.
יהודית מתכופפת בבת אחת את הנחל, ושולי השמלה שלה קצת נרטבים מהמים. טוב, היא תחזור הביתה. תחזור הביתה כמו שפזי מבקשת ותשאל את הלל או עוקבא מה קורה עם השדות האלו.

"השדות?" מצחו של הלל מתקמט והוא לא נראה שמח בכלל. "השדות ההם, ליד הנהר? הוי, זה עסק ביש"
"עסק רע?" אמא לא מבינה. "למה, הלל? מה קרה?"
"גבאי הצדקה אמרו לנו בתחילת החורף שאב… שאחד מהאנשים כאן בעיר הגיע לפת לחם ממש" עוקבא מספר. מלטף את הזקן הכהה שלו, שדומה- כך כולם אומרים- לזקן של אבא. "החלטנו להציע לו אריסות בשדות האלו"
"יפה, עוקבא בני" אמא מרוצה. "אבא היה אומר שזו מצווה גדולה, מצווה דאורייתא של 'והחזקת בו'"
אבל הפנים של עוקבא אומרות שזה לא יפה בכלל.
"מה קרה, האריס הזה היה עצלן?" יהודית קולטת מייד את המצב. איזה טיפש! מילא אם הוא היה פועל, שמקבל שכר, אז היא הייתה מבינה. אבל הוא אריס! האחים שלה עשו אתו הסכם שהוא יעבד את האדמה-ובתמורה יקבל חלק מהתבואה! אם הוא לא יעבוד-פשוט לא תהיה לו!
הלל מחייך אליה. "דווקא לא. כל החורף הוא עמל, חרש וזרע וניכש ו–"
"עבד קשה מאד" הסכימה עימו אמא.
"כן. אבל לקראת הקציר כנראה כבר נגמר לו הכוח" עוקבא נאנח. אחרי כל הסיפור הזה, הם הבינו למפרע למה הגיע האריס שלהם למצבו האומלל, ואיך איבד את כל ממון אבותיו ולא הצליח בשום עסק או פרקמטיא. "הוא התרשל בקציר, והתעכב– וזהו. כל החיטים נרקבו"
"כולן?!" עיניה של יהודית נפערות בתדהמה.
"כולן. הגיעו מזיקים, וזהו. אין לנו תבואה השנה מהשדות ההן" עוקבא אומר.
"וגם הוא. עמל וטרח כל כך הרבה וכל יגיעו היה לשווא" הלל לוחש בחמלה. להם יש מאות שדות, עשרות בתים, ופרקמטיא הרבה. הם מסתדרים נפלא. אבל האריס ההוא? אם הוא לא מקבל את חלקו בתבואה, ואין לו מה לאכול השנה.
עיניה של אחותו גדולות ועצובות. היא חושבת על אשת הנפח, היולדת, על הילדים שמתרוצצים יחפים ורזים על רצפת העפר. "אז הילדים שלו יהיו רעבים ועצובים כמו הילדים של–?" ופתאום, פתאום יהודית משתתקת. עוזבת את אחיה הגדולים ורצה אל החדר הפנימי, שם שומרת אמא את תיבת הנדוניה שלה.
פותחת במאמץ את מכסה העץ הכבד ומסתכלת.
בפנים יש את אבנט הפשתן, וגוש צמר בלתי גמור, והכסתות הדהויות שטרם צבעה, אנפילאת משי אחת שממתינה לבת זוגה והשטיח שהחלה לארוג לפני שהתינוק של הלל למד פתאום לזחול.
גם היא כמו האריס הזה?
עובדת, מתאמצת, רוקמת חלומות ותוכניות ומתלהבת מהם, ובסוף עוזבת אותם ברגע האחרון לפני שהגיע הזמן לקצור…?

בס"ד
עלה ברוח תהילה קלופפר
להיות דתיה בארץ, זה כמו להיות קוף בג'ונגל.
את המשפט הזה שמעתי מאמא שלי לפחות עשרים פעמים בחודש האחרון בשיחות הלווייניות שקישרו ביננו, ועל אף שה'קוף' וה'ג'ונגל' רחוקים מלהידמות ליהדות על כל היופי, הטוהר והרכות בהם היא מלאה, אני לא יכולה שלא להסכים איתה. להיות דתיה בארץ זה רגיל, זה לגיטימי ומתקבל מצוין. בקליפורניה- לא כל כך…
וברגעים של אמת, שאני עומדת מול עצמי ומנסה לדמיין את עצמי מצליחה לעמוד בעוז מול הפיתויים שיהיו לי לו רק אחליט לצאת מן הארץ ולשוב אל ביתי, תחושה בלתי נעימה מתפשטת בי, אומרת לי שאולי באמת אני רק עלה ברוח, אחת שנסחפה עם גלי הזמן והחברה, ורק משום שהחברה בה אני חיה היא חברה שומרת תורה ומצוות, גם אני כזו.
כן, יכול להיות שאמא צודקת.
לא נחמד לחוש עלה ברוח, זו לא הרגשה נעימה כל כך, וההבנה שיכול להיות שהיהדות אינה מבוססת אצלי, מרתיעה למדי.
אבל אמת לא הודפים, את זה שמעתי בהרצאה הראשונה בה השתתפתי, ההרצאה ממנה התחיל הכל, עם אמת משלימים, מנסים להבין מה היא דורשת.
והאמת הזו, כך אני חושבת, דורשת מבחן.
כן? ומה יקרה אם לא הצליח בו?
מממ… מן השאלה הזו אני מעדיפה להתעלם, חייבת להוכיח לעצמי ולעולם שאני עץ, חזק וחסון, ועל אף שלא ריפדו את דרכי בשורשים, אני זו שבקעתי את האדמה והשרשתי בה, ולא במהרה יצליחו להפילני.
מילים יפות, גבוהות, מליציות מעט. אך עדין, הספק מנקר בי, מנסה להזהיר אותי שאולי בטעות אוכיח ההיפך.
ואם כן, מה יקרה? אני מנסה לדון עם הספק בהיגיון, מצהירה באוזניו שיהדות שנעה ברוח- היא כלום, היא אוויר, שווה כקליפת שום. ומלבד זאת, אם אוכיח ההיפך, פשוט אחזור לארץ ואבנה את עצמי מחדש, חזקה יותר, איתנה.

ביום שני אני לומדת עם שני מילר, השכנה שלי, חברותא במסילת ישרים. זו חברותא נחמדה וקבועה, שהתחילה די מיד אחרי שהתחלתי לשכור את הדירה הזו, כאשר שמעה אותי שני בכניסה לבניין משוחחת בפלאפון עם חברה מהמדרשה שהתחתנה ועברה לפריפריה, ועד אז היתה היא החברותא שלי. החברותא הזו מתמשכת כבר כמעט שנה, ואני לומדת מדמותה הקטנה, הנחמדה, של שכנתי, רבות על חייהם של ציבורי שומרי המצוות.
היא בת עשרים וחמש, ויש לה שתיים, בן ובת ששובים אותי בקסמם בכל פעם בה אני פוגשת בהם במעלית או מתארחת אצלם לסעודת שבת.
"את נראית מוטרדת קצת", אני מציינת כאשר היא נכנסת אלי, אחרי חברותא בת כמעט שנה למדתי לזהות אותות של טרדה על פניה.
"אני שקופה?" היא מתעניינת, "אני בהחלט מוטרדת קצת, אני לא בטוחה שאנחנו עומדים לסגור את החודש, וזה מציק מעט, אבל בעזרת ה'!"
"רק בעזרתו", אני מסכימה, "מזונותיו של האדם קצובים לו הרי, והאלוקים ממלא את חסרונן של כל בריותיו".
"לפעמים אני מקנאה בך, ג'ולי", היא מפתיעה אותי, שכן לא נראה לי שיש מה לקנא בערער בערבה שכמותי, "לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי האם אני לא חרדיה רק משום שכך נולדתי, ולו הייתי נולדת בתל אביב פשוט הייתי נשארת שם".
"לא נראה לי", אני מביעה את דעתי בזהירות.
"בגלל שאת לא מכירה את המעמקים שלי, את האהבה שלי למוזיקה שהיא לא כל כך… ואת כל מה שמרכיב את התוצר שנקרא 'אני', אבל כן, אני לא מקיימת מצוות כמוך, מבחירה. אני מקיימת מצוות כי ככה חינכו אותי, ככה אמא שלי הורתה לי לעשות מאז היום בו נשמתי לראשונה את אוויר העולם".
"יכולת לעזוב…" אני מציינת בפשטות, מחשבותיי לוקחות אותי לאוניברסיטאות בהם העברתי את חיי, בקליפורניה ובכל מה שיש בה, בעירי.
"ובכל זאת, זה לא אותו דבר".
אני לא יודעת מה לענות לה, אין לי מושג איך להשיב לדבריה. תמיד היו נראות לי השכנות שלי כמו עצים, שהשורשים אמנם נתנו להן מעצם היוולדם במקום הזה, בהר, אך את הפרות הן מצמיחות בעמל. ולכן, מכיוון שמילותיי נעלמות, אני מחליטה לפתוח במילותיו של הרמח"ל, ובמילים פשוטות- לפתוח את הספר ולהתחיל ללמוד כבכל יום.
בהתחלה אני קוראת, אחר כך היא, כך אנו עושות תמיד. אך שלא כמו תמיד כאשר היא קוראת מחשבותיי אינן שם.
"את מצחצחת שיניים?" אני שואלת אותה ברגע בו היא סוגרת את הספר בנקישה.
היא מהנהנת, מבע עיניה תמה.
"ואפרת שלך", זו הבכורה, "היא גם מצחצחת שיניים?"
שוב הנהון, שוב מבט תוהה.
"היא מצחצחת שיניים בגלל שאת אומרת לה לעשות זאת, נכון?" הפעם אני לא ממתינה להנהון, "ואת, למה?"
"כי אני בן- אדם בוגר, בגלל שאני מבינה שזה חשוב לשמור על השיניים, אני יודעת מה תהיה התוצאה לו לא אעשה זאת, והיא לא נחמדה כל כך".
"ככה זה גם עם שמירת המצוות", אני מסבירה לה, "כשהיית ילדה עשית זאת כי אמא אמרה, היום את זאת כי את אדם בוגר, בגלל שאת מבינה שחשוב לשמור על טוהר הנשמה, את יודעת מה תהיה התוצאה אם לא תעשי זאת, את יודעת שהיא לא נחמדה כל כך. אני ילדה שלא לימדו אותה לצחצח שיניים, ילדת רווחה שרק בגיל בוגר התחילה לדאוג לעצמה לבד, וצריכה להתמודד עם החורים שנצברו לה לבנתיים".
שני מחייכת, "את חמודה, ג'ולי. המשל באמת חזק, אבל זה לא הוגן שאת ככה נחיתית מול עצמך. כאן בעולם אדם נענש לעיתים גם עקב מחדליו של הוריו, אבל בעולם האמת- לא".
שעה אחר כך, כשאני יושבת לבד בדירתי הקטנה ואוכלת לעצמי פנקייקים, אני חושבת שאולי היא צודקת. בעולם האמת אדם משלם אך ורק על מחדליו שלו, אך עד שבאים אליו עוברים בעולם הזה, ובו, כדי לזכות להגיע לחיי העולם הבא, צריך אדם שהוריו טעו לעמול יותר, להתאמץ. להכות שורשים לבד.
מחשבות הן סרט נע, ומיד אחר כך שוב עולה בי התהיה האם כדאי לי לשוב לקליפורניה, למבחן.
רגע אני מהרהרת במשל שהמשלתי לשני היום, שהאלוקים הנחית אל תוך מוחי ממש ברגע המתאים. אני שיחקתי בו את תפקיד ילדת הרווחה, זו שמתחילה רק בבגרותה לצחצח שיניים, עושה זאת מיד מתוך הבנה.
היתה לי טעות במשל הזה, ילדת הרווחה גם כן לא מבינה מיד, היא עושה זאת תחילה בגלל שזה מה שעושות החברות שלה, זה מה שעושים כל האנשים המהוגנים שבסביבתה. לוקח לה זמן עד שהיא מבינה את חשיבותה של הפעולה, לא הרבה זמן, בכל אופן היא בוגרת, אבל זמן. וכזו אני- ילדת רווחה שמתחילה בבגרות לצחצח שיניים, אך עדין בגלל החברות.
האם יהיה נכון לתת לה ללכת לארץ בה לא מצחצחים שיניים?
לא, ברור שלא. היא תיפול, תפסיק לצחצח, וגם אם היא לא מבינה זאת, ההפסקה בצחצוח תגרום עוד הרס לשיניה ההרוסות, עוד חורבן. רק לאחר שתשלים את התבגרותה, רק לאחר שתגמור להבין למה ומדוע, רק אז תוכל ללכת לבקר בארץ הזו.
נכון, אני עלה ברוח, ובדיוק לכן לא כדאי לי לשוב לקליפורניה. אני צריכה עוד להישאר כאן, להתמלא ברוח ואוויר של ארץ הקודש, ורק אחרי שאגדל ואתחזק אוכל לצאת למסע בין רוחות זרים, ולא להיכנע להם.
לעמוד ביציבות, איתנה.

פעם אחת בחיים

"זוכרת שסיפרתי לך על שיינברג שלומד איתי בכולל?"
אביגיל הנהנה בראשה. היא זוכרת. אלחנן היטיב לתאר אותו כאדם נעים בגובה העיניים ששוחח איתו מידי פעם בלימוד שחרף מעמדו כאברך בוגר יחסית בכולל העניק יחס גם לאברך טרי כמו אלחנן בעלה שנישא לפני חודשים ספורים.
המעניין הוא ששיינברג הזה הוא בעלה של מנהלת הסמינר "דרכי חן" כאן בעיר. היא עצמה אינה מכירה אותה מאחר שהגיעה לגור בסביבה רק לאחר הנישואין אבל שמעה עליה מחברותיה וגיסותיה הצעירות.
"היום יצא לנו לדבר על פרנסה". המשיך אלחנן. "סיפרתי לו שאת פאנית יחסית מתחילה אבל מאד מצליחה". אלחנן קרץ בעינו הימנית ואביגיל לא יכלה שלא לחייך.
"נאום הבעל הפטריוט". פלטה. כזה הוא אלחנן והיא יודעת שזכתה בבן תורה אמיתי שיראתו קודמת לחכמתו. מעולם לא עזב את הבית לכולל בלי לוודא שהיא אינה מצפה ממנו לעזרה כלשהי בבית. גם כך היה מסדר בכל יום במטבח, כאילו זה תפקידו מאז ומעולם. רואים שהגיע מבית ברוך ילדים.
האמת ניתנת להיאמר שלפעמים הרגישה קצת מיותרת. לכשעצמה לא היה מזיק לה לקום מעט מאוחר יותר ולסדר את הבית בניחותא ובקצב שלה.
כן. אם לשים יד עם האצבע, תמיד הקצב שלה היה אחר וכשמדברים על הקצב של אלחנן מתחילים להבין את הפער. לפעמים ולאחרונה זה קרה יותר מפעם אחת, היא מרגישה שהוא מידי בשבילה. אולי מידי מסודר, מידי נקי… לאחרונה יש לה חלום שהיא קמה בבוקר והבית בלגן. כן. לא יאומן אבל היא הצליחה לחשוב זאת בבהירות וגם קצת להרגיש תרעומת על אלחנן.
מה התזזיתיות הזו? מי רודף אחריך? תן לנשום.
אביגיל הרגישה שהיא נושמת בכבדות. אבא שלה לבטח היה אומר שהמחשבות האלה הן עצת היצר. ככה היצר התחפש עכשיו. יש לו את התחפושות הכי מוצלחות.
"הקיצר, תוך כדי שאני מספר לו הוא ציין בפני שאשתו מחפשת פאנית זמינה וטובה ואמר שיספר לאשתו עלייך".
"וואו, עכשיו אמרת משהו ממש מעניין". התעוררה אביגיל. היא המשיכה לקלף את המלפפון. אלחנן כבר אוחז במלפפון השני… מה יהיה?
"אז הוא אמר שהיא אמורה להתקשר אלייך באחד הימים. רק תדאגי לענות".
בערב כשהזוג עשה את צעדיו לקניה בצוותא פלטה אביגיל:
"האמת, שאשתו של השיינברג הזה קצת מלחיצה אותי. שמעתי עליה כל מיני דברים. לא יודעת אם אלו הטיפוסים שהייתי רוצה שימנו על הקליינטורה שלי".
"לא באמת, אביגיל". אלחנן נעצר באחת ושם את ידו הימנית על חזהו. "אין לך מושג כמה שהוא נחמד. אני פשוט בטוח שהיא גם. לא יכול להיות אחרת".
"מסכימה עם כל מילה. אבל מלחיץ אותי לעמוד בקריטריונים שלה".
שקט אפף את הצעידה. אלחנן ייגע את מוחו איך לגרום לרעייתו תחושה טובה. הדבר האחרון שהוא רצה זה להלחיץ אותה. היא באמת מוכשרת. הקליינטים מדווחים על שביעות רצון גבוהה. למה שלא תצליח גם עם שיינברג?!
"תחשוב שאם אני מקלקלת פאה, זה אלפים".
המהום בלתי ברור מכיוונו של אלחנן. "אני לא מספיק מבין בסטטיסטיקות אבל בוא נגיד, שכמו בהרבה תחומים יכול להיות שזה צריך לקרות לכל בן אדם לפחות פעם אחת בחיים, תכיני את עצמך מראש".
"מלחיץ!" פסקה אביגיל. איזו תגובה אופיינית. הצליחה מחשבת הבזק לחדור לתודעתו של אלחנן. חשב שהיא תחייך. צריך לנסות אחרת.
"מסכים שזה יכול להלחיץ. אבל רק להרגיע אותך שבדרך כלל זה לא דבר שקורה לאנשים. ואת כל כך טובה בתחום.
"נאום הבעל הפטריוט". צחקה אביגיל.
"פעם שלישית גלידה". הגיב אלחנן בשנינות.
——-
רק ביום רביעי בשעה תשע בבוקר קיבלה אביגיל את הטלפון המיוחל. לא שישבה וציפתה. אבל בקצה דעתה בהחלט עמד הזיכרון הזה.
"שלום, מדברת כאן שרה שיינברג. בעלי דיבר עם בעלך בכולל לגבי סירוק פאה".
"כן, כן". קולטת אביגייל.
תספיקי מיום ליום?" ההיסוס נשמע בברור. "יש לי פאה נוספת אבל היא פחות נוחה לי. מכירה את האנשים שחורשים על דברים עד שהם נהפכים לבדל בלתי מזוהה? אני ככה".
אביגיל הצטחקה. יש לה חוש הומור, לגברת. נשמעת נעימה.
"מצידי תוכלי להגיע כבר מחר בערב. תשבי פה כמה דקות. ותקחי בעזרת השם".
"בסדר גמור".
רגשות הקלה שטפו אותה. באמת נשמעת בגובה העיניים. לא תשלה את עצמה שהיא לגמרי לא בלחץ אבל בהחלט התחלה טובה.
—
אביגיל קמה משנת הצהרים מסוחררת. אם לא הפאה של שיינברג הייתה נשארת מתחת לפוך. בעיניים כמעט עצומות היא דידתה לפינת המטבח שם היו מונחות הפאות המוכנות לעיצוב על מגבות פרושות.
הפאה, למיטב זיכרונה, בלונדינית, קצרה יחסית. זוכרת היטב את הפירמה היוקרתית של רייצ'י. אפס. אין פאה. זאת אומרת, היא בוודאי ישנה, אבל לא על המגבת.
היא חזרה לחדר. אולי בכל אופן כבר העבירה את הפאה לחדר ולא זוכרת? חזרה בצעדים זריזים לחדר הקטן ועברה על הפאות אחת לאחת.
לפאה של שיינברג לא נצפה זכר.
נשימותיה נהפכו למהירות ותנועותיה תזזיתיות. היא חייבת להספיק לפנפן את הפאה לפני הערב. איפה הפאה יכולה להיות ביחידה הענקית שלה?
אלחנן שחזר בשעה שבע בערב פגש רעיה בעלת עיניים אדומות. נדהם שמע את פרטי הסיפור והצטרף לאשתו בחיפושים. הוא הפך את סל הכביסה שכמובן לא הניב ממצאים כלשהם ובתכליתיות הידועה שלו הרים את הערימה מהרצפה ולקח למכונת הכביסה. כי אם כבר אז כבר. המכונה שהייתה מלאה אילצה אותו להביא את סלסלת הכבסים הנקיים ולשפוך לתוכה את תכולת המכונה.
ערמת השיער שנצפתה לעיני הזוג נשפכת עם תכולת מכונת הכביסה לא הותירה ספק.
אלחנן נאלם דום.
זה הוא שהכניס את המגבת מהשיש. היה בטוח שהיא ריקה. אף הדרכת חתנים לא הכינה אותו איך להגיב לתרחיש כזה.
אביגיל הביטה בעיניים מזוגגות בפקעת שאמורה להיקרא פאה. מחשבותיה נעו בפראות. הנה לך אלחנן מה שמהירות גורמת. ואולי הגיעה העת להתמתן. לא תמיד הספקים הם המתכון להצלחה.
זה עצת היצר. היא שמעה בברור את קולו של אביה. בוא נחשוב להיפך. אם זה היה קורה לך, איך אלחנן היה מגיב? אביגיל בטוחה. אלחנן ללא ספק היה עושה הכל כדי להרגיע אותה.
"אלחנן, לא נורא, מקסימום נשלם להם. זה צריך לקרות לפחות פעם אחת בחיים. לא?"
"לגמרי". התאושש אלחנן מקפאונו וצחק.
"זו פאה יקרה?" שאל בחשש. בקושי מכסים את החודש.
"חושבת שכן". היא עדיין דבוקה לאותה מרצפת.
"בוא נאכל משהו ונחשוב צלול יותר". בחגיגיות הוציאה אביגיל מהמקפיא עוגת שוקולד ועד שהפשירה במיקרוגל הספיק המטבח בעזרת ידיו הזריזות של אלחנן לחזור לקדמותו.
"האמת, אביגיל שאני חייב לומר לך משהו". לחש אלחנן כשלחייו סמוקות בשעה מאוחרת יותר. שמעתי עלייך גדולות אבל היום אני יודע בוודאות שקיבלתי אשה מיוחדת".
לו היה אלחנן יודע מה חשבתי באותם רגעים גורליים. איזה נס שמחשבות אינן חוצות מוחות. היא בושה במחשבותיה. זה אלחנן המיוחד. לא היא.
"מה את אומרת?"
אביגיל הגיחה חזרה לפינת המטבח כשבידה האחת הפאה ובידה השנייה מסרק. הפקעת הפכה אט אט לעיניהם לחבילת שיער מסורקת היטב. היא בחנה אותה מכל הצדדים. "לכאורה זה נראה כמו פאה רגילה. אין לי מושג איך היא תראה לאחר הפן".
–
הדפיקה העדינה נשמעה לזוג כתופים הולמים. אלחנן הסתגר בחדר שינה עם ספר תהילים. הפאה לא נראתה שעברה עליה טראומה ואביגיל טענה שהיא נראית בסדר גמור. מקווה שהלקוחה לא תשים לב.
שרה נכנסה לחדר. חבשה את הפאה. ביקשה להסיט קווצת שערות מפה לשם ויצאה מרוצה. כך בכל אופן קיווה הזוץ.
ביומיים שאחר כך עשה אלחנן מאמצים עילאיים שלא לפגוש את יוסף. וביום השלישי כבר קיבל אלחנן דרישות שלום שיוסף מחפש אותו.
אביגיל קלטה את המספר של שרה על הצג שלה כשבוע לאחר המאורע המסעיר ולא מצאה בתוכה מספיק כוחות נפש כדי להיענות לשיחה. מאז כיבתה את הנייד ופתחה אותו רק לשיחות דחופות.
אל תוך הלילה ליוו את הזוג הטרי דיונים על מהותה של בת היענה ואיך ההתנהגות שלהם תואמת את העוף המדובר.
–
טפיחה קלה על השכם עוררה את אביגיל מהרהוריה בעומדה בתור בסופר הענק ביום חמישי. בהסבה מהירה גילתה את שרה שיינברג בגודל טבעי מול עיניה, מחייכת.
למה היא מרגישה שהחך שלה יבש? למה לא יכלה לעמוד עם המציאות מול הוד הדרה של הלקוחה?
"אביגיל, אין מילים על הפאה. ניסיתי להתקשר אלייך מספר פעמים ולא היית זמינה". אביגיל הביטה סמוקה בשרה. עיניה צחקניות וחפות לחלוטין מכל מה שיכול להתפרש כחוסר שביעות רצון.
"רציתי לספר לך כמה שאני נהנית מהפאה. תגידי, מה עשית איתה? אם לא הסימן המובהק שלי בפאה הייתי חושבת שהיא לא שלי, כך שזו רק העבודה האיכותית שלך. כבר שנים שאני עם הפאה ומעולם לא נהניתי ממנה כפי שנהניתי הפעם. את פשוט אמנית. כבר סיפרתי עלייך לכל החברות שלי. תצפי לקבל טלפונים. רק תהיי זמינה".
הייתה נימת ביקורת בקולה.
פעם ראשונה בחיים שנהנתה לשמוע ביקורת.

כל הזכויות שמורות לשרי הריס, GMAIL.COM@0504107941S

פעם שלישית – גלידה?
"ועכשיו" הסגנית מנמיכה קול, "כל כיתה שולחת נציגה אחת לבמה. לחידון אטרקטיבי!"
"אני הולכת!" התרוממתי מהכיסא.
"נכון, אלישבע, תלכי!" ריקי מגבה אותי.
"לכי, גאונית שלנו" שני דוחפת אותי.
אני קמה זקופה, ניגשת לבמה העגולה.
שבע נערות לצידי, חלקן כוססות ציפורניים. חלקן חיוורות קצת, אולי זה רק בגלל האור.
"מבחן טיל!" האותיות מהבהבות במסך. הסגנית מכריזה ברמקול, "לכל נציגה עשרים שניות לענות על השאלה בדף שלפניה. הנציגה הזוכה תזכה בפרס כיתתי מפנק!"
אני מקבלת דף צהוב, והחידון מתחיל.
שאלות רצות על המסך, אני כותבת. היד כואבת, ואני ממשיכה.
מי הייתה אימו של אברהם אבינו, מתי נפטר משה רבינו, מדוע—
העיניים שלי צורבות, עד שהמסך מחשיך לפתע, הדפים הצהובים נאספים.
אני מסתכלת על שלי במתח, פנס צהוב שזוהר אליי מתוך החושך.
זה לוקח זמן, אבל בסוף הסגנית לוקחת את הרמקול, וקוראת בהתרגשות:
"ישנה תלמידה אחת, שענתה על כל השאלות בצורה מושלמת!" מחיאות כפיים שוטפות את האולם.
באולם של הסמינר חם, תמיד. וזו הסיבה היחידה לזה שאני מזיעה עכשיו, נוטפת.
"והזוכה שלנו היא – " הסגנית נושמת עמוק, גם אני.
"אלישבע לרנר, מכיתה יא' 3!"
"וואואאאווו" חברות שלי צועקות.
הנציגות האחרות יורדות מהבמה, אני מסתכלת עליהן לרגע, ואז מסתכלת לכיתה שלי, מחייכת אליהן בגאווה.
קופסת קרטון אטומה מוגשת לי
"והפרס לחידון טיל-" הסגנית אומרת למיקרופון, "טילונים משובחים לכל הכיתה. יא'3 – תיהנינה!"
"ואואואואווואווווו!" הקריאות מכיוון הכיתה שלי גוברות, אגודלים מתנופפים.
אני נוטלת את הקופסא החומה, מניפה אותה, כדי שכ-ו-ל-ן תראינה.
אופס
משהו מטפטף לי על השיער, נוזל לי בין האצבעות, וגולש בצורה מושלמת אל הקוקו המתוח שלי, משרטט נחיל משלו על השביל הישר.
משהו ממשיך את המסע על המצח שלי, נצמד לעדשות המשקפיים, מכסה אותן בכתמים עכורים.
המשהו הזה גם נוזל לי על העורף, נכנס אל מתחת לצווארון התכלת, מצמרר אותי בגב.
נחיל קטן זולג לי על הגרביים.
אני מלקקת טיפה אחת שנצמדה לי לשפתיים.
זה משהו קר, ולח, בצבע לבן, בטעם וניל.
קוראים לו גלידה.
הקרטון מלמעלה ממשיך לזרום. אני מורידה אותו, מגלה פיסה חומה, לחה, ונהרות בטעם וניל – ריבת חלב שזורמים בתוכה.
עכשיו הם עוברים לשוט ברצפה, והסגנית מנתרת בבהלה על נעליה האלגנטיות.
גלי צחוק עוברים באולם..
אני ממצמצת, וממצמצת שוב, ושוב.
טיפה אחת נוספת חוסמת לי לחלוטין את שדה הראייה, אני מדלגת החוצה מהבמה, והרגע.
ספלאש.
טילון בטעם וניל – ריבת חלב הוא טעים, לא בשביל אמבטיה.
חצאית הקפלים פליסה שעלתה לי כמו חמישים טילונים בערך – טבולה בתוכו, במצב של סמרטוט משומש, דביק.
גלי הצחוק מתגברים.
המוח שלי משדר אותות נואשים.
לא יודעת איך יצאתי משם.
מסך שחור ירד על הזיכרון שלי באותו רגע, אבא שבשמיים ידע שלא אעמוד בבושות האלו.
לא יודעת איך הגעתי הביתה, והחלפתי בגדים. ואיך לא הקאתי את נשמתי בבכי נורא.
ולמה, למה הגיע לי כל הביזיון הזה? אני ידעתי את כל התשובות, והייתי הראשונה, והסגנית התלהבה—
אז… למה???
אוף.

שבוע אחר כך, בהפסקה, אני מטיילת בחצר. שני וריקי לצידי, נהנות לשחזר שוב את כל המעמד המביש מתחילתו ועד סופו.
אני מחליקה על החצאית שעברה ניקוי יבש. על הקפלים שלה, מגוהצים. ומהדקת שפתיים.
"ואיך שהסגנית נבהלה!" ריקי מתמוגגת, "היא אפילו התכופפה לעזור לך לקום, ולנקות את החצאית"
"קבעת שיא בסמינר" שני טוענת, "אף פעם לא ראיתי את הסגנית מנקה חצאית של תלמידה"
"נו, ראית פעם תלמידה מוכשרת כמוני?" אני מותחת חיוך מריר על הפנים, הן צוחקות.
דמות מוכרת מופיעה בקצה החצר, מסמנת לי לגשת אליה.
"הסגנית!" ריקי נעצרת, "אני בהלם!"
"נהיו פה קשרים מתחת לאף שלנו, אה?" שני מזמזמת בנחת.
"בכל זאת, שחינו ביחד באותו בריכה" אני מחייכת בהנאה, ממהרת לגשת בפסיעות בטוחות.
"אלישבע" הקול של הסגנית נמוך, הפנים שלה רציניות, היא מסמנת לי לעבר החדר שלה.
"קיבלתי מהמורה לתורה בקיאות דיווח לא נעים" היא פותחת כשהיא ישובה לבטח מאחורי השולחן הכבד, "אני לא רוצה לשמוע על דברים כאלו שוב, בסדר? גם אם את יודעת דברים שהמורה לא יודעת – לא צועקים אותם בקול רם"
אני משפילה ראש לחצאית המכובסת. ניחוח קלוש של ריבת חלב עולה ממנה. ואני יודעת שאני מדמיינת.
הסגנית מוסיפה כמה מילים על בן אדם לחברו, ועל שפלות רוח, ואני יוצאת, כושלת אל המסדרון הריק.
בסך הכול ידעתי להוסיף למורה דברים, בסך הכול צעקתי את זה בקול, ואמרתי שהיא לא הסבירה את כל הפירוש, בסך הכול—
בסך הכול התגאיתי, והשווצתי.
בסך הכול.
אבל אני רק… רק הכרתי בכישרונות שלי.
זה כל כך נורא?….
אני ממצמצת בחוזקה, חוזרת אחורה.
רואה את עצמי עומדת על במה עגולה, מניפה קרטון בגאווה, כמו גביע ניצחון.
כמו גביע גלידה.
לרגע אחד אני בראש הקפוא, וברגע השני אני שלולית, נמסה.
והיום, לפני חצי שעה, בסך הכול.
כשריקי ושני החליטו, ואני לא הכחשתי. רק טיפסתי שוב על התלולית הקפואה.
והחלקתי אחורה, נמסה.
ואני מוכשרת, נכון.
אבל גם הגלידה שלי נמסה לפעמים.
אני מתרוממת בכבדות מהספסל, פונה לכיתה.
"ואוהההה!" מחיאות כפיים מקדמות אותי כשאני נכנסת ואני מעבירה יד על הקוקו בבהלה.
זכיתי עוד פעם בלי לדעת?…
"שמענו שנהיו פה קשרים…" חוי קורצת אליי.
"בנות, חברה שלנו נהייתה חשובה!" אילה קוראת מהקצה השני של הכיתה.
"אז מה," מלי טופחת על שכמי, "מהיום תיעלמי לנו לשכנשי"ם כל שני וחמישי?…"
"אה" אני פותחת פה, סוגרת מיד.
ריקי ושני מתקרבות אליי בחיוך.
"נצא לחצר?" אני שואלת אותן, כמעט מתחננת.
"מה שתגידי" ריקי מכריזה, "רק אל תיעלמי באמצע…"
אנחנו הולכות במסדרון, מירי מהכיתה המקבילה עוברת לידי.
"אלישבע" היא קורצת, "ראיתי שאת והסגנית נהייתן חברות טובות…"
למירי יש קול גבוה, והסומק שלי בלחיים עולה בהתאמה למספר הבנות שמתקבצות סביבנו.
"זה… זה…" אני מגמגמת, בורחת.
זה כלום,
כלום!
אבל למה אני לא מסוגלת להגיד את זה?…

שבוע אחר כך חם נורא, ואין לאף אחת כוח ללמוד מדעים בשעה שמינית.
"בואו נבקש שחרור!" אילה מכריזה.
"כן" חוי תומכת, "דחוף, החום הזה לא לעניין"
"אלישבע" אתי מתקרבת אליי, "לכי תבקשי מהסגנית שחרור בשבילנו"
"אה… אא…אני" זיעה נוטפת על המצח שלי.
אני שותקת.
"נו, אלישבע, לכי כבר!" רחלי קוראת.
"אבל—" אני מאדימה.
"מה הבעיה?" שני לא מבינה, "לאף אחת אין קשרים איתה כמוך"
אני בוהה בה לרגע אחד, ופתאום יוצא לי מהפה:
"גם לי אין קשרים איתה"
כולן משתתקות.
"הסגנית רק קראה לי, אהמ… ל… להעיר לי על משהו, וזהו" אני מוציאה את המילים במאמץ, צונחת על הכיסא.
רטובה כולי.
"אז סתם שיגענו אותך" ריקי מתקרבת.
"מסכנה. אוף. למה לא אמרת לנו מיד" גם שני מרחמת.
אני מחייכת.
בפסגה קר, פה נעים.
והפעם השלישית שלי—
לא, היא לא הייתה גלידה.

היה זה יום ככל הימים. אה, כמעט.
נכנסתי מתנשפת למשרד, נהנית ממשב רוח קריר מהמזגן. צונחת על הכיסא מול המסך היחיד שעוד נותר שחור.
"הו, שירה!" הציצה לעברי אהובי, חברתי הקרובה, "בוקר טוב! שוב הפסדת את ההסעה…" קרצה לי.
"היא הפסידה אותי", מלמלתי, מקישה שם משתמש וסיסמא.
היום ראש הצוות תודיע, על פי שיקולי ההנהלה, מי מבין הצוות הנוכחי נבחרה לעבוד על פרויקט הדגל של החברה. כולנו השתוקקנו לזה. הפרויקט צפן בחובו תוספת שעות עבודה, תוספת אתגר שכלי ותוספת בונוס לא קטן, שקרץ לי מרחוק בכל עת שהרהרתי בו.
לעניות דעתי הדלה אין כמוני מתאימה, ואפילו שמעתי לחשושים בעניין בחדרי חדרי חדרים…
אבל כעת החדר אחד, גדול ורחב, וכולן יושבות בציפייה, מביטות בשוש, ראש הצוות. שוש היא בחורה דתית, עליזה ועמוסת תלתלים, שזוג עגילים ארוך יורד תדיר על מידותיה.
"היי בנות, סופסוף זה הגיע…" הביטה בנו והגומות בלחייה העמיקו, "אז מי עוברת? אהובי שטיין ונחמי אוחיון!" הריעה, "כולנו מאחלות לכן הצלחה רבה!". כך צהלה אל תוך השקט שהשתרר בחדר. שמעתי יתוש, מזמזם לי חזק חזק באוזן, הלוואי ויכולתי למחוץ אותו כאן ועכשיו. רק שלא תחשובנה שהחלטתי למחוא להן כף.
"בהצלחה גם לכן, הבנות הנשארות. כבר מעבירה לכן את החומר של הפרויקט הבא שלנו". חתמה שוש את דבריה בקריצה והלכה לה, מותירה אותי מהורהרת. הייתי בטוחה שיש לי את כל הסיכויים. והחדרים. והבונוס, הוא קרץ לי – – –
נס גדול ששוש לא שומעת מחשבות. זה מה שהיה חסר לי. פונה חזרה למחשבי, אותו אחד שחשבתי לעזוב לזמן מה, אבל תקוותי נכזבה… נתקלת פתאום בתלתל ועגיל, מה שמציב סימן שאלה גדול על הנס ההוא שהתנחמתי בו קודם.
"תקשיבי, שירה", אומרת לי שוש בשקט. אני מקווה שהבנתם לבד שהשקט שלה די מרעיש. כמעט כמו הזבוב ההוא. "בעיקרון מאוד רצינו לקדם אותך, שתדעי. חשבנו שאת הכי מתאימה מכמה בחינות. אבל", עיניה בחנו אותי לעומק, "מנהלת הפיתוח טענה שהגיע אליה מידע שאת עכשיו בתקופה לחוצה ממש, ויש לך עומס גדול על הראש, אז הבנו שזה לא מתאים כרגע. היה חבל לנו עלייך מאוד, ועל כל מה שיכולת לתרום לפרויקט החדש, אבל את בטח יודעת", היא שתקה לרגע, "שאם לעובד יש מוטיבציה נמוכה – הדבר מהווה נזק בלתי הפיך לאיכות העבודה ולרמת התפוקה. אז בהצלחה לך, שירה, נחשוב עליך בהזדמנות". סיימה, ונעלמה. לוקחת איתה תלתל והזדמנות.

נזכרת ביום רביעי שעבר, לפני ארבעה ימים.
ישבתי בין כל חברותי לצוות וקיטרתי על העומס הרב שנוצר לי טרם בירמוץ בן בכור, במקביל להעברת דירה פתאומית שהיינו צריכים לבצע בהקדם. ובדיוק המקרר שבק חיים… אינסוף סידורים וארגונים והכנות על ראש של אישה אחת. כלומר, שלי. הכל היה דרמטי ומאיים, צבעתי את דבריי בגוונים עזים של סחרחורת וחרדה. ולא רק זה, באותו בוקר בעל הקייטרינג החליט שבסוף אין לו תיאבון להכין לנו את האירוע אז שנסתדר, במחילה. הסתדרנו, אבל מחילה?
הייתי כעוסה מאוד ושחררתי את כל הקיטור הזה ליד כל חברותיי לצוות ששהו עימי בחדר באותו זמן. ואחת מחברותיי הלכה ומכרה את הקיטור הזה להנהלה.
מי יכולה לעשות דבר כזה?
מנהלת הפיתוח הייתה כאן בישיבת הסטטוס האחרונה ביום חמישי שעבר, בצהריים. היא נורתה כמו טיל לחדר הישיבות כך שלא ניתן להניח שמישהי דיברה איתה קודם. ההיגיון אומר שמישהי תפסה אותה ביציאה ודיווחה לה על דבריי האומללים.
אהובי, נחמי, פייגי, אוסנת וציפורה. אחת מהן הלשינה, זה ברור. אבל מי?!
*
תופסת את נחמי בקפה.
"הי, נחמי, מה קורה"? החיוך שלי מתוק. עכשיו היא לא תצטרך לשים שתי כפיות סוכר כמו תמיד. "וואי איך שמחתי שנבחרת. באמת מגיע לך! זה מדהים", לוקחת כוס, כפית.
"כן, ברוך השם", עיניה נוצצות, גם אם היא עמלה להסתיר זאת. "זה הגיע משמים בדיוק בזמן הנכון. ממש כמו פנס בחשיכה", התפייטה לה. אני טומנת בכוסי גרגירים. עוד גרגירים, חשוכים.
"אבל תדעי לך", היא אומרת במין הארה כזו, משמים. "הייתי בטוחה שזו תהיה את. מעניין". היא סוחטת את מיכל המים החמים. מרתיחה.
"תגידי רגע, את הבנת עד הסוף את התדולוגיות החדשות שרוצים להכניס בשלב הבא של הפרויקט? אשמח אם תוכלי להסביר לי עוד", הצצתי בה.
"לא ממש", היא לוגמת, "פשוט באמצע הישיבה הייתי צריכה למהר אל הבן שלי, הוא פתח את הראש בחיידר, אז פספסתי את הרוב. חבל", היא צוחקת, זורקת את הכפית שלה לפח, ממאנת ליפול בפח שלי.
ובמילים אלו היא מתאדה משם. מותירה אותי עם קפה מר. בועות.
*
"אמא! אני כותבת ביומן הסודי שלי ואנשים נכנסים לי לחדר!!" צווחה בת העשרה שלי מחדרה, מסרבת להכיר בעובדה שהחדר שייך גם לשלושת אחיותיה, כן ירבו.
רציתי לצעוק לה חזרה שהיומן לא יישאר סודי אם היא תצעק אותו ככה בקול ליד החלון הפתוח, אבל במקום זה תפסתי אנש אחד שהיה בדרכו לחדרה בשנית, מצניחה אותו במרכז האמבטיה.
כשמים וקצף סביבי, חייגתי לאהובי. "איזה יופי שאת מתקשרת, שירה!" היא אומרת, "באמת רציתי להגיד לך משהו שלא היה נעים לי לספר לך אותו קודם. אני… דיברתי עליך עם המנהלת פיתוח ביום חמישי…"
בראוו! נמצאה האבידה. מבצע הבילוש מגיע לסיומו!
"אמרתי לה שלדעתי זה יהיה פספוס אמיתי אם לא ייקחו אותך לפרויקט הזה, ושאת יכולה להזניק אותו צעד קדימה". הטלפון כמעט נופל לי לקצף.
"ותראי מה זה, בסוף היא בחרה אותי. אין לי מושג למה. אני מקווה שהם לא עשו טעו – – -" קול נפץ אדיר שבקע מצידו השני של הטלפון היכה באוזניי, מספר לי שהאנשים הקטנים של אהובי לא פחות שובבים מזה שמונח עכשיו מולי באמבט. שברו לה את הוויטרינה, מסכנה. ניתקתי.
וכך נשארתי לי עם טלפון ביד, קול נפץ מהדהד והמון בועות.
*
אסנת בכלל לא שמעה את מה שדיברתי.
היא הייתה שקועה עמוק בהעלאה לProduction, מרוכזת כולה. מסכנה, לא הבינה מה אני רוצה ממנה בכל הגישושים שלי. היא כזו טובה ועדינה.
עוד שם יורד מהרשימה שלי. הלאה.
*
ציפורה התקשרה להזהיר אותי שנראה לה מישהי העבירה את דבריי להנהלה, אחרת אין סיבה אחרת למה לא נבחרתי. וכדאי מאוד לבדוק מי זאת.
מיד התחמשתי בחושי הבלשי וטענתי בתמימות שאין לי זמן לבילושים בדיוק מהסיבות עליהן קיטרתי אז. ציפורה מיד נזעקה להגנתה ובידה לפחות שמונה עשרה סיבות מדוע קריטי לחשוף את המדליפה. זה לתועלת, ותדעי לא לעזור לה יותר, ולא תשלחי לה בטעות עוגה לאיזו שמחה שלה, ותדעי להזהר, וכולן תדענה להיזהר. הנה יצא המרצע מן השק. ציפורה דואגת לעורה היא, שתדע להבא לצחוק על הסלנג החדש של שוש ליד האוזניים הנכונות.
ארזתי מהר מרצע בתוך שק, מסיימת את השיחה. שם נוסף נמחק.
מנסה ליצור קשר עם פייגי, האחרונה. לא עונה לי. שומטת שפופרת, עייפה. עוצמת עיניים.
תחשבי חזק. אני שומעת קול בתוכי. אולי המדליפה התכוונה לטובתך?
לטובתי?! איך בדיוק? היא רצתה את המשרה לעצמה!
תחשבי טוב.
נושמת עמוק. מדמיינת את פייגי מקשיבה לדבריי הדרמטיים, מתכווצת מרחמים. בסיום הישיבה המנהלת עוברת לידה ומחליטה לשאול אותה כמה שאלות. פייגי מכריחה את עצמה לרמוז לה על מצבי הלחוץ. פונה משם ובליבה וי ענק על סיוע לחברה ללא ידיעתה, בהעברת מסר רגיש ונפיץ בצורה עדינה. כמו מתן בסתר.
כמו חסד של אמת, אני מתמרדת לרגע. ננערת שוב. והיא הלכה הביתה בתחושה מתוקה של מעשה נכון. אולי, אולי היא באמת התכוונה לטוב?
*
מחייגת שוב. פתאום מבזיק בי זיכרון. פייגי רצה כחץ מקשת אל היציאה, עשרים שניות לאחר סיום הישיבה. זו לא היא.
מנתקת מהר, מאדה רשימה. מותשת.

אף פעם לא וויתרתי כל כך מהר. גם לא כשבנות כיתתי איימו לבולעני חיים אחרי שנענשו כולן בבוחן מקיף בשל מעשיי. וגם עכשיו אני לא הולכת לעשות זאת.
משיגה את המספר האישי של מנהלת הפיתוח בעורמה, מחייגת בלב הולם.
"שלום, מדברת שירה. מה שלומך? הבנתי שבאמת אתם סבורים שאני בתקופה לחוצה… אני אהמממ… נראה לי שמדובר בטעות…" מתפתלת במילותיי.
שתיקה מתפלאת עולה מן הקו. "אבל, שירה", היא אומרת. "שמעתי זאת ממך במו אוזניי. הגעתי למשרד ביום רביעי, עברתי ליד החדר שלכן וזה מה ששמעתי. זה היה נשמע נורא, באמת. מצאתם כבר מקרר חדש יד שניה? חשבתי אולי לעשות לך מגבית. איך אתם קוראים לזה? מצ'ינג?"
הסמקתי כעגבניה בשלה. מרגישה כמו בתוך בועה. סיימתי את השיחה בכמה מילמולים, מאובנת.
שמעתי זאת ממך. במו. אוזניי. ואני חשבתי על אוזניים אחרות…
התיישבתי על הספה, עדיין הלומה.
תהיו מכבדים זה את זה, עלו בי פתאום המילים.
מה אני מבקש מכם.
…והיו הן חמש חברות אמת, והייתי אני למולן, מטילה בהן כתם. בעצמי.
היא הבריקה מולי, עגולה ונוצצת. מתפוגגת.
בועה.

תאום מול תהום/מיכל ועקנין.
"איך זה אמא?" טובה הרימה את עיניה ממכונת התפירה . מאיר עמד שם אוחז בחולצה שחורה עם כפתורי זהב  זוהרים "אלגנטי אה? " בתור פרמדיק של מד"א זה יופי של חולצה. אבל אתה האח של הכלה. מאיר.

"יפה מאד. " אמרה טובה בחיוך מתעלמת מעיניה הקמות של רותי.

מאיר חייך חיוך זעיר שנמחק מיד.

"מה זה?" הצביע אל ערמות המחלצות.

"אני עושה מכפלות לשמלות של רותי . אלו בגדים לשבע ברכות. מרגש אה?"

"אני אראה מתי אני אגיע לחתונה. יש לי יום ארוך בעבודה ביום ראשון" החולצה נכנסה לשקית.

"תעשה השתדלות מאיר." טובה הפסיקה את טרטור המכונה והביטה עמוק בעיניו החומות " רותי מאד תפגע אם תאחר נכון? תאום זה תאום" סימנה לרותי למחוק את הפה העקום ולהפיק הגה כלשהוא.

"תפסיד את התמונות הראשונות מאיר." אמרה רותי . וניערה שמלה חגיגית כמו מנסה להסיר לכלוך  בלתי נראה.

"בטוח שלא תצטערי רותי. אני לא אהיה חסר לך בתמונות הראשונות. מפ'טיח לך" גיחך מאיר גיחוך מר.

"חס וחלילה מאיר. שהתאום שלי יאחר?  התמונה המשפחתית לא תהיה מושלמת בלעדיך. " רותי התעלתה על עצמה.

"הכי מושלמת בלעדי"  שוב גיחוך מכמיר.

שתקה. כבדו המילים על שפתותיה.

למה אתה חושב שאתה מיותר מאיר שלי? אתה חשוב לנו. לא משנה באיזה חולצה תגיע העיקר שתגיע ותרגיש חלק. אנחנו לא מתביישים בך מאיר שמעת? כולנו? טובה תדייקי. יש כאן אנשים שמתביישים בו מאד.

מאיר יצא .

שמעה אותו מתעסק בסירים על הכיריים. מחפש חום. מחפש בית. רעש התפירה התהפך באוזניה למצעד תופים רעשני. מלווה בסירים מחבתות. סכינים.

"אמא. בבקשה. את לא יכולה להגיד לו שילבש חולצה קצת יותר נורמלית? לא ביקשתי לבנה. לכל הפחות בז' שמנת אפילו מוקה. אבל  למה השחור הזה? " שמעה את רותי מקטרת בתוך רעש התופים. מוסיפה עשן לחגיגה "למה דחוף לו להיות בולט? כמו איזה… כתם שחור"   עכשיו רותי תתחיל עם הדימויים שלה.

רותי. רותי. די. עצמה עיניים מסוחררת מהקולות. מהמראות.

"רותי. את רוצה שמאיר לא יגיע לחתונה?" ויש לו רקורד מרשים של החרמת אירועים.

"חס וחלילה"

"אז תקבלי אותו איך שהוא. "

"אבל למה דחוף לו להיות כמו איזה .. כושי בין לבנים. כמו מצורע בין בריאים…" שתהיה בריאה רותי הזאת. הנה זה הגיע.

" הוא רוצה את הביטוי שלו. הוא כ"כ חסר בטחון. אנחנו כאן כדי לעטוף אותו ולקבל אותו.  אם לא אנחנו מי ייתן לו כתף ואהבה? " ואת התאומה שלו רותי. שכחת ?

"נכון." הנהנה צמתה הבהירה של רותי. "אבל זה קשה לי. אני מבינה בשכל. אבל  מתחשק לי להגיד לו לפחות בחתונה של התאומה שלך. תעשה טובה תראה נורמלי אל תעשה לי בושות." אויש. המכונה הזאת ממש  גונחת וחורקת.  " ראית את משפחת גרינבוים? שם אין שום בעיות כאלו. הכל נוצץ ללא רבב כולם תפוחים רעננים ובריאים "

"רותילה. משפחת גרינבוים בחרה אותך. ושמחה בך. מאיר לא מעלה ולא מוריד. תאמיני לי"

"הלוואי. בכל אופן הוא התאום שלי. " נאנחה כמו זקנה בבית אבות. תוך שהיא מקפלת בקפידה שמלה ורדרדה.

טובה הביטה אל ערמת הבגדים  הנוצצת. מרגישה ככביסה מקומטת לידה.

יצאה למטבח. מאיר כבר לא היה שם. התאדה. שקט פתאומי זעק לה באוזניים. מחריש.

על השיש היה פתק תכול מקומט והכתב המרושל של מאיר זעק לאוזניה:

"שרותי לא תדאג. אני לא מתכוון להגיע לחתונה שלה.

לא רוצה להראות כמו מצורע בין בריאים.

 שיהיה לה מזל טוב ולבריאות.

 התפוח הרקוב מאיר"

"לא. לא . בבקשה. "  צנחה על כסא מזדמן. המטבח הסתחרר מולה. מאיים להפיל את תכולת הארונות על גבה הדואב.

"אמא מה קרה?" מאיפה צצה  פתאום רותי? "את נראית נורא. את בסדר?" הפתק צנח מידה בלי רשות. מלשין ארור.

רותי הרימה את  הפתק והחווירה . "אז הוא שמע אותי?" לחשה. התיישבה על הרצפה מקום נפילת הפתק. ושתקה. שקט ארוך ומפחיד מדי.

"יהיה טוב רותילה. " הצליחה טובה לפלוט בנימה בלתי משכנעת . וזה כנראה גרם לרותי לצאת מהקיפאון  ולהתייפח חרישית. אט אט הפך הבכי להיסטרי.

"די רותי. תירגעי" "מאיר שמע שאמרתי…"יבבות בכי דחסו את המטבח באדים רעילים. טובה התקשתה לנשום.

"די רותי .אל תקחי ללב. אנחנו נסדר את זה" איך? רק ד' יודע . להעביר את חוק הגיוס כבר יהיה יותר קל.

" מאיר נפגע . לא התכוונתי שישמע בכלל.  לא מסוגלת לחשוב שהוא לא יהיה בחתונה שלי בגללי… " גם אני לא.

"יהיה בסדר רותי. יש לך פגישה עם הפאנית עוד חצי שעה לכי להתארגן." שפופה פסעה רותי אל החדר.  כמו בלון וורוד מפוצץ על הריצפה.

נשארה לבד עם הפתק והאותיות הרועדות. 'התפוח הרקוב. מאיר.' האותיות הרועדות לעגו לדמעותיה. אם מאיר החליט ועוד כתב והוסיף חתימה גם דחפור לא יזיז אותו .  אני מכירה אותו. חבל על דמעותיה של רותי. שתנתב אותן לתפילה על דורות ההמשך. מאיר התאום שלה לא יבוא לחתונה.

נשארה במטבח עם הפתק התכול ומפלצת הכעס התפרצה. חשה את ציפורני הכעס ננעצות בליבה בהנאה סדיסטית.

למה רותי היתה חייבת כך להתבטא?  וזו לא פעם הראשונה שרותי המוכשרת והמוצלחת משדרת בושה ובוז למאיר התאום שלה. לא להאמין כמה הם היו קרובים כשהם היו קטנים וכעת כזאת מן תהום פעורה ביניהם.

למה היא לא חומלת עליו? למה היא לא מכילה את השוני,  הקושי שלו? תמיד היא היתה כזאת, חיה את החברה את ה'מה יגידו.' ולא רק היא.

אי.  צביטת לב כואבת ומושתקת. מציצת בלחש.

גם גבריאל מתקשה להכיל את השוני הזה. מתבייש במאיר. בבן היקיר שלו.  בלי מילים רק במבטים. מתקשה ללכת איתו לישיבה בה מלמד ואפילו לבית הכנסת השכונתי מעדיף לברוח מהמבטים. מההשוואות.

ומאיר מרגיש את זה. תפוח רקוב קרא לעצמו. ילד אומלל שלי.

אי. כאב פיזי עוצמתי פילח את ליבה.

"רותי. תקראי דחוף לאבא. " לחשה . מבינה שרותי מתייחדת כעת עם ים דמעותיה.

זחלה לעבר הטלפון לוחצת לעזרה.

***

"טובה? את בסדר? " גבריאל רכן לעברה בצורה מוזרה.

"אוי גבריאל." טוב שחזר היום  מהר מהשיעור "כואב לי . מה המכשירים האלו? יש לרותי תור לפאנית…" ניסתה להתרומם.

"טובה. תירגעי הכל בסדר" מחייך גבריאל חיוך חיוור. מוזר.

"רגע. איפה אני?"

"את בבית חולים."

"אני? " התרוממה. מישרת את המטפחת.

"היה לך אירוע לבבי קל. אבל עכשיו  ברוך ד' הכל בסדר. המדדים מצוינים . מאיר היה הראשון להעניק לך עזרה"

"אמא את בסדר?" ראתה פתאום את בלוריתו של מאיר מעליה.

" מאיר ממש הציל אותך" גבריאל טפח על כתפו של מאיר.

"הייתי ליד הבית כשקיבלתי הודעה על אשה צעירה שהתמוטטה. לא האמנתי שזאת אמא"

"ממש כל המציל נפש אחת מישראל…" אמר גבריאל בקול משונה והשתעל לפתע.

מאיר הצטרף לשיעול .

טובה החלה לדמוע. "ואיפה רותי?"

גבריאל ומאיר הרצינו באחת. "היא כבר מגיעה. שומרת כעת על הקטנים"

"מה יהיה עם החתונה? לא סיימנו הכל" צנחה לכרית.

"הכל יהיה בסדר. את תנוחי. החתונה תהיה בזמן עם אמא בריאה שמחה ורגועה" גבריאל אמר בטון חגיגי משהו . כנראה לא מעודכן בחולצה השחורה ובהשלכותיה המלבבות.

" אמא " התקרב אליה מאיר "א… אני חייב לזוז" שוב ניער את מכנס הג'ינס הקרוע. מתקשה לזוז "אבא איתך…  אני אבוא שוב בסדר?"

"אשריך מאיר" גבריאל  לחץ את ידו בחום עם עיניים מבריקות מדי.

"תודה מאיר מלאך טהור שלי"  מאיר הסתובב לרגע. מביט באמו במבט של ילד "מאיר מלאך טהור שלי" לחשה שוב ועצמה עיניים בלאות.

***

נעימת החופה החלה להתנגן. קורעת בה מיתר. מביטה ברותי המלכותית . חוט של חן וחסד משוך על פניה רק היא מזהה על פניה את  קווי המתאר של הכאב.

מישהי הגישה לה לפיד בוער. "שיהיה במזל טוב." התרוממה. מנסה לעכל את החלום.  "אמא. הוא באמת לא בא" זאת הפעם המאה שאומרת לה את זה רותי היום.  אוחזת את ידה של רותי ברכות פוסעת לעבר החופה.

"תתפללי על העתיד שלכם. על דורות ישרים ומבורכים" לחשה. "מי האמין שבוע שעבר שאני אזכה ללוות אותך לחופה?" רותי הנהנה   "זה באמת נס. אבל למה הוא לא בא? אני כתבתי לו המון מכתבים. שלחתי לו שליחים" דמעה רותי. "קשה לו הוא בטח גם כאוב וקרוע. תסלחי לו" ושגם הוא יסלח לך.

"אולי הייתי תאומה מלחיצה מדי. מה הוא אשם שהוא נולד איתי?" מה נתק של שבוע יכול לחולל? מעולם לא שמעה את רותי פותחת את הפצע המדמם הזה.   "רותי. השמיים כעת פתוחים תתפללי"

החופה הסתיימה . רותי שלחה אליה חיוך אוהב וקורן. "זה הזמן שלך לשמוח רותי" ניסתה ללחוש לה.  רותי שוב חייכה חיוך עננים קסום.

מבעד למסך הדמעות ראתה את הזוג המאושר נכנס לחדר הייחוד.  הדלת נסגרה בנקישה צופנת  אושר.

הצפינה אנחה. דוחקת אותה הצידה כעת.

*

"מזל טוב! " גברת פליישמן חיבקה אותה   "שתזכו לראות רק נחת מהזוג "

"אמן" הסתובבה לרגע נעתקת למקומה.

"אמא." הוא עמד שם לצד המחיצה החומה כאילו היה שם מאז ומעולם.

"מאיר!" אז באת?"   רצה לקראתו.

"באתי בשבילך אמא. מזל טוב"

" מזל טוב. מאיר מלאך טהור שלי"

שוב חשה מישהי לצידה אוחזת בידה ומטלטלת בעוז.

מסובבת את ראשה הוא עדין שם. נשען על המחיצה בחולצה שחורה ודמעות שקופות.

היא בוכה ודומעת מהנהנת למברכת הנרגשת. שממשיכה להרעיף ברכות .

"תודה מאיר מלאך טהור של אמא." לחשה לכיוון הנער המתרחק.

***

אף פעם אין הפתעות מטלטלות במעטפות.

ולמרות זאת הן נפתחות בלב נרגש ותקווה סמויה.

"מה זה?" שאל המחותן והוציא מעטפה שמנה. חריגה. "מוזר, לא כתוב ממי זה"

במעטפה נחה בשלווה ערמת שטרות מגוהצים מלופפים בגומיית גומי חומה.

ותפוח נגוס בתוך שקית אוכל.

שער נפתח בנמל

האניה עגנה במים העמוקים. ר' ברוך חגר את גארטל המשי מחדש, נרגש הוא שואף לקרבו ניחוחות מרוממים. הוא פונה עם משפחתו הצעירה לכוון החבלים, נאחז בהם ברעד לוהט. יורד לסירת המשוטים המתנדנדת על הגלים. קריאות המלחים נשמעות ברקע, מתערבבות עם הצעקות הנרגשות של הנוסעים שעודם על האניה. הגלים מטיחים עצמם אל הסירה בדיוק כשכף רגלו נוחתת עליה, גורמים לו להתנודד מעט.
זמר טשורטקובאי פורץ מפיו, סוחף איתו את היושבים בקרבתו. ניחוחם החריף של מי הים מתערב בריח הזיעה הבלתי נסבל, אך דבר אינו נוגע אליו. הוא מוחה דמעות געגוע לרבו, האדמו"ר מטשורטקוב, יודע כי מקיים הוא "שמאל שהוא ימין". בפולין היה לו גן עדן רוחני, גם גשמי, ואילו הארץ הינה בחורף ימיה, עדיין ללא פירות נראים לעין.
הם מגיעים לחוף, מיטלטליהם לצידם. ר' ברוך, משתטח על האבנים, מנשק אותן בדחילו ורחימו. הוא מתרומם, יודע את אשר לפניו. את הסרטיפיקט זכה לקבל מההסתדרות לאחר שדובר כי יעבד את שדותיהם בחיפה. עם פרנסה הוא מסודר, ברצות הבורא. גם בית וכל הנדרש לקיומו יש לו.
הם מתחילים לפסוע למשרדי הסוכנות בנמל. פקידי המנדט והסוכנות ממתינים להם במבנים מאובקים, רוצים לבדוק את הניירות, להחתים אותם. רגליהם עודן חשות את תנועת הגלים, אך בידו הלחם והחמאה לילדיו; ניירות המפנים אותו לחיפה האדומה, אל השדות הירוקים. לעבר עמל פיזי עם ביטחון כלכלי.
פסיעות ראשונות על הארץ, וכמו משום מקום מתקרב אליו יהודי בעל צורה. כתפיו שמוטות מעט, זקנו ההדור צח כצמר, פניו קורנות. ר' ברוך מפנה את ראשו, כשהמבוגר פונה אליו בזו הלשון: "ר' איד, אם אתה רוצה ערליכע קינדער, קח את רגליך ופנה ישר למאה שערים. לא לכל מקום אחר", והולך.
מה? ערליכע קינדער? זה לא כך בכל הארץ? הרהורון קט חלף במוחו, אך מיד ידע את אשר יעשה.
דממה צועקת מחרישה את שאון הנמל. מילותיו של הזקן מהדהדות בליבו. מתכופף לתיק היד, נוטל את ניירות השובע הלבנים. ידיו היציבות קורעות אותם. לרוחב. לאורך. לרוחב. זה הכל. חיים שלמה, קולט את הרגע, נוטל פיסת נייר שנשרה, מכניס לכיס מכנסיו. הרבנית בת שבע מעגלת שפתיה לחיוך. ה' הוא הזן ומפרנס לכל, מביצי כינים עד קרני ראמים, ולילדיו – פקדונות שהעניק לה – הוא לא ידאג? היא לוקחת נשימה עמוקה, דמעת אושר בקצה העין. ר' ברוך, רכוס בקפוטה ארוכה עשויה אלפקה, מסדר את כובע ההמבורג רחב השולים שלראשו. הוא פוסע זקוף גו, משפחתו לצידו. הוא מתבונן בהם, יודע שבזה הרגע מנע מהם, אולי, ביטחון כלכלי, אך הציל את נפשם. הם נזהרים לא להיתקל בנושאי משאות ערביים או בפקידים בריטיים זעופים לבושי חאקי.חיים שלמה, תשעה אביבים חלפו מיום שנולד, אחראי על תיבת כלי הכסף, אלו שעברו בירושה מסב סבו. שם גם נמצאת קופסת הטבק מכסף שהעניק לו רבו. ר' ברוך אינו מוותר על שמירת תיבות העץ הכבדות עם ספרי הקודש, קרוב לליבו. הם פוסעים על הרציף המאובק.
הוא עוקף בנחישות את משרדי הסוכנות, מוותר על הרכבת המנדטורית ופונה לדיליז'נס. שמש קיצית חמה יוקדת עליהם, מאדימה לחיים. חיים שלמה תופס את ארגז העץ בחוזקה, מוודא שהוא נעול היטב. הוא מרים אותו לעגלה, מערים אותו על ארגזים שאביו כבר הספיק להניח. הם עולים על העגלה העמוסה, הצפופה. מתיישבים על ספסלי העץ הנוקשים, חלקם על הארגזים. אבק לבן פוגש בבגדיהם המסודרים. הרכב מפנה אליו את ראשו, כשר' ברוך אומר לו: "אדוני, אבקש שתיקח אותנו למאה שערים, במטותא". צליפת השוט משיבה לו בחיוב. הוא לוקח את בניו, נחמיה וחיים שלמה, מושיב אותו לצידו, והם חוזרים על הסוגיה אותה למדו יחד, באניה. הם שוכחים עולם ומלואו. הקטן יושב על הארגז, צופה בהם מהופנט. אינו שומע את נחירות הסוסים ולא את אבק הדרכים הנושב מולם, מחניק את האויר. זוגתו, הרבנית בת שבע נוטלת מימיה, מביאה לילד הקטן. הוא לוגם בלי שימת לב, מרותק לאביו.

העגלה מתמרנת בין הסמטאות, עוצרת במאה שערים. מחצרות סמוכים מתערבים ניחוחות געפילטע פיש עם אדי מרק עוף חמים. יורדים במדרגות, נסחבים על טפם עם המזוודות. שערי השכונה הוותיקה מזמינים אותם בקריאות צהלה של ילדים משחקים. לשונם יבשה; עיניהם לחות. נשימתם מתקצרת מול היופי היהודי הנגלה לעיניהם. ר' ברוך עדיין אינו יודע אנה פניו מועדות. היכן יתגוררו? פרנסה מה תהא עליה? מאום, והוא אינו טרוד. הוא כבר זכה. שמירה על רוחניות צאצאיו היא הדבר הנכון לעשות. אין לו התלבטות קלה.
פונים לבית המדרש טשורטקוב עם החבילות, עם הילדים, עם החול הדוקר בבגדים. ר' ברוך נכנס לתפילת מנחה, קולו עולה והוא נמצא בעולם משלו. הוא מסיים את התפילה המשתפכת, נוחת לפלנטה אחרת. סביבו מתקבצים חסידים, רוצים לשמוע דבר תורה מרבם האהוב. אשתו הצדקנית, בת שבע, מזיזה עניינים; אינה מהרהרת עוד בחלום על הבית הגדול טובל בשדה פירות. עד שהוא שב, סמוק ועם ניצוצות בעיניו, כבר יש להם דירה בבניין בית הכנסת, תמורת הגשת תה למתפללים וללומדים. היא מניחה את הכלים בארונות המטבח, פותחת את החלון הקטן לאור דליל ולאויר צלול כיין. לא מרשה לעצמה להתמקם, ומיד מכינה תה למתפללים. בודקת כמה סוכר כל אחד צריך, ומערבבת עד להמסה מלאה.

כמה ימי חסד חולפים ביעף, כשבשעת ערב מוקדמת מהדהדות נקישות גסות על מפתן הבית. מזוזת הבית נרעדת, כמעט נעקרת ממקומה. חיים שלמה פותח את הדלת, מוביל את רעמות השיער לקיטונו של אביו. ריח סיגריות כבד עומד באויר, מחניק את המקום הצר מלכתחילה. חיים שלמה עומד בצד, חושש, לצידו מופיע נחמיה, ידיו קרות. את מי הכניס לאבא… קריאותיהם הקולניות מגבירות לו את הדופק כמו גשם זלעפות על גג פח. זיעה מכסה את פניו, ידיו הרועדות מתאגרפות.
הוא מבחין בגבוה משתוחח מעט, פונה לר' ברוך: "בחיפה מוכנה לך דירה רחבת ידיים, גג רעפים חום. השדות ממתינים שם לידיים שלך. מה עם מצוות התלויות בארץ?" – יודע משהו, הבחור. "תראה באיזה חדרון עלוב אתה גר היום, טיח מתקלף. הכנו לך מזווה מלא באוכל. מקווה שאתה מבין מה המצב בארץ. בירושלים תאלץ לעמול קשה בשביל מעט תפוחי אדמה. תרחם על אשתך, על הילדים".
"צודק. אני מרחם על הילדים שלי. זו הסיבה שפניתי לגור כאן. אני רוצה ערליכע קינדער, ילדים שעושים את רצון קונם בשמחה", עיניו בורקות, מבהיקות. "הלחם של חיפה הוא ציאניד לנשמה. לא היית מצפה ממני להרוג אותם. נכון? גם לא את נשמתם".
הם עומדים זה מול זה. ר' ברוך מסדר את זקנו המטופח, רוכס את מעילו. "סיכמנו משהו, ברוך. אתה חייב לעמוד בדיבורך" – אחד שם שקט, אך לחשו ארסי. המבט הקר והציני של חברו מנסה לצוות, לשווא. חיים שלמה מתאפק, אף שמשתוקק הוא למחות על הפניה המזלזלת של אנשי הסוכנות לאביו, ללא תואר וללא כבוד. ר' ברוך? ר' ברוך שליו. פניו קורנות, רגועות. ידיו הקמוצות של חיים שלמה נפתחות אט אט. אזנו עודנה מחודדת והקולות מגיעים עדיה.
"חייב? אני חייב דבר אחד. ורוצה. לעשות רצון קוני. בחיפה אין לי חיידר לילדים. שמירה על צביונם הרוחני חשובה לי מכל דבר אחר".
הם פוסעים בכבדות, סוגרים אחריהם את הדלת בשתיקה מכבדת. נחמיה פותח חלון, מאוורר את עשן הסיגריות המחניק. חיים שלמה מלטף את אבני הבית, ניגש לאביו. הרבנית בת שבע פונה עם מגש כוסות תה לכיוון בית המדרש. חוזרת, ומחליפה תנועת עיניים עם ר' ברוך. נוטלת את כוסות הזכוכית המוכתמות, מקרצפת אותן בחוזקה. ר' ברוך אינו צריך לומר עוד מילה. תחושת ניצחון מפעמת בו. שאון הלומדים נשמע מבית המדרש הסמוך, מסמל את השער לעולם בו הוא חפץ לראות את צאצאיו. ניגון הגמרא משתלב עם פעימות ליבו הגואות. חיים שלמה מביט באביו, חשקת התורה מציפה אותו.

שמים כהים נפרשים למולו, מרופדים בצבא כוכבים נוצץ. דומיה מאושרת נושבת בבית. האיש הדור הפנים מהנמל עולה בזכרונו, דבריו פועמים בו באמת מוצקה. הנייר שקרע זוהר מול עיניו. ילדים מפטפטים בחוץ, קולות דיבורם האידישאי מוכיח לו את נכונות הצעד. ללא ספק, הגיע למקום הנכון. הוא מביט בילדיו הנמים. תפילה עולה בו, חש שערי שמים פתוחים.

עד שיבוא יעל צור

שעת דמדומים.
השמש נאבקת עם שאריות הלילה.
העולם שקט. שקט כל כך שעדינה שומעת את קולה הלוחש כצפירת טרום שבת.
פיה ממלמל שוב ושוב. עיניה מאיימות להיעצם, מייחלות להסתתר מתחת לשמיכה החמה.
לא.
פוקחת עין, מצלילה מבט, ממשיכה. "פתחי לי אחותי, יונתי תמתי. שראשי נמלא טל, קווצתי רסיסי לילה.." פרק חמישי. עוד מעט גומרים.
אלוקים. תפתח לי. תפתח לי את הדלת שסגורה כבר שלוש שנים. תפתח לי שערים לעולם של שמחה.
השמש נצחה בסוף, כמו תמיד. אור כתמתם השתלט אט אט על שחור הרקיע. היא סיימה.
סגולה בדוקה, אמרה אתמול דודה צילה בבר מצווה המשפחתית. ונכון שחזרה מאוחר, ויש מחר עבודה, אבל צריך חתן. וזו סגולה בדוקה. עלות השחר זה שעת רצון. תגידי שיר השירים והוא יבא.
בינתיים באה השינה.
***
מכירות את אלו שגמרו ראשונות את ההכתבה בכיתה א', התקבלו ראשונות לסמינר בכיתה ח' והיו ראשונות למצוא עבודה כשסיימו סמינר?
אם לא, תכירו. עדינה. בכורה, מתכנתת אלופה, לוק מטופטפ. המילה האחרונה. כלומר, הראשונה.
ורווקה.
כולם אומרים שאני עוד צעירה ואין מה להילחץ. אני לחוצה.
האוטובוס כבר מגיע לבנייני החברה. עוד יום עבודה. פיהוק חצוף נמלט לי בלי רשות. מביטה בעצמי, מודה.
אני עייפה.
קמתי באמצע הלילה, אמרתי את כל שיר השירים. כי דודה צילה. וצריך חתן.
כמה אפשר עוד לחכות? להמשיך עוד יום ועוד יום ברוטינה קבועה. ברטינה שבורה. השם, אני גם רוצה להתחתן. ונמאס לי לחכות בתחנה, עד שהאוטובוס יגיע.
נכנסת בשערי המגדל היוקרתי, כמה רציתי את העבודה הזו. וכמה יהירה הייתי, בטוחה שאני אקבל אותה. בינינו, צדקתי. קבלתי אותה.
לכן אני לא יודעת לחכות. יושבת על קוצים. ילדה גדולה, מעולם לא חכתה בתורות של החיים, מתיישבת פתאום בספסל ההמתנה. מחכה שיקריאו את המספר שלה. ואין לה מושג איפה אוחזים. כמה זמן תצפה.
מרימי כבר בפינת העבודה הקבועה שלה. אני מסיטה כסא. ומחשבות. כפתור חלק נלחץ, המחשב נדלק, מוכן ליום עבודה נוסף.
אחרי כמה שעות מרימי כבר לא מתאפקת. שואלת מה קרה. אם נרשמתי לסדנת פיהוקים או שמדובר בסגולה חדשה.
דווקא כן, אני מעדכנת אותה. היא בשוק. מספרת בטון זהיר וחשדן שלא שמעה על סגולה של פיהוק כל עשר דקות.
אני צוחקת, בעל כורחי. למרות שבא לי לבכות עכשיו. מגלה לה על סגולה חדשה, אמירת שיר השירים בעלות השחר למשך ארבעים יום.
היא מכחכחת. לא אומרת כלום. גם אני לא. ככה מתחיל שקט מביך, ככה נמשך עד השעה ארבע.
אם הייתי ילדה קטנה הייתי רוקעת חזק ברגליים, אומרת שזה לא הוגן. היא לא יכולה לכחכח! לא כשיש לה יחידה משלה, יפה ומטופחת.
בסוף היום היא שוברת שתיקה, מתוודה שבעלה, ויואו איזה צליל מטפס לה בגרון כשהיא הוגה את המילה הזו, מתסיס אותי. בעלה אמר שיש כזאת סגולה, ולא נעים לו לומר אבל זה עובד בעמידה.
בעמידה? לעמוד כל יום במשך עשר דקות בעלות השחר כשאני קורעת את עצמי מהמיטה?
אבל בעלה אמר. וזה חייב לעבוד הפעם. אני כבר לא נושמת. ידעתם שהמתנה היא מתישה כל כך?
***
עיתון מציץ אלי מתיבת הדואר. גוטרמן.
כאב מעקצץ ביד שמושכת קובץ דפים מהודק. מתי אזכה לקבל שם משלי. עולה הבייתה. אמא בבית, שואלת איך היה.
ואין איש שישאל.
הדפים עוברים לי בין האצבעות. מכירת בגדים. עדכון על שעות פתיחה בלשכת העירייה. חנות חדשה ברחוב הסופרים. נסיעה לעמוקה ביום חמישי.
נסיעה לעמוקה!
אני כבר ביום העשירי של הסגולה, והיא תעבוד, אני בטוחה. אבל יום חמישי ראש חודש. ויש סגולה כזאת, משהי אמרה אותה פעם.
אני חייבת להזיז עניניים. אתמול חגגתי שלוש שנים לרווקות. מיד אחרי שבועות התחלתי, זוכרת את התאריך, את החיוך של אבא ואמא, את הגאווה שלי. הבטחון. שבועיים למודעת מאורסים.
אי אפשר להמתין מנגד, לחכות לים שייקרע. צריך לעשות משהו.
ספרות מחוספסות נמעכות תחת אצבעותי, קול אדיב עונה. מאשרת הגעה. יוצאים בחמש, להספיק תפילת שחרית בעלות השחר בדיוק. אין ברירה, אני אעמוד באוטובוס. קול אדיב אומר שהנסיעה מיועדת לנשים בלבד.
אין התחמקות מלעמוד. ארוכה הדרך לשידוך, וכואבת.
***
קוראים לה יהודית. היא בת עשרים וחמש. גם היא מחכה לזיווג שלה, נסעה היום להתפלל.
חמודה הבחורה שיושבת לידי בנסיעה. מספרת בקלילות מדהימה על הגיל, על ההמתנה.
מחלון מלא טביעות ידיים ניבט אלי הייקום שבחוץ. קסום מאור ירח בהיר. אנשים ישנים עכשיו, ורק אנחנו נוסעות. אוטובוס מלא בנשים ובנות.
עשרה לארבע. אני נעמדת, מספקת חומר מידע למי שסביבי. אולי מהם יגיע החתן.
ארבע וחצי. מניחה ראש על משענת מרופדת. עוצמת עין עייפה. שוקעת בעולם שכולו חלומות. בהם יש לי שמלה לבנה. ודמות מטושטשת. וחלום. הגשמה.
פותחת עין מנומנמת, השעה חמש.
הבחורה לידי מאותת משהו. מה היא רוצה, לא רואה שאני ישנה? היא רואה. בגלל זה היא מנערת אותי עכשיו, מצמידה פה לאוזן מסבירה בתוך בליל הצעקות שהמנוע עולה באש.
עולה באש?
שתי שניות ואני כבר שועטת עם כולן לדלת אחורית. צווחות אימים, היסטריה שרק בנות יודעות לייצר. עשרים שניות ואני למטה, תוהה אם הדקה האחרונה הייתה חלק מחלום רע או מציאות.
צובטת בעדינות לחי רכה, מרגישה את האצבעות תופסות את העור, משאירות עקצוץ קל. זו מציאות.
כולן הצליחו לרדת בזמן. אנחנו מתרחקות מכלי הרכב הבוער. מביטות סביב.
קולטות פתאום איפה אנחנו.
ביער צפת. בראש ההר המוביל על העמק על שמו נקרא המקום עמוקה.
לא.
זה אומר שאין לנו לאן ללכת עכשיו. והשעה חמש. אף אחד לא יבוא לחלץ אותנו.
"אנחנו לא בסכנת נפשות" מסבירה המארגנת, מרגיעה את כולם. מבטיחה להשיג אוטובוס חילופי.
היא רק בן אדם. וגם הנהגים הם כאלה, ואף אחד מהבודדים שענו לשיחה לא מסכים לבא עכשיו ליער.
מישהו בשם חגי מתנדב בסוף. מעדכן שייקח לו שעה.
שעה!
אנחנו לא נספיק עלות השחר אצל רבי יונתן בן עוזיאל. הלך על הסגולה.
מתיישבת על אדמה תחוחה, מכניסה ראש בין כפות ידיים חלקות, חפות מקמטים. לחכות שעה! רציתי כבר להגיע לעמק, לשפוך שיח. למה לעצור עכשיו, להמתין?
סופרת את הדקות. עוצמת עיניים אולי הם יעברו מהר יותר. פוקחת. עברו רק חמש. לא יכולה. נמאס לי.
מחפשת את יהודית, מוצאת אותן מאחורי עץ רחב ממדים, חוסות בין עליו הרכים. אני שומעת מנגינה?
אישה צעירה בעלת תווי פנים עדינים יושבת ברגליים משוכלות וחליל צד בין שפתיה. נשים התקבצו. שרו. התחברו לנשמה לאור השחר שעלה, ניחם.
למה הן שרות עכשיו? לא מבינות שנתקענו פה? עושות לי קומזיץ לפנות בוקר כאילו אנחנו באמצע מחנה.
עיניה של יהודית קולטות אותי. מהבהבות, קוראות לי לשבת לידה. אני מגיעה. מוכנה לעדכן אותה מה דעתי על הסיטואציה.
אני לא מספיקה לומר כלום.
יד מושכת אותי אל האדמה, מונחת על שכמי, מתנועעת. וככה, בלי שהתכוונתי אני מוצאת את עצמי נשאבת לזה.
מנסה להתנגד, לשכנע את עצמי שזה לא לרמה. הייטקיסטית תשב על חול יערות ותשורר שירי תשוקה לבורא עולם? אני עוד לא ברסלבית. מחילה.
האוויר בוער, מקדושה. לא מצליחה להתנגד לזרמי האנרגיה. בעל כורחי שרה. מתנועעת. בוכה. מתחברת אליו. אל עצמי. מרגישה רבדים עמוקים שלא העזתי להביט בהם.
עוצרת לרגע ממרוץ הזמן הבלתי נלאה. מדברת רק איתו. "שפכי כמים ליבך.." בחורה צעירונת מתגלה כבעלת עתיד על במות. מקימות לנו הופעה מאולתרת.
ופתאום, בלי שום הכנה צפירות מנסרות את האוויר.
שרוול ממותג מנגב עין לחה. מושחר. השמש מלטפת פנים. חשמל סטטי בינינו. האוטובוס החלופי הגיע.
כל כך מהר?
מביטה בשעון. לא זהב. מגלה את השעה שש ורבע. ככה עברה לי שעה?
בפנים, על כיסא מקולף אני מגלה ליהודית על הנאום שלא היה. הגבות שלה מתקוממות. לא מבינות. "את רוצה לומר לי שרצית לקחת את הזמן המיוחד הזה ולבכות בו על מר גורלך?"
גורלי באמת מר. מנסה להסביר, לפרק תחושות. רציתי לבא בעלות השחר. לבכות מול פרוכת לבנה. לא להתקע באמצע יער.
"העצירה היא נתון, עדינה. לא תזמנו אותה. אבל אחרי שהיא הגיעה, את רוצה להפסיד אותה? להעביר את הזמן בציפייה מתישה, מתסכלת?"
יש לי תחושה שהיא מדברת אלי בכמה רבדים. אני מתעלמת מהשכבות, מתמקדת בקרח השביר מלמעלה. בשיח על אוטובוסים של החיים. כמה קשה לחכות בתחנה. בטח באמצע יער חשוך.
היא מהנהנת. נמצאת בתחנה שנתיים לפני. ודרך יכולה להיות שמחה, עדינה. יפה. יש שושנים בשבילים, תסתכלי. אנשים מתוקים לפגוש באמצע הדרך. אל תלכי בוכה.
אני הולכת.
פוסעת בשביל המוביל אל הציון. מניחה ראש מהורהר על מצבה דוממת. יונתן בן עוזיאל. גם הוא היה מעוכב. וכמה תורה גדושה בו, וחכמה. ליקוטי חמדה שצבר בין השבילים.
שפתי לוחשות תפילה. ממלמלות חלום. לא רוצה להמתין. מחכה למספר שעוד לא הוקרא. אבל בחדר ההמתנה יש ספרים, עיתונים, ונשים לפטפט.
מביטה בהם במבט חדש, אחר.
הוא יבא, אני בטוחה. זה יקרה עוד מעט. בינתיים מסתכלת על השביל. מגלה בו שושנים אדומות שלא ראיתי קודם. לוקחת אחת, נושמת עמוק ריח ענוג. נותנת לו להכנס לריאות, פותחת אותם מכיווץ בן שנים.
ממשיכה בדרך.

צלילו האימתני של השעון המעורר הפיג את הדממה. היא פקחה את עיניה אל האפלה הדוממת.
תחושה סתווית חדרה מבעד לתריסים המוגפים למחצה, נשאה עימה לא רק רפרוף קל של קרירות המבשרת על חורף חדש בפתח, אלה גם טיפות חרדת שגרה ארוכות ומייגעות שלא התדפקו תחילה על חלונה, אלה זלגו לתוך תודעתה המיוסרת.
צל כבד נע בזווית עיניה. אותו הצל שכול בוקר מחדש נע מולה עם זריחת החמה המנומנמת.
היא מתרוממת ממקומה, מתעלמת מהצל הכבד המשקיף עליה מבעד לשתי עיניים תובעות. בועטת מעליה תחושות מעיקות. יודעת היא שלא תוכל למחוק. לברוח. לנוס ממנו לנצח. והצל ידחוף אותה לפינה חשוכה של תהיה, ואז לאחר מאבק שסופו ידוע מראש היא תתמסר למשימות היומיות שלה והוא ימשיך לנגן באוזניה.
כשהיא מסיימת תפילה ומתיישבת לקפה, שניה לפני שהבית יעבוד כמרקחה, הוא שוב מפציע. יושב מולה ומספר לה עד כמה השגרה שוחקת. חורקת צירים. ואולי החיים שלה יכלו להיראות אחרת אם היא הייתה יורדת לחצי משרה או מגדילה משכנתא ועוברת לדירת גן.
"שקט".
היא מבריחה את הצל וגוררת את רגליה בחזרה למטבח. מביטה בחלון. עיניה מלוות את התנועות העדינות של צמרות העצים אשר רוקדים ברוח על רקע שמי הבוקר המאפיר. השמש החיוורת מנסה לפלס דרך אליה ללא הצלחה.
זמן חורף ארוך ארוך. לא רואים את קצותיו. היא אוספת נשימה שמתפרעת בין צלעותיה, וחושבת על המשימות שעומדות לפניה. תובעות את טיפולה המסור.
היא גוררת רגליים לכיוון החדרים, תוהה אם להיכנס קודם לחדר הבנים או אולי עדיף להתחיל עם הבנות?.
עד מהרה השגרה טורפת אותה לעוד יום רווי משימות והרעש שלו אשר מלווה את הצרמוניה מגדיל את תחושת התסכול.
בדרך לעבודה, הצל כבר לא מלווה, אלא קופץ פנימה אל בית החזה. לא מותיר בתוכה פינה אחת מלבלבת.
היא מבכה על ימים טובים יותר. פורחים. כאלה שעשו אותה להיות בעבר אמא טובה, שמבשלת את האוכל הכי טעים, עם ניחוח הכבסים הטוב ביותר בעולם.
בעוד רגליה גוררות אותה לעוד יום רווי בלקוחות שלא חסים על מכסת הקיבולת היומית שלה, היא חושבת על תהליך הפוטוסינתזה של הצמח. כמו שהוא זקוק לאור וחום על מנת ללבלב ולפרוח כך גם היא. כי האדם עץ השדה.
ובמקום לבלוב בשלל צבעים, היא דועכת בסתיו הפרטי שלה. משילה את עלי השלכת. עומדת ללא הגנה ברוח החזקה.
ומנין תשאב כוחות, שהאור והחום לא מצליחים לחדור את ענני הצל הכבד שמספר לה שקרים כול יום מחדש?
הבוקר חולף לאיטו והיא סופגת את הביקורת הקטלנית של המנהלת. מקבלת כמה הודעות תזכורת לתשלום. שיחה נוקבת עם המורה של חני במסדרון, ותזכורת ריטלין מהמפקח של החיידר.
עוד עלה נושר ממנה, מותיר אותה חשופה מול יום שהציג רק את חציו הראשון.
ובחציו השני ידיה כבר מלטפות מצח חם של ילד חולה. ולאחר מכן מקלפות ירקות לארוחת הערב. רשימות של מכולת. טלפון צמוד בין אוזן לכתף והמון חיבוקי נחמה מאולצים.
צעקות מחאה. משיכת קוקיות. שוקו נשפך על רצפה. ילדי השכנים שיוצאים ונכנסים. והרבה מאוד כביסה שהייתה פעם מקופלת בתוך הארון פזורה בחדרים.
ומבין רעשי הרקע שמסחררים אותה, לפתע נשמעת זעקת שבר חדה שגורמת לכול הקולות מסביב לשקוע באחת.
ועוד לפני שהיא מספיקה להבין מה קרה, בת החמש שלה פורצת למטבח "אמא, אהובי נפלה!"
היא נשרכת אחריה, לקול בכייתה של בת החמש. "והיא רצה. ונפלה. וירד לה דם. והיא רצתה לקום ואז יואל דחף אותה". בת החמש מייללת. מסיטה קצוות שיער סוררת ממצחה וממשיכה בנחישות לשקף דוח מצב.
כשהיא יורדת לרחבת המשחקים ה'הצלה' כבר שם. הבהובי אדום מסנוורים את עיניה. מגבירים פעימה.
"אפשר לבצע הדבקה בשטח". איש צוות נמרץ מדווח לתוך מכשיר קשר שחור וקטן.
"גברת את האמא?"
היא מהנהנת בשתיקה. נלחמת בדמעת תסכול חצופה.
הוא מבצע את ההדבקה. כול פעולה אוטומטית מקודמתה. אבל הוא חם ומכיל, ואהובי בוכה וגם צוחקת.
הדמעה החצופה לבסוף מנצחת. זולגת ונקוות בצווארון חולצתה. מפלסת דרך לעוד כמה כאלה שלא שאלו תחילה.
היא יושבת שם, מלטפת בידיה את מצחה שוטט הדם של אהובי, מחזיקה ידיים רועדות. חושבת היא על העמל בבית שמחכה. נותר לה נאמן.
"גברת" איש ההצלה מרים לפתע זוג עיניים ירוקות. "אני חושב שמדובר פה בשניים שלושה תפרים לא יותר". הוא נושך שפה באכזבה. "הדבקה לא תספיק. הדימום לא פוסק". הוא מועך את המצח של אהובי בשני אגודלים נחושים בעוד המכשיר הקטן מטרטר באלפי קולות על צווארו.
הוא מדווח על פינוי. הם נוסעים בדממה לבית החולים.
היא ואהובי חבוקות על כיסא ההמתנה במיון. הדפים של הרופא התורן יוצאים חמימים תחת טרטור המדפסת הישנה.
העיניים שלה משייטות במרחב, סורקות את חדר המיון הרועש. אוזניה סופגות לתוכן סיפורי חיים כואבים. מקרים נואשים.
מולה יושב אבא שעל מצחו נחרשו תלמים חדשים הערב. לצידו אישה שלא ראתה את פנייה, אשר צמודות לספר התהילים הקטן מהרגע שנכנסו. דמעות נספגות בתוך דפי הקודש. מעוררות את הלב מתרדמת החורף שלו.
נער חבוש בפניו, וילדה קטנה עם כוויות בצוואר.
היא מלכסנת מבט לעבר תיק הצד שלה המלא במשימות ולוחות זמנים. לפתע הוא מרגיש קל ומגוחך. חסר משמעות וכה מיותר.
הכול פתאום נראה זעיר וסתמי מול הכאב האמיתי והדאגה שניבטת מעיניהם של הנוכחים.
ואז. היא כבר לא מרגישה כמי שעומדת לבד מול צילה האימתני. בטוחה היא שכול אחד מהנוכחים בחדר סוחב על גבו צל משלו. אחד של כאב והשני של פחד. אחד של ייאוש והאחר של חוסר ודאות. אחד כזה של בלבול והשני של תסכול.
עוד מעט חצות הלילה, והיום שלה נגדע בשעה שש בערב. שש שעות שלמות של בטלה בחדר מיון תוסס בצרות של אחרים.
שש שעות בהם יכלה להכין את היום שאחרי, לגרור רגליים למטבח ולספור חמש קופסאות פלסטיק. ליצוק לתוכם ארוחת צהרים לבנים, לבעל ולעצמה. לגהץ חולצות תלבושת. לשלם חשבונות. לסדר מגירות אליהם דחפה את כול החפצים שלא מצאה להם מקום. ולשטוף את הכתמים החדשים והישנים שעל הרצפה.
אבל ברוך השם, אהובי בריאה ושלמה. ללא חבלה משמעותית, ללא אשפוז, ללא צורך בהשגחה.
היא נושקת למצחה ונושמת מלוא ריאות. ובליבה הודיה להשם יתברך.
בדרך חזרה היא חושבת על כול אותם המקרים הקשים שחלפו מול עיניה בששת השעות בהם ישבה ללא מעש. מעט מתביישת שצרת הרבים מנחמת, מלטפת את ליבה.
אט אט גבה מזדקף כמו הלולב שעוד אחזה בחודש שעבר. ונתיב הנשימה נפתח לאיטו. חיוך קל מתפשט על פניה.
היית צריכה לבלות שש שעות תמימות בבית חולים בכדי להעריך את השגרה? המצפון שלה מתעורר לחיים.
הבית דומם בסוף היום הארוך הזה. הפוך יותר ממה שהיה כשהלכה.
היא מסתובבת בין החדרים.
"טובי?" קולה החלוש של ברכי השכנה מזדחל לדממת הלילה בחדר הבנות.
"הילדים אכלו אצלי את ארוחת הערב, ודיני שלי קילחה את כולם. איך אהובי?" עיניה של ברכי מלוות את התנועות העדינות של טובי כאשר היא מניחה את אהובי על מיטתה.
"עכשיו בסדר". טובי מותחת חיוך. מגרדת את מצחה במבוכה ומביטה אנה ואנה.
"ברוך השם" ברכי משלבת את ידיה. "צריכה עזרה בלסדר את הבית?". היא שואלת ומביטה סביב לאמוד את הבלאגן.
"תודה ברכי" טובי מהדקת את שפתיה. כובשת פרץ של רגשות פנימה.
"אני מתקתקת את הכול בחצי שעה". טובי מרגישה שכוחות מחודשים ננסכים בה, כעת שעיניה עוברות על כול הילדים הבריאים והשלמים שלה.
נשימותיהם הקטנות מדיפות ניחוח מתוק בחדר הקטן.
"שתהיה רפואה שלמה" ברכי מרגישה מיותרת ויוצאת בחזרה לביתה. מותירה את שכנתה מאחור.
טובי מרתיחה מים ומוסיפה כף גדושה של קפה. מתיישבת במרפסת ולפתע רואה אותו, את הצל.
הוא שוב מביט בה בעיניים תובעות. היא מחייכת אליו בסנטר זקורה.
אדי הקפה מיתמרים מעלה, נאספים אל הלילה הקריר ונספגים בתוכו.
עיניה נחות על העץ של השכנים ממול. הוא עומד בודד, כול עליו כבר נשרו.
"את רואה?" הצל לוחש אל תוך האפלה. "הכול בסוף חולף, השמש, החום, הפריחה"
היא מתעלמת, לא נותנת מקום לייאוש שהוא מנסה להתיז לעברה. חושבת על כול האביבים שהעץ הזקן עבר. על האור והחום, הלבלוב והפריחה.
וכשהחורף שוב היה מגיע, היה עומד הוא ריק על רקע האפור. מי היה מאמין שבקיץ הקודם הוא היה בשיא פריחתו.
זו רק עונתיות. התחלפות. או מחזוריות. מחשבה זו מחזקת את רוחה, מהדקת את המסמר האחרון במתקן הכליאה שהכינה עבור הצל הסורר שהיה עד לא מזמן חברה הטוב ביותר בעולם.
"עוד יבואו ימים טובים יותר", ברכה סמויה נלחשת מפיה לעברו של העץ. היא מביטה עליו. מעריצה את הנחישות שלו. סופגת את העלבון שלו. מזדהה עם כול תחושה.
אצבעותיה מתהדקות סביב ספל הקפה החם, וליבה מתמלא בחום ואור שלא חשבה שתראה עד הקיץ הבא.
כמה טוב השם שברא תהליך כה מועיל לעץ, לסביבה, וכן גם לאדם.
היא מבינה כי השלכת זה הרבה יותר מסתם פעולה של איבוד עלים. זוהי דרך הישרדות חכמה.
נשירה היא בעצם התחדשות כוחות לקראת האביב. לא סוף, אלה התחלה.
וגם הכנה, הגנה.
גם לנו תקופות של דעיכה. קשיים של שגרה. אך לנו, בשונה מעץ השדה יש שליטה על כמות האור והחום שניתן לייצר בתוך הלב.
היא שולחת מבט לעברו של האויב הכי גדול שלה, הוא מתבוסס בצילו. לפתע נראה הוא קטן קטן ומיוסר.
מחר לא יהיו פחות מטלות, והילדים ימשיכו לאתגר כהוגן. אבל היא מוכנה לכך ואולי גם לביקוריו של הצל, אבל מהיום היא לא תראה בו כוח משתק, אלה הזדמנות לממש פוטנציאל להתחלות חדשות.
היא מבינה שהיא לא לבד. והיא חזקה, כי האדם עץ השדה. וגם כשהוא משיל את עליו הוא עדין חי ונושא בחובו הבטחה לאביב הבא.
"אתה טועה" היא לבסוף משיבה לשאריות צל בגאון כשחיוך קטן מתפשט על פניה "הוא עוד יפרח" .
פנס הרחוב מנצנץ מעיניה. ואולי אלה הן רק דמעות של הודיה.

לַיְלה רזאי עמדה דוממת מול חלון ביתה בטהרן. הזכוכית הקרירה שיקפה לרגע את פניה – יפות, מאופקות. למטה, הרחוב בער. מאות אזרחים התכנסו כגוף אחד סוער, לפידים מאולתרים בידיהם, עשן שחור מתערבל עם קריאות חנוקות מכאב ומזעם. 

היא הכירה את המראה הזה, אך מעולם לא כך. במשפחתה לימדו שהרחוב הוא כאוס, שההמון הוא סכנה, ושסדר נולד רק מכוח. ועם זאת, משהו במחאות הללו סדק את הסדר הפנימי. היא ראתה לא "המון", אלא אנשים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, כולם בוערים מאותה אמת דחופה.

לַיְלה עצמה עיניים לשנייה, כאילו די בכך כדי להרחיק את האש. כשפתחה אותן, הלהבות עוד היו שם, וגם השאלה. לא בקול, לא במילים, רק משקל כבד בחזה: לאן היא באמת שייכת? כמה פעם ניסתה לעלות את הנושא מול אמא שלה, אבל אמה לא אפשרה. היא חשה שאמה פוחדת, מפוחדת. עד אימה.

לילה ידעה שאמה, זהרה רזאי, חושבת אחרת מאביה, ח’אלד. היא לא הייתה זקוקה להוכחות, היא גדלה אל תוך זה. הוויכוחים ביניהם חרכו את קירות הבית: לעיתים לחישות קשות, לעיתים התפרצויות שהפכו למריבות עזות, כאלה שמשאירות אחריהן דממה כבדה. אביה היה קוטע את קולה של אמה באחת, משתיק, קובע, לא מאפשר. שליטתו בה הייתה מוחלטת, חונקת.

לילה האמינה שזה הסדר הנכון. כך חינכו אותה: כך צריך להיות. בעל שולט, אישה מצייתת. שליטה בכל המובנים, בלי שאלות, בלי סדקים.

ואז אביה שלח אותה ללמוד ב־University of Oxford  

שם, רחוק מטהרן ומחוקי הבית, משהו בה נסדק, ובו־זמנית נפתח. העולם לא דיבר בצעקות אלא בהקשבה. לא בכוח אלא בהיגיון. היא פגשה רעיונות שלא ביקשו לשלוט, אלא להבין. למדה על הכלה. על חמלה. על הזדהות.

וככל שחלפו הימים, התגבשה בה הסתייגות עזה, מכל השתלטנות, מכל התנשאות, מכל רמיסה. לא רק כלפי אמה, אלא כלפי עם שלם. 

אביה היה קצין בכיר במשמרת המהפכה,  איש של משמעת וברזל. בביתו נשמו שנאה לאמריקה ולישראל כמו אוויר יומיומי; כצו שאסור לערער עליו.

לילה לא הכירה רעב ולא ידעה מחסור. להפך, ילדותה עברה בין בתים מרווחים, בגדים איכותיים ותחושת ביטחון שמקורה בכוחו של אביה. בעוד אחרים נאבקו על היום-יום, היא גדלה עטופה בפינוקים, פרי המעמד וההשפעה שנשאו אנשי משמרת המהפכה.

ואז, היא הרגישה יד נחה על כתפה.
לילה קפצה בבהלה, הסתובבה בחדות, וראתה את אמה. 

"נבהלתי!"

זהרה חייכה אליה, אך החיוך היה סדוק, עצוב, כזה שמסתיר יותר משהוא מגלה.

״זה נורא, לילה", לחשה. דמעה גלשה על לחייה, ״הם הורגים אזרחים. יורים בנשים ובילדים". 

לילה התבוננה לעבר אמה, זו הייתה הפעם המי־יודע־כמה שניסתה, אולי עכשיו משהו ייסדק, ״אמא…״ קולה רעד, ״את לא מסכימה עם אבא, נכון?״ ליבה של לילה הלם.

זהרה בהתה אל החלל. מבטה התרוקן, כאילו נסוגה לאחור בתוך מנהרת זמן. ואז, לאט־לאט, כמעט באין־ניע, הנידה את ראשה לשלילה.

״אז… אז למה התחתנת אתו?״

אמה המשיכה לבהות. היא נראתה במקום אחר, בזמן אחר.
״לא משנה, לילה".

ואז הדמעות פרצו, שקטות, בלתי נשלטות. לילה ניגבה אותן בידה. היא אהבה את אמה אהבת נפש. את אביה, שנאה. לא ידעה להסביר מדוע. הוא כיבד אותה, דאג לה, פִּנק. 

״אל תבכי, אמא", המילים רק העמיקו את הבכי, התייפחות כבושה, נשלטת.
״אבא לא עושה דברים טובים, נכון?״

זהרה הנהנה, ״הם רומסים אזרחים. רומסים נשים. חיים חיי תפנוקים, על חשבון אנשים אומללים". ואז, בזהירות, בשקט,

״בוודאי הבחנת לילה, בארגון ‘Save Americans’ שמציע חילוץ לאמריקאים?״ שאלה אמה בשקט, ״הם נמצאים ברחוב וליאסר 201. תזכרי את זה היטב".

לילה קימטה את מצחה, ״למה אני צריכה לזכור?״ שאלה, ״אנחנו הרי לא אמריקאים".

אמה לא השיבה. היא המשיכה לבהות קדימה, מבטה ריק, כאילו גופה נוכח, אך היא 

עצמה כבר לא שם.

ואז, היא חיבקה את לילה חזק. ״לילה… יש לי משהו לומר לך. אני יוצאת למחאות".

״אמא!״ לילה נבהלה, ״את לא יוצאת! אבא יהרוג אותך!״

״לא אכפת לי,״ אמרה זהרה בשקט נחוש, ״אני לא יכולה יותר. שבעתי. סבלתי די. אני יוצאת להילחם בהם. הסבל של העם, השקר, המרמה, זה קורע אותי. אלחם עד הסוף, אם צריך".

״אמא! ומה איתי?!״ זעקה לילה, ״אני אישאר לבד אתו?!״

ואז הדלת נפתחה.
ח’אלד נכנס.

האוויר בחדר השתנה. קומתו זקופה, כתפיו רחבות, תנועותיו מדודות. בעולמו של ח’אלד לא היה מקום לספק. הוא האמין בסדר, בהיררכיה, בשליטה מוחלטת. הוא קובע, האחרים מתיישרים. 

עם בתו היה מאופק אך גאה. הוא השקיע בה, דאג להשכלתה, ראה בה המשך ישיר של עצמו, כל עוד הלכה בתלם ששרטט. אך מאחורי הדאגה הסתתרה ציפייה ברורה: נאמנות מוחלטת, קבלה עיוורת של דרכו.

זהרה פנתה אליו, ״זה נורא. יורים בנשים ובילדים בלי אבחנה".

״זה נורא?!״ קולו נחתך כפלדה, ״זה צדק. מי שמערער, משלם. כבר נהרגו מאות בעבר, והם עדיין לא לומדים".

״תפסיק!״ היא הגביהה את קולה, לראשונה, ״אתם אכזריים. אתם מביאים חורבן לעם שלכם. במקום חיים וצמיחה, אתם בוחרים ברמיסה ובמוות. זה לא מה שכתוב בקוראן".

״את לא תגידי לי מה כתוב בקוראן!" אמר בקור, ״צאי מהחדר. עכשיו".

זהרה השתתקה לרגע, ואז הזדקפה. לילה מעולם לא ראתה אותה כך.
״אני אצא כשאני ארצה. לא כשאתה תצווה עליי".

לילה ראתה את הזעם בעיניו של אביה. כשהוא כעס, העולם נחרב.
״אמא,״ התחננה, ״בואי נצא".

״לילה, את לא יוצאת!" הוא עמד ביניהן, חסם אותה בגופו.

אמה יצאה.
לילה נשארה.

היא יצאה, ולא חזרה.

גופתה נמצאה בין גופות המפגינים.

לילה נשארה לבדה, בעולם אכזרי שלא ביקש סליחה.

לילה הסתגרה בחדרה, נעלה את הדלת, ולראשונה בחייה לא פתחה לאביה. היא חששה שינסה לפרוץ, שיוריד את הדלת בכוח, אך זה לא קרה. 

היא נשכבה על מיטתה, הבכי טלטל אותה בגלים שלא נרגעו. לפתע הרגישה משהו חד לוחץ אל לחייה, היא התהפכה, ובין קפלי הסדין הבחינה בקופסת תכשיטים גדולה. ליבה החסיר פעימה.
מה זה? מתנת פרידה מאמה?

לילה התיישבה בבת אחת. היא לא צריכה תכשיטים! היא זקוקה לאמא. המחשבה פילחה אותה, והבכי התפרץ שוב, עמוק, מיוסר.

כעבור דקות ארוכות הצליחה להסדיר מעט את נשימתה, בידיים רועדות הרימה את הקופסה ופתחה אותה לאט. בתוכה, לא היה תכשיט. הייתה שם תמונה.

לילה הזדקפה. לילה הביטה. הלב שלה החמיץ פעימה. 

אמא.  

צעירה, שנות ה-20 המוקדמות. שערה פתוח – בלונדיני, זורם על הכתפיים. לילה מעולם לא ראתה את אמא ככה. בלי רעלה. בלי כיסוי.

ובידיה – תינוקת. אני.

לילה הרגישה את הדמעות מטשטשות את הראייה.

אני.

משהו לא היה נכון. הרקע.

זה לא טהראן. לא איראן. התבוננה שוב.

מאחוריהן – רחוב אמריקאי טיפוסי. ואז, רחוק – גשר ענק, אדום-כתום. לילה הכירה את הגשר הזה. ראתה אותו באינספור סרטים, גשר שער הזהב. סן פרנסיסקו.

"לא… לא יכול להיות"….

ידיה רעדו, היא הפכה את התמונה. בכתב יד של אמא,  היו מילים:

סן פרנסיסקו, קליפורניה, 1999
לַיְלַה רזאי-גרינברג

ועל החתום
Sarah Greenberg-Razai

לילה קראה שוב. ושוב.

גרינברג? Sarah ?

לאמא שלה לא קראו סרה. קראו לה "זהרה".

 היא לקחה שוב את קופסת התכשיטים, חיפשה, ומצאה. 

מכתב. מקופל קטן. בידיים רועדות היא פתחה את המכתב, 

"לילה שלי,

יש דברים שלא סיפרתי לך. דברים שאבא שלך ביקש ממני שלא לספר.

אני לא איראנית, לילה. את ידעת את זה עמוק בפנים, נכון? תמיד ידעת. 

שמי, Sarah Greenberg  , נולדתי בבוסטון. פגשתי את אבא שלך באוניברסיטת סטנפורד ב-1997.. התחתנו.

ואת, לילה, נולדת בסן פרנסיסקו, קליפורניה. את אזרחית אמריקאית.

כשהיית תינוקת, נסענו "לביקור" באיראן. 'חודש, שניים', אבא הבטיח.

לא חזרנו.

ניסיתי. ניסיתי כל כך הרבה פעמים. אבל אבא… הוא לא נתן. הוא החביא את הדרכונים. הוא לא הרשה.

אבל עכשיו, את בוגרת. את צריכה לדעת את האמת. זה הזמן עכשיו שעליך להשתמש במידע הזה.

בתחתית הקופסה ,קלפי את הקרטון, יש שם תעודת לידה שלך. את אמריקאית! לכי מיד לארגון, שמחלץ את האמריקאים מאיראן.

שימי לב! מחר, בשמיני לינואר, זה היום האחרון שבו הארגון מחלץ את אזרחיו, שלא תפספסי את המועד.

הצטיידי עם תעודת הלידה, והם יחלצו אותך מהאימה ומהתופת.

נ.ב. סבתא שלך עדיין חיה. קוראים לה, Rebbeca Greenberg.

גרה בבוסטון,   Beacon Street112 

Sarah  

אמא"

לילה לא יכלה לנשום.

היא הפכה את הקופסה. קלפה את הקרטון הצהוב.  בתחתית – היה מסמך מקופל.

פתחה אותו. תעודת לידה. אמריקאית.

CERTIFICATE OF LIVE BIRTH

Name: Layla Greenberg Razai
Date of Birth: June 14, 1999
Place: San Francisco, CA
Mother: Sarah Greenberg-Razai
Father: Halled Razai

גרינברג??
השם הדהד בראשה. מעולם לא שמעה אותו קודם. הוא נשמע זר, רחוק, כנראה אמריקאי.

לילה הוציאה את הטלפון, אצבעותיה רעדו. היא הקלידה שאלה קצרה. 

התשובה הופיעה מיד.

השם גרינברג, הוא שם משפחה שמקורו באירופה המרכזית והמזרחית, בעיקר באזורים דוברי גרמנית. היא היתה נפוצה בעיקר אצל יהודים.

יהודים?!

ליבה החסיר פעימה.

אירופה. המערב. יהודים.
העולם שממנו אביה סלד כל כך.

ואז זה היכה בה, לאט, ואז בבת אחת. ויכוחים ישנים. מבטים קשים. הזעם שלו בכל פעם ששמה של ישראל עלה. השנאה. ההתנגדות של אמה. הפחד. האימה.

פתאום הכול הסתדר. לא כרעיון, כתחושה. 

כמו חלק חסר שננעל במקומו.

לילה עצמה עיניים. נשימה עמוקה.
משהו בתוכה נרגע לראשונה מאז אותו לילה נורא.

היא קמה, פתחה את הארון, ושלפה תיק. בלי היסוס. בלי פחד. כמה חפצים. לא יותר.

כשהדלת נסגרה מאחוריה, היא לא הביטה לאחור.

הרוע, השקר, נשאר כלוא שם.
והעתיד חיכה לה.

והפעם, היא צעדה אליו ביודעין.

שחמט

הם מתיישבים משני עברי הלוח. המושל, הבעה של מנצחים על פניו, בצד הלבן. המנהיג, בהיסוס קל אך באומץ, בצד השחור. הם לא לוחצים ידיים.

המשחק מתחיל.

רגלי לבן צועד קדימה. רגלי שחור מגיע מולו, בהתגרות.

המושל ובני משפחתו עברו באדנות בין שערי הארמון, מלווים בקהל רב של אזרחים אוהדים.

"נמלטתי מארמוני, אך הנה, שוב אני כאן". אמר באוזני יועציו, יוהרה בקולו. "מעכשיו המדינה תתנהל כרצוני. והבוגדים? אה! איני מאמין שינסו להדיח אותי שוב".

"ואם כן?" שאל היועץ המבוגר בדאגה ניכרת. המורדים הוכיחו שאינם פוחדים מדבר.

"אם כן?" המושל לא נבהל. "הם יהיו היחידים שיסבלו מכך".

לא הרחק משם עמדו מספר לבושי שחורים כשאגרופיהם קמוצים.

לא לנצח יעשה בהם המושל כרצונו.

הם ערבים לכך.

הפרש הלבן של המושל תוקף רץ שחור ומביס אותו.

המנהיג נוקם ובעזרת רגלי שולח את הפרש התוקף למנוחת עולמים.

שמע המהומות שהתחוללו בבירה ושטפו את סמטאותיה הצפופות, הגיע עד לאוזניו של המושל היושב בטח בארמונו.

"סטודנטים לתיאולוגיה, אדוני, מפגינים ברחובות בעידודו של המנהיג". דיווח לו אחד מאנשיו בזהירות. "המחאה אלימה. הם מתעקשים לסגור חנות שמשווקת מצרכים שאסורים ע"פ דתם".

"בכמה סטודנטים מדובר?" חקר המושל באיפוק.

"כמה מאות, אדוני". מלמל האיש.

"ככה!" עיניו של המושל הצטמצמו ואגרופו היכה על ירכו. "אם המנהיג רוצה במלחמה – שיהיה כך. שלח צבא. הורה לחיילים לירות בשביל להרוג. במדינה שלי לא תהיה כפייה דתית כל עוד אני כאן. משוחרר!"

סנטרו של האיש הוצמד לחזהו. הוא קד עמוקות ויצא מאולם קבלת הפנים המפואר.

בפינת רחוב מלוכלכת התקבצו הסטודנטים המשולהבים, מכניעים בכמה מכות אלה את דלת הזכוכית של החנות החדשה. שבבי בדולח התפזרו על המדרכה המזוהמת. שאגותיהם הציפו את הרחוב וגרמו לתושבים להסתגר בבהלה מאחורי דלתות מוגפות.

הסטודנטים לא הספיקו להרוס הרבה מהסחורה שבחנות, כששטפו אלפי חיילים את הרחוב, מדיהם מגוהצים ונשקיהם משוחררי ניצרה.

המקום הפך לשדה קרב. אנשי המנהיג נקטלו כמו זבובים, אך לא התייאשו. ללא נשק או הכשרה מינימלית הם השיבו אש, שולחים רבים מחייליו של המושל למנוחת עולמים. זעקות הפצועים התערבו בשאגות הלוחמים, מהדהדות בחלל.

עשרות סטודנטים נעצרו באותו יום ונשלחו לאפלים שבתאי הכלא, והמושל חיכך את כפות ידיו בשביעות רצון.

שני הצדדים רכונים במתח מעל לוח המשחק.

המושל, במצח מכווץ, מסיע את המלכה הלבנה לנגד המלך היריב.

שח.

בחירוק שיניים נאלץ המנהיג לסגת ולמלט את מלכו אל קצה הלוח.

אחרי שנים רבות של רדיפה אחר הרוח, סוף סוף הצליחו אנשי המושל להניח את ידם על המנהיג.

בהבעת פנים שכולה שחצנות ושמחה לאיד, נכנס המושל לאולם המשפט. הרגע לו ייחל הגיע לבסוף, ואיתו יקיץ הקץ על ההתמרדות ומנהיגהּ. הס הושלך באולם הגדול. הנוכחים נעמדו בהכנעה וכופפו את גבם כשחלף ביניהם.

כשהוא מוקף בחיילים, ידיו אזוקות לאחור ושלשלות מתכת על רגליו, הובל המנהיג אל בימת הנאשמים. שערו השחור, ארוך ומדובלל, נפל על פניו המיוסרות, ובגדיו הקרועים שיוו לו מראה אומלל.

המושל שלח לכיוונו מבט מלא בוז. הוא השיב לו במבט בהיר.

"ובכן", נשיא בית המשפט פתח בחגיגיות. "הנאשם המכונה המנהיג! אתה כופר בשליטתו של המושל, מסית אחרים ללכת בדרכך, ומשבש את סדרי המדינה". המנהיג נותר זקוף על מקומו. "לכן אתה מגורש מהמולדת. אם תעז להניח שוב את כף רגלך על אדמתה – דמך בראשך!"

"האם יש לנאשם משהו לומר בעבור עצמו?" המושל נהנה מההזדמנות להקניט את יריבו הוותיק. "להתחנן לסליחה, אולי?"

המנהיג שתק, מקבל את גזר הדין בשלווה עוצמתית. רק לפני שהוצא מבית המשפט, הפר את שתיקתו ושילח את איומו אל המושל:

המחאה תימשך. גם אם לא יזכה לחזות בניצחונה.

מצב הכוחות ברור וחד.

המושל בוחר אחד מכליו הרבים ומוריד בחינניות את הרץ השחור האחרון.

המנהיג נאנח קלושות אך לא מוותר. המלכה השחורה מתקדמת צעד נוסף קדימה, חושפת את עצמה לחייליו של הצבא הלבן והאכזר.

האירוע המלכותי לציון 2,500 שנות קיומה של המדינה עלה על כל הציפיות. עשרות מנהיגים מכל רחבי העולם הוזמנו, אולמות נערכו בפאר ומאתיים שפים מצרפת הציעו לנוכחים אוכל משובח, טון קוויאר ושתייה כדת אין אונס. נברשות הקריסטל הפיצו אור בהיר, מאירות את המקום באור יקרות.

המושל ישב בזחיחות על כיסא מלכותו וקיבל בברכה את המוזמנים הרבים, מחייך בהנאה למראה העיניים שנפערו מול הפאר המוגזם. אף אחד מהם לא שיער עד כמה גדול עושרו.

הערב נפתח בנאום פתיחה בשבח הארץ, בעמידתה האיתנה מול האויבים ובהישרדותה לנגד המחריבים: "2,500 שנה אנחנו על המפה!" המושל הגביה את כוס השמפניה שבידו. "ובהזדמנות זו אני מאושר להיווכח עד כמה התקדמנו בעשרות השנים האחרונות! נציגי העולם כולו הגיעו כדי לשמוח איתנו היום. אני מודה לכם בשם כולנו!"

מחיאות הכפיים נשמעו במשך דקות ארוכות, משדרות למושל תמיכה עולמית בלתי מוגבלת.

המסיבה נמשכה עד שעת בוקר מוקדמת והסתיימה במופע חגיגות סוער.

הפגישה נמשכה עד שעת בוקר מוקדמת והסתיימה במלל נאצות סוער. עשרת המוזמנים, בגדיהם קרועים ומטולאים, שתו מים מכוסות מוכתמות והאזינו ברוב קשב לדובר – שליחו של המנהיג הגולה.

"היום חוגג המושל את חג המדינה בחברת זרים, מוציא 120 מיליון דולרים כדי להרשימם, וגובה מהאזרחים האומללים מיסים כדי לכסות על ההוצאות". הוא העביר מבט עגום על הקירות החשופים ועל הסדקים שבגג. "ובשעה שהוא מסב בשלווה בארמונו, אנחנו צריכים לשבת על כיסאות רעועים בחור הזה, ולחשוש מחרפת רעב".

דבריו נגעו ברגיש שבפצעים והתגובות לא אחרו להגיע. המוזמנים פרקו את זעם העם על ראשו של המושל, מביעים את כאב האזרחים העניים והעלובים, חסרי המגן.

שליחו של המנהיג הניף את ידו. המוזמנים השתתקו. "בפקודת המנהיג, אני מכריז בזאת על הקמת תנועת מחאה גלויה נגד המושל". קולו נסק. "הלאה השלטון המושחת! הלאה המערב!"

"הלאה!" "הלאה!" "הלאה!" השאגות עקפו את הגג המחורר והתפשטו על פני הרחובות השקטים שנמו בכבדות בתוך שלוליות של רפש מעיק.

המנהיג מחייך קלושות ומסיע צריח שחור אל מול המלך הלבן.

שח.

המושל מוותר על תוכניותיו העתידיות ונכנע בשקט, מסיג את מלכו הצידה אך מוחו כבר עסוק בתכנון הצעד הבא.

"אה!" בפעם ההיא הם ישבו בדירה ראויה לשמה, על כסאות עץ יציבים. "המושל שיחרר שלוש מאות מאנשינו, ואחרי החודשים האחרונים, שהיו מלאים בחוקים ובצנזורה נגדנו, שוב הפכנו לחופשיים".

"ומה דעתו של המנהיג?" הכוס שביד השואל הייתה נקייה.

"המנהיג מחזק את ידינו, אך עדיין לא הגענו אל הניצחון הסופי". השליח שתק לרגע. "הצנזורה הופחתה, אבל איתה התחזקה הכפייה החילונית של המושל. הפעם הבסנו אותו, אבל דרך ארוכה עוד לפנינו".

"הפעם הם ניצחו". פניו של המושל אדמו מחרון. "הדוד מן המערב אילץ אותי לשחרר את חבריהם ולהפחית את כוח ההרתעה שלי".

יועציו עמדו מולו. דוממים. הבהוב קטן בעיניהם.

"אחרי המתנות הרבות שהעניק לי, איני יכול לסרב לו". ענה המושל לשאלתם השקטה. "אך אל דאגה. גם אם נכנעתי כלפי חוץ, עדיין אין לי כוונה לוותר. הם יסולקו מהזירה בקרוב. אתם תראו".

זוויות פיו של המושל מתרוממות, ובתנועות שלוות הוא נוטל את הפרש הלבן ומדהיר אותו אל המשבצת עליה עומדת המלכה היריבה.

המנהיג צופה במלכתו המתה בעיניים דומעות, ובצעד של ייאוש מקדם רגלי אחד קדימה, ללא תועלת ברורה.

הרחובות בבירה סערו באותו יום חורפי. גם השמיים הזילו דמעות וביכו את רוע לבם של בני האדם החיים על פני האדמה.

בנו של המנהיג נרצח. צעד אכזרי של המושל, שנועד להכאיב ולהביא להרס תנועת המחאה שהקים אביו.

מסע הלוויה היה עצוב וכואב. מאות מתומכי המנהיג הגיעו כדי לחלוק לבנו כבוד אחרון. חיילים במדים סבבו ברחובות והיו מוכנים לכל התפרצות, אך זו לא הגיעה. המכה הייתה קשה מדי והעצימה את חוסר האונים של העם.

הם לא עשו דבר.

ממקומו שבגג הארמון, הביט המושל בזחיחות בהלוויה, ולמרות המרחק הרב הצליח לזהות בקלות את הבלבול והכניעה על פניהם של המשתתפים.

"הגיע הזמן". לגם ממושכות מכוס הקהווה מעלת האדים. "הגיע הזמן לכניעתם, ולניצחוני".

המושל שולח מבט מזלזל ביריבו ובתנועות לגלגניות מכה צריח שחור בעזרת רץ.

המנהיג מחזיר למושל מבט חד. כשצל של חיוך בעיניו היגעות הוא מקדם את הרגלי שלו משבצת אחת גורלית.

הכתרה.

הרגלי הופך למלכה ומאיים באופן ישיר על המלך הלבן.

בעיניים קמות מבחין המושל כי אין לו לאן לסגת, ובאיטיות הוא מפיל את מלכו על צדו.

שחמט.

האיסור לקיום הפגנות, המיסים הגבוהים, העליבות, הרפש והבוץ אל מול צורת החיים הרהבתנית של האליטות – כל אלו הביאו את אזרחי המדינה לצאת בהפגנות ענק ולקרוא להפלת שלטונו המושחת של המושל ומשפחתו.

אך המושל לא נבהל. באדישות של מנצחים שלח את צבאו למוקדי ההפגנות בהוראה לירות במתנגדיו ולכלותם.

והם, בצייתנות של שנים, נשמעו לו.

מלחמה עזה פרצה בין שני המחנות כשאחים, ידידים וקרובים טובחים אלו באלו. לבסוף קם האחד, חייל פשוט, והכריז שלא יאפשר למלחמת האחים להימשך. "אחים!" קריאתו גברה על קולות הקרב. "המושל גורם לנו להילחם זה בזה, והופך אותנו לאויבים! לא נִשַמַע לו! נחבור אל אחינו המפגינים ונפיל את שלטונו המושחת!"

דבריו התקבלו בהסכמה גורפת. אלפים מחיילי המושל ערקו לצד המורדים וקראו להתפטרותו.

בעיניים קמות הבחין רזא כי אין לו ברירה, ובעצת בריטניה, צרפת וארצות הברית, נטש את מולדתו ונכנע.

"שאה מט[1]". רוחאללה מוסאוי חומייני משפשף את ידיו זו בזו בסיפוק קר ומתרווח על הכורסה המרופדת שבמטוסו. סוף כל סוף הוא ניצח במשחק והדיח את השאה רזא פהלווי שנמלט מאיראן, והשאיר אותה לשליטתו הבלעדית.

חומייני משהה את עיניו על הכלים שנותרו בלוח, ומהרהר במשחק עד שגלגלי המטוס חובטים בקרקע. אז הוא מתרומם, פותח את דלת המטוס הקטן, ויוצא אל המון העם האיראני שמריע לו באקסטזה.

וכשדורכות רגליו על האדמה שעזב לפני שנים, מסדרים אנשיו את הלוח מחדש.

במשחק נגד השאה הוא ניצח. הגיע הזמן למשחק חדש.

נגד העם.

[1] המלך מת, מארב למלך – פרסית.

בס"ד
דקה הדממה, ואלפי כוכבים שיכסו לי שמיים ויזרקו עליי נגוהות, לא יצליחו לפצות עליה.
רק כוכב אחד בוהק ממעל, חרמש דק של אמצע חודש, הולך וכלה. והרבה עננים, נראים כבדים כל כך, עייפים מלסחוב.
"אלו לשונות רעים", אמר אבא. "רק לשונות רעים, אסתריקה. ואני בטוח שהקב"ה יסדר הכול, יקרה שלי".
כעת הוא מביט עליי, מניח לי לשתוק מול ים שטוח. חרמש משתקף בו, ועבים חסרי סערה.
לא ציפיתי לסערה שתבוא. לגלים שישטפו בלי קול. תוכניות סדורות. שקיות עמוסות. יחידה מטופטפת. שמלה בוהקת.
הכול נשטף בליל חרמש, על שפתו של ים. ואני? אנה אני?
"נחזור הביתה?" שואל אבא, אולי קץ בשתיקה שלי. במילים שעומדות מאחוריה, לא עומדות בשטף המחשבות.
אני מהנהנת, כי עדיין אין בי מילים. צועדת בחול טובעני, פוסעת על מדרכה לחה, עולה על אוטובוס הומה, מטמיעה בו שתיקה.
אבא מוציא משניות כיס, שולח יד שנייה ללולאה. מסמן לי בסנטר להעמיק פנימה, למצוא מקום.
מוצאת מקום לצד אישה כבודה. פנים רחבות, פאה קצרה, כובעון, משקפיים, תיק יד שחור וטישו.
טישו שהיא מגישה לי, ואני טרם הספקתי לבכות, רק לחלוחית מכסה לי בעיניים, מגרדת לי באף.
טרם הספקתי לעכל שאיבדתי. ולמה. למה, ריבונו של עולם.
"השפיץ של הישיבה", אמר השדכן לא מזמן, כשהניח את ההצעה, ואבא מיהר לברר שהשפיץ לא חד עד כאב, וגם שלא נשבר תחת לחץ.
הבירורים העלו הרבה, רק דברים טובים, והפגישות תקתקו אחת אחרי השנייה, בקצב מסחרר, מרגש.
צלחת נשברה אחרי פגישה רביעית, שעון זהב נענד לי על היד, בנגדית טבעת. אבל כוס לא תישבר, לא עם השפיץ, שבסופו של דבר – כן כאב. ולא היה שום לחץ ששבר אותו, אלו היו לשונות. לשונות רעים.
לוקחת את הטישו, ממלמלת תודה חלושה בשפתיים נרעדות. מילה ראשונה שהוצאתי מאז ביקש ממני אבא לצאת קצת, לנשום אוויר במרוץ הבלתי פוסק לחתונה, רק שתים עשרה ימים קדימה. השאיר אותי בלי אוויר להרבה יותר משתים עשרה ימים.
הנסיעה ארוכה, והטישו כבר קמוט כולו, וכששכנתי לספסל מוציאה תהילים מחולק, מגישה לי, אני לוקחת.
קוראת ולא קוראת. דומעת והרבה דומעת. מתפללת ולא יודעת על מה.
שהחתן שלי יתעקש? שהמשפחה שלו תחזור בה? שמישהו יבהיר להם את הסיטואציות הרכילותיות שלא ירדתי לעומקן, שמעולם לא שיחקתי בהן?
לא ישבתי לאכול במסעדה פושרת. לא הרמתי קול בשאגת צחוק ברבי עקיבא. לא הסתובבתי עם חברות שאין בינן וביני קשר.
מעולם לא, אבל איך בדיוק אני אמורה להוכיח דבר שכזה, חסודה וצנועה שכמותי?
לא אני אמרתי. אמרו זאת אחרים, בירכו על זיווג הגון, לעילא ולעילא. מחר, אולי כבר הלילה, יגידו אחרת.
אולי. בינתיים מורד ביני לבין אבא מסך שתיקה, ורק מבטו הדאוג מלווה אותי כשאנו פוסעים מן התחנה אל הבית. שלוש קומות, דלת פלדלת חומה, מעט מקולפת. דפיקה אחת, מפתח, ידית, ונכנסים פנימה, אל הדממה שהציפה אותי בים, חתמה את שפתיי עד הנה.
אל שולחן ערוך בארוחת ערב מאוחרת שרק אמא יכולה להכין, לקצוץ סלט מושקע, להקרים פסטה, לטגן חלומי וכרוביות. אמא שלי, ניצוץ רטוב בעיניים. האמנתי שיצוץ בה דומה כשתוביל אותי לחופה, לא עכשיו. לא עכשיו.
אם לא הידיעה שנפלה עליי עם כיפת השמיים, אולי יכולתי להנות מערב פרטי שכזה, כשאחיי כולם צפונים בחדריהם, אסורים מלצאת. איפה היה לי כזה בחודשיים האחרונים?
היה לחץ, לחץ מאושר. כעת יש רוגע, רוגע אבל. ולמחרת, כשאני מגששת ברגליים את דרכי בעד דלתות הכיתה, קיים השקט. שקט שכולו סערה.
"אבל איך?" שואלת נחמה ברגע שמנסה להיות פרטי, מתחת לעץ שלנו, שבעוד פחות משבועיים היה אמור להפסיק להיות. "זו לא את! איך הם לא מבינים את זה?"
"לא יודעת", לא יודעת למה באתי בכלל, למה הנהנתי כשאמרה אמא שיהיה לי טוב ללכת, להחליף את אווירת הדיכאון שירדה על הבית. באשמתי המלאה, שלא נמצאו לה עובדות סותרות.
"הצדדים לא דיברו ביניהם? לא ניסיתם להתנגד?" ממשיכה נחמה חקור, ואני מוצאת את השאלות הללו מעיקות עליי. צריכה עוד שתים עשרה ימים לשתוק ומאה נוספים להתרגל לנשום.
"ניסינו", אני אומרת, עייפה. סותמת את כל הניסיונות שפירט לי אבא, כמו את האנשים שהפעיל, עד שהובהר לו שאין מה לדבר. נגמר.
"חבל", היא מגיבה לי, לא יודעת עד כמה. "תרצי שנדבר עוד… או… לא יודעת, מה תרצי?"
נחמה היא נחמה – ישרה כמו סרגל, זורמת כמו אשד נחל. מוכנה לטפס איתי אל הגג, סביבו לא רועשת עדת דבורים עוקצנית.
רק חמש קומות, אוויר חופשי לכל רוח. רצפת בטון מלוכלכת, חומת סורגים חלודה וצחוק רם שמטלטל אותי בעת פתיחת דלת.
ארבע זוגות עיניים נתלות בי. צחוק טובע באישוניהן, מצביע עליי. אני נושפת, האוויר שרציתי – כבר נלקח.
"בואי", נחמה מניחה יד על כתפי, ראשה מחווה אל המדרגות שטיפסנו בעמל. "לא זמן טוב להיות פה".
אנחנו הולכות, משאירות ארבע בנות על גג. ארבע שרכילויות נוגסות בהן כל העת, מספרות על פקפוקים וקיצורי דרך.
אחת שכנה לי, ומי כמוני יודעת, רואה ושומעת, בחדר מדרגות ומפיר בניין. ומי כמוני משתפת, לכל מי שחושק. שופעת כמו צונאמי – מקצינה, מציפה ושוטפת.
ולא חשבתי, לא העליתי על קצה הדעת, שאותו צונאמי מילולי עלול לסחוף גם אותי.
*
את כוחה של השתיקה הזועקת ירשתי מאמא, את הנחרצות – מאבא. אבל כעת גם הוא זונח את שלו, מביט בי בעיניים תוהות ושותק.
"זו בטוח היא!" הגרון כואב לי, שורף. הדמעות, שבקושי יצאו אתמול, שוטפות עכשיו את לחיי. "היא ושאר החברות שלה!"
אבא חורק בכיסא, מתרומם, נוטל עמו את המגבעת בדרכו אל הדלת.
"לאן?" שוברת אמא שתיקה, משתעלת קלות. "אתה יורד אליהם?"
אבא לא מסובב ראש, כן מעיק על ידית. מהנהן, פותח ונעלם. אמא, לצידי, רק נושמת. בוהה בתמונת שמן, 'מזמור לתודה' ממוסגר בה.
אני כנראה בוהה איתה בזמן שמחשבות מתרוצצות בי, עובדה שרק עם טריקת הדלת, מתבהר לי שהיא נפתחה.
"דיברתי עם פרלמן", קולו של אבא, על אף שהוא מהוסה, מציף את הבית. "הוא אמר שיברר את העניין, ואם צריך – יבקש ממנה להתנצל בפני המשודכים".
"יבקש?" ממצמצת אמא, ראשה נד הנה והנה.
"להתנצל?!" רועמת אני. אם לא הייתי מבחינה, מחברת אחד לאחד – היה נהרס הכול! אולי בכלל הפכו היסודות לאבק בזמן שאנו חושבים לקומם אותם מחדש! "היא צריכה להתוודות! ולבקש ממני מחילה!"
"כנראה", נאנח אבא. "אבל את זה אין טעם להגיד, לעיתים נבון יותר לשתוק".
בינה יתרה ניתנה לנשים, וכמוני גם אמא בוחרת לדמום. לא מסבירה את אבא, את הרמז העבה שהגיש לי בדבר הרכילויות שפיזרתי לכל עבר, בהן ודאי פרלמן עדכן אותו. במקום זאת, עוקבת אחריו עד ששוב נסוג אל הדלת, אץ לערבית ולחברותא הקבועה.
כשהוא חוזר, הלילה כבר מתרפק על החלונות ואני מכורבלת בשמיכה, קוראת ספר בכדי להסיח את כל ששואג בי. על שפתיו חיוך דק ורק עפעפיו כבדים מעט, מסובבים באודם. "המחותנים התקשרו", חיוכו נבלע בין מילים הססניות. "הם רוצים להתייעץ עם הרב שלהם, מקווים שתהיה תשובה עד הבוקר".
עד הבוקר. מעולם לא חיכיתי לו כל כך, ובעיניים טרוטות ולאחר בשורה מרעישה ומרחיבת לב, שמטשטשת כל קול וזיכרון, שוב אני מוצאת את עצמי מהנהנת לאמא, מתארגנת, מכתפת תיק צד וממהרת הסמינרה בזריזותה של יעל סלעים.
היעל העליזה שאני מדלגת מדרגות במרץ נעורים, נעצרת מול דלת פתוחה בקומה ראשונה, עליה נשענת בת גילי, בכיתה מקבילה, מפצפצת למראי מסטיק נפוח.
"מרוצה?" היא מניחה יד על מותן, לועסת ומנפחת. "טוב לך עכשיו?"
אני מזיזה משקל מרגל לרגל, משתדלת להתעלם מכדור הגומי האימתני. טוב לי עכשיו, בדגש על עכשיו. בדגש על לי. ועל אף שהמנה שקיבלתי לא הייתה פחותה, גם בי נפל האשם.
"מתנצלת" לחישה מצרידה לי גרון, ולחיי לא סתם כך עולות באש. "לא חשבתי יותר מדי בכל הפעמים שדיברתי. רק -" רק מה? למה בדיוק כיוונתי? מה תועלת מצאתי ברכילות שסבבה ספסלים, צצה תחת כל עץ רענן?!
פיצוץ ורוד קוטע אותי, מחזיר אליי הווה. "רק?" היא מרימה גבה, מאיצה בי לסיים.
ואני שוב דוממת. זועקת שתיקה. וכמוני – גם היא.

בס"ד
אמונה שבראת בי / סיפור

תמיד חלמה שירי על השבת שתחכה לה בסופו של המסע הזה.
תמיד, ברגעים קשים או מאתגרים שחוותה בדרך אליו, חלמה על השבת שתחכה לה בסופה. מוארת. מלאה בחום ובקדושה.
אור מעולם לא היה שותף לחלום הזה.
תמיד היה שכלי. תמיד הייתה בו אדישות. אבל עוצמתו הפנימית, השקטה, והאושר שהיה בו כשדיבר על משפחה, אבהות ובית, כבשו אותה אי אז.
דמעות מלאו את עיניה של שירי. כמו תמיד כשחשבה על כך.
אור אדם טוב. תמיד היה. וכמו תמיד הסכים למלא את בקשותיה. גם כשבקשה ללכת לשבת אחת לערכים – לא סרב.
אבל את המשכו של המסע הזה צעדה שירי לבדה. לבד הכשירה את המטבח, מתמודדת עם הקשיים הטכניים הכרוכים בכך. לבד ערכה את הקניות לשבת, ולבדה פרסה מפה לבנה, קטנה, לכבוד שבת, על השולחן שבמטבח.
בסלון היו פעילים מכשירים אחרים.
"לעולם לא אעמוד בדרכך". אמר לה אז אור, עיניו השחורות מביטות אל האופק הנשקף מהחלון, אי שם מאחורי גבה. "אבל לעולם לא אוכל להצטרף לדרך חיים שאיני מאמין בה".

לכל אדם מסלולו שלו. לכל אדם חייו.
הרבנית בלייברג זכתה לאושר. למשפחה. ולילדים קטנים וטהורים, שדרכם ברורה וסלולה.
כל שהיה לה, לשירי, קנתה במאמץ, בדם ובזיעה. חיים שלמים זנחה מאחוריה במסעה אל האושר, בדרכה אל החלום.
אבל האושר – היה חלקי לעיתים, מרפרף, והקשיים היו רבים.
לכל אדם ביתו שלו. וזהו הבית שלהם. חצוי. קרוע.
"סקץ", טענו אחיות שלה, מביטות בשעשוע במטפחתה של שירי, ובראשו הגלוי של אור.
"קומדיה". פסקה אמא שלה. "אי אפשר לחיות כך, שירי".
אבל שירי בחרה לחיות.

הדס שלהם, בת השנה, קטנה מכדי להבין. קטנה מכדי לשאול שאלות.
יבוא יום ותגדל. יבוא יום ותתחיל לשאול. אבל היא, שירי – לבדה פסעה אחריו במדבר. לבדה בחרה בדרכו. וגם לו היה בוחר לעשות זאת אור – היה זה מסלולו שלו.
לעולם, לימדו אותה חייה, לא תוכל לכפות דבר על איש.
רק להיות. להרפות. להכיר בו, בכוחו.
להאמין.

***
היא לא רצתה שיטוס לניו יורק.
י"ט בתמוז היה היום הזה, ושלושת השבועות היו בעיצומן, והדס עדיין קטנה כל כך.
אבל הבוס של אור היה קשוח בדרישתו להצטרף לנסיעת העבודה הזו, ואור לא סירב לרעיון.
"זה רק שבועיים". אמר אור כששב לביתו בערב, מרים אל על את הדס הערנית.
"אחזור עוד לפני תשעה באב, לא תהיי אז לבד".
שירי שתקה. מכינה לו וופל בלגי לארוחת הערב. היא לא רצתה שייסע. אך מאז ומעולם ידעה להכניע את רצונה, לפסוע בשבילה של המציאות.

יומיים חלפו מאז. פרוסת וופל בלגי נותרה במקרר, יבשה. ואור – לא היה זמין כשהתקשרה.
שוב נשענה שירי על דלת הארון, מתקשרת לאור. הם קבעו שתתקשר בשעה הזו כל יום, בה הוא אמור להיות בחדרו שבמלון.
שעתיים כבר חלפו מן השעה שקבעו, ואור אינו זמין.
אור אדם דייקן. מעולם לא אחר. מעולם לא שכח את עצמו.

פחד עלה בה. אבל לאור יש חברים. ואם הוא אינו עונה – תנסה להתקשר לאחד מהם.
ברגמן לא ידע מכלום. גם לא בכר או בן חיים, שניסה לדפוק על דלת חדרו אך לא מצא אותו שם.
גם לא בלובי או בחצר המלון.
"לא סביר שנעלם". אומר בן חיים. "אור אדם אחראי. כנראה ישוב עוד מעט".
יתכן. אבל שירי אינה יכולה להניח לעצמה להירדם. בכבדות היא מתיישבת על הספה, כשעמה ספר התהלים הקטן והלבן.
שעות לאחר מכן התעוררה שירי מבכייה של הדס, מתבוננת בפלאפון שבידה.
שיחה אחת בודדת. מאור.
***

אור:
שי פלד, מהקבוצה השנייה שהגיעה איתנו, הוא אדם מדהים.
אבל לצאת איתו לטיול ערב ברחובות ניו יורק החשוכים, היה רעיון מופרך.
אומץ ישראלי, מופרז, הוא דבר שאסור ללכת בעקבותיו.
ורק כשאני עומד מול הכושי הענק והשרירי ביותר שראיתי אי פעם, אני קולט זאת.
"את הכסף". הוא אומר. רעד עולה בי כשאני קולט את מילותיו של הברנש, המוציא אקדח מכיסו ומכוון אותו לעברנו.
אני מעניק לו את הארנק שבכיסי, מביט בשי העושה את אותה פעולה.
שפתיו של הענק מתעוותות לחיוך כשהוא מביט בתכולת הארנקים, והוא מכוון אלינו את אקדחו.
הרחוב ריק, וחשוך. פנס רחוב בודד מטיל אלומת אור על המדרכה.
"לקחת את הכסף". קולו של שי רועד. "אל תיקח גם את חיינו".
חיוכו של הכושי מתרחב, והוא שואל בתמימות: "אה? למה לא?"
שתיקה שוררת בינינו. עבה וסמיכה. מצמררת.
"אלוקים". אני אומר פתאום. לא יודע מאין הגיעה המילה הזו אל מוחי.
"אה?" הכושי מעביר את מבטו ביננו.
"אלוקים". אני אומר שוב. "אתה לא מפחד ממנו"?
"לפחד?" הוא מלטף את אקדחו. "למה לפחד?"
"אלוקים". אני אומר בשלישית. "הוא ברא את העולם. הוא מעניש את הרשעים, וגומל טוב למי שעושה את רצונו".
"א-ל-ו-ק-י-ם". הוא לואט. "ואתה מאמין בזה?"
"בוודאי". אני משפיל את מבטי. נזכר בעקשנותי. באומץ ליבה של שירי. משתומם מהאופן בו ברורה לי מציאותו פתאום, ברורה ומוחשית.
כאילו תמיד הייתה שם, לוחשת.
"אולי אתה צודק". הוא מוריד את אקדחו פתאום. מביט בנו, בשמיים השחורים הפרושים מעליו.
מבעד לעיניי המושפלות אני רואה את נעליו השחורות, המגושמות, מתרחקות אט אט, ויחד עמו – מתרחק לו ריח המוות.
יחד אנו קפואים בתנוחה בה היינו. פוחדים לנוע. חוששים שמא יתחרט.
"עשית זאת", אומר שי מימיני, ואני מרים את מבטי אל עיניו השחורות, הנוצצות תמיד, עד שכמעט לא ניתן לראות בהן את ברק הדמעות.
"אתה הרואי לפעמים, אחי". הוא מחבק את כתפיי.
"אני לא הרואי". חיוך עולה על פניי. חיוך מוזר מעט על רקע הדמעות. "אף פעם לא הייתי".
"לא ידעתי שאתה אדם מאמין". הוא מציין בהערכה.
"כולנו מאמינים" ירח נוצץ למולי. "גם הכושי האמין בו, באלוקים".

***
הלם כובש את שירי כשהיא מביטה באור היורד מן המטוס, כיפה שחורה גדולה מכסה את ראשו.
"אור" היא לוחשת. אינה מאמינה. חוששת שמא הכול חלום.
"סיפרתי לך על הכושי". עיניו של אור רציניות.
"סיפרתי לך איך הסתובב ועזב אותנו כשהזכרתי לו את אלוקים.
הכושי הזה מעולם לא היה בערכים. מי סיפר לו עליו?"
היא מתבוננת בו. באושר הזוהר בעיניו. בשלווה.
"אלוקים ברא באדם את האמונה". הוא לוחש.
"הנשמה שלנו אינה זקוקה להוכחות. אין בה שאלות. האמונה – מוטבעת בתוכה".
אור. הגבר הקשוח שהתווכח עם המרצים בשבת ההיא, הבודדת, בכל עת שיכול היה, מנסה בכל מאודו לסתור את דבריהם.
דמעות זלגו מעיניה של שירי, נספגות בקצותיה של המטפחת הבהירה.
אמונה שבראת בי, טהורה.

בס"ד
קשר של הרפיה
"נחלים של דם, נהרות, הארץ התמלאה דם, הדם זרם בחופשיות, מגיע לכל מקום דם, דם… דם…" את מקריאה.
"מותר לי לדעת מה זה התיאורים המזוויעים האלה? על איזה מין רקע כתבת?".
"סיפור על רקע תנכי".
"נו ו.." אני לא מצליחה להבין במה מדובר.
"מכת דם", את אומרת בפשטות.
"את-" אני באה לומר משהו, עוצרת אותו ברגע האחֹרון.
"התחלה מעניינת, נכון?"
"נכון" אני עוברת לנקות את השיש החלבי. זה חסר סיכוי להסביר לה למה תיאור הפתיחה שלה אינו מתאים.
"לא יודעת איך אני ממשיכה אותו", פתאום את נאנחת באוזני, "מי צריך את העיתון הזה?" את משום מקום מתחילה לקטר. "עכשיו אני צריכה להוכיח שאני יודעת לכתוב".
"את יודעת", אני אומרת לטטית המבוהלת שבצדו השני של השפופרת.
"כן, תמיד את אומרת לי שאני פייטנית".
זה נכון, ואת יודעת את זה וגם אני. "זה נראה לי התחלה מידי דרמטית למכת דם", אני כן מחליטה לומר משפט מסוכן.
"מכת דם היא דבר דרמטי". את ננעלת כצפוי, מגנה על מה שכתבת. "ותחשבי על זה", את משמיעה אקורד סיום לשיחה.
פחות מחצי דקה אחר כך הטלפון מונח חזרה על מקומו. הרצפה של הסלון מחכה לי, אין לי זמן לעצור ולחשוב עליך, אחות קטנה, אבל קשה לי להפסיק להרהר בך.

בצהריים, מיד אחרי הסמינר, את באה. ומקצב הדפיקות שלך אני יכולה לנחש שעבר עליך יום נעדר.
"שלום", אני פותחת, נותנת לפטריית שיער חום להיכנס.
"שלום וברכה", את עונה, מחייכת, אבל לא מאוזן לאוזן, מנחיתה את תיק הסמינר על השולחן. "הפעם על אמת, באתי לעזור".
זה אבא שדחף אותך לבוא, אני יודעת. כשאני מסתכלת עליך, אחות קטנה חסרת עול, אני גם מבינה למה.
"אני הולכת לקחת את גילוש מהמטפלת", את מכריזה לאור שתיקתי. "זה הזמן הנכון?"
זה יפה שאת זוכרת ולא אני, אני מהנהנת, עדיין נדהמת, מותר להם בכלל כזה קוקו בסמינר?
את אחות טובה, חיכיתי לך למעלה משלוש עשרה שנה. שש אחים נולדו לי עד שהגעת. לא האמנתי שמשאלתי התגשמה, הייתי לך מאמלה קטנה, אחות גדולה, כך זה אמור להיות וכך זה אכן היה.
אבל לא עכשיו, עכשיו את אחרת.
אני מוציאה מהמגירה סקוץ' חדש, שוב מישהו התבלבל והניח את הסקוץ' הבשרי בכיור החלבי.
את אחותי, ואת בובה, וגם אחרי שבגרת, בחרת להיות אחרת, את אחות טובה. גם אחרי שנרשמת לסמינר שאני לא למדתי בו המשכת להיות כזו, אחות בובה קטנה וחביבה.
המים שבסיר מבעבעים. אני עוזבת את הכלים ופונה לכיריים, שופכת לתוך הסיר חבילת פסטה של טעמן.
לאחרונה מרגיש לי שזה לא, זה לא קצת, זה הרבה. זה שונה, זה חורק, זה מקשה.
"שלום", הדלת נפתחת בתנועה חדה, מעדכנת אותי שמעכשיו אני אחות בפעולה.
"שלום רב", אני ניגשת לדלת, עוזרת לך להכניס את העגלה של הקטנה פנימה.
"חברות שלי חושבות כמוך", את מעדכנת תוך כדי שאני משחררת את הילדונת מקישורי העגלה. "הם גם טענו שזה מדי דרמטי".
"ומה את חושבת?" אני מוציאה את הקטנטנה בעדינות.
"אני חושבת שזה לא משנה, אנשים אוהבים דרמה וכמה שיותר יותר טוב".
אני הולכת לסנן את הפסטה שגמרה להתבשל, שותקת. את כנראה, מפרשת את השתיקה כהודאה, לא ממשיכה לדוש בנושא.

את מלחיצה, אחות. חובבת דרמה שכמוך. אני גם אומרת לך את זה אחרי שבשלוש בלילה את דופקת דפיקות בהולות. שמעתי אותם רק בגלל שגילוש הקיאה פעם שניה הלילה.
את נכנסת, ומה שאת אומרת דרמטי, לא פחות גם מה שאת לובשת! זה מפריע לי להתרכז!
"הם משכו ומשכו. האוטובוס לא הגיע, נסענו. ועד שחזרתי הם ישנו".
זה לא פלא שהם ישנו, פלא שהם נרדמו, פלא שהבנתי מזה הם.
"אמא חושבת שאני בבית, אמרתי לה שאני שם כשחשבתי שהאוטובוס אוטוטו עוצר ליד הבית". את עונה על מה שלא שאלתי.
הצורה הזו בה ניחשת את הלא נאמר, גורמת לי למצוא את עשתונותי ולפרוס לך סדין על המיטה בחדר הפנימי, בזמן שאת הולכת יחד עם פיג'מה שגדולה ממך בכמה מידות להתארגן לשינה.
את נרדמת, הטלפון מצלצל. יכול להיות שתזמנת את זה ששני הדברים יקרו יחד, לא יודעת איך, אבל אמא על הטלפון.
"היא אצלי", אני אומרת במקום שלום.
אמא אומרת "דאגנו".
"היא ישנה". זה אולי לא סופי, אבל זו כן סופה של השיחה.
בפעם השנייה לשבוע אני מניחה את הטלפון חזרה על מקומו, אבל לא מצליחה שלא להרהר בך, אחות, קטנה.

בבוקר את יותר ערנית, ואין פלא בכך. מה גם שעכשיו בשונה מהלילה, את לא מוכנה לדבר.
אני תולה מבט עייף בזוג מגפונים בעלות סוליה עבה במיוחד. "הם יפות", אני אומרת לספה שמולי.
"מי?" את, שיושבת על הספה, מקמטת מצח.
"הסוליות", אני מציינת בפשטות, שומרת על שרירי הפנים שלא יברחו.
את לא צריכה לשמור על שרירי הפנים שלך, הם גם ככה קפואות. את קמה, לא קפואה, קפוצה.
"את לא יוצאת מכאן עד שאת מדברת", אני נעמדת מולך.
את מתיישבת חזרה, לא קרבית הבוקר, שותקת.

את לא מדברת היום, כלומר כן, את כבר קרוב לעשרים דקות מרצה באוזני הקשובות את תגובתה של הגברת קליינרמן, מומחית ל'כתיבה ספרותית', למקרא הסיפור.
"היא גם אמרה שאני דרמטית, מקצינה דברים, ולא יודעת לשים גבולות לגוזמאות". הזרם לא פוסק. "היא אמרה שאני צריכה לדעת לעצור בזמן לפני שהדברים יוצאים מפרופורציה".
את שותקת לרגע, נותנת לי להרהר במורה קליינרמן נשמעת יותר כמו מומחית ל'נפשות אבודות'.
"ברוך אתה ה'….." אני שומעת לפתע, בטח הלכת לשתות משהו כדרך הנואמים.
"אני חייבת לסיים", את אומרת אחרי שתי לגימות, מנתקת.
רציתי לתפוס בקצוות שֵׂערך הגולש, להכריח אותך לדבר, על אמת. אבל השיחה הייתה דרך הטלפון, נותנת לך את האפשרות לנתק.
להתנתק.
בלי לומר שלום.

מעולם לא ריכלתי עליך, כמדומני שהפעם האחרונה בה כן דיברתי עליך הייתה כאשר הייתי בכיתה י"א וסיפרתי בעינים נוצצות על נפלאותיה של בת החמש הקטנה.
לא, עכשיו אני לא הולכת לספר נפלאות, אני הולכת לנסות לשמוע עליך נעלמות.
רות לא שמורה אצלי באנשי קשר, אבל באלפון הכיתתי שנמצא בבוידם היא כן, והשהות שבה אני עולה, פותחת, חופרת, מוציאה, סוגרת, יורדת. נותנת לי להגיע למסקנה שאני יכולה יותר להזיק מלהועיל. אבל לגשש אפשר.
"רות", אני אומרת לצליל המודיע שהשיחה מועברת לתא הקולי .
ניצלת אחות, אני אומרת לך במחשבתי, מחזירה את הטלפון למקומו. המורה למדעים לא תספר לי עכשיו כלום, היא אינה זמינה כרגע.
הידיים שלי ממלאות את מכונת הכביסה בתזזיתיות. מה אני יכולה לעשות? איך עוד אני יכולה לעזור? אני עוזבת את הבגדים,הולכת אוטומטית למטבח. הידיים שלי, ללא רשות, נוטלות את הטלפון, משחקות בו.
את חייבת לעשות משהו, קול זועק בתוכי. אני עוברת לחיוג המקוצר, מתקשרת לאמא.
אמא עונה, אחרי שני צלצולים.
"מה נשמע רחלי?" אמא מבררת בקול מתפלא. לא מתאים לי, לביתה המאורגנת, להתקשר אליה באמצע הצהרים.
"ברוך ה", אני עונה אוטומטית ועוברת ללב העניין, מבררת האם את בבית.
את לא. למען האמת זה לא מפליא אותי, גם לא את אמא ששואלת בעדינות האם הייתי צריכה ממך משהו והאם היא יכולה לעזור.
היא לא, אני מסבירה לה שדיברנו והתנתקה השיחה ושחשבתי לתפוס אותך כאן.
אמא מבינה, מאחלת לי "צהרים טובים".
"להתראות", אני אומרת ומחזירה את הטלפון למקומו.

לא חזרת אלי באותו יום, גם לא יום אחר כך, גם לעזור לא באת. אבל מישהי אחרת כן חזרה.
רות!
אני מחייגת חיוג חוזר, זוכה לשמוע את קולה של חברתי משנות הנעורים.
"מה קורה, רחלי?" היא מתעניינת בכנות בקורות איתי. "מקווה ששלומך טוב", היא ממשיכה בשטף. "אחותך מותק, באה להתייעץ איתי לגבי הסיפור שהיא שוקלת לשלוח לעיתון של הסמינר".
"את בקשר איתה?" אני סוף סוף מצליחה להשחיל מילה.
"כן," רות עונה ברורות, כמו רות שאני מכירה.
"ואיך היא?"
"מותק, כבר אמרתי לך," היא מבהירה, מזכירה לי שאצלה אין גישושים.
"היא חזרה יום אחד מאוחר בלילה, עברה משהו, אני לא יודעת מה לעשות. תוכלי לעשות משהו?"
"את יודעת, הסמינר שבו אני מורה, הוא לא הסמינר בו למדנו. כאן כל בת עוברת משהו".
רות מתחמקת, אני יודעת שהיא מתחמקת, אבל הפעם, חיי אחותי בדבר. "אני רוצה שתבדקי מה עובר על אחותי", אני לא משחילה הפעם, פשוט תוקעת. "היא מדאיגה אותי והיא לא כל בת בסמינר שלכן".
רות אומרת "אני אנסה".
אני אומרת "תודה".
מקווה שאת סולחת לי, לא ריכלתי עליך, אחות.
ריחמתי. דאגתי.

את דופקת, לא מרחמת, זועמת, אני לא צריכה שהדפיקות שלך יגלו לי את זה, הספיקה לי השיחה עם רות.
אני פותחת, שוב דואגת.
את נכנסת. לא מבקשת רשות, סוגרת אחריך, אבל לא מתקרבת.
"את בסדר?" אני לוקחת צעד אחורה. "צריכה עזרה?"
"צריכה? עזרה?" את נשמעת כמו גייזר לפני התפרצות.
"לא!!" הוא מתפרץ, נשפך.
"יש לי הורים, טיפשה!" אין בו יופי, בגייזר. הוא רותח. "הם דואגים לי, ועושים את זה היטב! מי ביקש ממך להתערב?"
מי באמת? אני שואלת את עצמי, תופסת עוד קצת מרחק, לא רוצה להיכוות.
"היא נחמדה, המורה למדעים. לא כמוך".
מאוחר מדיי, הכוויה כואבת.
"יש לי הורים", את חוזרת אל מה שאמרת מקודם.
"יש לי אבא!" את מניחה יד על הידית.
"והוא דואג לי, לא כמוך", את מסיימת, פותחת, יוצאת, טורקת את הדלת.
משאירה אותי לבד.
את צודקת, אחות. יש לך אבא!
הוא דואג לך, אוהב אותך, ממלא כל חסרונך.
לא כמוני, גם כן אחות.
הוא זה שהביא אותך לעולם.
הוא זה שאחראי למעשיך בו.
ואני בסך הכל?
אחות!
שצריכה ללמוד להרפות.
לראשונה מאז שדפקת בלילה חשוך על דלת ביתי, לראשונה מאז שרגליך צעדו לסמינר שהוא לא שלי. אני מרשה לעצמי להרפות, לשחרר.
לעשות לראשונה את מה שהייתי צריכה לעשות בהתחלה.
פותחת ספר תהילים. מתפללת, מכוונת, סוגרת. שמה גבול.
גבול לקשר.
קשר של אחיות.

סיפור/ מירי וינברג

בשביל המוליך אל הבניין עמדו עצי האיזדרכת, פורחים, ופסח נהנה ללכת לצידם, להרגיש את הקיץ הקרב בדמות העצים היפים האלה.
הלוואי שגם היום שעבר עליו היה כזה מרענן, עוטף וחמים, כמו התחושות שהעצים האלה מעבירות בו. להפך. ככל שעוברים הימים, הם נעשים מרוחים וחסרי משמעות. הוא עסוק רק בלהעביר אותם בבטלה. לא לחשוב יותר מידי, לא להרגיש.
אבל בבית הוא כן מרגיש. מרגיש את הצער של הוריו, של אביו בעיקר. מרגיש את התסכול הנושב ממילותיו. מרגיש את התמיהה ואולי הכעס שנוכח בעיניו שעה שהוא מסתכל עליו או מפטיר לכיוונו את אחד מהמשפטים הממורמרים, הזועפים.
אולי היום יצליח לחמוק לחדרו בלי להראות. הלוואי. זה יחסוך לו ולאביו כאב לב מיותר.
הוא משפשף קלות את נעליו בשטיח הססגוני שבכניסה ומעיק על הדלת.
נכנס בשקט ככל שיכולות נעליו המגושמות להפיק, מסתכל לארבע כנפותיו, ומנסה לגמוע את המרחק מהכניסה לחדרו מבלי שיבחינו בו.
"פסח!"
אוי לא. גם בזה הוא לא יוצלח. מתקרב בהבעת השלמה אל אביו שיושב בסלון, שעון בידו האחת על הסטנדר, ובידו השניה תומך במצחו, כאילו רוצה לשדר עד כמה חסר אונים הוא מולו, מול בנו.
"כן". עונה פסח קצרות. הוא יקבל את התוכחה הנוכחית, יסיים איתה וילך לישון. הוא מרגיש שאין תא אחד בגופו שלא זועק עייפות.
"תתקרב אלי", מורה לו אביו באצבעו. ילד בחיידר, זה מה שהוא מרגיש. ילד שהמפקח קורא לו לסדר.
"מה עשית היום?" נאנח אביו עוד לפני שענה. הוא מסתכל עליו במבטו העמוק, החודרני. פסח משפיל את עיניו. "לא משהו שיגרום לך שמחה". הוא עונה בכנות. באמת שהוא משתדל לענות בכבוד ככל האפשר. אחרי הכל זהו אביו והוא מחויב בכבודו. מה גם שהוא בטוח שגם הוא, אילו היה אבא של עצמו, היה מתוסכל לבטח.
"חבל", מפטיר אביו וכמו חוזר ללימודו. פסח תוהה אם תמה השיחה, הוא עומד עוד דקה, כנוע ורופס ואז גורר את רגליו הלאה משם. "פסח!", קולו של אביו רודף אותו. הוא מסתובב.
"מה יהיה איתך?" יורה אביו. "לאן תגיע בסוף?" הוא נאנח אנחה שיש בה כדי לשבר עצמות וממשיך "ככה לא תגיע לשום מקום!"
המשפט האחרון מתנגן בנימה של סיכום ופסח ממהר לקחת את רגליו, וללכת במהירות עד למיטתו. הוא משתרע עליה ברפיון אברים ולא עובר זמן רב עד שהוא שוקע בשינה טרופה.

עוד בוקר מתעורר על העולם בקשת מרהיבה של גוונים. עוד לפני שמצטלל מבטו של פסח, הוא מביט בשעונו, סוקר את השעה.
11:10. מצוין. הבית עכשיו לרשותו. כל עשרת אחיו ואחיותיו שוקדים כעת על לימודם או על משחקם בגן, אימו הלכה להורות את שיעוריה לדור הבא, ואביו מתפלסף כנראה עם החברותא שלו בקול מנצחים.
זה הזמן שלו. נוטל את ידיו, מברך מודה אני ונכנס למטבח.. אוי לא! מה אבא עושה כאן עכשיו?
"בוקר טוב", קול הבריטון של אביו מברך אותו בשפה רפה. ניכר היטב עד כמה הוא לא מרוצה מהשעה בה הוא מתחיל את יומו.
"בוקר טוב". הוא לא מעז לשאול אותו מה הוא עושה בשעה כזאת בבית. פותח את המקרר ומשים את עצמו מחפש דבר מה. "יש לי פגישה היום בבנק", משתף אותו אביו. "בנוגע לאובר דרפט".
למה הוא מרגיש שגם בזה מאשים אותו אביו? "אה". הוא אומר כשהוא לא מוצא דבר טוב יותר לומר.
הוא משתהה כמה עשרות שניות נוספות במטבח, כדי שיוכל לצאת ממנו בטבעיות, ואז יוצא. נכנס לסלון, מתיישב על הספה. הוא וויתר על הקפה של הבוקר וזה חסר לו. לא שברור לו למה הוא לא יכול להכין לעצמו קפה כשאביו נמצא, אבל ככה זה. הוא לא אחד שאוהב להתעמק במניעים וסיבות נסתרות. למען האמת, גם אם היה מתעמק הוא לא בטוח היה מגיע לתשובה. הוא לא אחד שיודע להגדיר דברים כאלו, בתוך הנפש. יכול להיות שזו אחת מהסיבות שהוא ככה, יושב בטל.
טוב. לפחות את העיתון של הבוקר- הוא חייב לקרוא. הוא יירד עכשיו להביא אותו. יוצא מהבית, לוחץ על לחצן המעלית, ורגע לפני שהיא נסגרת מאחוריו, מישהו מכניס רגל ופותח אותה, נכנס גם הוא.
אבא.
"אני מוריד את הפח", מסביר לו אביו את פשר היציאה החפוזה. פסח מסתכל על שקית האשפה שמונחת בידו של אביו, ומשום מה יש לו הרגשה כאילו זה רק תירוץ, כשהסיבה האמיתית היא הוא כמובן. אבל מה יכול להיות? למה ממהר אביו לצאת בעקבותיו? טוב. כנראה סתם לעקוב אחריו. זאת ההרגשה שלו.
בוםםם. המעלית פתאום חורקת, משמיעה צליל התנשפות חד, ואז דוממת. פסח ואביו מביטים זה אל זה לרגע, ולאחר מכן מנסים ללחוץ על כל הלחצנים האפשריים. אפס. המעלית שובתת.
הם מחכים דקה ואז לוחצים על כפתור האזעקה, ממתינים לבאות. ההמתנה עוברת עליהם בציפייה דרוכה. הסיטואציה לא נעימה לשניהם. לא חסר להם להיתקע פה עכשיו ביחד.
אבל מסתבר שבורא עולם כן חשב שזה חסר להם, ובאופן מפתיע הם נשארים ככה, תקועים, מבלי יכולת לצאת.
גם קריאותיהם המבקשות עזרה לא נענות, ולאט לאט נשמטות כתפיהם בהשלמה והם נשענים על דופן המעלית, מביטים איש ברעהו כשוקלים את מעשיהם לעת עתה.
לו היה להם לפחות פלאפונים! אבל שניהם לא לקחו איתם כלום ביציאתם.
"זה מתסכל" פוצה אבא ראשון את פיו, מביט בפסח במבט נדיר של קרבה ושיתוף. "אנחנו נמצאים שניה מהבית, ותקועים פה כמו איזה קוץ, אה?"
פסח משתעל. "כן". הוא נעצר לרגע, שואף אוויר. "זה מתסכל". הוא מניח נקודה מודגשת בסוף המשפט. משום מה הרגע הזה יוצר בו פתיחות שלא מוכרת לו, והוא מניח לעצמו לשחרר את רגשותיו הפנימיים.
אביו מתבונן בו בפליאה והוא נאלץ להסביר את עצמו. "אני גם מרגיש מתוסכל מזה שאני קרוב לבית, להכל, אבל תקוע. תקוע בחיים".
אולי העובדה שדיבורו חף מאשמה, ומציף רק כאב, גורמת לאביו להסתכל בו בעניין. "אם אתה שניה מהבית, כהגדרתך, אז פשוט תבוא", הוא מציע לו בפשטות. "מה הבעיה שלך להיות כמו כולם, ללכת בתלם?"
וואו. זוהי הפעם הראשונה שהם מדברים ככה על הנושא. בעצם זאת פעם ראשונה שהם מדברים ממקום אמיתי על הנושא.
חלל המעלית נעשה פתאום חנוק וצפוף ופסח מרגיש צמאון גדול שתוקף אותו. "אני לא מסוגל", הוא אומר בשקט לאביו. "לא מסוגל".
גם אביו נראה פתאום מיוזע וחסר אונים. הוא פורף את כפתור חולצתו, לוחץ שוב על הלחצנים כולם ואז אומר "למה, למה אתה לא מסוגל?"
פסח מנסה להסתכל מעבר לעיניו של אביו. פתאום הוא מרגיש הזדהות עם תחושותיו. בסך הכל אבא שלו לא מבין, באמת, לאן הוא הלך, ולמה הוא לא מסוגל להיות, לחזור.
אולי הסיטואציה ההזויה והזמן העוצר מלכת מתסיסים פתאום את רגשותיו, וכמו משום מקום פורצת ממנו שאלה; "אבא" אביו ממקד בו את מבטו והוא מעז ושואל, קולו חנוק קמעא "אבא, אתה אוהב אותי?"
אביו מביט בו במבט מוזר. "איזו שאלה? וודאי שאני אוהב אותך!"
פתאום מקווה פסח שהמעלית תישאר תקועה עד עולם. "אני לא מרגיש שאתה אוהב אותי", הוא אומר, עצוב.
שתיקה עמוקה משתררת. הם שוקעים כל אחד במחשבותיו, בשרעפיו. העולם כאילו עוצר מלכת, ואולי לא כאילו. בשבילם הוא באמת נעצר, בשני המובנים. שניהם תולים את מבטם בלחצני המעלית, כאילו היו דבר מעניין במיוחד. רק לא איש ברעהו.
"אז תדע שאני אוהב אותך". אומר לבסוף אביו, קולו צרוד ממאמץ עילאי.
שוב משתררת שתיקה. שתיקה מבריאה. הפעם מרחפות בה מילים שמביאות מרפא עדין לנפש עייפה.
ואז, כאילו ניתן אות, המעלית מתעוררת לחיים.
מישהו לוחץ להזמין אותה בקומה הראשונה, מחכה דקה, ואז רואה אב ובן יוצאים ממנה, כשעל פניהם מאבק, תשישות ואור, ואינו מבין את גודל הרגע.

פריחת הדובדבן
הלילה ארוך, ארוך מדי. והיא שוב מוצאת את עצמה מצמידה מצח לזגוגית הקרה, בוהה בשמיים השחורים.
"גם הלב שלי קר, חשוך וריק". המחשבות מהדהדות בתוכה בלופ חסר מעצורים. "אבל מה בעצם חסר", היא זועקת בלי קול. "יש לי הכל ואין לי כלום". הלילה נמוג לאיטו, כמעט ועלה השחר, אבל היא לא זזה. בחוץ, השמיים החלו להתבהר עד שהיא יכלה לראות את עץ הדובדבן הערום בשלכת. היא תהתה אם גם העץ מרגיש ככה בלילות כאלו – כאילו כל האנרגיה שלו נשאבה פנימה, אל השורשים, וכל מה שנשאר בחוץ זה רק קליפה קשה וחסרת חן. לרגע נדמה היה לה שהיא והעץ שותפים לסוד. שניהם עומדים חשופים מול הקור, מחכים למשהו שהם עצמם כבר שכחו את טעמו.
"מה חסר?" המילים הדהדו שוב. היה לה בית טוב, כישרונות, חברות. "אז למה אני הולכת בחושך, קמה ונופלת שוב ושוב, ולא מצליחה למצוא את עצמי? למה?"
אולי, חשבה לעצמה והדמעות החלו לעלות, הלילה הארוך הזה הוא לא עונש. אולי הריקנות הזו אינה חוסר, אלא מקום שמתפנה — חלל שקט, כואב, שבו משהו חדש עוד יכול לצמוח.
היא התנערה באחת, קולטת פתאום שכבר בוקר. עוד לילה שעברה בלי שינה. "לפחות אעשה משהו מועיל" היא פנתה אל המטבח, ובעוד ידיה לשות בצק ללחמניות, היא שבה למחשבות.
"בוקר טוב, תמר," אמה נכנסה למטבח, עוטה חלוק בית, עיניה עדיין עייפות אך מבטה מופתע. "איזה כיף לקום לריח של אפייה, לכבוד מה פינקת אותנו כך מוקדם "?תמר שלחה חיוך קטן לעבר אמה, חיוך שהסתיר את תהומות הלילה. "ממ… סתם התעוררתי והחלטתי לנצל את הזמן", ענתה בקול יציב.
כבר שבע וחצי והמטבח מלא פתאום בבלגן של בוקר, השוקו של שלמה נשפך לקול בכיו הקולני , שרה לא מוצאת גומיה נורמלית ויעל הופכת את הילקוט על השולחן בחיפוש אחר מחברת אבודה. "תמר, ראית אותה?" היא קוראת מעל רעש המים בכיור, אבל תמר רק מהנהנת ושולפת את המחברת מתחת לערמת העיתונים של אתמול, תנועותיה איטיות, זרות למהומה שסביבה.
איכשהו כל בוקר קורה בסוף הנס הזה וכולם יוצאים בזמן או כמעט בזמן. התחנה עמוסה בבנות, תמר נאנחת, מעבירה את התיק לכתף השנייה ומותחת חיוך.
"בוקר טוב תמר" חני שמחה באמת לראות אותה, אבל תמר חשה משום קוצר רוח רק מלראות אותה. "הצלחת את שיעורי הבית במתמטיקה? תרגיל 15 היה ממש קשה. ישבתי עליו שעות עד שהתייאשתי"
"כן, הצלחתי," ענתה תמר בקצרה, מנסה לשמור על החיוך המנומס שלא יסדק. לא רוצה לומר שתרגיל 15 היה עבורה משחק ילדים; לא רוצה להרגיש עוד יותר חריגה ממה שהרגישה ממילא.
"יו, את פשוט גאון! איך עשית את זה?" קראה חני, עיניה בורקות מהערצה פשוטה. "הלוואי שהיה לי את הראש שלך, תמר. החיים שלך בטח כל כך קלים כשאת מבינה הכל ככה בצ'יק".
תמר הרגישה צביטה פתאומית. "החיים שלי קלים?" היא חשבה לעצמה, והביטה שוב לרגע בעץ רחוק שנראה מהתחנה. היא רצתה לומר לחני שהראש שלה הוא לפעמים המקום הכי צפוף ורועש בעולם, ושדווקא ההבנה ה"מהירה" הזו משאירה אותה עם יותר מדי זמן למחשבות שאין להן פתרון בספר הלימוד. אבל היא רק משכה בכתפיה. "זה סתם עניין של טכניקה, חני. אני אראה לך בהפסקה אם תרצי". "עזבי" אמרה חני "גם רחל והודיה אמרו שהם הסתבכו, נבקש מהמורה שתסביר אותו היום בשיעור".
האוטובוס הגיע, ותמר נדחקה פנימה עם כולן, מוצאת לעצמה מקום ליד החלון. מחפשת מעט שקט. עד כמה שיכלה למצוא בחסות פטפוטיה של חני שכנראה הצליחה לישון היטיב הלילה.
בשיעור, כפי שצפתה חני, המורה למתמטיקה החלה לכתוב את תרגיל 15 על הלוח. תמר פתחה את המחברת, אבל במקום להקשיב להסבר שהיא כבר מכירה בעל פה, היא החלה לשרבט בשולי הדף צורה של עץ עירום. בלי עלים, בלי פרחים, רק קווים דקים ועקשניים.
"תמר, את איתנו?" קולו של המורה חתך את המחשבות שלה. "אני… משתדלת, זאת אומרת כן, כן בטח."
מיד בצלצול חמקה תמר לספריה. אולי שם, בין ידידיה הטובים ביותר, תמצא את שלוותה האבודה. בפנים עמד הריח המוכר – תערובת של אבק דק, נייר ישן וכריכות עור. זה היה הריח של הבית האמיתי שלה.
תמר פסעה בין המדפים. כאן, בין טורי הספרים הגבוהים, היא לא הייתה צריכה "להנמיך" את קומתה השכלית. היא העבירה אצבע על שדרות הספרים. הנה ספרי המחשבה, עמוקים וכבדי משקל, והנה ספרי ההיסטוריה המאובקים. בכל פעם שהייתה פותחת אחד מהם, היא הייתה מרגישה כאילו היא מצטרפת לשיחה רבת דורות, שיחה שבה איש לא אומר לה "את גאון, החיים שלך קלים". בשיחה הזו, היא תמיד הרגישה שיש לה עוד כל כך הרבה ללמוד.
אבל הפעם אפילו הספרים לא היוו מפלט, היא לא היתה מרוכזת מספיק כדי לאפשר לעצמה להיסחף בין המילים למחוזות רחוקים.
היא הניחה את הספר הפתוח על השולחן. האותיות ריצדו מול עיניה, שחורות על גבי לבן, אבל הן לא הצליחו להתגבש לכדי משמעות. בדרך כלל, הספרייה הייתה המקום שבו העולם השתתק והמחשבות נרגעו, אבל היום, השקט של הקירות הגבוהים רק הגביר את הרעש שבתוכה.
היא הביטה בידיה. הן עדיין נשאו שאריות כמעט בלתי נראות של קמח מהבוקר. היא חשבה על הלחמניות שנשארו בבית, על אמא ששמחה בריח האפייה, ועל חני שרוצה הסבר על תרגיל 15. כולם רואים "תמר" מסוימת מאוד, אבל תמר האמיתית יושבת עכשיו בפינה חשוכה בספרייה ומרגישה כמו העץ ההוא – שורשים עמוקים שאין להם לאן לשלוח ענפים.
תמר סגרה את הספר, אבל הפעם לא מתוך ייאוש. היא הביטה שוב בידיה, אלו שלשו בצק בבוקר ואלו ששרבטו עץ ערום בשיעור, והבינה פתאום משהו ששום תרגיל במתמטיקה לא יכול להוכיח.
היא נזכרה בעץ הדובדבן שבחוץ. הוא לא "עמד בשיממונו" כל הלילה; הוא עבד. עמוק בפנים, בתאים הנסתרים ביותר שלו, הוא הכין את הפריצה הבאה. כל רגע של קור, כל דקה של בדידות ברוח, היו חומרי הגלם של הפריחה שעתידה לבוא.
"הריקנות היא לא חוסר," לחשה לעצמה, והפעם המילים הרגישו כמו אמת חקוקה. "היא ההמתנה לפריחה."
היא יצאה מהספרייה בצעד בטוח. כשהגיעה הביתה אחר הצהריים, הבית שוב המה – ריח הלחמניות שאפתה בבוקר עדיין עמד באוויר, חמים ומנחם. היא ראתה את עץ הדובדבן מחלון חדרה. הוא עדיין היה ערום, אבל תמר כבר לא ראתה בו "קליפה חסרת חן". היא ראתה בו הבטחה. היא ידעה שבעוד כמה שבועות, פתאום, בבת אחת, הוא יתכסה בלבן ובוורוד שברירים מרוב יופי.
והיופי הזה לא יגיע למרות הקור והבדידות, אלא בזכותם.
כי מי שלא קפא באלף שעות של לבד – לא יגיע לעולם לפריחת הדובדבן.
היא ניגשה לעזור לשלמה בשיעורי הבית, מחייכת חיוך חדש – לא מתוח, לא מנומס, לא מנסה לחפות, אלא חיוך של מי שיודעת שיש לה עולם שלם שצומח בפנים, בשקט, עד שיגיע זמנו לפרוח.

בס"ד

"חני"
"כן"
"מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" לא כל כך נשמע. בחודשיים האחרונים, מהלידה של ציקוש המצב רוח של חני בטטה. הכל בגלל האיראנים, מי ביקש טילים בברית של ציקוש?!, חני בדיכאון כי לא היו אנשים בברית, שתגדל הילדה, העיקר ילד בריא ושלם, שתגדל המוז'נקית שלה, הגיע הזמן

"חני"
"כן"
מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" כן, זה הבנתי מזמן.

"חני"
"כן"
מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" צריך להתקשר הרגע לחתן, תור לפסיכיאטר דחוף

"אלישבע"
"כן, אמא מ'שלומך?" ככה היא אוהבת את הילדים שלה
"הכל בסדר, מתוקה. איך הילדים?" קצת התעניינות, לא יפה ישר לשאול על חני
"מצוינים, מקסימים, אמא המון נחת, המון" נהדר, בדור של היום אפילו נחת מתינוק בן שנה זה דבר לא פשוט.
"אממ" אוף! למה היא מסתבכת
"כן אמא?, מוישי תביא לדבורי את הצעצוע שם, שם. כל הכבוד מוישי"
"מה קורה…, כלומר עם חני, את יודעת אתם גרות אחת ליד השניה" ממש גילוי אמריקה "זה עושה לי טוב על הלב, לדעת שאפשר…, שאתן יכולות להעזר אחת בשניה"
"אה, כן אמא בטח, אבל אל תשכחי שגם אצלי מאווד צפוף, שש ילדים כשהגדולה בת עשר, זה לא כזה קל" שתגיד תודה, לא לכולם יש ברכה בילדים, העיקר ילדים בריאים ושלמים
"נכון, אבל עדיין מיום יומיים ביביסיטר על הילדים של חני, לא יקרה לך כלום"
"טוב אמא, אני אראה" צליל ניתוק. מי ישמור על חניל'ה בחיפה?
הלב שלה נוסע על שלוש מאות קמ"ש מירושלים לחיפה.

"דוד" אוי, בכלל רק אמא שלו הייתה קוראת לו ככה עם האלצהיימר שלה
"דודי"
"כן"
"מה קורה עם חני?"
"אויש, נו, נחמהל'ה, הילדה גדולה"
"תרתי דסתרי"
"מה?"
"הילדה גדולה"

"אמא?"
"כן, חני" סוף סוף הילדה הגדולה מתקשרת
"אנחנו יכולים לבוא לסופ"ש?" לא. הם לא יכולים. השבת מגיעה סוד הביתה.
"אמאאאא"
"חני?"
"מה?"
"שבוע הבא"
"אמא" עד שחני רוצה לבוא. איזה מייאש, אולי היא הייתה מצליחה לחטט אצלה קצת

כבר חודשיים וחצי שהיא לא ישנה.
לשלוח את הילד שלה? לאומנה? איזה זועה מי שמה על כזה דבר, אנחנו קומניסטים? נאצים?
אז מה אם הרב אמר לשלוח, הלב שלה לא יכוללללל!!!!, לא יכול
מי ינחם לב נשבר של אמא. הפרוספקטים של ארגוני החסד כל כך משקרים. תסמונות דאון הם לא פוטוגניים.
איפה נחמה בציון
וחוף בלב יעגון
מה הקשר?
ממש קשה לה, שהיא מתחילה לחרוז חרוזים ולשורר שירים?
כן, לשלוח ילד זה קשה. יותר מללדת. העיקר ילד בריא

סוד לא יכול להיכלא לעשרים וחמש שעות.
איזה קול כפייתי, כל פעם, חודש בערך לפני, כלומר מהרגע שסוד עוזב את הבית, הקול הזה מטרטר אותה
כן
לא
כן
לא
דייייייי, סוד לא ניכלא בבית, שמח לו ועולז לו איתה ועם דודי. הם הורים מופלאים ביותר, גם אם החליטו שהכי נכון בשביל ילדיהם שסוד הוא סוד.
מה הקשר, הילדה הכי קטנה שלך בת עשרים ושש, את לא מגינה על אף אחד
איזה קול כפייתי
כן
לא
בגללך חני תבכה עוד, אף אחד לא יתן לה לנוח צהריים, הרווחה תגיע לבית שלה, מחר לא יהיה במי לטפל
איזה קול כפייתי
כן
לא
די, היא הולכת לישון שהקול הזה יסתדר לבד
איזה בריחה מהמציאות
איזה קול כפייתי
כן
לא
בעצם כן

"אמא?"
"כן, חני?" שלא תשב לה על המצפון, גם ככה הוא שוכב על הריצפה בחוסר אונים
"אנחנו מגיעים לירושלים, לשויגער שלי" סופית, סוד בבית
"איזה נחמד" טוב נו, מה היא תגיב, העיקר שהמצפון יכול קצת לקום מהמיקום הלא נחמד שלו
"אמא, את רוצה איזה עוגה?" חני?, את חודשיים אחרי לידה עם דיכאון עמוווקקק, יותר חשוב שהרווחה לא תבוא מלהביא לי עוגה
"אם את יכולה, אני תמיד אשמח, אבל חני ראוי לאישה שתכיר בכוחה. יולדת אחרי חודשיים לא צריכה להכין לאמא עוגות, ממש לא" אמא, אין ציקוש, אין.
"טוב, אני אראה" למה אבא לא רוצה לספר לאמא, זו אמא שלה, לא הגיוני שבקושי הכי גדול שיש לה, אמא שלה לא שותפה
עוד ניסיון
ועוד ניסיון
וראשה עפיפון
סימן טוב שהחרוז לא הלך

"מוישי, תכניס את הקרוקסים שלך למזודה" היא לא רצינית, מה היא הייתה עושה אם אמא שלה לא הייתה רואה את ציקוש.
"איפה הנעליים, גרביים? שרי, בואי נלביש אותך" השבת הם בכלל לא הולכים לאמא שלה
"יופי, כל הכבוד מוישי" מה אבא שלה חשב שהם יעשו, יתחבאו מאמא
"שרי, בואי הרגע" להרויח זמן
"איפה מוישי, תשמור על דובי, אני צריכה להלביש את שרי" היא לא אשמה שנולד לה תסמונת דאון
"כל הכבוד לשרי, וכל הכבוד לשרי" למה להחביא מכל העולם
"מוישי" כי יש אנשים בעולם שחושבים שאת בושה "צריך לראות שדובי לא מכניס שטויות לפה" מזמן עברו ימי המונגולים "מוישי" אומנה "דובי"
"חחחח אמא הוא בכלל לא מבין אותך" אנשים לא מבינים, כאילו היא ישנה קודם, כאילו היא ישנה עכשיו
"עכשיו מוישי, שרי ודובי הולכים לחכות ליד הדלת" אנשים כן מבינים, לכל אחד יש ילד בריא

"אמא"
"כן, חני?" המצפון עדיין דבוק לריצפה
"אבא של שרול לא הרגיש טוב, הם נסעו לבית חולים, אנחנו כבר בירושלים" איזה חוסר מזל
"אמא, אנחנו באים, טוב?" ממש לא טוב, אבל אין מה לעשות מצפוני, אולי תישן על הריצפה, לא מקום טוב תסתדר
"אולי תבוא לקחת אוכל ותישארו שם" לא רעיון טוב. מצפוני מיילל חזק.
"שרול נסע עם אבא שלו אמא" טוב מצפוני, תלך לישון
"תבוא" סוד. סוד. סוד, מה היא עושה איתו
"בסדר" מה היא אומרת לאמא שלה על ציקוש, צריך להתקשר לאבא,
לא זמין

"ברוכים הבאים לנכדים הכי חמודים בעולם" אין ציקוש יש תסמון דאון אחר
"איפה ציקוש?" היא לא אמיתית, מה היא חשבה? ככה לאמר לאמא שלה בדלת, הילד באמנה?
"אמא, רגע" מה יהיה אחרי הרגע הזה? איפה אבא שלה? "בואו נשים את המזודה בחדר, אמא, העוגה, עשיתי לשויגער" חני צוחקת. סוף סוף
"אמא"
"כן"
"בואי רגע לספה" כאילו זה יעשה משהו. ירכך
"סבתא, מי זה הבחור הזה" כל הכבוד לשרי, עוד דרך למרוח זמן. רעיון טוב היא לא תדבר על זה, בעזר ד' שרול לא יבוא, ואמא תחשוב שציקוש עם שרול
"בחור נחמד. נכון מוישל'ה, לך תביא פופסים מהארון לחלק לילדים של חני. זה הילד שלי" כן, ברור, אבל לילדים יש אוזניים גדולות, לא כדאי לומר לידם שטויות
"כן, מוישל'ה תאום של אמא שלכם" מה עוד אמא
"ולמה אף פעם לא ראינו אותו" יופי שרי
"כי הוא גדל אצל מישהו אחר"
"אה גם לנו יש אח תיסמון דאון שגודל אצל מישהו אחר" שרי!! ממתי גדלו לך אוזניים של פיל

טוב שחני אמרה לאמא על ציקוש, כבר חודשיים וחצי שהוא לא ישן מהסוד הזה

מת או חובה
לאף אחד לא היה לגמרי ברור מה עובר על הבן היחיד, תכול העיניים של מייק האריס. מעטים למעשה היו אלו שידעו להניח אצבע על נקודה מסוימת שמפריעה להם, אבל לכולם היה ברור שמשהו לא בסדר עם אדוארד האריס.
"הברק שבעיניו כבה", תמצת זאת אחד מבעלי האחוזות השכנות למשפט חד, קצר וקולע. וזאת אכן הייתה סיכום האמת. האש שבערה תמיד בבני משפחת האריס לא דלקה עוד בעצמותיו.
"אדוארד, אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל אותו גייב מול שמש שירדה אל ימה של סנטה ברברה, צובעות אותו בארגמן אדום כדם.
אדוארד הביט עליו, ועיניו הכחולות, היפות, היו חלולות כעיני מת.
"אני דואג לך, אדוארד", אמר גייב. "אתה לא… אתה בזמן האחרון". הוא הניח יד על כתפו של חברו הטוב. אדוארד החזיר את מבטו אל הים והשמש השוקעת. "ואם זה נכון?" הוא שאל. "מה נכון?" החזיר גייב בתמיהה. "שאני…" אדוארד העביר את ידו על שערו המבריק. "שאני כבר לא אני", וקולו היה נשמע כאילו העלה אותו אי־מי מהאוב.
שקיעות נוספות, יפות יותר ופחות, פקדו את חופיה של קליפורניה, אבל נראה כאילו כל אחת כזאת לוקחת עוד גחל בוער מעיניו הבהירות של אדוארד. "משהו לא טוב עובר על הילד", אמרה גברת האריס לבעלה בסופה של ארוחת ערב. "ילד", שלף האדון מקטרת מעשנת מפיו, "הוא עוד יתבגר".
יתבגר או לא — מיום ליום שקע היורש הצעיר יותר ויותר לעצמו. הוא היה מתהלך במבט נוגה, שדוף יותר משהיה חודש לפני, ומיעט ליצור קשר עם העולם שסביבו.
הרופאים שהביא אביו לאחוזה התעקשו שהוא בריא, ואין סיבה לעצב שתקף אותו — לא סיבה נראית לעין לפחות — אבל הבחור שקע מיום ליום, ואילו היו העובדות.
"איך? איך את יכולה להסביר את זה שנערון צעיר, בריא ועשיר, שיש לו הכול — נראה כמו מת מהלך?" מייק רתח מזעם כמו שמעולם לא זעם קודם לכן. "מה עובר על הבחור הזה?" הוא הטיח אגרוף קפוץ בשולחן התה שביניהם. אשתו הרימה את עיניה מהרקמה שלה. "זה," היא נעמדה, "מה שאני שואלת כבר הרבה זמן, ואני חושבת שהגיע הזמן שנתחיל לקחת את זה ברצינות." "לקחת ברצינות?" מייק פלט צליל קצר שהזכיר צחוק זועם. "אולי תאמרי לי מה נוכל לעשות שלא עשינו עד עכשיו, אהה?" הלנה חשבה לרגע. "אני לא יודעת, אבל נצטרך למצוא לזה פתרון." "פתרון? פתרון היא אומרת לי!" הוורידים בצווארו של מייק בלטו. "פתרון! הילד מפונק, הלנה! ילד מפונק שלא יודע מה זה עבודה קשה! תאמיני לי, הייתי שולח אותו לעבוד בשדות עם הילידים אם לא…" הלנה האריס נדה בראשה. "הוא לא מפונק, מייק. הוא סובל." האיש העשיר הזדקף במקומו. "סובל? ממה בדיוק?" "זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת," ענתה הלנה.
צווחה.
צרחות מזוויעות, כמו של בן־אדם שרואה מולו את מלאך המוות עם חרב שלופה, בקעו לחדר המגורים. הם החליפו מבט קצר, מבהות אחד. "זה אדוארד?" שאגה חיתית נוספת פילחה את האוויר, והם לא חיכו רגע נוסף אחד ויצאו מהחדר בשאטה. הנער, מפיו יצאה השאגה הנ"ל, ישב על כיסא בחדר החיצוני. הזרועות שלו, שהיו מונחות על המסעדים, רעדו בטירוף, ובעיניו היה ניצוץ — אבל לא מהסוג שקיוו הוריו לראות. "אד, אתה בסדר?" אימו כרעה לידו, מניחה את ידה על ברכו. הוא העיף אותה בפראות. "אחחחח, הקיבה שלי!!" הגניחות שלו נשמעו יותר כמו נהמה של אריה פצוע. "אד, אתה שומע אותי? אדוארד?" מייק ידע שהדבר האחרון שנכון לעשות עכשיו זה להיכנס לפאניקה, אבל זה לא שהוא שלט בזה. הילד שלו, הפרח של חייו, הפך ל… משהו שהוא אפילו לא יכול היה לקרוא לו בשם. "אייי! האיברים שלי!" הוא צרח בבהלה. משרתת התקרבה אליהם עם כוס מים בידיים רועדות. הלנה לקחה אותה והתקרבה לאדוארד. "אד, תנשום, תירגע, תשתה משהו…" "אני. לא. יכול!" הוא העיף לה את הכוס מהיד, והיא נפלה על הרצפה והתנפצה. "האיברים שלי… אאאאא!" הוא התפתל על כיסאו. מייק והלנה החליפו מבט מהיר ומודאג. אדוארד המשיך להכות על הכיסא. הוא באמת היה משוכנע שמשהו קרה לאיברים הפנימיים שבגופו.
עוד באותו ערב הגיע לביתם הרופא הטוב ביותר בקליפורניה, אבל כשם שאדוארד משוכנע שכל מה שנשאר ממנו זה קליפה של עור, כך בטוח הרופא שהילד בריא כשור, והמחיר המופקע שהוא דורש עבור השום-דבר שהוא עשה מרגיז את מייק. אבל למחרת זאת הבעיה האחרונה שלו — ממש הבעיה האחרונה שלו.
אדוארד, שעד אמש אחז בבטנו והתגולל על המיטה מכאב לא-קיים וצווח על היעדרם של אי-אלו איברים חיוניים — טוען בכל תוקף שהוא מת. הפרדוקס חסר ההיגיון הזה משאיר את מייק המום וללא כל טיעון הגיוני, וגורם להלנה לפרוץ בבכי. "אבל אתה… חי!!!" זה כל מה שהיא מצליחה להגיד מבעד ליפחותיה המשתנקות.
"אני לא! אני מת!" טוען אדוארד. רעד עובר בגבו של מייק — הבן שלו יצא לחלוטין מדעתו.
קולות הזוועה שבקעו מאחוזת האבן במשך השבוע האחרון והתגלגלו אל השדות נדמו, אבל דברים אחרים התגלגלו במקומם. מייק היה עובר רכוב על סוס בין המקסיקנים וכהי העור, שטכנית מאז מלחמת האזרחים לא היו עבדים באופן רשמי, אבל חייהם לא היו טובים יותר עכשיו, ומבטי הרחמים והקולות המהוסים בהם היו מתלחששים על הבן שלו. שלו! בן-טובים לבן-עור, מי שהיה אמור לנהל אחריו את האחוזה, החווה והשדות — ואת חייהם בעצם — גרמו לו לזעם נוראי.
"שד נכנס בו, אדוני, שד היום!" מקסיקני אדום-עור עזר אומץ ואמר את מה שחשבו כולם. "או… או שזאת קללה!" עיניו נפערו רק מעצם אמירת המילה.
מייק אפילו לא טרח לענות, למרות שהמחשבה הזאת כבר עלתה במוחו. אבל גם לאיש הדת שביקר באחוזה הבוקר, בדיוק כמו לרופא לפניו, לא היה לאל-ידו בכדי להושיע. והמת־חי שהסתובב בעיניים חלולות בביתו איים להוציא גם אותו מדעתו. ומלמוליו למול החלון הפתוח בלילות נשמעו כמו יללות זאב לאור ירח מלא.
"אם הוא לא יצא מזה עד סוף השבוע", אמר מייק האריס, "אני אשלח אותו בכרכרה אטומה לאחד המנזרים ש…" "לא!" הלנה שמטה את זוג המסרגות שאחזה בידיה. "אתה לא תעשה את זה!" היא הניחה את ידיה על מותניה. "הלנה, תהיי הגיונית. אין לנו כבר איך לעזור לו, ובלי לדבר על זה — שהיתכן שזה מדבק!" "אתה לא תשלח את הבן שלי כמו אחרון המצורעים למבצר מבודד, אדון מייק האריס. "הלנה לא הייתה נסערת כך מעולם. "כן?" הוא הזדקף מולה. "אז מה את מציעה לעשות?" הלנה צנחה על הכיסא. "תן לי עד מחר בבוקר." "עד מחר בבוקר", אישר מייק. "כשהמחוג הקטן ייגע בספרה 12 — אם לא, תחכה לו בחוץ כרכרה." הלנה הנהנה.
"יש בפריז…" הלנה נכנסה לחדר בדיוק כשמשרת שחור-מדים הניח מגש כסוף על השולחן. "יש בפריז?" חזר אחריה מייק, משתדל להסוות את הסרקסטיות שבקולו. "יש בפריז רופא שמתעסק ב… בתחום הזה." "איזה תחום?" מייק סימן למשרת להעביר לצלחתו אומצת בשר. "הוצאת שדים?" "אני רצינית!" הלנה הייתה נואשת. "הוא מתעסק ב… רפואת הנפש, משהו כזה." "יפה, צרפתי שמתקן נפשות, מה יש לומר?" "אתה הבטחת לי!" הלנה התקשחה. "הבאתי פתרון, ולא תהיה לך ברירה אלא להסכים." "בסדר", הסכים מייק. "אני אביא את הצרפתי הזה, אבל את תתלי בו תקוות רבות."
אבל כשזאת תקוותה האחרונה — לא נותר להלנה אלא לייחל לו בכל ליבה, זמן ארוך מאוד.
עם הסנונית הראשונה של האביב הגיע גם הרופא מצרפת, גבר כבן 40 עם שפם מסולסל ומבטא צרפתי כבד. "דוקטור קוטאר, תודה שבאת." ולמרות שהתודה הייתה מתבקשת לאחר הדרך הארוכה שעשה — אי-אפשר היה להתעלם מהצינה שבקולו. "איכן החולה לשמו הגעתי הנה?" שאל דוקטור ז'יל קוטאר.
עשר דקות הספיקו לרופא להבין שיכול להיות שעשה את הדרך הארוכה לחינם. הוא מעולם לא נתקל בתופעה מוזרה שכזאת — אדם חי שמשוכנע שהוא מת! אבל הוא לא חצה את האוקיינוס בשביל לוותר מהר כל-כך.
הוא בדק את אדוארד וניסה לרחרח מה קרה עם האדון הצעיר לפני שהכול התחיל. הוא הגיע למסקנה שהאריס הצעיר לקה בדיכאון, מג'ורי אם להיות מדויקים — אבל מה קרה אחר־כך?
הרופא הצרפתי הגיע למבוי סתום. הוא חשב להיכנע. "אני מצטער, אדוארד", לחש לנער הישן באמצעו של ליל קיץ לוהט. "אני…" ופתאום נפל לו האסימון. "אני יודע מה לעשות!"
***
חצי שנה של מאבק עבר על ז'יל קוטאר, וזה לא היה קל בתנאים הפרימיטיביים של אמריקה באמצע המאה ה־19, אבל עם המון ניסים ומלחמה עיקשת הוא הצליח להוציא את אדוארד האריס הצעיר מהמצוקה הנפשית אליה שקע.
עוד שנים יעברו עד שתסמונת קוטאר תקבל הכרה רשמית ותיכנס לספרי הפסיכולוגיה כהפרעה נדירה אומנם, אבל מוכרת, שנלוות לדיכאון או סכיזופרניה. יעבור עוד זמן ארוך עד שיאבחנו פסיכיאטרים מה הגורם להכחשה של בן-אדם חי.
אבל באותו ערב, שבו עמדו אדוארד וז'יל קוטאר במרפסת הגדולה הצופה אל המפרץ, הם עדיין לא ידעו את כל זה.
"תודה, דוקטור, החזרת לי את חיי", אמר אדוארד, ובעיניו עמדו דמעות גדולות ושקופות. "במלוא מובן המילה." חיוך התפשט על שפתיו של הדוקטור. הוא הביט למעלה.
שמיה של קליפורניה מעולם לא היו יפים יותר.

פנקס ההחמצות הברוכות
הדלת של ר' אביגדור לא הייתה נעולה מעולם. היא גם לא הייתה פתוחה לרווחה. היא עמדה שם, במעלה רחוב צפוף בבני ברק, סדוקה קמעה בצידה, מזמינה פנימה רק את אלו שידעו לחפש את מה שאינו נראה לעין.
ר' אביגדור עצמו היה איש של "בין לבין". הוא לא היה ראש ישיבה מפורסם, וגם לא גביר המפזר מעותיו לכל עבר. הוא היה כורך ספרים. אבל לא כורך רגיל. בעוד אחרים הדביקו דפים והחליפו כריכות עור בלויי סחבות, ר' אביגדור עסק במשהו אחר לגמרי: הוא היה אוסף את ה"סיפורים שלא קרו".
במשך חמישים שנה הוא החזיק על מדף נסתר, מאחורי ערימות של "קצות החושן" ו"קהילות יעקב", סדרה של פנקסים קטנים בכריכה שחורה. הוא קרא להם: "פנקס ההחמצות הברוכות".
________________

באותו יום חמישי, כשעה לפני השקיעה, נכנס אל בית המלאכה מוטי. מוטי היה בחור ישיבה בן עשרים ושתיים, עם פנים שסיפרו סיפור של עייפות כרונית. לא עייפות של חוסר שינה, אלא עייפות של נפש שמרגישה שהיא דורכת במקום. הוא הניח על השולחן מסכת בבא קמא ישנה, דפיה מתנתקים כנושרים מעץ בשלכת.
"אפשר לתקן את זה, ר' אביגדור?" שאל מוטי בקול חלול.
ר' אביגדור הרכיב את משקפי הקריאה שלו על קצה חוטמו, התבונן בספר, ואז התבונן במוטי. הוא לא ראה רק כריכה שבורה; הוא ראה בחור שמרגיש שהסיפור שלו – הסיפור השגרתי, האפור, חסר ההישגים – פשוט לא מתקדם לשום מקום.
"לתקן תמיד אפשר," אמר הזקן בקולו המורגל בלחישה. "אבל לפעמים, מוטי, הסיפור הכי יפה הוא דווקא זה שלא נכתב בדפים האלה."
מוטי נאנח. "אצלי אין סיפורים, ר' אביגדור. אני שגרתי מדי. אני קם, מתפלל, מנסה ללמוד, נכשל קצת, מצליח קצת, הולך לישון. אין אצלי מופתים, אין אצלי דרמות. אני מרגיש כמו דף חלק בסוף ספר, כזה ששכחו להדפיס עליו."
ר' אביגדור חייך חיוך דק, נסתר כמעט. הוא קם מכיסאו העץ החורק, ניגש למדף האחורי, ושלף את אחד הפנקסים השחורים. הוא פתח אותו בעמוד מסוים, שתאריכו היה לפני חודשיים בדיוק.
"שב, מוטי. אני רוצה להקריא לך סיפור (לא) שגרתי."
________________

מתוך "פנקס ההחמצות הברוכות" – כ"א כסלו
"היום, בשעה ארבע אחר הצהריים, בפינת הרחובות חזון איש ורבי עקיבא, התרחש נס אדיר שלא קרה. בחור צעיר, נקרא לו מ', עמד בתחנת האוטובוס. הוא היה מותש. בכיסו היו עשרים שקלים אחרונים שנועדו לארוחת צהריים מאוחרת. לפתע עבר לידו יהודי קשיש, שקיותיו כבדות, ועיניו מחפשות מונית שלא הגיעה. מ' הרגיש דחף פנימי עצום להתעלם, לעלות על האוטובוס שלו שהגיע באותו רגע, ולנסוע לישיבה.
אבל אז קרה ה'לא-אירוע'. מ' לא עלה על האוטובוס. הוא גם לא ניגש לקשיש ואמר לו מילים נשגבות. הוא פשוט החמיץ את האוטובוס שלו 'בטעות' כביכול, נשאר לעמוד שם, ונתן לקשיש את מקומו בספסל היחיד בתחנה. הוא ויתר על הארוחה שלו כדי לקנות לקשיש בקבוק מים קטן, ובמשך רבע שעה הוא פשוט שתק לידו. לא הייתה שם שיחה גדולה. לא היה שם מהפך. הייתה שם רק 'החמצה' של נוחות אישית לטובת שקט של יהודי אחר.
הסיפור הזה לא יתפרסם בעיתון. מ' עצמו בטוח שהיה לו 'יום מבוזבז'. אבל בשמיים, הפעולה הזו – הוויתור על הדרמה לטובת הפשטות – הרעידה עולמות."
________________

מוטי הקשיב, פניו מחליפות צבעים. "איך… איך אתה יודע שזה הייתי אני?"
ר' אביגדור סגר את הפנקס בעדינות. "אני לא 'יודע' במובן של ראיית הנסתר, מוטי. אני פשוט למדתי להסתכל על מה שאנשים מחמיצים. העולם שלנו מעריץ הישגים: מי סיים ש"ס, מי בנה בניין, מי עשה מהפכה. אבל הקדוש ברוך הוא, כך אני מאמין, אוהב במיוחד את ה'לא-מעשים' שלנו. את המילים שבלענו ולא אמרנו למרות שצדקנו. את הכעס שלא התפרץ. את התפילה שהייתה יבשה, אבל התעקשנו לומר אותה למרות שלא הרגשנו כלום."
מוטי שתק. השתיקה בחדר הייתה סמיכה, מלאה בריח של דבק ספרים עתיק ותה קר.
"אתה מבין," המשיך ר' אביגדור, "השגרה שלך היא לא 'כלום'. היא אוסף של ניצחונות קטנים על השעמום, על העייפות, על התחושה שאתה לא שווה. כשאתה קם בבוקר לתפילה למרות שאין לך כוח – זה לא שגרתי. זה על-טבעי. פשוט התרגלנו לקרוא לזה שגרה."
________________

השבועות חלפו. מוטי חזר לישיבה, אבל משהו בתנועות שלו השתנה. הוא כבר לא חיפש את ה"זיקוקים". הוא התחיל לנהל לעצמו פנקס קטן משלו. לא פנקס של הישגים, אלא פנקס של "כמעט".
היום כמעט איבדתי את הסבלנות לחברותא שלי, ובסוף רק שתיתי מים. היום רציתי לסגור את הספר באמצע הסדר, ונשארתי לעוד חמש דקות של לימוד שלא הבנתי בו מילה.
הוא גילה שהחיים (הלא) שגרתיים שלו מלאים בדרמות סמויות מן העין. כל רגע של בחירה בין ה"קל" לבין ה"נכון" הפך עבורו לסיפור מרגש.
ערב אחד, הגיע מוטי שוב אל ר' אביגדור. הפעם הוא לא הביא ספר לתיקון. הוא הביא קופסת עוגיות פשוטה שאמא שלו אפתה.
"ר' אביגדור," הוא אמר, "רציתי להגיד לך תודה. בזכות הפנקס שלך, הבנתי שהחיים שלי הם לא דף חלק. הם כתובים בכתב סתרים, ורק צריך לדעת איך לקרוא אותו."
ר' אביגדור קיבל את העוגיות בחיוך רחב. "אתה יודע, מוטי, יש סיפור אחד שרציתי להוסיף לפנקס שלי היום. סיפור על בחור צעיר שהיה יכול להמשיך להרגיש מסכן ולבזבז את שנותיו בחיפוש אחרי ריגושים חיצוניים, אבל הוא החמיץ את ההזדמנות להיות אומלל, ובחר במקום זאת לראות את האור שבפשטות."
________________

סוף דבר (שהוא רק התחלה)
השמש שקעה מעל בני ברק, צובעת את גגות הבטון בזהב של בין הערביים. אלפי אנשים צעדו ברחובות, כל אחד עם השגרה שלו, כל אחד עם ה"חבילה" שלו. משקיף מן הצד היה רואה רק המון אפור ומהיר.
אבל בחלונו הקטן של כורך הספרים, ישב יהודי זקן וכתב בכתב יד רועד עוד שורה בפנקס השחור. הוא ידע שכל פסיעה ברחוב הזה, כל הבל פה של תינוק של בית רבן, וכל אנחה של אישה עמוסת סלים, הם חלק מסיפור גאולה אדיר שמתרחש דווקא בתוך השגרה, דווקא בתוך ה"לא כלום".
כי בסיפור (הלא) שגרתי של העולם הזה, הגיבורים האמיתיים הם אלו שמתקנים את הכריכות השבורות של נשמתם, יום אחר יום, דף אחר דף, בלי שום צורך במחיאות כפיים.

בסיעתא דשמיא

מעגלים

" כל אדם יש לו בחירה בנקודה שבה נפגשים האמת שלו והשקר שלו " – הרב דסלר, מכתב מאליהו.

פרולוג:
אביגיל :

יש שני סוגים של אנשים בעולם. אנשים שיש להם לאן ללכת ואנשים שאין להם.
תמיד הייתי מהסוג הראשון. פתאום אני מהסוג השני.

אני יושבת על מדרגות של פתח של מקום כזה שנקרא מרכז חמניות. שמעתי עליו מאיזה פקידה במוקד חירום. איך, נהייתי ילדת חירום. מה קשור בכלל.
אני כותבת עכשיו את המילים האלה במחברת שהוצאתי מהתיק הקטן שלי ומחכה. אולי למשיח. לא יודעת.
רגע, מישהי באה. חכו, יש לה עיניים עצובות אבל היא מחייכת. מוזר.
טוב אני צריכה לסיים, ביי.

חלק א’.

מעיין, תזכרי תמיד שיש שני סוגים של אנשים בעולם. אלה שחיים לעצמם ואלה שחיים בשביל אחרים.
הסוג השני, דפוק.

מעיין:
כשבאתי פעם ראשונה אל מרכז חמניות, לא היה לי עוד מקום פנוי בראש לאף מחשבה חוץ מהשורות האלה; "יש שני סוגים של אנשים בעולם…"
האמנתי להן.
האמנתי להוא שסיפר.
והקול שלו היה כל מה שחג בראשי, זמן שעברתי את סף הדלת.

"שלום" האישה עם הפאה המתולתלת דברה תוך כדי חיוך. עשה רושם שהיא סוג בן אדם שהחיוך דבוק לו בדבק חם לפרצוף גם תוך כדי שינה, תהיתי אם החיוך האינסופי הזה כואב.
" את יכולה להכנס פה לחדר, אני אכנס עוד דקה. מה מתחשק לך, שוקו, קפה, תה?"
" כלום, תודה"
היא הנהנה קצת, עם החיוך הזה. "מה שנוח לך. אה, ודרך אגב אני חומי".

וככה בדיוק הכרתי אותה.

—

כשישבתי בחדר ההוא עם חומי הרגשתי שאני בעצם זבוב על הקיר, רואה את הכל מבחוץ. נערה אחת עם ילקוט ישן זרוק לידה, עטופה בסוודר גדול. והיא עצמה תופסת חזק את הכיסים מבפנים.
ראיתי אותי, נערה ממקום בלי שם ובלי שום מושג של טוב ורע או ידע על מוסר או שום דבר בכלל, בעצם. גם לא על מי ברא אותה, ולמה. כלום.
כל מה שרצתה זה לא לגנוב. ולא ידעה אפילו להגיד למה לא רצתה.

ואישה אחת שיושבת מולה, וחוץ מחיוך אחד שמתחיל לעצבן ושתי כוסות שתיה חמה, אפילו שאמרה שהיא לא רוצה, הנערה לא יודעת עליה, בעצם, כלום.
הייתי נחושה לא ליפול בפח הזה, לא להאמין לחיוך. לא כמו פעם, פעם הייתי תמימה.
כשחשבתי שיש גיבורים בעולם.
לפני שהחליט אבא לצרף אותי אליו, אל החיים האחוריים שלו. לפני שהסביר לי מה חייבים לעשות גם אם לא רוצים. לפני שהפך אותי לסוג של חייל במהלכים המעוותים שלו, סיפר לי על סוגים של אנשים בעולם.
עד שברחתי.

חומי שאלה אותי המון שאלות, ואני לא עניתי כמעט ולא על אחת מהן. חשבתי שהיא תלחץ עליי, חשבתי שהיא תגרש אותי על חוסר שיתוף פעולה. אני עצמי לא הייתי עוזרת לי במצב שלי. שותקת ואדישה להחריד.
אבל כל שאלה שהיא שאלה ואני לא עניתי פשוט המשיכה לרחף בחלל עד שהתפוגגה כאילו מעולם לא נשאלה בכלל,
בזכות חומי.

בסוף היא שלחה אותי אל משפחה ירושלמית, לא הבנתי למה דווקא לשם בחרה לשלוח אותי. בית עתיק ושקט של זוג מבוגרים חסידיים במרחק פסיעה מאין סוף הצפירות של ירמיהו שמגר. אבל היא, הייתה ברכה בידיים שלה. ידעה מה היא עושה.
אהבתי את הבית הזה. והפתעתי את עצמי באהבה שאהבתי אותו. במהירות בה נכנעתי לשמיכה העבה – עבה ולספריה הענקית שהתפרסה שם לאורך כל הקיר של שתי קומות. לאהבה שהרעיפו עליי סימי ונחום, זוג מבוגר ונימוסי ומתוק, שחוץ מכמה בקשות שבקשה בעדינות סימי, בעיקר לגבי סוג הבגדים שאיתם אסתובב בבית ומה כן ולא לעשות במטבח, לא ביקשו ולא דרשו ממני דבר מעולם.
הזוג המתוק הזה הפך לי בערבות החיים להורים שניים – ראשונים.

הייתי בבית הזה כמה חודשים, מסתתרת ומגיחה רק לפעמים, בעיקר לביקורים שהייתי חייבת לעשות ב ’חמניות’. משהו של פרוצדורה, חומי הזהירה אותי על זה מראש.
בלי לשים לב ששמתי לב חומי הכניסה לי ללב כמה דברים שלא ידעתי שאפשר שיהיו קיימים בו. כמו להתחיל לתהות, אם סימי ונחום לא גיבורים אז מה הם, בעצם. חשבתי על זה המון, ניסיתי בכח לסדר אותם במגירות שאני מכירה ופשוט לא הצלחתי.
זה הפריע לי, זה ערער אותי.
העולם שלי התחיל להיסדק וזה כאב.

רק אחרי הלילה ההוא, אחרי הרבה שיחות עם חומי, ואחרי שכבר לבשתי חצאית כל הזמן, אפילו אחת ארוכה, היא התחילה לספר לי את הסיפור שלה.
ככה חומי הפכה לי למורה.

חלק ב’.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" ( הרב קוק, ערפילי טוהר).

הריח מהמסדרון הזכיר קצת מרפאת שיניים וקצת מעון, שילוב מוזר של בית אבות.
ובתוך החדר פקעת של פרחים צהובים נחו באגרטל, מהסוג האהוב על חומי. הייתה גם מחברת, ישנה וחננית עד מאד, נחה על הברכיים של מעיין.
וכך הן ישבו וניסו לשכתב חיים במילים להן צורה ותבנית, ולא הבינו איך, בכלל, זה אפשר.

"חומי, את מסכימה לספר על הלילה הזה, שתפסת אותי?"
אבל חומי לא הסכימה לספר, אמרה שאין לה מה להגיד. מבחינתה לא עשתה דבר שיש בו יוצא מן הכלל, אז מעיין עצרה לרגע וכתבה את החלק שלה:

מעיין

רציתי להוכיח לה שאני לא מי שהיא חושבת שאני. רציתי להוכיח לי שאני מי שחשבתי שאני. רציתי להוכיח לי שהאדמה עליה אני עומדת מאז עולם עודנה קיימת.
אז פרצתי לה לבית.
וכאילו לא רציתי להיתפס אבל רציתי מאד, ועשיתי רעש שרק בכאילו מנסה להתחבאות. רציתי שתתפוס אותי, רציתי לשלם את המחיר של הכעס שלה, העיקר שתלמד, שתראה. יש רק שני סוגים של אנשים בעולם. רק שני סוגים של עצים גדלים על הארץ הזאת, החזק – שורד. ואז הכל יחזור על מקומו בשלום.
ולא ידעתי שהרעידה שתבוא היא הגאולה בעצמה. לא ידעתי שמתחת לאדמה שהכרתי קיימת ארץ אחרת, עם דבש וחלב ושמש ושמיים.
לכן כל כך כעסתי עליה כשהיא טפחה לי על הכתף ורק המשיכה לחייך. הלכה להרתיח לי מים לשוקו ולסדר עוגיות על צלחת כי בטח אני רעבה. נתנה לי גם כסף, שיהיה. לכן כל כך כעסתי עליה כשהמשיכה להיות משהו שהשכל שלי לא הצליח להכיל. את הזרות הזאת, האמון והאור.
לכן ברחתי וטרקתי את הדלת.
עד שהזמן והרחמים של בורא העולם עשו את שלהם. עד שמהסדקים של הרעידה הזאת יצא אור גדול, וחזרתי אל חומי בפנים סמוקות מבושה. התחלתי לשאול אותה שאלות בכנות שלא ידעתי שיש בי. למען האמת, הרבה דברים שלא ידעתי שיש בי יצאו לאור בזכותה. שאלתי על אלוקים ועל אמון ועל טוב ועל רע, והיא ענתה לי. כמו שרק חומי עונה. עם תקיפות ותלתלים וחיוך שלא נגמר לעולם. הכירה לי דרכה איך אפשר להפוך לאנשים שגם כשפורצים להם לחיים הם מסוגלים להסתכל בעיניים. לראות בכל זאת מי באמת אתה. להפוך אותך לאחד מהם.
ועד היום אני כותבת את התשובות שלה, את הסיפור שלה. אני רוצה שימשיך לנצח.

מעיין הרימה עיניים מהמחברת ונערה את היד. השמש בחוץ החליטה שהתחיל זמן שקיעה. חומי התעייפה ונשכבה על המיטה, מעיין סידרה את הכריות.
"חומי" היא לחשה עכשיו "את מסכימה רק להגיד לי איך, איך הצלחת לבחור?"

חומי עצמה עיניים, האור הזהוב של השמש ההולכת ושוקעת מאיר אותה עכשיו, מלטף לה את הקמטים. "בהתחלה לא ידעתי שאפשר לבחור. לבחור להאמין ושוב לבחור – שאפשר אחרת. שיש בכלל אפשרות אחרת. שהיא כאן, כל כך קרובה. כל כך בהישג ידינו. אבל כל פעם שבחרתי הבנתי מחדש עד כמה היא עוצמתית, עד כמה כל אחד שפגשתי בדרך, כל אחד שהיה שליח טוב היה צריך גם הוא לבחור ממש כמוני ולהפוך את הטוב הזה למעגלים שלא נגמרים.
אדם ועוד אדם ועוד אחד, מספרים את הצד היפה שבחיים. בוחרים בו. שוב, ושוב, ושוב. מאושרים.
עד שנהייתי גם אני חלק.

יש שני סוגי אנשים בעולם, יש אנשים שחיים לעצמם, ויש אנשים שחיים עבור אחרים. ואלה שבוחרים להיות לפיד, הם לא מוותרים על כלום. הם נהיים חלק מאור החמה, וזוהר הרקיע".

משהו בלב של מעיין פתאום ביקש להבקע, להיהפך לאגם שמחזיק את הכל. היא לקחה את היד של חומי, שלווה זהרה לה על הפנים. קונטרה מושלמת לחושך שהתחיל לשלוט בחוץ.
"אני עוד מעט כבר מסיימת את התפקיד שלי. ואת, את תלכי חזרה למרכז חמניות. ואני שמחה כל כך, מעיינוש.
כי את כאן עם כל היופי המיוחד שלך, ואת כאן ואת יודעת את הסוד הזה, מעגל ובחירה וחיים וחוזר… אז לכי עכשיו. לכי ותמצאי עוד כמוני, עוד כמוך".

—-

אפילוג

אביגיל:

זה מוזר שאני ממשיכה את הפיסקה הזאת רק עכשיו. עברו כל כך הרבה ימים, חודשים, ובסוף שנים.
לא סתם היו לה עיניים עצובות באותו לילה. מישהי שהיא אהבה מאד, מישהי שהייתה אור גדול ועצום, נפטרה לה באותו הזמן. היא רק לא ידעה את זה עדיין רשמית.
אבל זה לא הפריע לה מלאסוף אותי ולהכניס אותי פנימה. לשאול אותי מה אני מעדיפה, שוקו, קפה, תה?
קראו לה מעיין.

מה שלומך, אחות

מחר היום הולדת. תבואי?
▪
אני מנצלת את היום האחרון בעשור זה של חיי להתארגנות רגועה בקצב שלי לחגיגה מחר. אני לא אוהבת שקוראים לזה "מסיבה", מה אנחנו, בגן?… שמונים שנה הן סיבה לחגוג. לא ל"מסב". אני בת שמונים.
אני – בת – שמונים… באמת?!
אמא לא זכתה להגיע לגיל הזה. גם אבא לא.
התנור מצפצף. העוגה מוכנה.
אני מתכופפת בזהירות להציץ. כן. היא בהחלט נראית טוב. תפוחה ויפה.
הגב חורק מעט כשאני פותחת את הדלת של התנור לשלוף אותה.
בזמן שהיא תצטנן אני אכין קרם שוקולד, לציפוי.
אני יודעת שהבנות שלי, שתהיינה בריאות, מכינות כל – טוב – הקולינריה – המודרנית, ועדיין, זה היום הולדת שלי, ואם לא תהיה שם עוגת הטורט הפשוטה שלי, זו שהייתי מקשטת לאירועים מיוחדים בשקדים מולבנים, או בעדשים קטנות – במה החגיגה הזו תהיה "שלי", בכלל?….
את לא עונה לי לטלפון.
אני לא יודעת למה זה מפתיע אותי.
זה לא שדיברנו הרבה לאחרונה. לא התקשרת אליי בכלל. בקושי ענית לי.
את מתרחקת.
אני לא יודעת למה.
אני כן מרגישה את זה.
זה כואב.
לא כואב – שורף. יותר כואב צובט כזה. מעקצץ.
כשאני שוכבת בלילה במיטה והגב כואב מידי אבל גם להתהפך זה כואב – אני חושבת עלייך. מתי נפגשנו לאחרונה? לא ראיתי אותך השנה בבית החיים, ביארצייט של אבא. או של אמא.
או שהגעת בזמן אחר. או שלא הגעת. בכלל.
אני הגעתי. כמו תמיד.
גב כואב או לא, אני תמיד מגיעה. בטנדר גדול, עמוס בנים, חתנים ונכדים, כולם בחליפות וכובעים. אבא נפטר יומיים אחרי סוכות. אמא, חמישה ימים לפני פסח, שניהם בבין הזמנים.
אולי זה היה כואב לך מידי, לראות אותי ככה, פעמיים בשנה, בראש השבט. לעמוד שם מולי, לבדך, להתכרבל בסוודר שלך מול הרוח הירושלמית, ולהצטמרר מהיתמות, מהבדידות.
הו, בחתונה של רותי של שרהל'ה. כן. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.
הגעת כמו תמיד, בשעה החמקמקה הזו, שאחרי החופה ולפני שהחתן והכלה נכנסים לאולם. ישבת לידי קצת. התחבקנו גם. אני לא זוכרת את זה עכשיו, אבל זה חייב להיות, לא? תמיד חיבקת אותי בשמחות. גם אני בלוויה של רועי חיבקתי אותך. הרגשתי אותך מתפרקת בין זרועותיי לפיסות מולקולריות של אימהות – שכול – אובדן, וריק. בחתונה, ישבת לידי ואכלת. מה אכלת? נראה לי שלא נטלת ידיים. אולי אכלת קצת חצילים. ככה, בלי כלום. כמו בבית. תמיד אהבת חצילים. אני לא.
העוגה כבר התקררה אני יכולה לקשט אותה עכשיו. לשפוך עליה רוטב שוקולד סמיך ואז להשתמש ביצירתיות, בתכולת המקרר שלי כדי לזרות עליה משהו. מילים, איחולים, ברכה, מונוגרמה, פסוק, משהו. אפילו את המספר שמונים או את האות פ'.
אין לי חשק.
כל מה שאני חושבת עליו שלא מתחשק לי לחגוג את גיל שמונים, אם את, אחותי הקטנה, היחידה, לא תהיי שם.
במקום לגשת אל סיר הגאנש אני מרימה את הטלפון שוב. מתקשרת אלייך.
אין מענה.

בסוף קישטתי את העוגה.
▪
האולם היה קטן, בקנה מידה של אולמות, אבל בשביל המשפחה שלי הוא הספיק. שילמתי גם למלצר, בחורון צעיר, עם שפע פצעי בגרות זרויים על פניו, כדי שהבנות והכלות שלי תוכלנה לשבת ולהנות בנחת.
את זוכרת שפעם היינו מדברות כל יום?
ממש – ממש – כל יום. אפילו במוצאי שבת היית תמיד הראשונה שמצלצלת. הטלפון שפותח את השבוע, קראנו לך.
גם בשנים שאני הייתי עמוסה ועסוקה עם הגידול של כל השמונה שלי, ואת עדיין היית בחורה צעירה, רק התחלת את התיכון, והשיחות היו יקרות, גם אז היינו מדברות, אולי לא כל – יום, אבל דיברנו. לפחות פעם בשבוע.
מתי הפסקת להתקשר?!
אולי אחר שרועי, הי"ד, נפל. אולי לא מיד אחרי כן, אלא קצת אחרי. כאילו לקח זמן לתודעה שלך לעכל את המצב ולערוך שינויים בהתנהגות היום – יומית.
אולי אחרי שחוי של שולי, שתהיה בריאה, התווכחה על ידך עם חברה בנושא של צבא – גיוס – כן – לא.
אולי זה לא היה ביום אחד, אולי זה היה שינוי הדרגתי, מתגנב. כמו כאב גב.

מתנת יום הולדת – רוצה אותך בחזרה.
▪

זה משפיל, זה משפיל ממש, אבל בשביל להצליח לקבל את ההזדמנות לתפוס אותך, להכריח אותך לאחל לי מזל טוב ליום הולדתי, אני מתקשרת, בעודי יושבת במונית, לבת ציון, אחיינית שלך מצד נועם. היא היחידה מהמשפחה שלך שיש לי את הטלפון שלה. את המשפחה היחידה שלי.
בת ציון עונה. שלא כמוך. היא עונה מיד.
לוקח לה רגע שניים להבין מי אני.
"את המספר בדיור מוגן יש לך?" היא שואלת.
???????????
???????????
אני לא מתוחכמת, ואף פעם לא הייתי, אבל עכשיו, הכבוד העצמי שלי לא נותן לי לפזר בחלל עשרות סימני שאלה.
"כנראה נאבד לי." אני מודה. מצחקקת. צחקוק צעיר – שלא מתאים לאישה בת שמונים, חורק בקצה. "תוכלי לתת לי אותו?"
היא מכתיבה לי את הספרות, אחת לאחת.
מה יש לך, אחות? את רק בת שישים וחמש. דיור מוגן, עכשיו? השתגעת?
המונית עוצרת.
"הגענו." הנהג אומר.
"תודה." אני משלמת. ויוצאת. משתדלת להיזהר על הגב כשאני עוברת בדלת הנמוכה. לא מצליחה. עווית של כאב עוברת בי בכל זאת. דיור מוגן, באמת?
▪

זו לא את. הקול שעונה לי, זו לא יכולה להיות את.
הוא נבול. כבוי. רמוס, דרוך, אומלל.
זקן.
הוא ממש זקן.
אל תעלבי, אבל אפילו הקול שלי, שכבר הצטרד והתעבה, וחורק לפעמים בקצוות, לא נשמע זקן כמו שלך.
"את יודעת שאני בת שמונים היום?" אני שואלת אותך.
"אין לי כאן לוח שנה." את עונה.
ויש לי אלף שאלות לשפוך עלייך, אבל הקול שלך נשמע כל כך קטן, שעוד רגע הוא ייעלם בתוך עצמו.
"אני לא אוכל להגיע." את אומרת בסוף אחרי שהקו שותק רגע ארוך. "אבל תהני."
"להתראות." אני מצליחה להשחיל מהר, לפני שתנתקי עליי.

לא אמרת לי מזל טוב.
▪

האולם הולך ומתמלא.
פרצופים אהובים. עגלות ועוללים. הבנות, הנשים, פורקות במטבח תבניות עטופות ברדידי אלומיניום, מדיפות ניחוחות.

שכחתי את העוגה בבית.
▪

הבנות קופצות עליי, מחבקות אותי.
הכלות מאופקות יותר. אני כבר רגילה.
כולם מאחלים לי מזל טוב.
יש תוכנית.
יש חידון על חיי.
יש מקהלה של נכדים.
יש כל כך הרבה "יש".
אבל אני כל הזמן, גם כשאני מתאמצת ומחייכת, רואה רק אותך.
ואותך – אין.

בסוף האירוע נגמר.
אני משלמת לבעל האולם, למלצר. מוסיפה טיפ יפה.

ואז אני מתקשרת לבת ציון. שוב. ומבקשת ממנה את הכתובת שלך. בדיור מוגן.
ובלי לחזור הביתה קודם, אפילו. אני עוצרת מונית, ישר לשם.
ובאה אלייך.
תרצי או לא תרצי.
אני בדרך.

פתחי לי, אחותי.
▪

אני נכנסת פנימה. שואפת עמוקות את הריח מהקירות. הזקנה, כמעט לא מורגשת. מתחבאת עמוק בתוך שכבות הריח, מתחת ללילך ולחומר החיטוי ולצבע שכבר התיישן, היא נמצאת. אפורה. יחסית לבית אבות – המיתולוגי, המצב ממש טוב.
המקום יפה.
בכל זאת, אני לא אוהבת אותו.
הוא גזל אותך ממני.
אני יודעת שזה לא הגיוני, ובכל זאת…

את על הגג.
לא יודעת איך ידעתי, אבל ידעתי.
את לא בחדר שלך, ולמרות שאת יכולה להיות במיליון מקומות אחרים, ברגע ששמעתי שיש כאן גג – ידעתי שאת על הגג.
את באמת שם.
כציפור בודד.

עומדת על יד המעקה. הידיים שלך מונחות עליו. הן לא קמוטות, הן לא מגוידות. תמיד טיפחת אותן, קרם ידיים, קרם לחות… איך וויס נישט… הידיים שלי מגוידות. בכל זאת אני מבוגרת ממך. בכל זאת שמונים.
לא הסתובבת.
ידעתי שאת יודעת שאני כאן.
"מה שלומך?" שאלתי.
השמש זרחה, חמה ובהירה, על בתיה של ירושלים.
לא הסתובבת.
"בסדר." הפלטת.
"לא באת ליום הולדת שלי." רק לאוזניי נשמעתי כמו ילדה בת חמש, מפונקת?! ואני כבר בת שמונים.
"דאגתי לך." הוספתי אחרי דמימה.
"לא יכולתי להגיע." זו כבר הפעם השנייה שאני שומעת את זה ממך היום. הפעם לא התכוונתי לתת לך להתחמק.
"למה?" התקרבתי גם אני, נשענתי על המעקה. אם היית מטה את הראש, העיניים שלנו היו נפגשות. לא הסתובבת.
"לא יכולתי." את משלשת. "באמת… לא יכולתי. כמה אני כבר יכולה, לראות אותך, ככה, מוקפת משפחה, רווה נחת, לראות אותך כמו מלך בגדוד, אמא לשמונה, סבתא ל… לא סופרים, גם נינים יש לך, אחותי. ולי… לי אין כלום." המרירות בקול שלך כמעט הטביעה אותי. כמעט.
הנחתי עלייך יד, בזהירות, כאילו היית שבירה, הגוף שלי עדיין זכר את ההרגשה שלך מתפרקת, בלוויה, בשבעה.
"לך יש אותי." אולי זה לא מספיק, אחותי, אולי זה קצת מידי, אולי זה כואב, גורם לגוף להתכווץ מקנאה שאין לה סוף… אבל, בבקשה, בבקשה אל תזלזלי בזה. אל תבעטי. לך יש אותי.
"לי יש אותך." חזרת אחריי. בשקט. הפכת את המשפט. טעמת אותו. הסכמת איתי.
"אהה." רק המהמתי. כאילו אם אומר משהו, מילה לא במקום, הכול יתנפץ.
עמדנו שם עוד זמן ארוך.

אחר כך התיישבנו. כאב לי הגב.
דיברנו קצת. אכלתי עוגה.

בסוף – בסוף לפני שהלכתי, הסתכלת לי בעיניים,
"מזל טוב, אחות גדולה."

והמבט שלך ליווה אותי כשהלכתי.
לנו יש אותנו.

"אהרלה מה שלומך?" קרא מוישלה בקול רם. "אהרלה? למה אתה לא עונה לי, אתה ישן?"
מוישלה סקר את החדר הריק וצעקה נוראית בקעה מתוך גרונו.
"אבא… אהרלה נעלם, אני לא מוצא אותו!" כל בני הבית התגייסו לחיפושים, אך הערב ירד ואהרלה
לא נמצא. אבא ביקש לעצור ולעלות הביתה.
מוישלה התיישב על הספסל הירוק שבכניסה לבניין ומירר בבכי חרישי.
אבא התיישב לידו, ליטף את ראשו ואמר בקול מנחם "אל תדאג מוישלה המתוק, אני מאמין שנמצא
אותו בקרוב." "איך?" שאל מוישלה, משתנק מבכי "איך נמצא אותו? אולי הוא נפצע או פוחד ולא
מוצא את הדרך חזרה?"
אבא ניסה להרגיע את מוישלה והוסיף ברכות: "נעלה הביתה, נדפיס את תמונתו ונתלה מודעות בכל
האזור. נתפלל שמישהו ימצא אותו בקרוב. ומוישלה המתוק, תזכור תמיד – כל מה שהשם עושה,
הכל לטובה."
אט אט נרגע מוישלה מהבכי. הוא הניח את ידו בכף ידו הבטוחה של אביו וחזר הביתה, לבו עצוב
ודואג. רינה אחותו התגייסה מיד למשימה, היא הדפיסה דפים עם תמונה צבעונית וברורה של
אהרלה ובצד נכתב:
אבד תוכי בשם אהרלה, מזן ג'אקו, היקר מאוד לבעליו.
כל המוצא נא להתקשר למשפחת כהן: 0573-322132
תזכו למצוות.
מוישלה הביט שוב בתמונתו של אהרלה, התוכי שאהב כל כך, דמעה גדולה זלגה מעיניו, הוא
התפלל שבקרוב ממש ייפגשו שוב.

באותה שעה בבית אחר, ישב במרפסת ילד עצוב ובודד, הוא הביט אל השמים התכולים, מישהו אמר
לו פעם שאמא מביטה בו מהשמים. "אמא," מלמל דוד בלחש, "תדעי שקשה לי שאת רחוקה. אני כל
כך מתגעגע אליך. אמא, תני לי סימן שאת מקשיבה לי, עצוב לי בלעדייך."
דוד המשיך להביט בשמים שבכו יחד איתו, רוח נעימה נשבה לפתע וליטפה את פניו העצבות, כמעט
כמו ידיה העדינות של אמא, מעיניו הגדולות נשרו דמעות מלאות בגעגוע.
לפתע נשמע קול מתקתק שהעיר אותו משרעפיו: "שלום, שלום!" דוד הסתכל סביבו מחפש אחר
מקור הקול ואז הוא ראה אותו: תוכי גדול וצבעוני התיישב על מעקה המרפסת והביט בו בסקרנות.
דוד נאלם דום מהתרגשות, וענה בקול רועד: "שלום ג'אקו, ברוך הבא." "שלום, ברוך אתה" השיב
התוכי בחזרה, דוד פרץ בצחוק מאושר והחליק את ידו על נוצותיו של האורח, דוד אחז בתוכי בשתי
ידיו בעדינות ושניהם נכנסו אל הבית.
"ברוך הבא תוכי יקר, זה הבית שלי, אולי תישאר פה ותהיה לי לחבר?" שאל דוד בקול מאושר,
"חבר, חבר" הנהן התוכי בחזרה, דוד התרגש, הוא הרגיש איך אמו ענתה לו מלמעלה "תודה אמא
יקרה ששלחת לי מתנה כזו נפלאה" דוד הכניס את ג'אקו לתוך קרטון גדול, הניח צלחת מלאה במים
כמה פירורי לחם ופסק:
"אתה תהיה החבר הטוב ביותר שלי! יותר לא יהיה לי משעמם אחר הצהריים!"
"איך נקרא לך?" חשב דוד לעצמו. לפתע הבזיק רעיון במוחו "נקרא לך אפי" קפץ דוד בהתרגשות "כי
עפת אלי הישר מן השמים" דוד המשיך לשחק ולהתלוצץ עם אפי שכך נחתם שמו במשך שעה
ארוכה, עד שיד חסונה הונחה על כתפיו הצנומות, דוד קפץ בבהלה ונרגע כשראה את אבא, "אבא
שלום" קיבל דוד את אביו בהתרגשות וסיפר לאבא בהתלהבות איך אפי הגיע אליו בהפתעה גמורה.
אבא שמח לראות שדוד מאושר והבטיח: "מחר אחזור מוקדם ונבנה יחד כלוב לתוכי." דוד נכנס
למיטה עייף אך מרוצה ופנה לאפי: "אפי גם אתה פוחד לפעמים? גם לך קשה להירדם בלילה, אולי
1
בס"ד
עכשיו יהיה לי קל יותר כשאתה לצידי, לילה טוב אפי" "לילה טוב" ענה אפי בקולו הצרוד והוסיף
"שמע ישראל… ד' אחד"
דוד לא הבין מה אפי אומר, אך לא ייחס לכך חשיבות רבה ושניהם נרדמו עם חיוך על הפנים.
הבוקר הגיע, דוד מצמץ בעיניו, נזכר בחלום מתוק על תוכי מדבר "בוקר טוב" נשמע קול קרוב וצרוד.
דוד סובב את ראשו ונזכר שהחלום המתוק ההוא, אמיתי לגמרי.
הוא זינק מן המיטה וליטף את נוצותיו הגדולות של אפי "בוקר אור אפי, ישנת טוב הלילה?" "מודה
אני לפניך…" ענה אפי בתגובה. דוד התפעל: "מה אמרת? מודה אני? מה התכוונת? אתה מודה לי?
איזה תוכי מנומס" התלהב דוד וקיפץ בשמחה "גם תוכי מדבר, גם חכם וגם מנומס!"
באותו הרגע נכנס אבא אל החדר וחיוך על שפתיו "דוד כל הכבוד, קמת מוקדם היום, אני רואה שאפי
עושה אותך חרוץ, תתארגן, שלא יהיה מאוחר"
דוד התארגן במהירות, אכל צלחת דגנים וכיבד גם את אפי "ברוך אתה… אמן" אמר אפי וניקר את
הדגנים בהנאה, דוד לא הבין מה אפי ממלמל, הוא מיהר לבית הספר ונפרד בקושי רב מאפי לשלום.
בהפסקה סיפר דוד לגדי על התוכי החדש, השמועה התפשטה ודוד מצא את עצמו מוקף בחברים
רבים, כולם רצו לשמוע עוד על התוכי החדש. בהישמע הצלצול רץ דוד במהירות הביתה, הוא
התגעגע כבר מאוד לפגוש את אפי, כל אחר הצהריים ישבו דוד ואבא ובנו את הכלוב המיוחד בשביל
אפי. בערב כבר היה מוכן כלוב גדול ונאה במיוחד. "מחר אזמין את החברים שלי" שמח דוד ונזכר
כמה כיף היה להיות במרכז המעגל שכולם ישבו סביבו.
דוד נכנס למיטה עייף ומותש, הוא איחל לאפי לילה טוב, אפי ענה בחזרה "לילה טוב" והוסיף "שמע
ישראל…ד' אחד" דוד הרהר מעניין מה אפי אומר כל הזמן אך שוב נעצמו עיניו מעייפות, לילה נוסף
ירד על בית משפחת מרקוס.
למחרת בצהריים יצאו אבא ודוד לקניות. בדרך צדו עיניהם במודעה בולטת. דוד קרא בהפתעה:
"אבא, תראה! הנה אפי בתמונה!" חיים, אביו של דוד, קרא בקול:
השבת אבידה:
אבד תוכי בשם אהרלה מזן ג'אקו, היקר מאוד לבעליו
כל המוצא נא להתקשר למשפחת כהן: 0573-322132 תזכו למצוות.
חיים כיחכך בגרונו ואמר בקול רציני: "דוידי, אנחנו צריכים להתקשר למשפחת כהן. כנראה אפי שייך
להם ואם כך, נצטרך להחזיר אותו." דוד הביט בעינו של אביו והתחנן בלחש: "אבא, בבקשה, אני לא
רוצה שיקחו לי את אפי החבר הטוב שלי" דוד ניגב את דמעותיו בחולצתו המשובצת "דוד אני מבין
שקשה לך, אבל אנחנו לא יכולים לקחת משהו שלא שלנו!" דוד הנהן בראשו בצער כאות הסכמה,
מתבונן באביו המחייג:
"שלום, משפחת כהן?" שאל "כן, שלום," ענה קול של ילד "אנחנו מתקשרים בקשר למודעה של
התוכי." "מצאתם אותו?!" צעק מוישלה בהתרגשות "יכול להיות" אמר חיים בזהירות "רגע" עצר
מוישלה את עצמו "אני אתן לך סימנים, יש לו נוצות גדולות וצבעוניות, חישוק קטן בצבע כתום סביב
רגל ימין והוא מאוד חכם" התגאה מוישלה "טוב אני מבין שהתוכי שייך לכם" פסק חיים בהבנה
"אנחנו נבוא אליכם להחזיר אותו." כעבור שעה עמדו דוד, אבא ואפי בדלת ביתם של משפחת כהן.
"שלום לכם!" קידם את פניהם מר כהן בחביבות. "מוישלה, תראה מי הגיע!" מוישלה רץ וצעק
בשמחה "אהרלה שלי! ידעתי שתחזור!" בתגובה, קיפץ התוכי היישר מכתפיו של דוד אל זרועותיו של
מוישלה וקרא בקולו הצרוד: "מוילה מוילה, ביתה ביתה" כולם התרגשו מהמפגש המאחד, רק דוד
עמד בצד, עוצר את דמעותיו בכוח, הוא ידע שהוא עושה עכשיו מעשה טוב, אבל קשה לו הפרידה
מאפי חברו הטוב.
2
בס"ד
"בואו תיכנסו," הזמין אותם מר כהן פנימה "רצינו להודות לכם, קיימתם מצוות השבת אבידה, זו זכות
גדולה." "בשמחה" אמר חיים ונאנח קלות "תראו זה לא קל לדוד, אבל זה מה שצריך לעשות."
דוד פנה למוישלה ושאל מסוקרן: "מה התוכי שלך ממלמל כל הזמן?" מוישלה חייך בגאווה וקרץ
לאביו. "הוא תוכי חכם וצדיק! הוא מברך לפני האוכל, אומר 'מודה אני' בבוקר וקורא 'שמע ישראל'
לפני השינה." "מה? איך תוכי יודע לעשות דברים כאלה?" מר כהן הסביר ברוך: "יהודים, כשקמים
בבוקר – מודים על היום החדש, לפני שאוכלים מברכים ומתפללים להשם, התוכי למד את מה שהוא
שמע בבית שלנו כל הזמן." דוד הרהר בדברים בקול: "איך זה יכול להיות? התוכי יודע להודות להשם
ואני, שאני יהודי, לא ידעתי כלום?" "אבא," פנה דוד לאביו בעיניים נוצצות, "גם אני רוצה לחיות ככה,
כמו יהודי."
"נשמח ללמד אתכם" חייך מר כהן. "אולי תבואו להתארח אצלנו בשבת הקרובה?" "זה רעיון נהדר"
שמחו חיים ודוד. "דוד תיפרד מאפי לשלום, תפגשו שוב בשבת הקרובה"
דוד ניגש אל אפי, מנופף לו לשלום, אך הפעם לא הצליח להתאפק ודמעות רותחות זלגו מעיניו.
מוישלה הביט בהם מהצד, כאב לו כל כך לראות את הצער של דוד, הוא התלבט עם עצמו כמה
רגעים לבסוף עזר אומץ, ניגש לאביו ושאל בשקט: "אבא אולי אתן לו את אהרלה במתנה? תראה
כמה קשה לו. איך אני יכול לשמוח כשדוד הולך מכאן עצוב כל כך" מר כהן חיבק את מוישלה
בהתרגשות "איך זכיתי בילד צדיק שכמוך? אתה לא חייב, אבל זו תהיה זכות גדולה, תשמח ילד
יהודי. ואולי כל זה קרה, בשביל שהתוכי יזכיר לעוד ילד יהודי לברך ולהתפלל להשם, וכל זה יהיה
בזכותך! כמובן אקנה לך תוכי חדש" מוישלה בלע את רוקו, קשה לו הפרידה, הוא התרגש לראות את
האושר על פניו של דוד כשנתן לו את התוכי במתנה, אבל הכי הכי היה גאה בזכות שנפלה בחלקו

בס"ד
הפרלין האחרון

"נכון שאתה מסכים לי לאכול שוקולד?" אני נוגסת בקצה של פרלין בצורת לב.
הבאת לי אותו ליום הנישואין שחגגנו לא מזמן- יום שכבר לא נחגוג שוב.
"הכי קשה לי עכשיו זה שאסור לי לעלות אליך עד השנה," אני משתפת אותך.
אתה מרים גבה, מזכיר לי את מה שאמרת לפני כל טיסה.
"אני זוכרת, עובדה" אני בולעת את השפיץ של הפרלין. הוא לא מנחם אותי בכלל על זה שהלכת. ואני גם לא חושבת שאי פעם אתנחם.
"אבל אחרי כל טיסה ידעתי שתחזור, ועכשיו אני צריכה לחכות לתחיית המתים" אני ממלמלת לעצמי, קוראת את הברכה שכתבת לי בפעם המיליון ושתיים.
אתה לא איש של מילים כתובות, אבל על ברכה מהלב לא ויתרת. מילים אחרונות שכתבת לי, צוואה.
כתבת שם על אשת חיל מי ימצא. לא כתבת מה תעשה אישה שאיבדה את בעלה, ולא מצאה.
מתיש אותי לדבר אליך בלי לשמוע תגובה. בדממה אני מתארגנת לשינה.
"לילה טוב" אני נזכרת להגיד שנייה לפני שאני נרדמת. אתה לא מגיב. ישן שנת עולמים.
* "אמא, אנחנו רוצות לארגן תורנות של הנכדות הגדולות ללילות," מיכל, הבכורה המקסימה שלנו, לא מפסיקה לדאוג לי.
"למה?" אני מסדרת את תיק העבודה למחר. היום עוד סיימתי לאושש את הבית מהשלושים שהיה כאן אתמול- ואתה לא היית.
"כדי שלא תהיי לבד בלילות," היא מסבירה. צביקי שלה מילל ברקע.
"אני לא לבד, ברוך השם." אני מביטה בבבואתי שמשתקפת בויטרינה, קורצת אליך. "השם איתי" אני לא מסבירה למיכל את מה שרק שנינו יודעים.
"בכל זאת, אמא," היא משדלת, "רק בלילות, שהשקט לא יצרום לך באוזניים ולא תרגישי בודדה."
"מיכל מנסה קצת למלא את המקום שלך ," אני משתפת אותך מהר, מחפשת תשובה מספקת למיכל שלא תפריד בינינו.
"אני נהנית מהשקט, מינדי. ואני לא מרגישה בודדה כשאני יודעת כמה אתם דואגים לי ." וגם אתה.
* "סליחה, בנימין," אני פותחת את מגירת המסמכים שלך, מחפשת את תעודת הזהות בשביל הבנק. הבלגן במגירה חוגג וחי- חי יותר ממך, אפילו.
"אני לא מסדרת, רק מחפשת," אני לוחשת, שלא תכעס. מסמכים ובלגן הם הטריטוריה שלך.
"הנה אתה!" אני מעבירה אצבע על התמונה, משאירה טביעת די-אן-אי על הנרתיק, סוגרת.
"צריך לעדכן את תעודת הזהות שלך. הם לא יודעים שאתה כבר לא נשוי ." ואני אלמנה.
"צריך לעדכן אותך בעצמך," אני שומעת אותך אומר, אוטמת אוזניים.
* דלפק. טלפון. מקלדת.
וואו, כמה זמן שלא הייתי פה. והכל- בדיוק אותו דבר. כאילו לא קרה כלום.
"שפרהההה!" תמי מתלהבת לראות אותי, כאילו חזרתי מנופש ולא מבית האבלים. היא מוחצת אותי בחיבוק מתגעגע.
"איך הסתדרתם בלעדיי?" אני עניינית, לא בטוחה אם טוב לי שהיא מתעלמת מהסטטוס החדש שלי.
"מי אמר שהסתדרנו? לא מבינה את מי שנתן לך להבריז ככה," היא מדליקה את המסך, קורצת.
"גם כן להבריז!" אני מתקצפת, מנסה להעמיד אותה במקום "זה ימי החופשה של כל העשור האחרון."
אני מתיישבת מול המסך. הסיסמה שלי עדיין זוכרת אותי, אפילו אם אני לא זוכרת את עצמי.
אני מזיזה את העכבר, פותחת את המייל. עשרות הודעות. כולן דחופות. כולן חשובות.
הטלפון מצלצל. אני נותנת לו לצלצל עוד פעם ועוד פעם.
פעם הייתי עונה מיד. היום אני צריכה רגע לנשום.
אני לוחצת על מקלדת. האותיות רצות, אבל המחשבות שלי תקועות.
אתה מביט בי מחייך משומר המסך. תמונה אחרונה שלנו יחד, בחתונה של המוז'יניק.
נושמת עמוק ועונה: "בריאותא שלום, במה אוכל לעזור?" אני עונה מונוטונית, משפט שיכולה לדקלם אפילו מתוך שינה.
"שלום וברכה, מה שלומך?" קול קשיש רועד על הקו.
מה שלומי באמת? אני שואלת את עצמי- אותך, פיקסלים מרוחים על מסך.
"בסדר" ואין לי כח להתנחמד עכשיו.
"אני צריכה תור לרופא עיניים"
"בטח, קודם אקח כמה פרטים. שם מלא?"
"כהן, פנינה"
"תעודת זהות?"
"4542…" היא מקריאה לאט, אני מאשרת את הפרטים, המסך מהבהב ירוק.
"יש תור לעוד שבועיים, מתאים?"
"כן… כן, תודה לך." אני כמעט סוגרת את החלונית, כשהיא מוסיפה:
"ובינתיים, תור לרופא משפחה. אני מרגישה קצת חלשה."
אני מקלידה שוב, האצבעות שלי זזות, אבל הראש שלי לא כאן. מחליטה שאחרי השיחה הזו אני אצא להפסקה.
"יש תור מחר בבוקר". אני אומרת, נזכרת שלא ביטלתי לך את התור שחיכינו לו חצי שנה. מי דמיין שכבר לא תהיה כאן.
"מצוין. ותור לאחות, למדידות לחץ דם. אני לא רוצה להסתבך." אני מחפשת לקשישה כהן תור נוסף, אצבעותיי מדגדגות בקוצר רוח. רק שלא תרצה תור רביעי, אין לי כח היום ללקוחות טרחניים.
"תודה, ממש תודה, כל יום פנוי לי" הגברת מאשרת את התאריך, דממה מעבר לקו.
"אפשר לעזור לך בעוד משהו?" אני מבררת, מתכוננת לנתק.
"כן, לדבר איתי"
*
"היא הזויה, או משועממת" אני מסכמת לתמי את המקרה, קולעת את כוס הקרטון לפח. "ככה להטריח, ועוד אחר כך היא תעסיק את הרופאים והאחיות. מה שבדידות עושה לאנשים" בעיני רוחי אני רואה אותה מבקרת במרפאה פעמיים בשבוע, מחפשת מכאובים כמו ילדה שלא רוצה ללכת לגן.
"דווקא הייתי מצפה ממך להבין אותה" תמי עונה לטלפון, מביטה בי מעקלת גבה.
"למה?" אני לא מבינה
בידה הפניה היא מסתירה את הפומית: "כמו שאמרת, היא בודדה"
*

"אני לא בודדה" הערב נעים וזה זמן מצוין לצאת איתך להליכה.
"יש לי את הילדים, יש לי אותך. אני לא בודדה שעושה דברים משונים להפיג את הבדידות שלי" אני נחרצת.
אתה שותק, לא מסכים איתי.
"מותר לי- מותר לי לדבר איתך, זה לא נקרא שאני…" אני כן.
ועכשיו שנינו יודעים את זה.
אני לא רוצה להתווכח איתך כשאתה לא פה כדי לפייס אותי אחר כך. מחליטה להעביר נושא.
הוואדי נפרש תחתינו, נוף שאהבת.
תמיד היית עוצר בנקודה הזו ולוחש: מה רבו מעשיך השם
תמיד כשהייתי מפחדת מיללות התנים היית מרגיע אותי שאתה איתי.
אבל עכשיו אתה לא לוחש לי כלום, ואתה כבר לא איתי.
וכן, אני לבד. הגיע הזמן שאני אפנים את זה.
אני נפרדת ממך שוב, ועכשיו בפעם האחרונה. מתאבלת עליך ממקום אחר, מקווה לנחמה.
ורק אז, כשהתנים מייללים והבדידות שלי גם. אני פנויה להרגיש קרבת אלוקים, להשתתף בצער החורבן, לשמוע את הקינה מזדמזמת באוזניי:
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…

*
"ישב בדד וידם כי נטל עליו" (איכה פרק ג פסוק כח)
ישב בדד – מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה.
וידום – לשון המתנה
כי נטל עליו – כי בעל הגזירות נטל עליו גזירה זו.
(רש"י)

בס"ד
הביתה בשמחה רבה!
אסתר ישבה מול יוני, יועצת התעסוקה, ביחד הן ניסו לבדוק התאמה למקומות עבודה שתוכל להציע להם את עצמה בתור עובדת מסורה. ביחד, הן פילחו, ניתחו, ניסו למצוא את מכרה הזהב שיוביל את אסתר לעבודה הנכספת.
כבר לפני יותר משבועיים הזמינה אסתר את הפגישה במשרדה של יוני, והתאכזבה לשמוע שלא תוכל להתקבל באופן מיידי ואף לא בעוד יום או יומיים. יוני הסבירה לאסתר שהיא ממקסמת את התהליך עם כל אחת מהפונות אליה, ולכן זה דורש ממנה תשומת לב מירבית, וכך בע"ה תעשה גם עבורה באפשרות הראשונה שהלו"ז שלה יאפשר לה לפגוש אותה. כעת, הגיעה הזמן להוציא לפועל את השלב הזה, של בדיקת ואיתור מקום עבודה אידיאלי עבורה.
מבטה של אסתר היה ממוקד, יוני שמה לב שכשהיא נכנסה למשרד, היא לא שמה לבה למשרדה המטופח של יוני, לאביזרי הנוי שקישטו אותו, גם לא למנורה החדשנית שניצבת בצד השולחן ומוסיפה נוי למשטח העבודה כולו, אסתר היתה כל כולה חדורת מטרה, למצוא עבודה טובה ונכונה לה ולסטנדרטים שהציבה לעצמה.
ממש ברגע שבו התיישבה על הכסא המעוצב חזותית וארגונומית, פתחה אסתר ואמרה ליוני שהיא מסכימה כמעט לכל דבר, גם אם יהיה יוצא דופן או חריג, שיכול לבוא בחשבון. היא נחושה כעת יותר מכל פעם אחרת, להצליח להגיע למשהו שילווה אותה כדרך חיים מעכשיו ועד…
באחת, נעצר המלל ששטף מאסתר. יוני שהיתה מרוכזת מאד בדבריה של אסתר תמהה על העצירה הפתאומית. מה קרה, היא שאלה? במה נזכרת?
אסתר לא מגיבה, דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… השתיקה מתמשכת, קצת יותר מידי, הופכת מעיקה משהו.
נראה ליוני שלאסתר פשוט ברחו המילים מהפה. השפתיים שלה נעות ורועדות מעט, אך קולה לא נשמע.
יוני קמה ממקומה, נכנסת לפינת הקפה המטופחת של משרדה, חוזרת משם עם כוס מים קרים. אסתר מושיטה ידה כמו על אוטומט, לוקחת את הכוס, מברכת ולוגמת מעט מים.
היא מסמנת ליוכי באצבעות מכופפות, אגודל מצוותת לאצבע ואמה, להמתין עוד מעט, עוד רגע… יוכי ממתינה בעניין, לא נצפו בחדרה דרמות כאלו עד היום.
לאחר שעוברים עוד כמה רגעים של שתיקה שהפכה להיות מאווררת קצת יותר, להפתעתה של יוני, אסתר פורצת בבכי כבוש. היא מליטה את פניה בידה, גם כך הדמעות ניגרות מבין אצבעותיה.
בעוד פניה מכוסות, אסתר מצליחה בקושי רב לבקש סליחתה של יוני, היא כלל לא דמיינה ולא התכוונה להגיע למצב הרגיש הזה, אולי המביש הזה. ממש לא, היא רצתה באמת הכוונה לאיפה כדאי לה לשלוח קורות חיים, להיכן להתקדם, ואיך לעשות את זה, ופתאום, פרץ הרגשות הזה ליד יועצת התעסוקה, ממש לא מתאים לה.
בעודה מדברת, אסתר קמה ממקומה, תפסה את התיק כיתפה אותו על כתפה ויצאה מהמשרד אף ללא מבט נוסף לכיוונה של יוני שנשארה הלומה לגמרי.
זו הפגישה הכי קצרה שהיתה לי, חלפה ביוני מחשבה מהירה, וצל צילו של חיוך שהתכוון לעלות על שפתיה נמוג עוד לפני שהצליח לצאת לאור, אלא שיוני לא הצליחה להבין את השינוי הקיצוני שחל באסתר בזמן קצר כל כך והיא התקשתה להתנער ולהתנתק, להתכונן לפגישה הבאה הקבועה בלו"ז העמוס שלה.
אסתר יצאה מבניין המשרדים. השמש סנוורה אותה והקשתה עליה לראות את הסביבה ולהחליט לאן פניה מועדות. לאט לאט היא התחילה לעבד ולקלוט מה שקרה במשרדה של יוני, פניה סמקו מבושה. היא הבינה באיחור מה שיוני נשארה 'עם פה פעור' וגם אם ארנק חסר, היא לא שילמה על הפגישה שלא הסתיימה בעצם, גם לא קבעה מועד אחר לפגישה חדשה במקום זו שנקטעה. אסתר התביישה לשוב ולעלות לקומת המשרדים בה נמצא המשרד של יוני, ידעה היטב שלא תוכל להסביר לה מה עברה כל זמן שגם היא עצמה עוד לא מבינה, למרות שידעה היטב שזה מתבקש.
היא החליטה לצעוד רגלית בדרכה הביתה, כדי שתוכל להמשיך לדבר עם עצמה, ולנסות להבין איך 3 חודשים של הכנות שקדמו לפגישת ההכוונה הממוקדת, התאדו ממש כלא היו, כל החלומות שהיו לה, כל הרצונות שהתהוו, כל השאיפות, הכל גז כעשן, כלה והתכלה.
אסתר עוברת במחשבתה על קורות החיים שהגישה ליוני, כמו גם למקומות עבודה אחרים, ואשר לא הניבו ראיונות או הזמנות לבוא ולהימנות על צוות העובדות. להפתעתה, היא חושבת כעת שכמה דברים שרשומים שם לא ממש רלוונטיים, היא מרגישה צורך לשנות מספר פרטים בטופס. הגישה הראשונית שלה, של עבודה במשרה מלאה, עם השקעה בלתי מוגבלת במקום העבודה אותה הציעה להביא איתה, כבר לא עומדת לדיון בכלל. אסתר הבינה שכשאמרה ליוני את המילים שחרטה במוחה כמוטו שהולך איתה לכל מקום בחייה ומתעדף את המשימות אותם ביצעה, היא אמרה אותם פעם ראשונה בקול. ולפתע, הסימפוניה כבר לא היתה מושלמת בעיניה. רחוק מזה, קולות צרימה רבים עלו באזניה והיא הצטמררה, ממש כאילו עברה עכשיו ליד אולם המופע.
היא התקשתה לוותר על מה שנחשב עד היום כחלום חייה, עדין הרגישה מאבק בין רצונותיה, להגיע למקום עבודה נחשק, שתוכל לספר עליו לבנות משפחתה ולכל מכרותיה, ובעיקר, להרוויח משכורת מכובדת שתעזור לה למלא את חשבון הבנק שצמא לכך מאד. לעומת ההרפיה שחשה כשעזבה את משרדה של יוני, לאחר שהבינה כי מטרת חיפוש העבודה שלה לא מווסתת כפי שצריך להיות חיפוש אחרי עבודה. היא הרגישה שיצאה לחופשי, אחרי שהדרך שהיתה לה ברורה ובהירה, ביצעה תפנית שלא היתה צפויה אך מילאה באוויר חי ונושם את ריאותיה.
אסתר צעדה בצעדים שהיו בתחילה כבדים ומהוססים, אך בהמשך הדרך, פסיעותיה הפכו קלילות ומהירות. תוך זמן קצר היא הגיעה חזרה לשכונת מגוריה, נכנסה לבניין בו שוכן ביתה, גם המדרגות הרבות שהיה עליה לטפס, פתאום לא נחשבו בעיניה קשות לטיפוס כמו עד היום. היא החליטה לתת לעצמה זמן לשנות את מיקוד המטרה אליה היא היתה מכוונת עד עתה, כדי להגיע לדרך שתוכל לחיות איתה, ולהציב תמרורים מכוונים לדרך הנכונה. הביתה. היא הרגישה ביטחון רב בשינוי שערכה בשעות האחרונות, מיד כשנכנסה הביתה, הרגישה משהו שעד עכשיו לא קרה לה, פשטה בליבה רווחה גדולה, שמחה של ממש, על שעצרה ברגע האחרון, מול השלט שהאיר לה את הדרך שעמדה לפנות אליה. מזה תקופה שראתה בדרך הזו שהיתה בלתי ניתנת להשגה עבורה, את פסגת שאיפותיה, הדרך למימוש רצונותיה וחלומותיה. והנה היום, כשעמדה ממש על פתחה, לפתע נראתה לה באור שונה לגמרי, מלאת מהמורות, מכשולים ופיתולים, שלא היה בכוחה לצעוד בה ולו פסיעה אחת. התפנית שביצעה באחת, הרגישה לה כנכונה ביותר, עבורה, עבור ביתה, ילדיה ומשפחתה שיקבלו את האמא המסורה והביתית ביותר שיכולה להיות להם.
ליוני מגיע ביושר הכסף על הפגישה שמיד כשהתחילה כבר הסתיימה לה. אסתר חשבה שזו הפגישה הכי מועילה שהיתה במשרדה של יוני על אף שמן הסתם היתה הקצרה ביותר.
היא תעביר ליוני את הכסף בתוספת הסבר שכמובן מגיע לה, תעשה את זה בשמחה של ממש, שמחה על העסק הכי טוב, ההחלטה הכי אמיצה שעשתה בחייה!

יום קודר, אפוף עננים. אין גשם, אבל נראה שעוד רגע השמיים יבכו בכי סוער.
ממש כמוה.
נעמי נכנסת בשער הברזל העתיק. עוד גרם מדרגות נותר לה עד הקרוונים. שם היא עתידה ללמד את כיתת החינוך שלה מיד אחרי הפסקת האוכל.
למרות הקור, הצעדים שלה כבדים ונפשה מרה לה. השיחה עם שמואל שלה, אם אפשר לקרוא לחילופי מילים חותכות וכואבות שיחה, לא נותנת לה מנוח. למה הייתה חייבת לחנך אותו על הבוקר? לנזוף בקול? הוא בקושי קלט מה היא אומרת. עמד ומצמץ מולה בעיניים אדומות.
קשה לה. רק השם יודע. קשה לה. היא רוצה לכבוש את הבכי העמוק שמאיים לפרוץ, להיות כמו החסיד מהגמרא שאבלו בליבו וצהלתו בפניו. איך הוא הצליח? אם מחייכים חזק- זה עוזר למתח הנפשי לרדת, ניסתה זאת כבר רבות. קדימה למעלה! מצווה על עצמה. מותחת את הקו העגום לשני הכיוונים, יורדת שלושים מדרגות מלאות בוץ. הלב שלה רוצה לצלול מטה עם כל מדרגה. אבל אי אפשר.
זהו. היא כאן, מול ה'1 שלה. מורה כבודה, בתפקיד. דופקת ופותחת את הדלת.
הן מפוזרות בקבוצות וזוגות, סנדוויצ'ים בידיהן. לא מבחינות בה. המורה אסתי לעומתן קולטת אותה מיד, וקופצת ממקומה בתודה.
"מעולה שהגעת מוקדם, ממש סיעתא דישמיא! אני חייבת לצלם מבחן לח', הן היו נפלאות!" גוררת אותה הצידה ולוחשת על דיני ורוחי לחישה קצת פחות נפלאה.
נעמי מהנהנת. היא תטפל בשובבות שהתעמרו במורה אסתי, לקום באמצע שיעור ולמחוק את הלוח? באמת לא יפה. לזרוק טיסנים מהחלון? מוגזם לגמרי.
המורה אסתי, שסיימה את חובתה, יוצאת ומדלגת את המדרגות בקלילות, לכיוון הנגדי. טוב לה, למורה אסתי. כנראה שחוץ מהטיסנים של תלמידותיה, כלום לא רובץ לו על ליבה.
"בוקר טוב!" היא שולחת לחלל. מחזיקה את הקווים למעלה. חזק. צוהלת בפניה, אבלה קבור היטב, חסידה. עכשיו הכול מבחינות בה. מכניסות אוכל, מתיישבות, מחזירות חיוכים.
"בוקר טוב המורה! הכנתי את העבודה בתורה!" מברכת- מדווחת ריקי ראשונה. אחריה במבול חוגג, מתוודות עוד כמה על עבודה מוכנה בניילונית, ובטח כתבנו שם המורה, ברור.
"מה עכשיו?", שואלת יעלי. הגומה שלה בולטת. "נביא, אבל קודם בוא נשמע איך אתן מברכות, התגעגעתי לברכת המזון שלכן" היא מתיישבת, מקרבת אליה את נביא. לא יפה להודות בכך, אבל בזמן האחרון, אין לה ריכוז בבית. רק כאן מולן- היא זוכרת איך מכינים שיעורים, איך מעבירים אותם.
"אבל שמעת אותה אתמול!" אלישבע צוחקת. צמתה הבהירה מקפצת. "ועדיין" מבטיחה לה. תום ילדות, רצינות, רצון למצוא חן. לאיפה זה הולך כשמתבגרים?
הן מתחילות לברך. היא ממשיכה להחזיק את הקווים. תוך כדי פותחת נביא. איפה אחזנו? רק התחלנו את שמואל א'. אה, בטח. תפילת חנה. איי… חנה חנה… חנה הכוספת לבן, המתפללת, שפתיה נעות וקולה לא ישמע. חנה שקיבלה את שמואל.
שמואל.
ושוב הרעם קוצף מבפנים, והגשם הכלוא מאיים לצאת. דווקא היום הגענו לתפילת חנה? שמואל שלה. כמה היא התפללה עליו! כמה ביקשה, ועדיין…
"הוא נראה כמו ילד מהעיירה של פעם" היו אומרים לה בכל מקום. "כזה חינני, כזה מתוק" מנסים לגרום לינוקא הקטן לספר בקול פעמונים על הפרשה. פאות בלונדיניות מתנדנדות בחן, עיניים כחולות כמו הים הגדול, חיוך שובה לב. אי אפשר להישאר אדישים לילד כזה. שמואל, שם של צדיק! כמו שמואל הנביא. ושמואל הצדיק שלה, לא קל לו. ועכשיו- קשה ממש. בלתי אפשרי כמעט. הנה היום באה עם הנשמה ביד. היא פרחה לה בשיחת הבוקר עם שמואל.
"המורה סיימנו כבר מזמן!" אתי קוראת, מנערת אותה ממחשבות. רואה אותן בוהות בה במבט מלוכסן.
"יופי, אז בואו נמשיך, הגענו לתפילתה של חנה, תפתחנה פרק א' פס' י', היא מזדקפת.
לומדים עכשיו על תפילה של אמא. תפילות אף פעם לא שבות ריקן. הן נאספות שם למעלה בשמיים- ומגיע היום ושמואל יבוא. יום אחד שמואל שלה האמיתי יתגלה. היא חייבת להאמין בזה.
הפסקה. נעמי תורנית חצר. מצטנפת בתוך מעיל ברחבה. שומרת.
רוחמי מגיעה בריצה. "המורה הכנתי קומיקס לעלון הכיתתי" מספרת בהתרגשות. ובלי שמחכה לתגובתה כבר פותחת דף מתקפל.
"את רואה?" יורה, "זה כאילו ילד כזה, שכשהיה קטן ההורים שלו קנו לו גמבוי כשר. אבל מלא בשטויות של גויים כאלו, ולידו בצד השני יש ילד שלא קנו לו כזה, והוא רק למד תורה, ולא היו לו שטויות של גויים בראש. והנה כאן רואים שהילד עם הגמבוי רק חושב עליו בשיעורים, הוא מחכה לרגע לחזור הביתה ולשחק בו עוד ועוד… הוא ממש מכור, המורה!
"ואילו הילד השני מרוכז בלימוד התורה. ומה קורה בהמשך? ברור! הילד עם הגמבוי ירד מהדרך! נשר! והנה הוא עובד בפלאפל, חה. תראי המורה, איזה תספורת מצחיקה עשיתי לו". רוחמי הנרגשת מחכה לקריאת התפעלות. אבל המילים בורחות לה מהפה.
בתמונה של רוחמי היא שוב רואה אותו. שמואל שלה. עומד בדלפק וממלא פיתות עם חומוס וטחינה. מוסיף כדורים, חמוצים וסלט ירקות. שואל את הלקוח אם הוא רוצה גם חריף, כדאי לו, הפעם יצא חזק. שורף את הלשון.
למה שמואל מגיח אפילו מהקומיקס של רוחמי? מכל מקום שמואל חייב להציץ? העולם נראה לה בית סוהר ושמואל שמו.
היא אכן קנתה לו גמבוי. לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב את זה. חסר מנוחה. זה היה הדבר שדרדר? שהחריב? אין לה מושג. וגם אם כן- מה עליה לעשות עכשיו?
העולם נראה כל כך פשוט לבת האחת עשרה. שחור-לבן. בעולם האמיתי גוונים רבים מבלבלים את שדה הראייה. 'אבל את לא התכוונת לרע', קול קטן מספר לה. 'מה זה משנה מה התכוונתי? הנה הוכחה- שום דבר מהחינוך הטהור שנתת, לא נשאר. נותר כאן ילד מרוקן, מסכן'.
כבר אין לה כוח לעמוד. היא מתיישבת ברחבה על כיסא פלסטיק לח, דוממת, קפואה. והדמעות מתגלגלות כמו גשם רך, כמעט לא מורגש, היא אפילו לא שמה לב. לחשושים מאחוריה ומלפניה לא מעניינים אותה. הילדות על המעילים והצעיפים שלהן מתערפלות לגוש אחד.
*
שבת בבוקר. היא רוצה להתפלל. לשמוע קריאת התורה. לענות קדיש וקדושה. הקטנים עם מירי הגדולה שלה, היא יכולה לצאת מעט. לאן תלך? בבית הכנסת שלהם- כולם נועצים בה מבטים. אולי לא. אבל היא מרגישה שכן. בבית הכנסת המרוחק יותר- תפגוש אימהות של ילדים מהכיתה של שמואל. כולם בישיבות מתנדנדים מול סטנדר. הלב שלה לא יעמוד בזה. לאן תלך? בית סוהר ושמואל שמו.
לבדה מסתובבת ברחוב. מחפשת מכסה. בית כנסת שלא יציף את הכאב. שלא יצרוב.
"לכניסה לעזרת הנשים לשם" נכתב בכתב יד. בית כנסת קטן עמד שם. צנוע, תימני. מה לה ולבית כנסת תימני? אבל עכשיו זה מרגיש לה הדבר הנכון ביותר. שום דבר לא יצוף לה בתוכו. היא תוכל להתמסר לתפילה באין מפריע.
נכנסת, מתיישבת. היא ואישה מבוגרת עם מטפחת בהירה מצויות שם לבדן. החזן מסלסל בקולו במבטא לא מוכר. ההגייה תימנית שונה כל כך מזו המוכרת לה. אבל הרוח הנשמתית שנושבת מהניגונים מרפאים את ליבה. היא מתפללת ומרגישה חדשה. אח, המחייה. כמה טוב להתחבא בתוך אותיות התפילה. למצוא תיבת נוח ממבול המחשבות.
"שבת שלום" המבוגרת מברכת אותה במאור פנים בסיום התפילה.
"גוט שבאס" היא מחזירה לה. ושתיהן יוצאות לרחוב הקריר.
"אשכנזיה, זה טוב" צוחקת. "באת אלינו התימנים?"
"מותר לי?"
"בטח מותר, כל ישראל חברים, קדושים, בתוכם השם"
"נכון" עונה. כל ישראל. גם שמואל. שמואל הנביא מתישהו ירד מהשמיים, ייכנס לשמילי, כמו שמכנים אותו החבר'ה ברחוב.
"אני אספר לך משהו, גברת. איך כל ישראל קדושים. אני שמרתי על הנכדים שלי הקטנים. הבת נסעה עם בעלה לנופש. אמרתי- אפנק אותם, נקנה פלאפל. הנכד התלהב, ביקש פלאפל שלמה. הכי טוב שלמה. ויש גם כרטיסי גירוד שם. נו, אז לקחתי מונית ונסענו עד לפלאפל שלמה בקצה העיר. הזמנו ארבע מנות, והנכד רץ לדלפק וביקש ארבע כרטיסי גירוד. אבל כל הכרטיסים נגמרו. "זה לא הוגן" הוא התחיל להתעצבן. כשמנחם כועס- זה לא פשוט. ומנחם ממש כעס וגם בכה. ניסיתי להרגיע אותו, ממילא רוב הסיכויים שלא נזכה, ואחרי הפלאפל אקנה לו גם פחית. אז למה לבכות? אבל מנחם מיען להתנחם.
ופתאום איזה בחורונצ'יק עם עגילים וקעקועים, ותספורת כזו של תרנגול, הגיח מהמטבח.
"למה אתה בוכה ילד?" ירד מלוא קומתו עד מנחם.
"כי אמרתם שיש כרטיסים! ואין! ואני רציתי רק לכאן בגלל הכרטיסים!"
"מה הבעיה?" הוא אמר לו. "אני שומר לך כרטיסים. יודע מה? לא רק ארבע, שש אני שומר לך. מחר בבוקר הם יגיעו, ואני אביא לך אותם עד הבית. תגרד- ואם תזכה- נביא לך גם פרס. הולך?"
מנחם הרים את הראש, מחה דמעותיו וחיוך גדול עלה בהם. "בטוח אתה שומר לי שש?"
"בעזרת השם, בטח, עכשיו סבתא תכתוב כאן את הכתובת" הביא לי דף. כתבתי.
מה את חושבת? למחרת הפרח הזה הגיע אלינו עם שישה כרטיסים. מנחם היה בעננים. הוא גרד וגרד. בחמישה לא היה כלום, אבל בשישי- הוא הגריל אייסקפה ומאפה. את יודעת איך מנחם זרח? הנער הזה נראה כמו תרנגול- והוא צדיק הדור. אני אומרת לך, צדיק! אני אמרתי לו, איך קוראים לך? אני רוצה לברך אותך. אתה שימחת את הנכד שלי. ואת יודעת איך קוראים לו? שמואל. שמואל הנביא! ככה זה נשמות של ישראל, קדושים.
"אני רואה את מתרגשת. בטח, סיפור מרגש, אבל לא טוב לבכות בשבת. בשבת לא בוכים. ואני גרה כאן, אז איך את אומרת? גוט שבאס, וקחי, יש לי טישו". מנענעת את ידה, ודוחפת לה ניירות. אחר נעלמת בתוך הבניין.
השמש מציצה מבין עננים כבדים. וגם בלב שלה משהו קטן וחדש מאיר, פותח את שערי בית הסוהר הפנימי. שמואל מחכה בבית למילים הטובות שלה. היא תספר לו. תתפעל. תזכיר לה ולו: אל הנער הזה התפללתי.

ב"ה
בוגדת / הילה אריאל

רחל עמדה בפתח, מתלבטת אילו מילות פרידה יתאימו למאורע, כאשר פתרה בתה את לבטיה והציעה ללוותה לתחנה. וכך, בלי לחכות לתשובה, החלה מיכלי לפסוע לצד אמה, מנהלת שיחת פרידה. מוסרת דרישת שלום לאביה, מתנצלת שלא ביקרה זמן כה רב בביתם.
רחל השיבה בפיזור נפש, מילים שלאחר דקות מספר פרחו מזיכרונה כאבק ברוח.
הרהורים נמסכו בחיוכה ושיוו לו מראה קפוא מעט, כאילו מרח אי מי שכבת טיט דקיקה על פניה וחרט בה סדק.
רוח חורפית קרה החלה נושבת.
היא המשיכה לפסוע בשתיקה לצד בתה, בדממה שמשקלה כבד מנשוא. חוששת להרחיב את השיח אך ורק כדי לגלות עוד טפח, עוד סממן מרשיע שיורה לה כמה עמוקה ההידרדרות, ומילה אחת חוזרת ומהדהדת בה ללא קול.
'בוגדת'. 'בוגדת'. 'בוגדת'.
'איך עזבה מאחורי גווה הצר מורשת משפחתית מפוארת. איך השאירה מאחור את הנתינה האינסופית, והפנתה עורף לכל הטוב שהרעפנו עליה'.
'בוגדת' משקשק וזועק הקול ללא לאות. 'בוגדת'.

הרוח מתחזקת לפתע במשב פתאומי, קפואה ומקפיאה, חולפת ביניהן. גורמת לה להדק היטב את המעיל, לשלוף צעיף ולהתעטף בו. עלי שלכת יוצאים במחול מבולבל, מיטלטלים לכאן ולשם ללא מטרה נראית לעין.
בדיוק כמו מיכלי שלה.

חיבוק ונשיקה נימוסית על הלחי. נפנוף קצר לשלום.
אוטובוס גואל אותה משתיקתה הקרה, המטרידה, והיא ממהרת להיבלע בקרבו, צונחת על המושב הראשון שנקרה בדרכה.

כעת יכולה היא לתת דרור למחשבותיה. לכאביה, שכה השתדלה להסתיר בשעה האחרונה.
זיכרונות מציפים אותה, כמו אלפי נחלים שעלו על גדותיהם בשיטפון.
בתחילה היו ההיעדרויות מהבית.
חיוך לא מוכר שנמרח לעתים על פניה של מיכלי ולא אמר להם דבר. ומאידך – הלחץ שהפגינה לפתע בכל מפגש משפחתי, בשבתות, בחגים. בתמימותם לא חשדו עדיין, למרות שהסימנים היו אולי ברורים מספיק. התחמקויות שכאלה, התפתלויות לא נעימות, שתיקות מביכות. ובעיקר – התחושה הזו, כאילו משפחתה החמה כבר פחות חשובה לה.
כן, כן, ידוע הרי שיש גיל מסוים בו החברות הופכות עיקר, והמשפחה – טפל. אבל עד כדי כך? לא, לא כך דמיינה את הקן המשפחתי החמים שלהם.

אחר כך הגיעו הבגדים.
בגדים כאלה שגרמו לה בושות אין מספר בהלכן יחד ברחוב.
היא, המורה הוותיקה, שמעמדה בקהילתם הקטנה לא ניתן לערעור. כמה מרורים אכלה מכל יציאה משותפת.
ועדיין קיוותה שזו רק תקופה כזו, אופנה כזו.
נערות הרי מחפשות את עצמן, ומסתבר שגם בתה צריכה קצת יותר ביטוי עצמי מקורי משלה. אמרה לעצמה שזה יחלוף בקרוב.
רק לנשום עמוק, להתאזר במעט סבלנות.
זה יחלוף. בוודאי.

אך זה לא חלף.

גשם דקיק מתחיל לרדת, זרזיף אפור שמיטיב לבטא את תחושותיה.
היא מביטה בחלון האוטובוס במבט חלול. טיפות קטנות זולגות על השמשה, ניתזות לאחור ונהדפות הלאה. כאילו קראו את מחשבתה ונתנו לה ביטוי בזרימתם. כאילו הייתה היא טיפת מים מיותרת על חלונה המתרחק של בתה.

נזכרת באותו יום נמהר, בו גילתה את המוזיקה מתנגנת בחדרה של מיכלי. זמר עילג כלשהו מילא את החדר בצלילים זרים, זרים כל כך. כבר מהצלילים הראשונים הבינה לאיזה סגנון מוזיקלי הוא משתייך, סגנון שמעולם לא חשבה שיישמע בביתה. לבה פרפר בחוסר אונים.
מה לו ולמיכלי שלה? מה למיכלי ולו?

כעבור שבועיים נחרדה לגלות את אחד משיריו העילגים מככב בצלצול הטלפון של מיכלי. זו כבר הייתה הצהרת מלחמה בלתי רשמית. מילא כשהיא לעצמה, שתשמע בחדרי חדרים כרצונה, אבל לפרסם קבל עם ועדה שזו המוזיקה שהיא מאזינה לה? שכל מי שעומד לידה לא יוכל לטעות ולו לרגע?
בתור למכולת, במפגש משפחתי.
כבר באותו יום קיבלה טלפון ממתיק סוד וצופן רעות מגיסתה ציפי. אכן, נודע הדבר.
וחזקה עליה שאם ציפי מעורבת בעניין – המידע הרגיש כבר נמצא ברשות הרבים.

חלל ביתם התמלא לפתע ויכוחים, כעסים, האשמות מכאן ומכאן.
ניסיונות גישור עקרים ובעיקר ניסיונם שלהם, כהורים, להבין – למה? למה לה לזנוח הכל מאחור, מה רע היה לה?
ומנגד – ניסיונה של מיכלי לתרץ תירוצים אין מספר. כמה תירוצים היו לה.
כל תירוציה גם יחד לא הצליחו לחפות על התחושה שהיא משליכה את חייה הטובים מאחור ובוחרת מסלול הרסני, שכולו דרך חתחתים, מתחילה ועד סוף.

האוטובוס פונה בסדרת סיבובים חדים ומאלץ אותה להיאחז בידית לצד המושב. זרזיף הגשם מתחזק ודופק על גג הפח בקולות גוברים שמציפים אותה בחוסר השקט שלהם. כך, ללא מנוח, טרודים ונאחזים בקש, השאירה אותם בתם היחידה כאשר קמה ביום לא בהיר, ועזבה לה לדירה שכורה בעיר.

איזה שבר היה אז בביתם.
כה קיוו שמיכלי תחזור בה ותשוב הביתה במהרה. כמה קיוו ש… כן, היא מודה לעצמה. כמה קיוותה שמיכלי לא תסתדר שם בחוץ. שכל אותם הדברים הקורצים, שהלהיבו אותה וזרעו בעיניה אש זרה יתבררו כעורבא פרח. שתמהר להתפכח, ותשוב סוף סוף הביתה, למסלול המוכר, לחיים הרגילים כל כך שהיו לה פעם.
שהכל ישוב להיות ממש כמו פעם.

אך לא כך היה.

מיכלי עלתה כפורחת, ולא רק שלא שבה הביתה, גם ביקוריה התכופים במושב הפכו נדירים יותר ויותר, עד שפסקו כמעט כליל.
הקול הפנימי המטריד חוזר ומהדהד בה, בקושי מונעת מעצמה ללחוש:
'בוגדת', 'בוגדת', 'בוגדת'.
כמה טיפחו, כמה השקיעו בה.
את כל הטוב שלא קיבלו הם בילדותם – נתנו לה בהרחבה.
כמה עצוב לחזות בבחירותיה השגויות ללא יכולת להושיט לה יד, לכוון, לסייע.
כמה כואב לראות שזנחה כליל את הדרך הברורה, הבטוחה, שהתוו לה מינקות, ובחרה לה נתיב כה שונה.
רוח סערה של אכזבה מרה מציפה אותה כעת, נושבת בה, מצמררת. תמונת חייה של בתה כה רחוקה ממה שחלמה עבורה.

מבעד לטיפות הזולגות על החלון ללא הרף מבחינה רחל בתחנה שלה, הולכת וקרבה, כנמל מבטחים.
בוודאי אבי כבר ממתין לה שם ברכבו, לאסוף אותה הביתה. הביקור אצל בתה הותיר אותה כה חסרת אונים שכל מה שאיוותה אליו כעת הוא ספל תה לוהט, אותו תשתה בדממה על הכורסה הרכה בסלון, ותרשה לעצמה לשכוח את היום החולף.

יורדת לאיטה אל התחנה השוממת, בקור מקפיא של ערב חורפי במיוחד, ואין זכר לרכב. המטר מתגבר והולך בעודה מחפשת את המטריה. היא איננה בתיק. אורות קרבים בערפל הסמיך, וכעבור רגע או שניים, בדיוק כאשר הספיקה להירטב עד לשד עצמותיה בגשם השוטף, נעצר הרכב ואבי מתנצל על האיחור הלא צפוי, כסיום מושלם ליום הקשה הזה.

הם נוסעים הביתה בשתיקה.
כאשר נכנס הרכב בשער המושב פורץ ממנה הבכי שהיה עצור בה שעות ארוכות.
דמעות שוטפות נושרות ומתערבבות בטיפות משערה הרטוב, צונחות ונספגות במעיל הצמר הלח. היא מבכה את נעוריה של מיכלי, את השובבות שהלכה לבלי שוב, את החיים הטובים שיכולה הייתה לחיות.
'מה רע היה לה, תגיד לי, מה רע?' היא רוצה לזעוק אך מילותיה מחניקות ונתקעות בגרונה. 'היה לה הכל, הכל! איך זה קרה דווקא לנו, מלח הארץ? הרי יכלה לבחור לעצמה כל מה שרצתה, ממש הכל. כל הדרכים היו פתוחות בפניה. כל הדרכים כולן! מה קרה לה שהייתה חייבת לחזור בתשובה?'

© כל הזכויות שמורות להילה אריאל

"נשק? כלי להגנה עצמית?" סקר אותי בחשדנות המאבטח שבכניסה.
"אה לא…"- השבתי.
"לא"- השבתי שוב, נועצת מבט לא רגוע בשקית שבידי.
״את יכולה לעבור״
עברתי.
צפצוף.
הוא נאנח בקוצר רוח.
"הפלאפון גפרת"
הצביע על הנוקיה שבידי השניה- הפנויה.
"תניחי אותו על השולחן כאן"- אמר בח' שלא הותירה מקום לספק. בן דוד- ציינתי לעצמי בשקט.
"אה סליחה" הסמקתי במבוכה.
זו לא הפעם הראשונה שלי ברכבת.
גם לא השנייה והשלישית.
את לא מרוכזת- נזף בי קול פנימי. מצטרף לעשרות מבטים נוזפים ודחופים מאחורי ומלפני.
הנחתי את הפלאפון.
ועברתי שוב.
תודה לה.
אני בפנים.
***
בליל של קולות שטף את אוזני בהיכנסי אל מתחם התחנה. התקדמתי ישירות לכיוונו של הסדרן. "נרות?" הוא שאל. כן, הנהנתי.. הוא פתח לי את דלת החירום, והפטיר: ׳שבת שלום׳.
"bring them home now״ ריצד מולי שלט גדול ממדים באדום ושחור. ולידו עשרות מבוגרים צועקים במחאה. חלפתי על פניהם במהירות. המראה לא נעם לי. וכשהפניתי את גבי בהצצה אל השלט אותו החזיקו- קפאתי בכאב חד – ילד קטן וכתום שיער בחן אותי בחיוך מתוק וחינני, חסר דאגות. נשכתי שפתיים בכאב והתקדמתי לכיוון המדרגות הנעות. אוי ה- נאנחתי. אם לא הם , לא הייתי פה עכשיו- מנסה לעשות את מה שצריך, ולהאמין שאפשר.
רוחות סתוויות נשפו בעורפי בדרכי למטה. באוזני הן נשמעו כמו אנחה אינסופית של השמיים.אנחה מגודל הצרות והייסורים שעוברים על העם הזה בחודשים האחרונים. עוצמת השכול והכאב- שלא עוצר לרגע. ילדים שאיבדו הורים. הורים ששיכלו ילדים. ואלה שבתווך. לא חיים. לא מתים. חטופים קוראים להם- חיים בידי מלאך המוות. תמונתו של הילד כתום השיער עלתה שוב בדמיוני- ילד חייכן, תמים, מלאכי. חישבתי לפרוץ בבכי.
עיניי הלחות החלו לרוץ על פני התחנה. תרות אחר קרבן פוטנציאלי. עשן סימא את אפי לרגע. השתנקתי וסובבתי את ראשי לאחור. בחורה הייתה שם. עטוית מדים. בערך בגילי? מפריחה ענני עשן להנאתה. השתנקתי שוב. היא אפילו לא הטתה את ראשה. שקועה הייתה- שקועה מדי במסך המלבני שמולה.
מחשבה חמקמקה השתחלה לראשי. לפתתי את הערכה שבידי. והתקדמתי צעד אחד לכיוונה. הצעד הבא כבר הוליך אותי חזרה למקומי. וכי מה חשבתי לעצמי? ברר קר. קר היום- עובדה שלא מקלה כלל על היכולת לחשוב בהיגיון.
סקרתי שוב את רחבת התחנה. אנשים חולפים על פני כמו רכבת מהירה. בליל של פרצופים ריחות וצבעים. והמשותף לכולם: כולם ממהרים. לכולם מטרה מאוד ברורה מול העיניים. גם לך יש מטרה- קול ווכחני עלה ממעמקי ליבי. אולי קוראים לו הנפש האלוקית. מה? מה יש לי? מטרה? ענה לו קול אחר- לעגני. יושבת בחורה ביום שישי ב2:00 בצהריים ומנסה את מזלה בחלוקת ערכות מוזרות שאף אחד לא באמת מבין את פשרן. מטרה. באמת. תכלס הוא צודק. גם אם הייתי מחלקת דולרים. במקום הזה, ובשעה הזו- הייתי נשארת עם סכום לא מבוטל. פחח מי פה מדבר בדולרים? יוקר המחיה – השבתי לעצמי באירוניה.
הסתכלתי על השעון. 2:15 רבע שעה, ולא סתם רבע שעה- 15 דקות של יום שישי- בהן אני סוקרת (א)נשים ולא מהינה לגשת- אף לא לאחת. כל אחת נפסלה במוחי על משהו אחר: האחת הייתה עסוקה מידי. השניה ממהרת מידי. לשלישית חצאית קצרה מידי. לרביעית היה מבט מפחיד ולחמישית – שיער צבוע בכחול. מה הבעיה שלי עם כחול? שום בעיה. רק לא בשיער.
עוד 5 דקות הוחמצו בבהייה חסרת תכלית, ובניסיונות לנתח עוד כמה פרצופים והבעות פנים מגוונות. ייאוש תקף אותי. הנחתי את השקית על הרצפה. מתיישבת על ספסל סמוך שהתפנה ממש שנייה לפני. מה שנקרא בשפתנו: השגחה פרטית? הרהרתי לעצמי תוך שאני סוקרת בעניין את רצפת התחנה האפורה. לא היה שם שום דבר מעניין. אם חשבתם. סתם מקום להניח בו את העיניים על מנת שלא יסתכלו על כל עוברת אורח במבט מצפוני של: נו אולי היא? למה לא ניגשת אליה? ואם היא כן הייתה לוקחת? ו…?
טראחחחח.
קול נפילה נשמע לפתע. קוטע באבחה את הרהורי.
הרמתי את עיניי בבהלה.
המחזה שנגלה לעיניי לא היה מרנין כלל.
50 ערכות נרות שבת מפוזרות היו לכל אורך הרציף המרוצף באפור.
ובאמצע מתנופפת להן- אייך לא?
זוג נעלי צבא שחורות ומגושמות- נאבקות בידיות השקית (שלי?).
נפילה לא מוצלחת.
כמה שלומיאליות וחוסר ריכוז נדרשים בשביל להכניס מגף כה מאסיבי לתוך ידית של שקית?
מיהרתי לעזרה.
"סליחה"
"סליחה"
התנצלתי תוך שאני מסייעת לה לקום.
"תודה"
"תודה"
היא ענתה.

ואז התפניתי לריח.
אוי הריח.
החנקתי שוב שיעול סורר שעמד לפרוץ מגרוני.

"סליחה.
הייתי שקועה. שקועה מידי.
בפלאפון.
לא שמתי לב.
אעזור לך"
אמרה תוך שהיא מיטיבה את נשקה על הכתף.

זה בסדר
אמרתי.
אההע.
השיעול יצא בסוף.
מאולץ וקולני.
אם לא לחלק ערכות – אז לאסוף אותן- חשבתי לעצמי באירוניה.

לפתע אורו עיניה.
היא פנתה לעברי.
תוך שהיא מצביעה לעבר 50 הערכות המפוזרות סביב.
אפשר נש"ק? שאלה בהתרגשות.
פערתי את פי בתדהמה.
כאילו אמרה היא מילת קוד שרק אני מכירה.
"נש"ק"
היא חזרה על עצמה.
"נרות
שבת
קודש"
מדגישה באיטיות כל מילה בנפרד.
לא עניתי לא, גם כן לא אמרתי.
רק בהיתי בה.
סוקרת אותה שוב
מכף רגל ועד ראש.
מראש ועד המגף, השחור. המגושם.

"אני בדרך לבסיס.
אקח גם לחברות שלי.
הן ישמחו.
כמה אפשר לקחת?"
***
לרכבת של 14:30 עלתה חיילת עטוית נשק, מריחה עשן,
ובידה- שקית מצ'וקמקת ובה 50 ערכות של נרות שבת- 50 נש"קים להגנת עם ישראל.

כמובן, הנה הטקסט המלא עם כל השינויים והליטושים, פרט לסיום – שנשאר בדיוק כפי שכתבת אותו:
________________________________________
אחיות לנשק
י”ד סיוון תשפ”ד
“נשק? כלי להגנה עצמית?” המאבטח בכניסה סקר אותי בחשדנות.
“אה, לא…” השבתי.
“לא” — חזרתי, מבטי נודד באי נחת אל השקית שבידי.
“את יכולה לעבור.”
עברתי.
צפצוף.
הוא נאנח בקוצר רוח.
“הפלאפון גפרת.”
הצביע על הנוקיה שבידי השנייה — הפנויה.
“תניחי אותו על השולחן כאן,” אמר בח’ שלא הותירה מקום לספק.
בן דוד — ציינתי לעצמי בשקט.
“אה, סליחה.” הסמקתי במבוכה.
זו לא הפעם הראשונה שלי ברכבת.
גם לא השנייה והשלישית.
את לא מרוכזת — נזף בי קול פנימי.
מצטרף לעשרות מבטים נוזפים ודחופים מאחורי ומלפני.
הנחתי את הפלאפון.
ועברתי שוב.
תודה לה.
אני בפנים.
________________________________________
בליל של קולות שטף את אוזני בכניסתי אל מתחם התחנה.
פסעתי ישירות לעבר הסדרן.
“נרות?” הוא שאל.
כן, הנהנתי.
הוא פתח לי את דלת החירום, והפטיר: “שבת שלום.”
“bring them home now”
ריצד מולי שלט גדול ממדים באדום ושחור.
ולידו עשרות מבוגרים צועקים במחאה.
חלפתי על פניהם במהירות.
המראה לא נעם לי.
וכשהפניתי את גבי בהצצה אל השלט אותו החזיקו —
קפאתי בכאב חד —
ילד קטן וכתום שיער בחן אותי בחיוך מתוק וחינני, חסר דאגות.
נשכתי את שפתי בכאב והמשכתי לעבר המדרגות הנעות.
אוי ה— נאנחתי.
אם לא הם, לא הייתי פה עכשיו — מנסה לעשות את מה שצריך, ולהאמין שאפשר.
רוחות סתוויות נשפו בעורפי בדרכי למטה.
באוזני הן נשמעו כמו אנחה אינסופית של השמיים.
אנחה מגודל הצרות והייסורים שעוברים על העם הזה בחודשים האחרונים.
עוצמת השכול והכאב — שלא עוצר לרגע.
ילדים שאיבדו הורים.
הורים ששיכלו ילדים.
ואלה שבתווך.
לא חיים. לא מתים.
חטופים קוראים להם — חיים בידי מלאך המוות.
תמונתו של הילד כתום השיער עלתה שוב בדמיוני —
ילד חייכן, תמים, מלאכי.
חישבתי לפרוץ בבכי.
עיניי הלחות החלו לרוץ על פני התחנה.
תרות אחר קרבן פוטנציאלי.
עשן סימא את אפי לרגע.
השתנקתי וסובבתי את ראשי לאחור.
בחורה הייתה שם. עטוית מדים.
בערך בגילי?
מפריחה ענני עשן להנאתה.
השתנקתי שוב.
היא אפילו לא הטתה את ראשה.
שקועה הייתה — שקועה מדי במסך המלבני שמולה.
מחשבה חמקמקה השתחלה לראשי.
לפתתי את הערכה שבידי.
והתקדמתי צעד אחד לכיוונה.
הצעד הבא כבר הוליך אותי חזרה למקומי.
וכי מה חשבתי לעצמי?
ברר. קר.
קר היום — עובדה שלא מקלה כלל על היכולת לחשוב בהיגיון.
סקרתי שוב את רחבת התחנה.
אנשים חולפים על פני כמו רכבת מהירה.
בליל של פרצופים, ריחות וצבעים.
והמשותף לכולם: כולם ממהרים.
לכולם מטרה מאוד ברורה מול העיניים.
גם לך יש מטרה — קול ווכחני עלה ממעמקי ליבי.
אולי קוראים לו הנפש האלוקית.
מה? מה יש לי? מטרה?
ענה לו קול אחר — לעגני.
יושבת בחורה ביום שישי ב-2:00 בצהריים ומנסה את מזלה בחלוקת ערכות מוזרות שאף אחד לא באמת מבין את פשרן.
מטרה. באמת.
תכלס הוא צודק.
גם אם הייתי מחלקת דולרים, במקום הזה ובשעה הזו — הייתי נשארת עם ערימה מכובדת.
פחח.
מי פה מדבר בדולרים?
יוקר המחיה — השבתי לעצמי באירוניה.
הסתכלתי על השעון.
2:15
רבע שעה, ולא סתם רבע שעה —
15 דקות של יום שישי — בהן אני סוקרת (א)נשים ולא מהינה לגשת — אף לא לאחת.
כל אחת נפסלה במוחי על משהו אחר:
האחת הייתה עסוקה מדי.
השנייה ממהרת מדי.
לשלישית חצאית קצרה מדי.
לרביעית היה מבט מפחיד.
ולחמישית — שיער צבוע בכחול.
מה הבעיה שלי עם כחול?
שום בעיה.
רק לא בשיער.
עוד 5 דקות הוחמצו בבהייה חסרת תכלית, ובניסיונות לנתח עוד כמה פרצופים והבעות פנים מגוונות.
ייאוש תקף אותי.
הנחתי את השקית על הרצפה.
מתיישבת על ספסל סמוך שהתפנה ממש שנייה לפני.
מה שנקרא בשפתנו: השגחה פרטית?
הרהרתי לעצמי תוך שאני סוקרת בעניין את רצפת התחנה האפורה.
לא היה שם שום דבר מעניין, אם חשבתם.
סתם מקום להניח בו את העיניים, על מנת שלא יסתכלו על כל עוברת אורח במבט מצפוני של:
נו אולי היא? למה לא ניגשת אליה? ואם היא כן הייתה לוקחת? ו…?
טראחחחח.
קול נפילה נשמע לפתע.
קוטע באבחה את הרהורי.
הרמתי את עיניי בבהלה.
המחזה שנגלה לעיניי לא היה מרנין כלל.
50 ערכות נרות שבת מפוזרות היו לכל אורך הרציף המרוצף באפור.
ובאמצע מתנופפות להן — איך לא?
זוג נעלי צבא שחורות ומגושמות — נאבקות בידיות השקית (שלי?).
נפילה לא מוצלחת.
איזו דרגת שלומיאליות צריך בשביל להכניס מגף מאסיבי לתוך ידית של שקית?
מיהרתי לעזרה.
“סליחה.”
“סליחה.”
התנצלתי תוך שאני מסייעת לה לקום.
“תודה.”
“תודה.”
היא ענתה.
ואז התפניתי לריח.
אוי, הריח.
החנקתי שוב שיעול סורר שעמד לפרוץ מגרוני.
“סליחה.
הייתי שקועה. שקועה מדי.
בפלאפון.
לא שמתי לב.
אעזור לך.”
אמרה תוך שהיא מיטיבה את נשקה על הכתף.
“זה בסדר,” אמרתי.
אההע.
השיעול יצא בסוף.
מאולץ וקולני.
אם לא לחלק ערכות — אז לאסוף אותן, חשבתי לעצמי באירוניה.
לפתע אורו עיניה.
היא פנתה לעברי, תוך שהיא מצביעה לעבר 50 הערכות המפוזרות סביב.
“אפשר נש”ק?” שאלה בהתרגשות.
פערתי את פי בתדהמה.
כאילו אמרה היא מילת קוד שרק אני מכירה.
“נש”ק,” היא חזרה על עצמה.
“נרות. שבת. קודש.”
מדגישה באיטיות כל מילה בנפרד.
לא עניתי לא, גם כן לא אמרתי.
רק בהיתי בה.
סוקרת אותה שוב.
מכף רגל ועד ראש.
מראש ועד המגף, השחור. המגושם.
“אני בדרך לבסיס.
אקח גם לחברות שלי.
הן ישמחו.
כמה אפשר לקחת?”
________________________________________
לרכבת של 2:30 עלתה חיילת עטוית נשק, מריחה עשן,
ובידה — שקית מצ’וקמקת ובה 50 ערכות של נרות שבת —
50 נש”קים להגנת עם ישראל.

בס"ד
שוטר לבוש שחורים אמר לי: בגלל שאת צדיקה
סיפור אמיתי, בטשטוש פרטים
זאת חנוכה, שריפת הפתילות, אני עומדת וצופה בבעלי, הקטנים מצמידים עיניים לאש, התינוקת בידיי גם פותחת זוג עיניים, משפחה קטנה ומאושרת
איזה רגע קדוש, אני מזכירה שמות לברכה
לא שוכחת את אחי היקר "משה חיים בן מרים"
לישועה, להצלחה ברוחניות ובגשמיות, לזיווג הגון, הלוואי.

ואזכה לחדש נעורי… שר הטלפון שלי, שיר מיוחד לאמא.
"חני? מוישי בכלא, את שומעת?" מנחיתה אותי למציאות עגומה.
"למה? מה קרה?"
"הוא העביר חבילה מחו"ל, והיא היתה בעייתית, לא הבנתי בדיוק"
"לכמה זמן? יש עורך דין? דיברת עם מוישי?"
אני יורה שאלות בצרורות, מנסה להרגיע את עצמי עם מידע יותר בטוח.
"כרגע זה מעצר, אנחנו בבירורים על עורך דין, לא יודעים עדיין הרבה"
אמא נשמעת רע, וזה כואב לי ברמה הפיזית. למה. למה עוד פעם בעיות איתו?

מוישי עבר בשנים האחרונות כל כך הרבה סיבוכים, נפלט מהישיבה, עובד בכל מיני עבודות, יוצא לחו"ל עם חברים, שינה את הלבוש, ואנחנו כל הזמן דואגים.
מה יהיה הסוף? לאן עוד הוא יגיע? הורי המיוחדים מקבלים אותו תמיד באהבה, עושים הכל בשביל שירגיש טוב ויצליח, מה לא ניסו?
אבל הוא מתמודד, ויש מקומות שקצרה ידינו מלעזור.

עוברים כמה שבועות, אחי הנשוי ואשתו מבקשים ממני לבוא להיבחן, לאפשרות של פיקוח על אסיר במאסר בית
אני עם תינוקת קטנה, רק חזרתי לעבודה, אין לי דקה פנויה,
אבל מה לא אעשה למען אחי היקר?
יוצאת לאשדוד, נסיעה של שעתיים כל צד, אני וגיסתי מתחזקות שיום יבוא, וניסע לאשדוד לחתונה שלו, אמן.

"אז מה הגיבו ההורים כשמשה חזר בשאלה?" רויטל, בוחנת חילונית אדיבה אך רצינית להחריד, פונה אלי, אחות של משה, שאתן מידע על סיפור חייו.
רק הביטוי 'חזרה בשאלה' מכעיס אותי.
הוא בכלל לא חזר בשאלה, הוא נופל וקם, מקיים מצוות.
"תמיד קיבלו אותו באהבה, עם דלת פתוחה ולב ענק" אני עונה לה את האמת.
היא שואלת הרבה שאלות, בעיקר אותי, כאחת אחריו במשפחה, ומעט את אחי הגדול,
כשאנחנו יוצאים, אחי אומר לי: "חני, אני מקווה שעברנו, את נתת מידע סותר לשלי, אמרת שאין לנו עניין לעזור לו ליפול, אלא להעמיד אותו במקום"

אני נשברת, נכון, זה מה שאמרתי בהוראת בעלי, אבל אני חייבת שיתנו לנו אישור, שרק ישחררו אותו הכי מהר למאסר בית.
בערב אחי מתקשר, דיבר עם עורך הדין, וזה האחרון עדכן שעברנו, והבוחנת נהנתה במיוחד מהאחות, כלומר ממני.
ה' תודה

השחרור מתקיים לאחר כמה ימים, אני בעומס לא נורמלי, אחי אמר שהכל עליו, בעיקרון. אבל מתברר שיום השחרור הוא יום הניתוח של אשתו, אין לו שום אפשרות להגיע.
אין ברירה אחרת, אני מגיעה להוציא אותו, ללוות למאסר בית בבית אחי הגדול, להיות המפקחת.
אחי בא לישון בלילה עם מושי, ואני צריכה לבוא בבוקר,
מבקשת חופש דחוף מהעבודה בלי לפרט, מגיעה להיות עם מושי.

מושי מראה לי מחברת שכתב:
"בליל שבת, ראיתי את חברי לחדר צופה בטלוויזיה, כמה ריחמתי עליו, אמרתי לה' יתברך, זה הבן שלך ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך"
הוא מספר לי, שהוא שר את השיר הזה שעות, והתפלל על עם ישראל.
זה חוזר בשאלה, זה? איפה את, רויטל.

1:00 בצהרים, אני גמורה מעייפות, חייבת לחזור הביתה לילדה,
מתייעצת עם מוישי אם לשוב?
הוא אומר "נראה לי שאין צורך, זה בסדר, אמורים לבוא לשים לי אזיק אלקטרוני, אבל הם לא קשורים לפיקוח"
הוא מבין כמה זה לא אפשרי לי.

אני אוספת את ילדתי מהגן, בעלי מחזיר את בני מהחיידר, משכיבה את שלושת ילדי לישון, ופשוט מצטרפת אליהם.
גמורה נפשית, גמורה פיזית.
הטלפון מצלצל, קמה בקפיצה כנשוכת נחש, רק שזה לא "הם"
"הם הגיעו, שואלים איפה את?" אחי מעדכן אותי בלחץ אימים.
אני מתוך שינה רואה עיגולים שחורים. זה לא אמיתי, יש לי דרך של 10 דקות עם אוטובוס
כל הגוף שלי רועד, התנועות שלי מסורבלות, אני מעורפלת.

חוטפת את התינוקת ביד אחת, רב קו, ואת בן השלוש ביד שניה,
מנסה להעיר את ביתי בת הארבע, היא ישנה חזק.
יוצאת בלעדיה, שתמשיך לישון, רק שאגיע כבר, שאגיע כבר, הרגע. השניה.
טסה את המדרגות, שכנה אומרת לי 'שלום' אני בוהה בה מתוך חלום, מה הקשר עכשיו?

האוטובוס עובר לי בפרצוף
אני עומדת בתחנה על קוצים, לא מצליחה להניח 2 רגליים על הרצפה, שיבוא כבר האוטובוס, נו, הרגע, מה אני אומרת להם? מה?
שיצאתי רגע להביא את הילדה מהגן, והייתי פה כל הזמן, רק שיאמינו לי.
עוד 10 דקות, ואני על האוטובוס, לא רואה כלום בעיניים, יורדת, נכנסת לבית אחי.

2 שוטרים לבושי שחורים, מפחידים, ענקיים "שירות בתי הסוהר" כך כתוב בלוגו על חולצתם.
אח אחד מאחוריהם.
אני מתחילה לספר שהייתי פה ויצאתי להביא את הילדה מהגן, כולי רועדת
"גברת, את משקרת בגלל שאת פוחדת, ספרי את כל האמת" כך הגבוה מבניהם. המפחיד יותר.
"אני הייתי פה, ויצאתי" עונה בנחישות.
"אנחנו פה שעה עם הרכב מול הבית, חבל על הזמן, את לא היית פה"
וואו, לא ידעתי שהם היו פה, בררר מה אני עושה?
מחליטה לומר את האמת
"אני הייתי פה כל הבוקר, ויצאתי בשעה אחת"
"את לא היית פה!" השוטר השני מתערב
"אם אתה לא ראית אותי פה, יוצאת עם העגלה בשעה אחת, אתה לא היית פה!!!" כמעט צועקת, לא יודעת מאיפה האומץ.
"טוב טוב, זו הפרה, אסור לך להשאיר אותו לבד אפילו דקה"
אמא'לה אל תקחו אותו לכלא!!! בא לי לצרוח, איזה אנשים מפחידים…
להם אני לא אומרת כלום, זהו, אין לי מה לעשות, רק ה' יכול לעזור.

השוטרים מדברים ביניהם, אחי דווקא רגוע, ברוך ה'
"גברת, זו הפרה לכל דבר, אבל בגלל שאת צדיקה, אנחנו נשאיר אותו כאן, ולא לעזוב רגע, ברור?"
"ככן, ברור" מגמגמת, לא מאמינה, מה זה? אליהו הנביא הגיע? מה קשור צדיקה לגלוי הראש הזה?

הם יוצאים, אחי הגדול מתקשר, מתעדכן, גם אמא בדרך,
"את צריכה משהו ממני?" כך אחי הגדול
"רוץ להביא את דסי, השארתי אותה לבד בבית" אני לא נורמלית!!! רק עכשיו קולטת, מתחילה לנחות
הוא חוזר אלי לאחר 5 דקות
"לקחתי אותה, היא בדיוק ירדה במדרגות, בוכה"
וואו, איזה נס.
ה' מנהל פה הכל בצורה מופלאה

נושמת, מתנשמת, מנסה להסדיר דופק,
כולנו בביתו של אחי, מתאחדים, נושמים לרווחה.
***
צלילי חופה, בגד חדש, וילדות עם תסרוקות.
כבר התייאשנו מהחתונה האחרונה, והיא כאן, אמיתית
חתן מבוגר שהתייצב, חזק בתורה, חזק במצוות
כלה צדיקה, מושלמת. לא יכול להיות יותר טוב
צעירה ממנו בחמש שנים, בדיוק בסגנון שלנו,
אצל ה' יתברך הכל אפשר ויכול להיות כהרף עין.

כולנו מלווים אותם לחופה, בהודיה אין סופית
כל התפילות, כל הנתינה, כל האהבה,
לא היו לשווא.

שגרה [לא] שגרתית | א.דרוק
אני יוצאת מהבית, ריח של דשא רטוב מכה בי. אני מנסה לפלס לי דרך בין הקערות של הדגים.
'ה' ייקום דמם', אני מחייכת, מבריחה מהר את המחשבה בחזרה. להבדיל. להבדיל. להבדיל.
גיגית הכביסה ענקית לי בין הידיים, אבל אני רואה כבר את הנהר מרחוק.
"שיינדל, יום כביסה היום?.." אני שומעת לידי את הקול של צירלה, הבת של הרב.
"אהה. -יום שלישי." אני מחייכת. עוד רחפנית כמו צירלה- ואבדנו..
"אויש, אז תחכי לי רגע, אני מביאה גם את שלנו." היא נמלטת אל תוך הבית, אני מניחה את הגיגית על האדמה הלחה, מרימה עיניים למעלה.
'וואו. –זה יכול לצאת ציור מדהים..!' אני רואה את העננים נפרסים כמו קשת מאחורי שלט הכניסה לעיירה שלנו, סטריזוב.
"באתי!" צירלה קורעת לי את המחשבות, נסחבת עם גיגית גדולה ומסורבלת, אני מחייכת אליה בחזרה, מרימה את הגיגית שלנו, נאנחת בשקט.
"אוֹזֶ'ה, מה האנחה הזאת לכם?…" היא מחייכת את החיוך המתוק שלה.
אני מושכת בכתף, אנחנו ממשיכות הלאה, מגיעות לנהר. צירלה מוציאה מהגיגית חולצה גדולה. של הרב בטח.
אני מחקה אותה, מונוטונית. לטבול במים, להוציא, לסחוט, לשפשף…
"בדרך כלל אני השקטה, לא את…!" היא לוחשת לי, מפחדת להפריע מדי. אני מנסה לחייך. "כן.."
את שאר העבודה אנחנו מעבירות בשקט מתוח, כמו בכל שבוע.
מסיימות, טובלות את הטַארַה בנהר, עוקבות בשקט אחרי בועות הסבון שיורדות אל המים, נעלמות.
הגיגית כבדה. כבדה מאד. נהיית כבדה עוד יותר כשצירלה מתקשחת, מנסה לרוץ, מסמנת לי בעיניה על ענן אבק שמתקרב.
אני מחווירה, לא צריך לומר יותר מדי.
'כאפערס..'
אני שוקלת אולי להשאיר את הגיגית באמצע הדרך, לרוץ להזהיר את אמא. שניה של התלבטות. עוד אחת.
אני מניחה את הקערה הכבדה ליד השלט הלא-כל-כך מרשים כבר, רצה את המרחק הקצר שנשאר לי במהירות. חוצה את החצר הקטנה, כמעט מועדת אל תוך אחת מקערות הדגים, פותחת את הדלת בתנופה: "מאמא, זיי זענען דא." [אמא, הם פה.]
העניך. העניך. העניך. איפה הוא??
הוא בחדר, הנסיך. לומד. לומד ולא מודע לסערה שעוד רגע נכנסת גם לפה.
מאמע מדברת בשקט אך בנחישות, עוזרת לו לעלות אל עליית הגג. אני עוקבת אחר ידיה שעושות את אותן הפעולות כל כמה חודשים מחדש: גוררת כיסא אל מתחת לפתח עליית הגג, עוזרת להעניך לטפס, עולה אחריו, מכניסה את העניך אל התיבה הגדולה, מכסה אותו בכמה שקים.
"זיי שטול, צדיק'ל, אז די כאפערס זאלן דיר נישט טרעפן" [תהיה בשקט, צדיק, שהחוטפים לא ימצאו אותך] היא לוחשת לו, יורדת בדילוג שקט, סוגרת את הדלת הקטנה.
מבט לא ברור ממלא את העיניים של מאמא.
אני לא מספיקה לתהות מהו, והדלת נפתחת בתנופה, הודפת את הכיסא שלא הספקנו להחזיר למקום, הופכת אותו.
אני נצמדת לסינר של מאמא. בכל פעם מחדש זה מפחיד אותי. עוד לא התרגלתי אליה, למציאות הזו.
"רוֹשַאִיצֶ'ה, גִ'יאֶבְגֶ'נִי!!" [זוזו, בנות!] האיש הגברתן דוחף את מאמא הצידה, אני נשרכת אחריה, בוהה בעיניים קמות בבלגן שנוצר לי מול העיניים.
באו עצבניים, הפעם.
הם פותחים את כל הארונות, זורקים את תכולתם הדלה על הרצפה. מפילים דברים שנחים בהשג יד ושלא, שוברים אותם.
—הציורים שלי!…
חודשים של עמל נקרעים לי מול העיניים. שעות של הכנת צבעים, נסיון לשמור על חום הבלילה בכפור של פולין..
אני נושכת שפתיים, מתאפקת לא לפרוץ בבכי מול ה— רעים האלה.
נכון. מאחורי הציורים האלו יש דלתות סתרים- ומאחוריהם מתחבאת כל סטריזוב.
הם מסתכלים סביבם, מחליפים ביניהם כמה מלמולים בפולנית, הנמוך מתקרב למאמא: "הע-ניך שו-סטער—" הוא מקריא בקושי מפתק ששלף מהכיס, מרים עיניים בוערות בשנאה למאמא "גְ'יֶה אוֹן יֶסט??" [איפה הוא??]
הם באו דווקא בשבילו. הם מחפשים דווקא אותו.
מאמא מתכווצת, מהדקת בי את האחיזה. הנמוך מתקרב עוד קצת, מדיף ריח לא נעים.
של רשעות. של– לא מצליחה לזהות. משהו רע.
"דַאי סְפוֹקוֹי, יאנק" השני מניח על הנמוך יד. "נְיֶמַגוֹ טוּטַאי." [עזוב, יאנק. הוא לא כאן] הם פונים לעבר הדלת, הוא מפטיר לנמוך "פֶּבְנְיֶה יֶסט וְאִיך סינַגוֹגה…" [הוא בטח בבית הכנסת שלהם…] הם פורצים בצחוק מזלזל, יוצאים. מאמא נושכת שפתיים.
אנחנו קפואות ככה עוד כמה שניות, עד שמאמא קולטת אותם מצטרפים לפרשים הרוסים, מתרחקים. היא מרפה.
'נס. אין מילה אחרת' היא לוחשת תוך כדי שהיא מרימה בחזרה את הכיסא, מניחה אותו מתחת לפתח עליית הגג, מורידה את העניך בזהירות.
"תלמד, צדיק'ל." אמא מסלסלת את הפאה של העניך המבוהל, "שהזכויות של הלימוד שלך ישמרו עליך, קדיש'ל."
קדיש'ל.
ברגע הזה אני כבר לא מסוגלת להישאר בבית, בורחת החוצה, נושמת ריח של דשא רטוב.
קשת של עננים שלא משקפים את הדרמה שהתחוללה פה ב..דקות האחרונות? זה היה נראה נצח.
'תינוקות שנשבו', מאמא קוראת להם, מסנגרת על הרעים שכמעט לקחו לה את העניך היום. איך אפשר.
אז מה אם הם יהודים. אז מה אם הם תועים. טועים.
'הם מסכנים, דווקא בם בחר האייבישטער להביא עלינו את הצרה הזו, ומגלגלין חובה על ידי חייב…'
מזווית העין אני רואה את יענטא, חברה של מאמא, מתייפחת, קולטת באחת את המציאות: אלימלך שלהם.
הם.. לקחו אותו, הרשעים.
יד כבדה מונחת לי על הכתף פתאום, הלב שלי מפספס פעימה, אני מרימה עיניים מאחורי, רואה את עצמי בתוך העיניים של מאמא.
"זה ייגמר, יום אחד. אלעס וועט זיך ענדיגן. [הכל-הכל ייגמר]" היא עוצמת עיניים.
השפתיים שלה רוטטות, או שאני מדמיינת…?
'אם רק טאטע היה כאן…' אני חושבת. כנראה מדי בקול.
"טאטע עושה לנו אוֹקְוַאִידִיס [פרוטקציות] אצל הרבונו של עולם, שיינדל. הוא רואה את כל התמונה עכשו, מבין למה מגיע לנו הפחד הזה." מגע היד שלה בכתף שלי מעביר אלי זרמים של חום.
היא מרימה עיניים, קולטת את המעגל שהולך וגדל סביב יענטא המבוהלת, לוחשת לי 'האלט זיך שטארק!' [תהיי חזקה!], מצטרפת אליהן.
אני עוקבת אחריהן במבט. אישה שכמעט איבדה את הקדיש'ל שלה היום, שניצל בנס. אישה שכן איבדה.
תהום של יש ואין פעורה בינהן. גשרים של אמונה מחברים.
אני נכנסת בחזרה אל הבית, מנסה להחזיר את המצב לקדמותו, עד כמה שאפשר.
העניך ממשיך ללמוד בניגון מתוק בחדר השינה, אני מנסה לתת לזה לשאת אותי, להקליל את הפעולות.
'אוט-אוט-אוט זה נגמר, תנצלי', צצה בי מחשבה חצופה. 'חס וחלילה!' אני מגרשת אותה, 'העניך בעזרת ה' יישאר איתנו, תמיד.'
יודעת שהסיטואציה הזו תחזור על עצמה, בין אם במידה הזו- בין אם פחות. -בעוד חודשיים, שלוש. חצי שנה.
שתי דפיקות מנומסות על הדלת הפתוחה, צירלה מציצה פנימה בחשש: "נו…?"
אני מנסה לחייך "הוא פה. עדיין." אני לוחשת מהר, כאילו הנס יתפוגג לי בין האצבעות.
"ששש!" היא גוערת בי, נכנסת, "אל תפתחי פה!" מושכת אותי בעדינות החוצה. "הקערה שלכם." היא מצביעה על גוש בוץ בלתי מזוהה בכניסה לחצר, "שמתי לב שהשארת אותה באמצע הדרך…"
תודהה רבה. עד ששטפתי הכל.
שוב.
"כן… תודה, צירלה.." אני בקושי אומרת. 'בטח.' היא מבינה, מפנה את השטח ברוב טקט.
לא נעים להכיר, עולם רע. פעם ראשונה שמחלחלת בי ההכרה בך.
זו השגרה שלנו, אין מה לעשות.
צריך להתמודד. למתוח שפתיים לחיוך, לגרור כיסא הלוך-חזור, לעזור לקדיש'ל לעלות לעליית הגג, לא לנשום לכמה דקות שנדמות כמו נצח.
אין מה לעשות, חוץ מלהרים עיניים למעלה, לראות מעבר לקשת של עננים מאחורי השלט.
לראות אותו.

בס"ד
בפעם הבטא
השמש האירה עדיין על העולם הריק שבחוץ, אבל הבחור הצעיר ישב בכיווץ עיניים ומצח ולא הרים לכיוונה גם לא מבט אחד. נראה היה שהמסך מולו נעצר על אותן שורות צבעוניות בזמן שהחפץ המלבני על רצפת הפרקט הספיק להשמיע קול צרצור כבר 3 פעמים. הוא לא תמיד היה שם ברצפה, השעון הרוטט. רק מאז שבן העשרים ושבע החליט שלהתקשר לאייב אפשר גם אחר כך. עכשיו, הוא צריך לעבוד.
כשהחושך נכנס בצעדים אפלים לחדר בבניין חברת 'אלפא', הוא מצא את ג'ונתן נשען בזווית עקומה על הכיסא, מעביר אצבעו על חבילת עוגיות כסופה, מרשרשת.
"אתה עדיין שקוע שם בפרויקט של החומה, ג'ונתן?" היו בקול נגיעות מתכתיות, אבל הילד העייף לא ניסה להתייחס לזה.
"כן, אח גדול, אם אתה רוצה לקרוא לזה כך" גיחוך קצר.
"תהנה, לפחות. אם למסיבות משפחתיות אתה לא מגיע" לא היתה שום אמפטיה בצד השני.
"אני נהנה כרגיל, אייב, אתה יודע שאני לא יכול להגיע. מי היה במפגש היום?" אם מישהו היה מתעמק יותר, הוא היה מבחין ברגש ההחמצה שניסה להסתתר מאחורי משב העליזות הרעשני שלו.
"כולם" לא. הוא אפילו לא ניסה לנחם אותו.
"אה",
"סבא, אבא ואמא, סמואל והבני- סוללה חלשה, עובר למצב הטענה סולארית"
"מה?"
"כן, אני בטא על מצב סנכרון מלא, 45667670 שלי עזב את המדינה במסווה של מסיבה משפחתית. ארץ יעד – מקסיקו".
"מה??"
—גרסת בטא 32558907 נכנסת לפעולת הצבה עם הרשאות מלאות, אי תפקוד זמני של ג'ונתן ברום. השעה תשע חמישים ושתיים בערב, מפעיל סריקה לעדכונים חדשים—.
הכביש היה שחור, וחדש. אבל זה לא ריגש אותו. הכל כאן נראה כ"כ חדש, ולא בשימוש.
כשכל האנשים סביבך מעדיפים לישון עוד שעה או שעתיים ולשלוח את בטא שלהם למלא את מקומם בעבודה ובמשימות אחרות שגרתיות, השקט ברחוב יכול להימשך גם שבועות.
הוא עצר את הרכב הכחול ליד מבנה זכוכית גבוה. סוגר את הדלת בטריקה, החיוך שלו מכוון לג'ארד שהגיע גם הוא בשעה המוקדמת ביותר שהבניין הזה מסכים לקבל אותם.
"ג'ונתן, אתה אפילו לא מנסה להיות מנומס",
"מה עשיתי הפעם?" המבט נע בעקבות ציפור, חומה וקטנה, אבל חופשיה.
"חונה מול הכניסה כאילו אתה אוליבר וולברג, לא שמעו על המושג חניון אצלך?" ג'ארד ניסה לעקוב אחרי תנועת העיניים שלו, לא מבין מה יש שם בחנות הקיוסק שממול.
"אל תעליב את המנכ"ל, הוא תמיד חונה בחדר האפל ההוא למטה. אבל הרכב שלי פה 11 שעות ביממה, אז אתה יכול לחשוב שהוא בסך הכל תמרור, או ביתן שמירה, או –"
"או איזה בטא חמוד שנהרס לו המעגל החשמלי" השלים החבר בחיוך מתוק שגרם לג'ונתן לחפש במהירות משהו לומר, "בתור אחד ממומחי 'אלפא' ששולח את בטא שלו לאסוף את הילדה מהגן במקומו, הייתי מצפה ממך ליותר הערכה ליכולות שלו".
"בתור אחד ממומחי 'אלפא', אני יודע שלכל תוכנה יש באגים, גם אם אתה שולח אותה במקומך לאירועים משפחתיים". ג'ארד הכיר אותו. אבל לא את סיפור הבריחה של יום ראשון, השבוע.

המסך שלו נותר ריק ושחור, הדקות שעברו רק שיחקו בכיסא שלו ימינה ושמאלה לסירוגין. הם עזבו. כולם. בלעדיו. והכי גרוע, הוא יכול להאשים רק את עצמו.
—32558907, בוקר טוב, מה הספקת היום?—
שאלה טובה פיל בראון. הוא עיוות את שפתיו, מכניס לתוכו נשימה ארוכה. רק אז הסתובב, מוציא בנשיפה אחת את כל המחשבות שעברו לו בראש.
—תראה לי בבקשה את ההתקדמות מאתמול—
בטא של הבוס לא חיכה הרבה זמן לתשובה וג'ונתן יכול היה לנחש את תהליך קבלת ההחלטות שלו.
'יש באג במודל החיקוי של בטא, ג'ארד', קווים בהירים של חיוך הצטיירו על פרצופו הענייני של המתכנת, 'פיל בראון האמיתי הרבה יותר קשוח'.
קולות עולים ויורדים פרצו לחדר, ידו נעצרה על משטח המקלדת.
—שוב, בפעם השלישית בשבועיים האחרונים— פיל דיבר מימינו, נע קדימה ואחורה.
—זאת כנראה מקסיקו— המשיך. ונעצר.
—כאן ג'ארד קול–בטא— צחוק כמעט אנושי, כמעט דומה לג'ארד.
—ממשלת מקסיקו הצליחה לנתק 2048 מערכות בטא של עובדי 'אלפא'. לא נותרו בחברה פושעים רבים מידי. השלב הבא יגיע בקרוב, לא ניתן לארצות הברית להרוס את האנושות בגלל אינטרסים כלכליים צרים. העולם יחזור להיות טוב. כנראה בלעדיכם, אבל בטוח בלי בטא שלכם—.
זה היה מוזר. או שבעצם לא כל כך, אבל רק כאב אחד הדהד לו במרחב המאוים שלו – 'למה הייתי טיפש? למה הפסדתי את המסיבה הזאת? דניאל של סמואל בקושי מכיר אותי כבר, ואבא ביקש– אם הייתי יודע'.

"ג'ונתן, תפתח לי את הדלת" לא היה מאוד מאוחר לביקורים. אבל גם לא כל כך מוקדם לשוד.
"בטא, היכנס למצב סנכרון מלא, אין הוראות מיוחדות, עקוב אחרי מאפיינים קודמים בהיסטוריה"
את סוף המשפט כבר מלמל בעיניים עצומות.
— גרסת בטא 32558907 נכנסת לפעולת הצבה עם הרשאות מלאות, מתוזמן על ידי ג'ונתן ברום. השעה שתיים עשרה ורבע בלילה, מפעיל סריקה לעדכונים חדשים—.
"ג'ונתן, זה יהושע, יש מקום באונייה של ראמזי, עוד 3 שעות ורבע מעכשיו, תביא איתך רק תעודת זהות ישנה ותיק עם חפצים אישיים",
—אני לא עוזב את ארצות הברית. לא עוזב את העבודה שלי. לא עוזב ככה- בלי שום דבר—
"ג'ונתן, שערי מדינות אחרות ננעלים אחד אחרי השני. רק הבוקר מקסיקו הודיעה שהיא לא מקבלת יותר אזרחים אמריקאיים",
—על פי הנתונים שברשותי, פריט מידע זה עלול לגרום להידרדרות מנטלית של 32558907. אין הרשאות להחלטות ברמת סיכון גבוהה, פונה לקבלת הנחיה ישירה מג'ונתן—
נשיפה מודגשת הצליחה לעבור דרך הדלת החלקה "אני מתחיל להבין את המדינות האלה, חשבתי שזה ג'ונתן, ולא בטא בגרסה החדשה".
"בטא, יש לך את כל המידע עליי, אתה מכיר דרכי פעולה ותגובה. עזוב אותי", סיבוב אחד לצד השני, "אני לא נוסע בשום אוניית חילוץ. יכולתי להיות ביחד עם כולם עכשיו".
—זה יהושע, להגיד לו את זה?— אם הוא לא היה רובוט, כנראה היה חשש בקול שלו.
"אם זה יהושע, תגיד לו ש – זהו, אני לא עוזב. יכולתי לעזוב עם הרבה יותר, אני לא בורח עכשיו רק עם תיק. אה, ותעודת זהות" הלב שלו היה ריק, רק לכן נשאר בו מקום לכל כך הרבה רגשות.
—זאת בערך התשובה שעניתי, מכניס את התגובה החדשה שלך למנגנון הלמידה שלי. אבל בהתחשב בנתונים העדכניים—
"מה זה?" רשרוש קל, וריח אותיות דפוס שחורות.
—דף עיתון. עיתון הוא חפץ מחתרתי לידיעות לא רשמיות. עשוי מדפים דקים, מלכלכים–
"את זה אני רואה" הוא לא עצבני בד"כ. רק היום.
—יהושע הכניס את זה—
מצעי הכותנה התקמטו כשהתיישב, הוא הסתובב כדי ליישר את הכרית, מוצא את משקפיו מונחים לצידה ברשלנות. 'המצוד אחר מאלפי הבטא' הוא מצמץ, מניח את כף ידו הימנית על מצחו, נתזי הדיו מרצדים מולו 'בשעות הקרובות החל המצוד הגדול אחר עובדי חברת אלפא. מתקוממים רבים החליטו לשים סוף לסנקציות הכלליות נגד אזרחי ארה"ב. אף לא אחד שיער שהמאבק הזה יהיה נחוש כ"כ, נראה שחזרנו לימים נשכחים'.
'בשעות הקרובות'. העיתון לא הודפס לפני דקה. זה היה ברור לו.
"אל תקנה לי שום כרטיס, לשום אוניה, לשום ארץ. הכנס לדיסק הקשיח וגבה את תוכן המשפט הזה שלוש פעמים על השרת המרוחק"
—בוצע. ההוראה נקלטה—
"אני יודע שהוא רוצה להציל אותי, אבל תבין שיכולתי לעזוב עם כולם, עם הכסף שלי, לבצע את המעבר הזה בצורה כל כך- נעימה. לא רוצה לחשוב מה הפסדתי, בגלל- אלפא. אם הייתי בורח הייתי עושה את זה כבר שלושה ימים קודם, לא ככה".

"אנחנו כמעט שם" המתולתל התמתח, בועט בפחית ריקה שנזרקה ליד גלגלי הכיסא עליו ישב בימים האחרונים. הצליל המתכתי שלה הגיע בתזמון מדויק עם צפצוף קצר. הוא נעמד, דופק עם פחית אחרת, סגורה, על גב חברו שראשו נשמט על השולחן חמש דקות קודם.
"שימו לב, ברגע זה מערכות הבטא של כל החברים שלנו ב'אלפא' שוכחות איך קוראים להן".
—לפי המידע שברשותי, ועל פי תחזיות המערכת, האנשים שאחראים לקולות מבחוץ יגיעו לשכונה בעוד עשר דקות, משוער—.
לא, לא צריך להיות בטא, כדי להצליח לזהות קולות פרועים של המון נחוש להציל את המדינה המבודדת.
האורות הכחולים המהבהבים ניסו להרגיע אותו,
—עובד על תוכנית חלופית, שאינה כוללת יציאה משטחי המדינה—
הבהוב אדום.
—בוצע אתחול מערכת עקב תקלה בשרתי המידע, הדיסק ריק, חוזר להגדרות מערכת בטא 32558907—
הצעיר קפא, מביט על היצור הטכנולוגי מולו כשראשו מתחיל לצייר לו כוכבים, וחושך.

הבהוב צהוב.
—על פי שקלול נתונים בסיסי שביצעתי, 32558907 חייב לעזוב את האזור הגיאוגרפי בדחיפות—
הבהוב ירוק.
—ג'ונתן, קניתי לך כרטיס להפלגת חילוץ—
"אבל אמרתי לך, אני לא-"
—מצטער, לא נשמר מידע קודם, ביצעתי בחירה מחדש–

בסייעתא דשמיא
אנונימית
סופיה
הודעה חדשה מעדי
הלב שלי קופץ, פיזית. נחבט בגרון ויורד בחזרה.
"היי סופיה דדליין אחרוןןןן לסיפור שלך"
סימן היכר מספר שתיים של עדי: אין סימני פיסוק.
"מה הרגע האחרון בשבילי?" מוסיפה אימוג'י מתחנן, משגרת, קמה לחפש שוקולד.
אין. אני בעצמי חיסלתי אותו אתמול. תופעת לוואי של חיפוש רעיון לסיפור ל'דוסתון'.
לפני חודשיים, תוך כדי בירור על קבוצת דיאטה של פוסט חנוכה, שלחה המפיקה של עדי את ההודעה הראשונה על המוסף. "סיפור חג / ארבע עד חמש אלף מילה / נושא: 'אנונימי' / דדליין: ה' אדר 22/02"
נעניתי לה בחיוב, נושא קל. ואם השם שלי יופיע במוסף החג של 'דוסתון' יהיה לי כיף יותר לנקות לפסח. אולי נקנה גם לליל הסדר את הסט החדש של הצלחות השמנת.
ברור. מי עונה לא לשמנת?!
הודעה חדשה מעדי: "לאתמול"
פטיש שניצלים דופק לי על הראש. לא אכלתי כלום מהצהרים.
סימן היכר מספר אחת של עדי: ליקוי כרונולוגי רציני. הדדליינים שלה תמיד בעבר.
צולעת לארון האפייה, בשעת הדחק גם קוביית צימקאו עובדת.
כבר שבוע שאני יושבת, עומדת או רוקדת כל ערב ליד המחשב עם טיוטות ותכנונים. ניסיתי את נועה, יוד אלפית מקובלת בחברה ששולחת מכתבים אנונימיים לחברות ומחפשת אהבה אמיתית. ילדותי מדי. ניסיתי את אבריימי כהן, אברך שמחזיר את הבן מהגן ומגלה שזה ילד אחר. צפוי מדי. ניסיתי את משפחת פור, משפחה שנבחרה לחיות על כוכב נוגה לחמישים השנים הקרובות. קיטשי, ועדי כבר הודיעה מזמן שמדע בדיוני לא ייכנס יותר לעיתון.
דסי
הוא זרק עליה כיסא.
עם כל יכולת ההכלה שלה והכבוד להפרעות קשב, זה מוגזם.
יכלה למות. מעניין מה המנהלת הייתה עושה אז. מתנצלת?
בנימין הסכים איתה שזה מוגזם, שהיא לא יכולה להישאר.
אבל גם לו בעצמו לא הייתה אלטרנטיבה. היא חייבת עבודה. וכסף. תכננו לעשות ליל הסדר בבית.
אבל לסבול זו לא אופציה, כך הוא אמר גם כשעזבה את הטלמרקטינג של קופת שים שלום והאחמ"שית המתעללת.
עכשיו היא בבית, בוהה ברגליה שניצלו בשנייה האחרונה. כמה כיסא לא קיים יכול להכאיב.
בוהה בעיתון שלקחה מאמא, אצבעותיה מתגרדות מתשוקה.
בחצי השנה האחרונה שלחה מייל לשמונה עורכות, אחת ביקשה תיק עבודות (מאיפה יהיה?), שתיים השיבו בנימוס שאם יצטרכו כותבת יפנו אליה, השאר לא ענו.
כותבת תותחית בליגה, אומרים כולם.
מה זה עוזר אם צ'אנס אחד קטן אף אחד לא נותן לה.
בינתיים היא נופלת בין הכיסאות, נחבטת מהם. כאבי פנטום ממקלדת שלא שלה.
סופיה
קוביית השוקולד מאבדת את צורתה כשאני מנסה לעבד את הסיפור על מנוחה. וורד, מסמך חדש, מגדילה גופן לשתים עשרה: מנוחה. בת חמישים ושש. מטפלת רגשית כבר שמונה עשרה שנה. בעל (מתחשב בדרך כלל), שישה ילדים, ארבעה נשואים, בן בישיבה, בת בסמינר. תשע מטופלות בשבוע, ומנוחה אחת שלאחרונה לא כל כך מוצאת את עצמה.
מנוחה מתחילה להיכתב במסמך חדש. יום חמישי והיא מרגישה מרוקנת.
קר לי, קמה לסגור את החלון.
אני מפחדת ממנוחה, לא אוהבת את הסיפור שלי ואת המקום שהוא הולך אליו.
בטוח יש איזה מחקר שמספר שצימקאו משבש הליכי חשיבה.
מנוחה בונה סקר על אימהות שכותרתו 'יחסייך עם אימך – לאן?', היא מעתיקה את הלוגו של הסמינר ומדברת עם הרכזת החברתית שתערוך סקר על אימהות.
מה הקשר. לא מסוגלת שאנשים ינתחו את הסיפור שלי תוך כרסום מצה ואבוקדו בחול המועד.
אני צריכה שלט למזגן הרגע. קמה לחפש.
אולי מנוחה רוצה לשמוע מה חושבים עליה הילדים הנשואים?
אין מצב, חשוף לי מדי, בסוף כולם יחשבו שמנוחה היא אני. אולי יצדקו.
הרעיון הולך ופורם את עצמו, בדרך לשלט אני דורכת על התינוק של הפליימוביל של השכנים.
איי.
דסי
אחרי פסח התחילו הטפטופים.
הריצוה מן הבור לכיסא בפינת המחשב, איבקה מקלדת , התחילה לכתוב.
ככה, פתאום, כאילו הכירו אותה כולם מאז ומעולם. סיפור קצר לל"ג בעומר, כתבת הדרכה על תרפיה ביתית באוריגמי, ובחודש סיוון ביקשו סידרה לילדים על החופש הגדול.
האצבעות שלה ליטפו את המקלדת, ריקדו מעליה כמכושפות, עשו בה פלאים.
העורכות היו מרוצות (עמדה בדדליינים) הילדים היו מאושרים (אמא עובדת בבית) בנימין היה רגוע (העו"ש, וגם סוף סוף הייתה שמחה) וגם מהעולם החיצון שמעה שהכתיבה שלה עושה טוב לאנשים.
יש ניסים בעולם.
סופיה
משהו חדש מנצנץ בי
הודעה חדשה לעדי:
"מקובל עליך שאכתוב בשם עט?"
אחרי דקה וארבעים ושלושה פרקי תהילים, עדי מהבהבת:
"כן, ומהרררר"
יש!
מנוחה תופסת מהירות. היא מחפשת את הערך שלה אצל סובבים, שוכחת תהליכים שהעבירה בקליניקה שנים. בסוף מצליחה לגדל את עצמה ודווקא בגלל בעיה זהה שחווה מטופלת שלה.
יש לי שם עט!
את מחיאות הכפיים אפסיד, לפחות לצלחות השמנת יהיה רייטינג.
סוגרת קצוות במהירות. מנוחה תגלה בסוף לילדה שלה על מבחן הנאמנות שערכה לה בחסות הסמינר? נו, שתגלה.
דסי
רק בתמוז הבינה מה קרה.
הייתה כבר כותבת מן המניין כש'השופר' ביקשו ממנה סיפור למוסף חג של סוכות, ביקשה משטרן מוספי חגים קודמים כדי לשאוב השראות.
הסיפורים היו טובים. אפילו הצליחה לקבל השראה, והתחילה לכתוב תקציר לסיפור חדש משלה.
בעמוד שישים וחמש התחיל סיפור חדש.
ברגע הראשון חשבה שהיא מדמיינת, פטה מורגנה תחת מזגן.
ברגע השני עלה לה רעיון הזוי לראש, יכול להיות שהיא צודקת? הרי הכל התחיל אחרי פסח!
ברגע השלישי עשתה אחד ועוד אחד.
יצא לה מיליון. התחילה לצחוק.
סופיה
המזגן מחמם לי את האצבעות. הסלון חנוק, לא אכפת לי.
בשלוש שלושים ושש אני נוגסת בשניצל שחיממתי במיקרוגל, מבטיחה לעדי שהסיפור אצלה עוד לפני עלות השחר.
בארבע עשרים ושתיים אני מקלידה נקודה אחרונה.
בארבע ארבעים ושש הסיפור אחרי כוס וחצי של קפה סויה ועריכה.
בארבע ארבעים ושמונה הוא מתכוונן לעבור מתיבת המייל שלי לשלה. אופס! צריכה לבחור שם עט.
חלב סויה וקוביית צימקאו מתגלות כמנוע יצירתיות לא רע. מרכיבה מהשם שלי את האותיות ה' יוסף, ממירה להדסה.
בארבע חמישים ואחת נוחת בתיבת המייל של עדי קובץ בשם 'אנונימית / מאת הדסה יוסף'
מי אמר שאסור לתת לחתול לשמור על השמנת? עשיתי את זה!
בארבע חמישים ושלוש צימקאו נגמר סופית, אני נרדמת בבגדים על הספה.
החלום הראשון שלי ללילה זה: השכנים לא מבינים למה אבא שלהם החזיר מהגן תינוק של פליימוביל.
מחר עדי תראה את הסיפור, תשלח אגודל למעלה. סימן ההיכר הכי יפה בעולם.
דסי
כשפנו אליה, מיד אחרי פסח, מ'השופר' ושאלו אם היא הדסה יוסף, נזכרה בסבתא. לא הבינה מי הקים לתחייה את השם המלא שלה. הם ביקשו ממנה כתבה מחדשת על פסח שני לילדים.
הצ'אנס ניתן, הכתבה פורסמה, הפכה לסיפור שהפך לסדרה שהפכה לשילוב כישרון הציור שלה בקומיקס לנשים בעיתון המתחרה 'דוסתון'.
היום היא משפשפת ברכיים מכאבי פנטום של כיסאות שכבר לא נזרקים עליה, וכותבת ל'השופר' את סיפור החג על סוכות.
קוראים לו אנונימית.
סופיה
סימן ההיכר המיליון של עדי: לא משנה אם יש הפי אנד, העיקר תביאי סיפור.
נ"ב אם מנוחה קיימת במציאות, היא עושה זאת על אחריותה בלבד.

בס"ד
“את פורטת עליי, גילי!”
“נו, תגידי כן!”
“מה כן? לעלות איתך לסולו השני? אין מצב! אני ו”ארבע העונות” הם שתי יקומים מקבילים, לא מוכנה לפגוש בהם!”
“צילי, מה שאני מצליחה, אין סכוי שאת לא! נוביקוב לא תוותר לנו במופע הזה. את חייבת להסכים. תגידי כן!"
“אני אומרת לך. כן דואט. לא ארבע העונות. יש גבול כמה האצבעות שלי מוכנות לסבול. וגילי-”
“כן, עלמתי. סובלת מאלרגיה רב עונתית?”
“לא! סגרנו על דואט לעונה הנוכחית. לא תוציאי ממני עוד. לא סיפרת מה עם אחותך, שרה. איך היא מרגישה?”
פלאפ. מיתר פוקע בי.
מי נכנס באין כניסה, אם לא צילי, החברה היחידה שלי לכינור ולספסל הלימודים?
חבל שפרטתי עליה דואט.
לא מוכנה לספק לה טריו.

לא תמיד זה היה ככה.
שרה היתה אחותי הגדולה, הנערצת. האחות שהילת המורה המבוקשת בכל כיתות א’ בבית הספר, דבקה בה בעקשנות.
אמהות שיחרו לפתחה של המנהלת, כבר מט’’ו בשבט. בנותיהן עוד פיזזו בגן, מתחו קווים בניצני אוריינות, והשיבוץ של שרה היה מלא.
כל מה שהיה קשור אליה, היה ממלא אותי עונג צרוף. גאוות אחות.
התלהבתי לספר עליה, לכ מי שרק רצה לשמוע.
אבל שרה של היום, היא אחות שלא מדברים עליה.
פנדורה שצמחה לנו בבית כמו חומה. גבוהה.
אולי גבוהה כמו דלת החדר של שרה, החדר הכי אהוב בבית- שנטרק בעדנו.
אני גילי. ואני אחות של שרה.
אני גם תלמידת סמינר, והולכת הרבה לבית ההחלמה של סבתא שלי, לעזור במשמרות נואשות כח אדם.
זה היה עוד יום של אימונים אינסופיים. צילי, אני והכינור.
שכנעתי את צילי לעלות איתי במערכה השניה, מביימת פחד מארבע העונות.
שטויות.
זו היצירה הכי קלה שיש, האצבעות שלי פורטות אותה בלעדיי.
ודווקא בגלל זה.
לא מוכנה לעלות סולו.
לא מסוגלת לדקור לשרה.
היא תשב בקהל, צמודה לאמא.
המבט שלה אולי יושפל. אולי ישוטט בחרדה בלתי נגמרת.
לא מוכנה לזרוח שם, מול אחותי ששוקעת.
צילי תעלה איתי, בדואט. תיתן את הטון.
אני רק אצטרף.
צילי מסתכלת עליי. פגועה.
מה יכולתי לענות?
"שרה לא חוזרת לעצמה מאז הפיגוע?"
או- "שרה אחותי, כן, שרה, היא סובלת מפוסט טראומה?"
כל אפשרות היתה כל כך מדהימה וטובה מהשנייה, שבחרתי לשתוק.
צילי, מיתר רוטט בפניה, מקפלת חוברות, כינור מיטלטל מאחורי גבה.
אני מלווה אותה, מתארגנת בעצמי. המשמרת בבית ההחלמה מתחילה עכשיו.
"מעיל, גילי."
"אמא, חם!"
"מעיל, גילי."
צילי חומקת, סמוקה. חברה חכמה בחרתי לי.
"את יודעת שצינים ופחים אינם בידי שמים, למה לקחת סיכון?"
"שרה, את לא רצינית. איזה צינים? אנחנו בסוף שבט! ובית ההחלמה קרוב לכאן!”
"גילוש, אל תלחיצי את שרה’לי, קחי את הז'קט האפור, הוא מחמם לא רע."
"לא רע. אמא, אבל גם לא קר!”
"גילי, את עוד פה? תצאי כבר, חושך עוד רגע!"
"אבא, חם לי!"
"זה שווה את הדמעות של אמא? את יודעת שקשה לה כשאת ושרה מתווכחות, למה להוסיף?"
"אבל אבא—"
"גילי!"
עוטה מעיל. בורחת.
לא רוצה להיות השלישית בבית שבוכה עכשיו. שוב הצפתי לגילי את החרדות, אחות מסורה שכמוני.
הייתי לוקחת מעיל וזהו. בשביל מה הכאבתי?
צעדיי מדהירים אותי לבית ההחלמה, מרחיקים אותי מהבית.
או ממה שהפך להיות בשנה האחרונה. רסיסי כאב בלתי נגמרים עד שנראה לפעמים כמו ישב מישהו על החיים שלנו, בדק מה אפשר להפוך בהם, והפך בחריצות רבה פיסה אחר פיסה.
אמא שלי דומעת, רכה.
אבא שלי, לוח עמיד. חזק. אין מי יכול עליו.
שרה, בכישרון אין-שני לו, נטועה בתוך גומת אבא- אמא, באהבה וחמלה לסרוגין.
ובתוכם, יש אותי.
ושוב אכזבתי.
מנקלה מתהפכת על ראשי. אבנים זעירות, יפהפיות, שהפכו לשברים חסרי חן.
מה היה רע לפני הכל, כשכל דבר היה במקומו? חמש אבנים. לא פחות, לא יותר.
גומות-גומות יציבות- יציבות, מכילות בתוכן אבא חכם, משענת כל יכולה.
אמא מרגישה, אוהבת.
אחות גדולה, חכמה. מורה נערצת.
יודעת שהכללים הם טובים, נכונים. עד שבא גל ,הלוח מתהפך, וזהו. לשום כלל כבר אין משמעות יותר.
מחכה ליד שתבוא, תמיין בסבלנות, תמפה פיסה פיסה.
תתן לי גומה משלי.
שלט הזכוכית מפתיע אותי, אני נעצרת למרגלותיו.
הגשם מאיץ בי, הודף אותי למבנה המואר והחם.
אני נכנסת.
כאן אני רק גילי.

אני ורעות מתחילות משמרת. הפעיות קוראות לנו להתייעל.
-כן מתוקה?
אני מתנערת, פוצה פה. נסוגה למראה האוזנייה באוזניה הקשובות תמיד.
-וואוו, קשה……

• אני מגיעה היום מאוחר, איך היה לך?
  -חושבת עלייך
• אולי אצליח מאוחר יותר להתקשר לשמוע איך את….
  לילה טוב, מתוקה, תסגרי את החלון בלילה, בסדר?
  אני מאלתרת תירוץ, מניסה דלת אוטומטית.
  הוריקן שוטף בגרוני.
  חוצה את הלובי, מהר מהר, נפלטת לחדר של יעלה הצלמת. הוא מזמין. ורך.
  כוכבים קטיפתיים, כחולים, פזורים על שטיח שעיר לבן. על הקיר פוסטר של תינוק מתוק, מחייך.
  למה שלא יחייך?
  אמא, אבא. חיבוק, בקבוק.
  כל מה שהוא צריך עכשיו וכל מה שהוא מקבל…….
  לי אסור לחייך, תינוק, בסדר?
  למה? נוצצת מולה הפלומה החלקה, תוהה.
  נראה אותך מחייך בבית, כשהאוויר סביבך אפוף עשן, מנוער מחלומות.
  באמת? העיניים האלפסיות בוחנות אותה, כואבות איתה.
  שרה הפסיקה ללמד, אתה מבין מה זה אומר?
  הוא מקשיב.
  מה אתה בכלל מבין? אם אני אחייך אני……. אני……..
  את לא חייבת להגיד, בכלל לא! היצור הקטן מקשיב לה, מלטף בידיים רכות.
  אם אני אחייך אני בעצם מסכימה עם הכל.
  ואת לא מסכימה?
  לא, תינוקי. לא
  ואולי…….
  לא, חמוד. לא.

אחת אחר חצות.
החושך שבחוץ משכנע אותי ללכת לישון.
המחשבות שלי פותחות חזית נגד, מסרבות.
רוצה לישון בידיעה שמחר אני עולה לירושלים, לערב ההוקרה. הערב שמהפסיעה הראשונה שלי בסמינר, שמעתי עליו מהמדריכות כשערגה בקולן.
קולות ארוחת הערב של אבא ואמא עולים לחדר שלי, שורטים בי מציאות.
אמא רוצה שאבוא מחר. מצפה שאעמוד לימינה, שרה לשמאלה, ונקשיב להדרן עלך והדרך עלן, של אבא.
בשמחה האדירה של כולם, על עוד מסכת שנקנתה בעמל.
אני נרדמת רק אחרי החלטה זהירה לאחד את שתי החתונות, לנסות לקפוץ בהן, לא לשבור לאף אחת את הרגל. להכאיב.
אולם בית הכנסת מכיל אותי, קוצים פועמים בנעליי.
שרה יושבת לידי, סביבה שברי עוגיות וכוסות מיץ מטפטפות. היא חיוורת. איך לא? עם כמות כל כך גדולה של אנשים היא לא התמודדה לפחות שנתיים. מסתכלת על אמא, משדרת לה שהעסק בשליטה.
שתי דקות והייתי פה. האוטובוס האחרון שיוצא מהמושב יוצא בשש ואני אהיה בתוכו. אין דרך אחרת.
"גילי, אני הולכת להביא את אנט, איך שכחתי אותה! היא כל כך אוהבת להיות ביחד עם כולן…. תהיי עם שרה כן?"
"לא, אמא, יש היום את הערב הוקרה! יש לי אוטוב—"
"נו, גילי, אני חייבת להביא את אנט. עשר דקות ואנחנו כאן!"
אני מחפשת את שרה, לחץ בין אצבעותיי, מרטיב אותן.
"שרה, אני רצה לאוטובוס, אמא הלכה לאנט, היא כבר חוזרת, בסדר?"
בהזמנת הכבוד ננקבה שעה מדויקת. עגולה.
אם אצא עכשיו, יש סכוי שאגיע לתחילת הערב.
ששרה תחייך, שתגיד שהכל בסדר!
לא בסדר. העיניים של שרה עונות לי תשובה, כבויות.
"אני מבינה שקשה לך, שרה, באמת שאני מבינה," אני לוחשת. "אבל אמא כבר חוזרת, בבקשה אני חייבת לרוץ!" המצפון שלי חוגג, אבל צילי לא תסלח לי, אם אשאיר אותה לבד. את חייבת להסכים, אחות גדולה שלי. חייבת!
"גילי, תישארי. אנט לא הולכת כל כך מהר, ואני לא מסוגלת להישאר לבד!"
"אבל אני חייבת!"
השעון של בית הכנסת דייקן, מאיץ בי. לרגע אני עוד הוזה על ריצה חפוזה לתחנה, במשנהו עוצרת. הפנים של שרה, אומללים. הלב שלה שרק מי שגר בבית שלנו מכיר את פעימותיו מאז הפיגוע.
המהירות. הקצב המוטרף.
נשמטת לספסל לצד שרה, לא מאמינה לעצמי.
השעון מספר לי על אוטובוס שנמצא בעיקול, בורח. מותיר אותי כאן. רחוקה ונטולת גישה.
מעבר לגבולותיו של החלון שמולי, מתוחים שמים בהירים. חפים מענן.
ולרגע אחד, ברור לי.
לא עוד.
לא עוד אחות קטנה שמחפה, מפצה.
לא עוד גילי שמוטה, נשרכת.
קהל הנשים שואב אותי אליי,
אני נסוגה לאט,
נספגת בשחור הלילה.
בוקר חדש מפציע בי.

אני חוזרת הביתה, לשבת חופשה.
נכנסתי לפנימייה איכותית. רחוקה.
מקום לגדול בו.
לפסוע לבד, להסס, ליפול.
לחזור לגילי שבי.
כל פינה בבית מתזכרת אותי, לא נותנת לי לשכוח. אמא ושרה נסעו לצפון, להכיר מקום שיוכל לברוא לשרה שוב כנפיים.
כמה שעות קודם, אני, בנתיבות, אתרפק על קברה של הרבנית מרים אבוחצירה. אחרת מאי פעם. בוחרת.
חלום ותקווה הניעו אותי לכאן, ותפילה חדשה, מהססת, על עצמי.
העיניים שלי, רטובות, תיתלנה בכסוי הפרוכת. ניילון גמיש, לח מיהודיות, יהיה בין אצבעותיי. האולם הקטן יחבק אותי אליו.
קשורות הן תחזורנה לסידור, שואלות מאבא רחמים. חסד. אהבה.
שאשוב להיות יחידה.

פרולוג

לפעמים אני עדיין מתגעגע, לכאב, לרדיפה אחרי צדקנות, לחזון השלמות הגדול, לתחושת השייכות (ולו הרגעית) לאליטה.

לפעמים אני מתגעגע, כי ככה זה רגשות, הם ממכרים, הם בועטים והם לא מתכוונים ללכת לשום מקום…

שלולית הברבורים/ אלגוריה.

נרקיס הייתה ברבור לבן. וגם אם לא הייתם רואים אותה, הייתם מבינים שהיא ברבור לבן. כולם ידעו, ומי שלא – לימדו אותו. היא הייתה גבוהה, יפה, אצילית, אבל כל זה אפילו איבד משמעות אם צללתם אל תוך הפנימיות שלה, נרקיס הייתה מושלמת, היה בה הכל, טוהר, ענווה, צדיקות, כושר רטורי, ותחושת שליחות, אח… כמה שליחות… יש אומרים שהמים באגם טבעו בתחושת השליחות שלה…

והיה את יופיטר, ברבור שחור, הוא היה צעיר, שאפתן, עם ברק בעיניים, (הוא גם היה חכם, אף'חד לא אישר לו את זה, אז הוא לא ידע). אבל הוא לא היה ברבור לבן, וזה כאב לו, כאב לו שהוא לא נולד בצבע הנכון, כאב לו שהוא יודע מה נכון להיות אבל גם אם הוא ימרוט את כל נוצותיו תמיד יצמחו לו שחורות חדשות.

בתוך תוכו, הוא אהב את השחור, הנוצות שלו היו מבריקות, מחייכות, והשמש חיממה אותן מצוין.

אבל איך אפשר לאהוב שחור כשלבן זה יותר?

אז יופיטר אסף לו נוצות לבנות שנשרו מברבורים לבנים וקישט את עצמו בהן, הן גלשו לו על העיניים ועירפלו את שדה הראייה, אבל כשהוא עטה אותן, הייתה לו תשובה לנקיפות המצפון מבפנים.

אני בסדר? כן, אפילו יש לי נוצות לבנות.

למה נקיפות מצפון, כי באגם היו כללים. הם לא היו כתובים, הם פשוט היו.

הכלל הראשון, צריך להיות לבן

הכלל השני, אם אתה לא לבן, אתה צריך להיות לבן.

האגם היה בריכת מים מתוקים מוקפת בצמחיה עבותה, אף אחד לא בדק מה יש מאחורי הצמחייה, כי אם תלך לבדוק, אתה עלול להתלכלך ואז הסיכויים להיות לבן, יהיו קטנים יותר, מדי.

בכל יום ראשון נרקיס הייתה אוספת את כולם להרצאה מרתקת על השיטה שלה, שיטת שלושת הצעדים לחיי ברבור לבן נפלאים.

זה עובד, היא הוכיחה, עובדה שהחיים שלה נפלאים.

בהרצאה יופיטר היה נרדם, וכשהיה מתעורר היה נחרד עד עומק נשמתו הברבורית ומקבל על עצמו בלהט להקשיב היטב בהרצאה הבאה.

יום אחד, בסיום ההרצאה, כשכל הברבורים בקהל מחו דמעה שלא ברור מה מקורה, יופיטר החליט לגשת לנרקיס.

קבוצת ברבורים שחורים התאספה סביבה ויופיטר ניסה להידחף, הוא היה צעיר ונדחף בלהט. אחת הנוצות הלבנות שלו כמעט ונפלה והוא הספיק לתפוס אותה ברגע האחרון ולהצמידה היטב.

ואז, נרקיס ראתה אותו, היא שלחה לו מבט חודר וחיוך רך והכריזה מול כולם:

"אתם רואים אותו, את יופיטר המקסים? יש לו חוכמת לב, אני ממש רואה לו בעיניים, תראה איזה עומק יש בך יופיטר…

היא שלחה חיוך אחד אחרון, מצמצה לאט לאט עם ריסיה הארוכות

וזהו, יופיטר נכרך.

הוא נכרך בתחושה המתוקה שמישהו מכיר בערכו, הוא נכרך ברצון להיות אהוב, וכל זה… מנרקיס, הברבור הלבן האידיאלי.

זה עושה אותו קצת יותר ברבור לבן, לא?

יום אחד נרקיס ישבה והתחממה לה בקן, היה קר בחוץ ונרקיס ביקשה מיופיטר שישיג לה משהו לאכול, יופיטר קפץ כמו חייל מוכן לקרב, הוא הכניס רגל לאגם, גופו הצטמרר מהמים הקרים, הוא חיפש בעיניו תולעים או שאריות מזון, אסף אותם במהירות וחזר לקן.

לא היית צריך לטרוח כל כך… יופיטר אהוב, אתה ברבור ממש מקסים, אני אוהבת אותך אני מכירה אותך יותר טוב ממה שאתה חושב… ותאמין לי, אתה תהיה אחלה ברבור לבן.

מי זוכה להיות ברבור לבן? הוא שאל בתקווה,

נרקיס חייכה, החליקה את נוצותיה עם המקור ולחשה: לא כל אחד זוכה, יופיטר, רק מי שלא יוותר, שילחם, שיעשה הכל כדי להצליח, אבל אתה יופיטר, יש לך פוטנציאל. אתה יודע, אני למשל,

שקט קפוא חתך את האוויר

אני רציתי פעם לבדוק מה יש מאחורי הצמחייה…

נו מה יש שם? יופיטר נדלק.

מה פתאום, כיבתה אותו נרקיס, לא הקשבת להרצאה שלי היום? בכוח רצון עצום נמנעתי, אתה חושב שזה לא כאב? כאב. בטח כאב, אבל עבר. ומאז, זה כבר אפילו לא מעניין אותי…

אבל, משהו בתוכו של יופיטר התחיל לקפץ ולרקד, מה באמת יש שם? מאחורי הצמחייה???

למחרת, יופיטר התקרב לשיחים, הוא ניסה להציץ מבעד לענפים הסבוכים, פרץ של ריח משכר חדר משם, מין אוויר נקי עם רסיסי מליחות, בין הענפים הוא ראה גוזל קטן לכוד, הוא היה נראה רעב ועצוב, יופיטר רצה לכרסם את הענפים כדי לעזור לגוזל המסכן, אבל אז הוא נזכר בנרקיס, נרקיס אמרה שיש לו פוטנציאל… ואם הוא יגע בענפים הנוצות הלבנות שלו יתלכלכו…

הוא שלח מבט מעודד לגוזל הקטן ורץ לחפש את נרקיס.

הגוזל? הוא יצליח לצאת משם, אל תדאג לו, אתה רק תשמור על הכללים.

יופיטר בלע את רוקו וחזר לצמחיה, הוא ראה את הגוזל נאבק לצאת, אך לא ניגש לעזור, בסוף הגוזל הצליח לצאת, הוא הביט ביופיטר מאוכזב ועף לו משם.

יופיטר חזר לקן מהורהר ברגשות מעורבים.

היי, יופיטר אהוב שלי, אני רואה בעיניים שלך עצב, אני רוצה לדעת מה קורה איתך, אני דואגת לך.

יופיטר הרגיש את קצב דפיקות הלב שלו עולה, נרקיס מקפידה לחזור שוב ושוב על השם שלו וזה נעים לו מאוד. כשנרקיס אומרת יופיטר, זה פתאום נשמע כמו שם של ברבור לבן.

אני הצלחתי, לא נגעתי בצמחיה

יופיטר הרים עיניים, הוא חיכה לשמוע כמה נרקיס מרוצה.

אז מה אתה רוצה? כחכחה נרקיס. שאמחא לך כפיים?

משהו בליבו של יופיטר צנח. המילים של נרקיס חדרו כמו אלפי מחטים לליבו, המחשבות אכלו אותו מבפנים. הוא נטש את הגוזל המסכן רק כדי לרצות את נרקיס, וזה לא הזיז לה… אאוצ'

היא זלזלה בו! היא הבינה שבשבילה הוא נמנע והאמת הזו הציקה לה, אז היא בחרה להתכחש.

זרם חם ונחוש עלה לו לגרון, הוא ניגש בחזרה לאזור הצמחייה, מנסה להתנחם באוויר המתוק – מלוח שהיה שם.

הוא החל למרוט את הנוצות הלבנות שהצמיד בעמל רב.

אם לא יהיו לו נוצות לבנות, הוא לא יחשוש להתלכלך.

אבל המבט של נרקיס היה חזק מזה. הוא כל כך רצה שהיא שוב תקרא לו יופיטר.

נרקיס הייתה עסוקה, היא פיזזה מהרצאה אחת לשנייה, היא עזרה לכולם והנחתה אירועים חשובים,

יופיטר היה מסתובב באזור שלה ומחכה לפגוש את העיניים, לשמוע את הקול, אבל נרקיס כבר מאסה בו, מאסה בכנות שלו, מאסה בחוכמה שלו, מאסה בעצמאות שלו.

היא רצתה עוד ברבור שחור שרוצה להיות ברבור לבן.

לילה אחד יופיטר התבונן שוב בערגה בענפים הסבוכים ואז החלה סערה איומה, רוח אכזרית דחקה בו עד שרגליו התנתקו מהקרקע והוא מצא עצמו סבוך עד מעל לראש בצמחיה.

פחד מוות מילא את ליבו הקטן שכמעט והתפקע מעומס, הנוצות שלו התלכלכו לחלוטין, ואז נרקיס עברה שם.

היא ראתה אותו והמשיכה ללכת, ראתה ולא רצתה ללכלך את הנוצות שלה, בתחושת שליחות אמיתית היא התעלמה, הרי יופיטר התנהג לא בסדר, יופיטר טעה, היא בסך הכל מחנכת, היא עושה מהלך פסיכולוגי חכם מאוד.

נרקיס, יופיטר התחנן בקול רועד, תעזרי לי לצאת, נרקיס.

נרקיס נראתה פתאום אטומה כל כך, היא סיננה בקול יבש ואפילו אכזרי: אני יכולה להוציא אותך יופיטר, בתנאי שאתה מבטיח שתתרחק לצמיתות מהצמחייה. אני הרי לא יכולה להציל מישהו שלא מעוניין להציל את עצמו.

אבל טוב לי כאן, ליד הצמחייה, בכה יופיטר, נעים לי והריח והרוח והנוף שמציץ… את לא שמחה שטוב לי? אמרת שאת דואגת לי….

פסססטטט…

קול קטן ועליז נשמע פתאום מאחוריו, יופיטר סובב את ראשו ושריקת התפעלות נפלטה מפיו, הוא כל כך קרוב לצד השני.

פסססטטט….

מי קורא לו?

זה אני, ברבור כתום חייכן וקופצני התקרב אליו, מה אתה תקוע? בוא תצא. הוא שחרר אותו מסבך הענפים בכמה משיכות מקור קלות.

אתה ברבור? שאל יופיטר, כתום?

הברבור הכתום צחק, בוא אחריי, אני אראה לך את הים…

יופיטר התבונן לאחוריו, הצמחייה עמדה שם, סבוכה ויבשה

מאחוריה הייתה נרקיס, היו ברבורים לבנים, והיה אותו, יופיטר אחד עם פוטנציאל להיות לבן

יופיטר מחה דמעה, הוא הרגיש שהוא נקרע מבפנים. אל מול הים, האגם נראה פתאום כמו שלולית חסרת משמעות, וזה כאב לו.

כאב לו על מה שהוא הקריב מבלי לדעת שזה לא שווה את זה.

כאב לו שהוא רוצה לחזור לשם, להיות שוב ברבור שחור שמשתוקק להיות טוב יותר, להתמכר לנקיפות המצפון.

אבל כאן יש ים.
וברבורים בכל הצבעים.
והלב שלו, שלא ידע להירגע כל השנים, שקט לרגע.

כשהוא נסק כנפיים, הוא עוד תהה אם נרקיס תהיה גאה בו על כך.

הוא חשב על כל הפעמים שנרקיס אמרה שיש לו פוטנציאל, אבל אף פעם לא היה חשוב לה מה הוא רוצה.
על כל הפעמים שהיא חייכה אליו, רק כדי שיישאר קרוב.
על הגוזל.
על הפחד להתלכלך.

אולי הוא באמת לא יצא משם נקי.
אולי משהו בקול שלה עוד יישב לו בראש לפעמים, ילחש לו שהוא טעה, שהוא לא היה מספיק חזק, מספיק לבן.

זה חלק ממנו, הוא לא מכחיש, הוא רק עף קדימה.

עוף לים ברבור קטן.

היתרון באחיין שמוק כמו ניקו, זה שגם כשכנופיית מזוינים מטילה את חיתתה על הרחוב הסמוך, הוא מתיצב כשבחיקו הדיילי סן דניס ובשיניו קצה של סיגר.

"היי דודה," הוא מבשר את בואו. "אני שוב פה."

"שלומות, ניקולס!" אדית לא מרבה להשתמש בסימני קריאה, אבל מרוב רצון להישמע שגרתית, היא גורמת לניקו להחזיר אליה מבט תוהה. "איך אתה מרגיש? מה עם אמא?"

"אדית, אמא מתה," הזכיר לה בן האח. "נשאר לך קצת-"

"ניק," היא תרתיח מים בקומקום, אולי ככה הוא יסכים לשתוק. "הפשטידה שלך מוכנה משלשום, תהיה רגוע. אני צריכה את עזרתך במשהו דחוף, אחד מהדברים שאתה מאוד טוב בהם."

אחיינה נראה מאוכזב. "שלשום?!" משך את השי"נים.

"אתה קורא כל עיתון בבלוויל, נכון?"

"לא רק של בלוויל, דודה. גם הדיילי סן קולומב מצוין. למעשה גם פרנש טואליטז יכול לפעמים לספק אותי, אם אני מדלג את המדור על הכדורגל שולחן. למה?"

"כ-ל עיתון בבלוויל?"

ניקו חפר בכיסיו, וחשב. "אולי בעצם יש-" הסתפק, "לא! כל עיתון בבלוויל."

"נהדר," התעטשה אדית, היא עמדה מעל הקומקום, "את גיום אליזונדו, אתה מכיר?"

בכל בוקר יום שישי קורים שני דברים נחמדים: 1. הדוור דופק להביא לה עותק של 'שבועון בלוויל', במקום לזרוק לה בחצר עותק של 'שבועון בלוויל'. 2. ניקו מגיע לבקר.

כעיקרון, על בן אחיה לצאת מפריז בכל פעם כזו. אם היה גר ברובע ה16, סן דניס אכן היתה דרדור במצבו, אבל מאחר שהוא יליד של מה שהיה פעם שכונת מצוקה באמת שאין לו מה להתלונן.

אדית שמחה בבוא שניהם, מסיבות שונות. ניקו הוא אחיין. אבל ב'שבועון בלוויל', בעמודים שבין שלושים לשלושים ושלוש- תלוי אם יש כתבת שער או אין- נמצא מדור הנוסטלגיה, ששמו המקורי במיוחד הוא 'מדור הנוסטלגיה' (כמו ששם העיתון הוא מקורי לא פחות, 'שבועון בלוויל'). במדור הנוסטלגיה אוהב הסופר בפנסיה מסיה גיום א. אליזונדו, לספר את שקרה אותו בעמקי האשפתות, שבהם היתה מפורסמת בלוויל של שנות השבעים.

בלוויל של שנות השבעים הייתה נוף הילדות של אדית. משפחה כמו אליזונדו לא היתה, גיום א. משתמש בשם המשפחה של אשתו (לפי עלון 906 יוני 2003) אבל היו שארפנטיה, דיבואה, לגראן ובורנז'ה (לפי עלון הספיישל 1000 באוגוסט 2005). כבר לא הפתיע אותה לראות תמונות מוכרות מתנוססות ב'מדור הנוסטלגיה', אבל מרגש זה כמעט תמיד היה, להוציא הפעם.

בס"ד

"אני יודע," הצהיר ניקו. "שוב האליפות במרוצי יענים משבעים ושמונה, זו שהפסדתם בה שלוש אפס לקולומביאנים."

"לא, ניקולס. הפסדנו לליון." עלו באפה אדי הכישלון. "היתה על זה סדרת כתבות בחורף, אפילו הקימו גלעד לזכר התחרות."

"לזכר היענים."

"אבל השבוע הוא לא כתב על זה. קראת?"

"לא," הודה ניקו.

אדית הנגישה לידיו את העלון האחרון, זה שהדוור הביא (ולא זרק) היום בבוקר.

תנוחת הקריאה של ניקו נעשתה מרוכזת יותר ככל שדהר בעיניו על השורות. לא פלא שהיציבה שלו היתה אסופה מתמיד כשהודיע לה: "לא מדובר במרוץ יענים הפעם." סיכם. "אפילו לא בכדורגל ביצה."

הקומקום חדל לשרוק. "גם לדודה רבא קלמנס היה פרפור פרוזדורים," נזכרה אדית, "היא חיה עם זה, ובסוף גם מתה עם זה, אבל מה שיש לאליזונדו זה סיבוך."

"עצוב, דודה אדית. אבל לפחות הוא ימות מוות מכובד." ניסה את כוחו בנחמות.

"פה אתה נכנס לתמונה, ניקולס."

אחיינה הסתפק. "במוות המכובד, דודה?"

"כן. כי משהו יצטרך להעביר בשמי את כל התמונות שיש לי מבלוויל לאליזונדו, הוא מתכונן להוציא ספר וכתב שישמח לחומרים. אה, וגם פשטידה."

***

החיסרון באחיין שמוק כמו ניקו, זה שגם כשמשביעים אותו בחייו לשמור על משהו, הוא מאבד. ולא רק את החפץ, אלא גם את ידיו ורגליו.

"את ידעת שרחוב סאן ז'אק לא פונה לויקטור הוגו?!" התרעם. "במקום ברילרי אני מוצא את עצמי עין בעין עם סן פרנסואה דה פול! אם את שואלת אותי- הילד של ברנר- זה שבאומנה- למד כמה טריקים מאבא שלו. לרגע לא שמתי לב שהתמונות שלך נעלמו!" ניקו התנשף. "ואחר כך תרצי לתרום לספר על 'כיצד מינפה בלוויל את הפשע לשפע'!"

אדית לא התווכחה איתו, למשל על העובדה שהפשטידה בכל זאת שרדה, או שרחוב סאן ז'אק פונה לויקטור הוגו כבר שישים שנה. כעת היא יכלה לעשות רק שני דברים: 1. לסוע בעצמה להביא את התמונות שבכל זאת שמרה, 2. להכין עוד פשטידה.

בעובדה שבסוף אותו יום ירדה מהאוטובוס אל לב נוף ילדותה מעורבים גורמים שזהותם עדיין אלמונית.

***

האלפון מאיית 'אליזונדו' מאוד ברור, אולי הכי ברור שיש, ובכל זאת אדית מבינה את ניקו כשגם היא מלכסנת מבט מבולבל אל השלט 'רו סן פרנסואה דה פול'.

אבל ההבדל בינהם מתבטא בכך שהיא מבחינה גם בשלט הנוסף, שבו הודיעה העירייה על חילוף השמות של רחוב דה פול לברילרי. ויותר מזה, עד מפתן בניין הדירות היא מצליחה להגיע מבלי שיתקפנה היסוס.

"ערב טוב גיברת," מציץ בה השומר, שכנראה כאן במימונו של אליזונדו בלבד. הוא נראה מרוצה בסך הכול, מצבו הסוציו אקונומי לא גרוע בהרבה מזה של דיירי הבניין. "את מי אנחנו מחפשים בשעה כזאת?"

שומר בניין, אחד שאוהב להתלבש ולשים בושם, יסכים להעביר לאליזונדו פשטידה? זו שאלה מצוינת. כי לא נראה שינכס אותה לעצמו. זה יהרוס לו את החיטוב. "אני מחפשת את הסופר," היא מיידעת. "מסיה אליזונדו רוצה תיעודים לאוטוביוגרפיה שלו, הוא הבטיח עותק עבור חומר."

"והבאת לו? זה כנראה ממש חשוב לך," התרשם הבחור, פועה אל החתולה שלו. "את יכולה להשאיר לו כאן."

"תראה," אדית לא אוהבת את הרעיון. "אתה נראה אחראי ואדיב, אבל אילו תיעודים ששווים הרבה, אתה מבין?"

"למה לא שלחת פקס?"

זה היה עשוי להיות רעיון, באמת. אבל לאדית אין בבית. "אתה צודק, אבל אני כבר פה."

"מה אפשר לעשות. פעם הבאה ת-"

"פאול!!!" שאגה כרס משתפכת מאחוריה. "חתיכת *****!!! הבטחת מטחנת בשר!!! אני אטחון אותך!!!"

"זה בסדר, הוא לא מתכוון אליי," הרגיע השומר. "קוראים לו ארמן תאופיל. הוא באסטיונר משוגע ש-"

"פאול!!!"

לראות את כרס משתפכת לופת את צווארו של הפרחח וגורר אותו החוצה מהביתן היה מצחיק מאוד, ומצחיק עוד יותר לאור הנקמה המתוקה בשומר המתחזה.

לכן היה קל מאוד לטפס את גרם המדרגות המפוצל עד לדלת עם השילוט הסולידי 'אליזונדו'.

***

כשחווה בעלה של אדית את התקף הלב הראשון שלו היא ישבה עם חברה בבית קפה.

בשאר הפעמים כבר הייתה עדה להתרחשות, ולא שזה עזר הרבה. הסוף הגיע בין כה וכה. אבל כשאדית שומעת את הגניחות מעבר לדלת, קולניות וחסרות אונים, קשה לה לשלוט בצורך לפתוח אותה ביעף היסטריה.

מה מפתיע הוא, אי לכך, שהאיש הגונח על הכיסא במטבח הוא הדוור של יום שישי, והדמות שגוהרת מעליו כשבידיה רובה ציד מתבררת עד מהרה כניקו, אחיינה השמוק.

***

"אין ולא היה מעולם אדם בשם גיום אליזונדו," מסביר מפקד התחנה. "הכנופיות בבלוויל השתמשו בשם הזה כדי להעביר מסרים באיזה שבועון נידח." ציין, "הדוור של יום שישי הביא לך עותק מיוחד, עם הקטע של הפרפור פרוזדורים."

זרועותיה של אדית רפו. "אז מאיפה היו להם תמונות?!" הקשתה, המומה, "ו… מידע? מי זכר את הסיפור של מרוץ היענים?! מי שמר פילם של הדגל הישן?!"

הקצין חייך, בעיניו חמלה. "את,"

אדית שתקה.

"ניקולס הוא בן אחיך, נכון?" וידא. "הוא."

חודשיים לאחר מכן, ראה אור לראשונה 'חייו ומותו של מסיה אליזונדו'.

כל טוריו של האיש, כתובים בלשונו החמימה, ערוכים על ידי אדית ה. מרסייה ומלאים בקורות שניהם, נמכרו כבר למחרת היום, לא פעם בלווי מדיף ניחוח של פשטידה.

סוף

‘’אני חושב שאין צורך לנעול את הדלת. כך לרשעים תהיה דרך קלה יותר להיכנס אל הבית’’. זאת הייתה בדיחה. בדיחה שנועדה לגרום לרחל להפסיק לבכות, ולהעלות חיוך בפניה של אמא. אבל הבדיחה לא צלחה, כי אפילו אבא אמר אותה בטון רציני מידי, כשקמט מודאג חורץ את מצחו הגבוה. אמא נאנחה ורחל הביטה באבא במבט לא משוכנע. יואל התנשף. אמא סובבה את המפתח במנעול הבית. אבא עקר את המזוזה ממקומה והטמינה בשקו. הם יצאו החוצה, אל חולות המדבר המרקדים בשריקה. בחוץ עמדו כולם. שקטים. עטופים בטליתות, מוכנים לצאת. לאן? ‘’לגלות’’ מצמץ יואל באדישות מסוימת שהשתלטה עליו, עטוף בשמיכת הרהורים. ‘’גלות מוזע. זה השם שלה, מסתבר’’. שלום ימיני נעמד לצידו, מברך אותו בניד ראש עגמומי. שתיקה שוררת ביניהם. עיניו של יואל סבות אחורנית, לראות כמה הם הרחיקו, ופוגשות בבית הדומם. שפתיו לוחשות: ‘להתראות’. הוא מציץ בשלום. מבחין ברטיבות שנדבקה ללחייו הכהות. זה עצוב שהם הולכים. הוא ממצמץ שוב, לא מודה בזה שגם עיניו רטובות. ‘’ למה אנחנו ב…בגלות הזו?’’ אנחה רועדת נמלטת מפיו של שלום. קורעת את מחשבותיו. יואל תוקע את מבטו בנקודה כלשהי בעתיד שמולם. ‘’אנחנו ככה, כי חטאנו’’. עיניו ניצתות. ‘’והקדוש ברוך הוא מחכה לנו, שנשוב אליו, כדי שיגאל אותנו.’’ קולו יציב, בטוח. מאמין בנכונות דבריו. ‘’ואנחנו נשוב. אני מבטיח.’’

שלושה חודשים הם נדדו במדבר, בארץ לא זרועה. יהודים שבחרו להישאר כאלה, שגלו מארץ הקודש לפני אלף שנים, עכשיו עוד פעם. משלימים את מכסת הצרות שחסרה לעם ישראל.

יריעת האוהל הוסטה קלות. שלום המתין לו בחוץ, על הסלע החמים, נראה חלוש מתמיד, מסלסל את פיאותיו בשיעמום. יואל ידע שהוא יחכה לו שם. ’’רחל חולה’’ התיישב באנחה. ‘’שמתי לב לזה, כשקול יפחותיה הפסיק למלא את חלל האוהל הצר שלנו והחליף אותו קול שיעול חולני ’’ הוא פקק את אצבעותיו הרזות. ‘’עכשיו אמא יושבת ליד מיטתה ומאכילה אותה בצמחי מרפא מאולתרים.’’ הבעת רחמים עברה בעיניו של שלום. ‘’שלושה חודשים במדבר לא מיטיבים עם כדי המים ובטח שלא עם שקי האוכל. כפי שאתה מבין, גם המצב אצלנו לא כל כך שונה.’’ שיניו נושכות את שפתו התחתונה בכאב. יואל בחן את הגלימה שהונחה ברישול על גופו המצומק של חברו. מחשבה מבהילה עוברת בראשו: הגלות קשה. הרבה חזקים לא יכלו למכשולי הדרך, פרשו למנוחת עולמים בשוליה. הוא מסלק אותה, את המחשבה.

רחל התחזקה, שלום הצטמק יותר ויותר, גם יואל נחלש. המדבר לא מיטיב עם אף אחד.

‘’באתי לקיים מצוות ביקור חולים.’’ רגליו של יואל נצבו בפתח האוהל המרוט. חיוך קלוש הסתמן בזוויות פיו של שלום. מבטו של יואל רפרף על הסמרטוט הרטוב שהונח על מצחו הקודח של חברו. כשנפגשו עיניהם, חייך אליו יואל חיוך עצוב. שלום השיב בניד ראש עגמומי. שוב שתיקה שוררת ביניהם. קולו הצרוד של שלום מפר אותה. ‘’אתה הבטחת, זוכר?’’ ’’הבטחתי, מה?’’ ‘’בדרך לכאן. אני שאלתי: למה אנחנו בגלות הזו?, אתה הסתכלת קדימה, אמרת: אנחנו ככה, כי חטאנו, וה’ מחכה לנו, שנשוב אליו, כדי שיגאל אותנו.’’ שפתיו של שלום רועדות. ‘’אמרת: ‘אנחנו נשוב. אני מבטיח’ ’’ ‘’אנא. תבטיח לי את זה שוב. תבטיח שתקיים!’’ קולו, מלא תחינה, ירד ללחישה: ‘’גם אם אני אלך, אני אדע שאני אוכל לחזור מהר’’. יואל עוצם עיניים, מכריז: ‘’אנחנו נשוב. אני מבטיח, ומבטיח לקיים.’’

שלום כבר לא יכל למכשולי הדרך, הוא פרש למנוחת עולמים בשוליה. הגלות קשה.

השלהבת הטילה צל כתמתם על המגילה, שהייתה מונחת על ברכיו של יואל. הירח נפרד מהעולם. השמש התחילה את תפקידה להיום. אורה חדר דרך יריעת הבד הדקיקה. הוא נשא את עיניו אל פתח האוהל. שוב הוא למד כל הלילה.

כשהבוקר פרש את כנפיו על העולם, יואל יצא אל החולות החמימים שמאחורי האוהל. גופו רכן מעל האדמה היבשה, המדברית. אצבעו שרטטה מילים: ‘’עשרים דקות תפילה נחשבות כתפילה אחת’’. גלגלי מוחו נעו באיטיות, כשל אדם שבילה את לילותיו האחרונים ללא שינה. ‘’…פרק ממילותיו של דוד המלך בין כל תפילה,’’ לאחר רגע מחשבה הוסיף: ‘’אם יקרה נס ויהיה אוכל אז – אוכל ושתיה בלילות בלבד’’. גיחוך מר הצטייר על שפתיו. אצבעותיו ציירו חישובים מהירים על הקרקע: שמונה ימים יספיקו לו בשביל מניין התפילות שקיווה לו. שמונה ימים עד יום ראש חודש אלול. זה הזמן המתאים ששלום, והוא, וכולם, ישובו, באמת. עיניו עברו על השורות. מסכימות עם הכללים. חמש מאות וחמש עשרה תפילות. תוך שמונה ימים. הוא התרומם מכריעתו, ניער את ברכיו מהחול שדבק בהן. רגלו ציירה מעגלים על הקרקע, מוחקת את מילותיו. כשהאדמה הייתה חלקה הוא גהר שוב מעליה, כתב: שלום. לא מחק. המטרה ברורה מול עיניו.

ארבעה ימים חרט יואל על קליפת עץ את התקדמותו, את מספר התפילות שאסף, את אמונתו בהיגיון משאלתו. ביום החמישי השתלטה עליו הקדחת, מדביקה אותו אל מזרון הקש הדוקר באפיסת כוחות. חלל האוהל הצר התמלא בקול שיעול חולני. אמו התיישבה ליד מיטתו, מאכילה אותו בצמחי מרפא מאולתרים. בעיניים חצי עצומות הוא המשיך להתפלל, מכוון ליעד של חמש מאות וחמש עשרה, מניין ‘ואתחנן’. חורט בזכרונו את התקדמותו. לסליחות הוא ביקש לקום. היה חייב, כי הבטיח שנשוב. הבטחות מקיימים.

מישהו טלטל את כתפו ברכות. ’’סליחות, אתה מסוגל לקום?’’ שאל בעדינות. יואל קם. אוחז בראשו המסוחרר. הצללית לא התבהרה. הקול קול אבא. רגלו התכוונה להתקדם, לפסוע. מוחו לא. הוא הגיע אל הקרקע, בטעות. ’’סליחות?’’ מלמל בקול חלוש. ‘’אני בא’’. אביו הביט בו. הניח יד על מצחו הלוהטת. ’’לא. אתה לא. ’’הכריח אותו אביו לשכב. ‘’אתה חולה. מאד.’’ בקולו נשמעה דאגה. ‘’אני מצטער שהערתי אותך’’ . ‘’אבל הבטחתי לו… ‘’ יואל נאנח בכניעה. חושיו המעורפלים לא אפשרו לו להתנגד. הוא נשכב על מיטתו, מובס.

‘’נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך’’

הציבור מתכנס אל בית הכנסת שמניינו מצטמצם מתפילה לתפילה.

‘’כי ימינך פשוטה לקבל שבים’’

יואל שכב במיטתו, מובס. שפתיו נעות: ’’שלום, זכרתי. אני זוכר. הבטחתי שנשוב. הבטחתי לקיים, להחזיר אותך. השתדלתי. אתה בטח רואה.’’

’’מאסנו במלכותך, ובמשיח קהילתך ובמקדש בחירתך. מאד גדלה מעילתי.’’ קולו של החזן עולה ברגש, מתחרט, מבקש לשוב.

‘’חטאנו לפניך רחם עלינו’’ יואל נרדם, נופל לשינה חסרת חלומות, רק שחור בעיניים.

’’וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה’’

סוף סליחות. התקיעה ניסרה את האוויר, פני החזן סמקו ממאמץ. ידיו אחזו בשופר המפותל. קול התרועה התחזק, התעצם.

עיניו של יואל נפקחו בתהיה, מתרוצצות סביבן בבהלה.                                                              משיח. הוא זינק ממיטתו, מתעלם ממוחו הדופק בכאב.                                                                      רץ, ללא נשימה. ללא כיוון. נופל, מנער את האבק מברכיו, ממשיך. שפתיו לוחשות באי אמון: ‘’הבטחתי, קיימתי. תחזור, שלום?’’ קול התרועה התחזק, התעצם, נפסק.

שעתיים וארבע עשרה דקות.

מאה שלושים וארבע דקות.

אני עומדת להשתגע.

באמת. אני יודעת שזה סלנג כזה, וכולם אומרים את זה ולא באמת מתכוונים. אני כן.

ואם באחד הימים הקרובים, תלך בינתי, ילכו כל כישרונותיי, כל אישיותי הזורמת והמקסימה, ויישאבו להם אל תוך החור השחור הזה של חוסר השינה – אז תדעו, ילדים, שניסיתי. באמת ניסיתי. אבל שמונה מאות ארבעים ומשהו שעות השינה שחסרו לי בחצי השנה האחרונה הכריעו את החזקה שבאימהות.

טוב, לא החזקה שבאימהות. אולי אפילו החלשה שבהן.

יקרים שלי, מבטיחה שניסיתי.

*

וכמו תמיד, בא הבוקר ומגרש את החושך של הלילה. הוא מגרש אותו בעיקר על ידי חמישה סנדוויצ'ים שצריך להכין, שני פתקים למורות, מבצע ששכחנו למלא, גרביונים בצבע הלא נכון, ומחילה מכל מה ששכחתי. מניחה שתחזרו שוב מחר בכל מקרה.

הם בחוץ. עשינו את זה. אפילו הספיקו את ההסעה.

עכשיו, לישון. עד שאורי מתעורר. להניח אותו בעריסה, ולישון.

להניח אותו בזהירות, בלי להעיר. זה החלק הכי גורלי. שלוש-ארבע.

רגע.

משהו מרשרש, נראה לי בחדר העבודה. מישהו נשאר בבית בטעות?

אבל הרעשים נשמעים קצת… אחרים. סוג של זמזומים מלאכותיים כאלה, משהו שאני לא מצליחה לזהות.

אני מרימה את אורי בחזרה, כפרה על השינה שלי. מתקרבת שני צעדים, בזהירות. משהו מתערבל לי בתוך הבטן. משהו מוזר. בכל זאת, אני מתקרבת. מה כבר יכול להיות?

מה.

זה.

מה.

זה ענק. אמאלה.

זה… זה עב"ם. הוא תקוע בין השולחן לקיר. ומסביבו מרחף משהו, י-יצור כזה. הוא כחול, והוא מהבהב קצת בירוק מטאלי. הוא… הוא מחריד.

אני הוזה. אני ידעתי שאשתגע בסוף. אפילו אמרתי לכם.

ככה נראות הזיות.

אבל היי, זו לא הגרב של מני שם, על הרצפה בהול? ושלולית השוקו, היא הייתה פה הבוקר. אני זוכרת אותה, בבירור. היא אמיתית לגמרי. אז אולי… אולי זה בכלל לא חלום. אמא.

קר לי פתאום.

"אה-אה?" לא התכוונתי להשמיע קול, אבל זה יוצא לי בטעות.

"בזזז!" היצור מסתובב באחת, מתרומם מעט באוויר תוך כדי סיבוב, ונוחת בזוית של מאה שמונים מעלות מהתנוחה הקודמת שלו. יש לו עין אחת גדולה, ושתי אנטנות, שונות מעט בגודלן, מתנועעות ללא הרף.

"אה, אז יש כאן מישהו", קול מוזר בוקע ממנו, לא ברור לי בדיוק מאיפה. "חשבתי שאין כאן אף אחד".

"זה – זה הבית שלי", אני שונאת את הגמגום הזה שיוצא לי. הוא יחשוב שאני מפחדת. אולי כדאי שאברח, בעצם? אבל שיסתובב קודם, שלא יראה שאני מתכוונת לברוח.

"אין בעיה, הכל טוב", הקול שלו, מתכתי אבל צרוד, מלחיץ אותי מאוד. "רק תביאי מברגה רגע, אם לא אכפת לך. נשבר לי פה משהו".

"מ-מברגה?" אולי זו ההזדמנות לברוח.

"כן, כן. נראה לי שזה מה שצריך פה. יש לכם?"

"אני – אני אבדוק". יש, במגירה של השולחן פה בחדר. אבל הוא לא צריך לדעת את זה. אני אצא ואברח עם אורי, ונתחבא עד שארי יחזור מהכולל.

"הנה, אני אבוא אתך לחפש". הוא נע מעט לכיוון שלי.

אין סיכוי לברוח.

זה הזוי. זה לגמרי הזוי. הזיות של אישה שלא ישנה יותר משעתיים ברצף בחודשיים האחרונים.

"יש לי פה בחדר, בעצם". שיגמור ויסתלק כבר. היד שלי טיפה רועדת כשאני מוציאה את המברגה מהמגירה. "הנה, תתקן את החללית שלך".

"הו, זו לא חללית", הוא רוטן, "חלליות מפריעות לנוח. זה רק הרכב הפרטי שלי".

"סליחה".

הוא דופק קצת פה ושם, מבריג משהו.

שילך. שילך כבר. שייקח את האנטנות שלו ויסתלק מכאן.

הוא לא ממהר לשום מקום.

"הו, אני רואה מה הבעיה פה". הוא מהמהם בשביעות רצון.

גם אני רואה מה הבעיה. נכנס לי חייזר הביתה. ולא הספקתי אפילו לכתוב צוואה.

אורי מתפתל פתאום, מתחיל לבכות. אם לא הייתי מפחדת, הייתי בוכה גם.

החייזר עוצר, נפעם. מסתכל על אורי בהשתאות.

"מדהים!" הוא מנענע את האנטנה הימנית שלו, "זה משמיע קולות!"

"קולות?" עם כל המוזרות של הסיטואציה, אני מוצאת את עצמי צוחקת. "הוא פשוט בוכה. כל הלילה הוא היה ככה".

"כל הלילה?" המבט שלו נעשה חשדני. "איך את יודעת שזה היה כל הלילה? לא ישנת?"

הלוואי. "ישנתי? איך? אמרתי לך, הוא בכה".

הוא שותק לרגע, מעקם את אנטנתו. "מה זה קשור אלייך?"

"אני – ניסיתי להרגיע אותו. לא כל כך הצלחתי, אבל".

"התעוררת כדי להרגיע אותו? שירגיע את עצמו, או שימשיך לבכות. למה את אמורה לעשות את זה?"

"אבל הוא תינוק, חייזר!" זה הזוי. זה הזוי שאני בכלל מתווכחת עם חייזרים. אף אישה נורמלית לא מתווכחת עם חייזרים.

"הממם. חייזר? קוראים לי קלאודי". העין היחידה שלו מצטמצמת בביקורתיות.

"אז קלאודי. הוא תינוק, איך הוא ירגיע את עצמו?"

"מה זה תינוק?"

"תינוק?" תינוק זה תינוק. "זה אדם קטן, אפשר לומר".

"אוקיי, ולכן?"

"אני אמא שלו".

"מה זה אמא?"

זה כל כך לא אמיתי. אני בטוח עוד רגע מתעוררת. "אמא זה, נגיד, האדם הגדול שהביא לעולם את האדם הקטן. משהו כזה".

"המממ".

"והאדם הגדול מטפל באדם הקטן, דואג לו".

"פרזיט", החייזר נוחר בזלזול, "למה שהאדם הקטן לא יטפל בעצמו?"

"האדם הקטן לא יכול, הוא לא מפותח מספיק".

"אהה", הוא מצמצם את עינו בהבנה. "אז האדם הקטן מוגבל. דפקט, הייתי אומר".

"לא", אני מסתבכת קצת, "זה לא דפקט. זה – ככה האדם מתחיל. קודם הוא קטן, והאדם הגדול מטפל בו. ואז הוא גדל, ומטפל בעצמו. ואחר כך הוא מטפל בעוד אנשים קטנים".

"מה העניין?" הוא שוב פולט את אותו קול מתכתי מוזר שלו, "שכל אחד יטפל פשוט בעצמו. כל העסק הזה של זה-מטפל-בזה וההיא-מטפלת-בההוא סתם מסרבל עניינים, ונוגד כל כלל פשוט בתכנון משאבים. יש לך אולי פטיש קטן? נראה לי שזה מה שאני צריך פה".

"אני – אני אבדוק, שניה".

יש, באותה מגירה שפתחתי מקודם. אני מוציאה את הפטיש, לא מתחילה עם חייזרים. אם זה מה שיעזור לו לסיים כאן, בכבוד.

"את שומעת?" הוא מניח את המברגה. "את צריכה לסדר פה את הדברים מחדש. זה לא עסק, כל הסרבלת הזו. הכי טוב יהיה שפשוט תדלגו על השלב הזה, שכל אדם יגיע גדול, וזהו. זה יהיה הכי טוב ככה".

אין לי מושג מאיפה מגיע לי האומץ. אבל פתאום אני חייבת לענות לו.

"זה – זה לא יהיה טוב".

"אני אומר לך, אני מבין בדברים האלה. חבל על הכוח שלך. הכי טוב ככה". הוא נעמד עכשיו מולי.

"לא", אני מנענעת בראשי, "לא, לא, לא. אתה לא מבין בזה בכלל, כי אתה סתם חייזר, אתה לא בן אדם. אבל בני אדם – הם שונים. הם אוהבים. אתה לא יודע מה זה בכלל, נכון?"

"מה זה מה?" הוא מלכסן מבט שוב לכיוון של אורי. האחיזה שלי מתהדקת מעט סביבו, והוא מחכך את שערותיו הרכים בלחיי.

"מה זו אהבה?"

"בזז", הוא מנפנף קצת במחושו, "לא מכיר".

"רוך?"

"לא".

"חיבוק של ילד? גרגור של תינוק?"

"לא, לא. גם לא. תעבירי את הפטישון".

"אז אני כן יודעת", בכוונה אני לא מעבירה, כדי לאלץ אותו להקשיב. "כי אני אדם. ואני אמא. ואני יודעת דברים שאתה לא יודע. אני מרגישה דברים שאתה לא מרגיש. אני יותר מפותחת ממך".

"בזזז", רוטן החייזר, "אבל נולדת דפקטית. איפה הפטישון?"

"זה לא דפקט", שפתיי מרפרפות על מצחו הקטן של אורי, "זה חלק מהשלמות. זו השלמות בעצמה".

הוא מותח את זרועו הארוכה ולוקח בעצמו את הפטישון מהשולחן. דופק כמה דפיקות, ומחזיר.

"טוב, אני חושב שזה מתוקן", הוא לוחץ על הידית ודוחס את עצמו לתוך הפתח. "נראה לי שאזוז. עולם מוזר יש לכם פה, אבל בהחלט מעניין, אין מה לומר. עדיין, לא יודע מה לומר לך, אבל אני לא יכול להבטיח שהייתי מוותר על שעות שינה בשביל אותה – איך קראת לזה? אהבה? או משהו כזה – אבל כל אחד וסדר העדיפויות שלו. בכל אופן, תודה על העזרה בתיקון פה".

רכב החלל שוב משמיע את אותם קולות מוזרים, רוטט מעט, ואז מזנק דרך החלון הפתוח, ונעלם.

אורי שוב מחכך את שערותיו בלחיי. אני עוצמת את עיניי, ונושקת לו רכות.

פלשבק / פסי פיינשטיין
(פְלֶשבֶּק: הפסקת רצף העלילה הכרונולוגית לטובת אירועים שקרו בעבר, היזכרות פתאומית באירועים מהעבר בעקבות טראומה)

אם לא שהוא זוכר בוודאות שהוא גר ברח האירוסים 2, היה נתנאל בטוח שהוא לא עומד בפתח ביתו שלו.
אדנית הפוכה ונעלי ספורט, גרבי תחרה של נועה ומצקת, כל תכולת סלסלת הפירות מתחרה על השטח עם תכולת סל הכביסה.
ורוח תזזית.
חייבת.
חייבת למצוא אותה!
האון קי
עם כל החומר
מחר תאריך הגשה
ראשון אמנם
אבל יש לה הכול מוכן
אז למה לא.
"סופי?
שלום! הגעתי!"
"אה נתנאל! "
עונה קול אוב ממעמקי ארגז מצעים
"שלום! אני שניה מוצאת את האון קי ובאה, יש בינתיים תפוז מפולח על השיש, תיקח"
שניה.
ובינתיים הוא מספיק לעבור על כל העיתון עד לאחרון חידודיו המשעממים
לפצח כמה שחורים
ולהחליף את הנורה השרופה
לגלות כמה מרצפות מסכנות בטאטוא אגבי
וללכת לערבית
ולשיעור שלאחריו
ולהירדם על הספה
ולמצמץ אחרי שעתיים מול אונקי שנמצא. ולהיזכר שהוא אמור להתרגש, כי בעצם היה אמור להילחץ.
וכשהם מנגבים ניגוב אחרון בפיתה
יצא המרצע
מתרץ לו ערב הפוך ובית בלי ראש
הוא בולע את החומוס
והיא מסכמת באקורד ניצחון
"ואמא שלי עוד חשבה שאין לי סיכוי להצליח בחיים
מחר הגשה של שלב א' בפרויקט בייעוץ נגישות וסופי קורן מגישה."

מגישה
פלשבק :

מיקי מזמן הלכה לישון, והיא עדיין על הספה, מכורבלת. ולא כי העלילה מידי מרתקת, אבל דווקא.
אם אמא חושבת שהיא צריכה להביא ציונים טובים כי מיקי
ולקבל קולולו מסבתא מילכה כי מיקי
ולהיות ילדה דבש כי מיקי
אז לא.
ומחר כולן בתיכון ניגשות לבחינות המועצה והיא עוד לא התחילה ללמוד.
מחר רק מועד א'
אבל אמא אומרת שמי שבמועד א' חושב שיש לו את כל הזמן יגלה במועד ב' שאין לו כלום.
וכמעט התישבה ללמוד
אבל אז סתמה אמא את הגולל
"חבל סופי, מתי תלמדי ממיקי לא להתעצל, ככה מצליחים בחיים."

מפנה כלים
מסדרת רבע שולחן, מדליקה מחשב.
רק גומרת להעלות שרטוטים וכבר מגיעה לישון

מחר אחרי צהרים תשלים קצת שינה.

אבל מחר נועה לא מתחשבת בתכנון וצללוש מוציא שיניים
אפילו לא סיפרה לאימא שהגישה היום.
מזמן היא התקדמה הלאה, בית נבנה לו, ברחוב האירוסים שבקצה היישוב. וקולות צהלה נוספו בו. חיים פיכו והיא אישה ועקרת. גברת. ולנועה ובצלאל יש סבתא אוהבת, שלפעמים גם רוטנת. וסבא עמל, שחוזר בידיים גרומות, אבל תמיד מחבק, ומחלק נשיקות.
והיא מראה להם. מראה להם שסופי שווה יותר.
הרבה יותר ממה שדמיינו.

היא מדמיינת?
דמות נעה בין הצלליות, משתקפת בבירור על חלון המטבח שלה. נתנאל חוזר רק בעוד שעה, מי עוד מכיר את השביל הזה?
נועלת את הבית, ליתר ביטחון, ואת הדלת האחורית למטבח.
ממלמלת פרק תהילים
מטבע לצדקה ליתר בטחון
ודקה אח"כ משתחרר לו כל הלחץ מהבטן בקיטור צחוק
"רעות!
למה לא עדכנת?
וגם את הנסיך הבאת!"
"צללוש, הנה חבר!"
נס שיש חצר, אלטרנטיבת אירוח בפוסט פוגרום בסלון. ורעות לא מתנגדת לתה צמחים על כורסת הנצרים. היא שומעת על הגשה והישגים, רואה ברק בעיניים. לא, היא לא שייכת לכל זה. לדעתה, מי צריך יותר מבית ומרק אפונה, ונסיך?
"סופי, זה לא אטרף זה?"
"תאמיני לי שאטרף זה לא מילה, אבל רק תקופה, ושווה שווה. יש לי לקוחות שרק מחכים שיהיה לי את הרישיון והם אצלי. ותאמיני לי שזה לא בשבילי, זה הכול בשביל נועה וצללוש, והנוספים בעזרתו יתברך. הם לא יגדלו כמו שאני. החיים שלהם יראו אחרת."

אחרת
פלשבק
כולן נסעו היום לבריכה שבמועדון. אבל הן יודעות כבר שסופי לא אוהבת לשחות.
רק תרצה נזכרה שכשנסעו לכינרת בקיץ היא דווקא זוכרת שסופי ניצחה את כולם בשחיה.
אבל סופי משכה כתף. יש אנשים שאוהבים לשחות רק בכינרת.
יש אנשים שאבא שלהם אוהב ששוחים רק בכינרת
ולא בבריכה עם דמי כניסה.
והייתה הופעה הגדולה בעיר שבדיוק לא הרגישה טוב באותו יום.

הכול עד שהתחילה לעבוד במטבח של שירה
וחלומות דמי כיס התחילו לרקום עור
אבל מהר מאוד, הרבה לפני שראו אור
נותרו להיות חלומות. כי לאבא היה ברור שסופי שלו מזיעה שעות במטבח של שירה ושוברת ידיים בקילוף תפודים כדי לעזור לו לכסות חובות.
באמת שהייתה רוצה

הייתה רוצה.
נתנאל אמר לה אח"כ שמכיבוד הורים לא מפסידים, אז שתשמח
והיא השתדלה לשמוח
אבל בכל אופן מאז לא סבלה לעבור שוב ליד המטבח של שירה
להריח ריח חמים ומתובל, שלא תוגמל.
כבר שנתיים שהיא מעדיפה לחצות את השביל מידי בוקר,
לעלות ישר לכביש, ולתפוס את הטרמפ לעיר. ואז רכבת קלה למשרד.
נתנאל לא הבין למה צריך דווקא משרד, את הרי אדריכלית עצמאית, אז למה לא מהבית? מי צריך את הטלטול הזה? והשכירות של המשרד?
אבל היא הסבירה לו שזה בכל אופן זמני, עד שיקנו רכב, ואז הנסיעה כבר ממש לא בעיה. ובכלל ככה היא יוצרת הפרדה. יש בית ויש עבודה. וחוץ מהכול השכירות שווה את המיתוג.

משרד
פלשבק

"סופי"
"סופי??
סופייייי
את איתי?"
אבן חצץ נורית למרחוק
ענן חול מתפזר ברוח בבעיטה
"את לא מבינה טלי? את לא מבינה שאני אמא'שלי בחיים לא תשלח אותי ללמוד מקצוע, ואין לי אבא שיכרע על ברכיו שרק אסכים להביא לו נחת עם עתיד. ומיקי ממש לא כמו רויטל אחותך שרק מתלבטת אם להניח לי באגרטל סחלבים או גלדיולות לכבוד תחילת העבודה?"
"אבל סופיי"
טלי מתעקשת להישאר קשת הבנה
"אמרת שאת יכולה לממן את זה מהעבודה במטבח של שירה!"
"פףףףף"
פק. האבן הזאת הייתה קליעה מוצלחת. חתול מבוהל נס על נפשו.
"תמשיכי לבנות במקומי על הגרושים מהמטבח של שירה, אני מזמן התפכחתי.
לכי לכי לכי
תתמקצעי, תתקדמי, תתפרי לך עתיד וחיים
ורק בקשה פעוטה לי אליך, כשסופי המנקה תעביר ניגוב במסדרון המשרד, תיזהרי לא לדרוך כשהרצפה רטובה"
וענן חול מרשים מיתמר לגובה
מפריחה להקת ציפורים מהענף הקרוב
ואיתן חלומות של 17 שנות ילדות מתוקה, ומשותפת.

והיום היא במשרד
מסתובבת על גלגלים
נזהרת מאוד שלא לדרוך בספונגה של סבטלנה
מה באמת עם טלי? מעניין

טלפון מצלצל
מעלה היתרי בניה על המסך, בודקת מה חסר.
אמא
"סופוש, את בעיר?"
"כן ממילה. מה הענין?"
"זה שוב אבא, והלב. נסע לבית חולים. אולי הוא יתעכב ללילה."
"אין בעיה ממוש. אני יוצאת עוד מעט, ועוברת אצלו. נקנה לו משהו בדרך."
"תודה, נשמה. מהממת. את יודעת, לא רציתי להפריע למיקי, יא מסכנה"
מעדכנת את נתנאל
מסיימת עם התכנון של שריקי.
נועלת משרד.
נשמה, מהממת. מיקי, מסכנה.
היא מרחמת עליה, על מיקי. ומיקי בטוחה שהיא ברת מזל. רק היא יודעת, יודעת שהגיעה לכל זה לבד. אם היא יכולה אז כולם יכולים. לא מזל ולא מחיאות כפיים. הכול זה רצון,
כי זה המוטו שלה. 'גם אם אף אחד לא נתן סיכוי, אתם עוד תראו לכולם מה אתם מסוגלים, תוכיחו לעולם מי אתם. תפסיקו לשקוע בעבר, תתדלקו, תתניעו, הכביש עוד ארוך, תנו גז, קדימה.'
חמש דקות לרכבת, חצי שעה והיא בבית.
אבא בסדר, חוץ מהאוכל, אמרה לו גם שתעזור לו עם החוב לעוזי, מה לא נותנים לבריאות של אבא.

בבית מחכים לה נועה וצללוש מלוכלכים וצוחקים, ונתנאל אחד עייף.
ומחר על הבוקר הוא נוסע, לראיון. משהו משתלם. הלוואי ויתקבל.
"אבל סופי, מה אני רואה היום בחוזה דוגמא ששלחו לי,
שבראשון ורביעי דורשים מג'וניורים משמרת אחה"צ ערב."
סופי מעיפה קשקשן לסל. לא מבינה מה הבעיה. "יש לך ערבים פנויים, לא?"
"אין לי בעיה. אבל ראשון ערב, זה לא היום של הלימודים ליעוץ נגישות?
אולי תצטרפי לקבוצה מקבילה ביום אחר, יש משהו כזה?"
קבוצה מקבילה, רעיון פצצה, אבל אין.
"אבל נתנאל, מדובר רק בסמסטר אחד נוסף של לימודים בראשון, אח"כ הלמידה כבר לא פרונטלית, הכול יהיה גמיש יותר."
"אבל הם לא יחכו לי שם, במשרד.
סופי, גם אצלי בהמשך הכול יהיה גמיש יותר, זה רק לתקופת הג'וניוריות
אז אולי", הוא מהסס, לא מעז להמשיך
אז היא עושה את זה בשבילו, לא באמת מתכוונת.
"אולי ניקח פוס מהלימודים, אתה מתכוון?"

הציונים יישארו, הכול יכול לחכות. בדיוק הגישה שלב א'.
אבל לא. היא אף פעם לא דוחה מטלות. מה שדוחים, ספק אם יקרה בסוף. ועוד שניה והיא אדריכלית עם רישיון יעוץ נגישות ביד. ומעגל הלקוחות עומד להתרחב.

דוחה
פלשבק
המורה דיצה תמיד הקניטה אותה.
סופי. אם עכשיו את דוחה את כל המטלות והמבחנים, אני לא מקנאה בבני משפחתך. מי ירחץ את ילדך בשש בערב, ומי יעמיד מרק באחת בצהריים? אה?
תלמדי היום לעשות שיעורי בית מיד כשאת חוזרת ויום אחד כשתעמדי בדדליין בעבודה תבואי להודות למורה דיצה.

והיום היא כאן, מנפצת חזונות מקטינים
ועם כל לקוח ומועד הגשה היא מסמנת ניצחונות, עוקפת רף שלא נתנו שתעבור.
היא דוהרת על הכביש.
וככה, פתאום להניח לדוושה? חבל! בשביל כולם.
תן לי לילה, נתנאל. אתה יודע שלא כדאי להפסיק דברים כאלו באמצע. ובכלל בואו נראה קודם שהם רוצים אותך.
בבוקר היא מאחלת לו בהצלחה.
אבל במורד השביל הוא מסתובב
שניה לפני שהיא סוגרת דלת
הוא מבקש
"נכון שלא מפסיקים באמצע
אבל את כבר עובדת, ומצליחה
תחשבי את כל המכלול, סופי
יש לך בית ומשפחה"

והוא הולך.
יש לה בית ומשפחה
וגם אם אף אחד לא נתן סיכוי, היא מראה לכולם מה היא מסוגלת, מוכיחה לעולם מי היא. 'תפסיקו לשקוע בעבר', זה המוטו שלה, 'תתדלקו, תתניעו, הכביש עוד ארוך, תנו גז, קדימה.'
יש לך בית ומשפחה, סופי
את לא עובדת בשביל אימא ולא בשביל דיצה
יש לך בית ומשפחה.
השביל שלך מואר
תפסיקי להדליק רק אורות אחוריים, להיסחף באשליית האור של פלשבקים
תני גז,
ותובילי
קדימה.

מימי שוכבת מצונפת על המיטה. רוצה לשכוח את מה שקרה בבית הספר.

הבית שקט,  מלבד קולות הפטפוט של דודי ושירי מהמטבח.

"את רוצה טוסט ?" דודי מנחית על השיש את המכשיר.

"כן" שירי נשמעת מרוכזת " תראה איך אני חותכת את הירקות."

הם מלאי חדות עשיה, מימי נהנית לשמוע אותם.

דפיקות. שירי גוררת כיסא , מציצה בעינית ופותחת לרוחה.

"שלום , אמא יכולה לגשת ?" שואלת השכנה.

"אמא לא בבית, רק אנחנו." אומר דודי.

"לבד? " הקול של השכנה תמה "פעם הבאה אתם יכולים להגיע אלי."

"אנחנו הרבה פעמים לבד בארוחת ערב, ואנחנו יודעים להכין בעצמינו הרבה דברים." אומרת שירי בתמימות.

"אהה" אומרת השכנה "אני מבינה, אבל תזהרו, כן?"

"אנחנו תמיד נזהרים." מתפאר דודי.

"טוב, לילה טוב חמודים." והיא הולכת.

הקול שלה כל כך בקורתי ומימי מתכווצת. את לא תחשבי דברים רעים על אמא שלי, היא רוצה לצעוק, ובמקום זה רק מתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה.

אמא נמצאת המון בעבודה, וההתנהלות  של הבית שלהם יוצאת דופן.

תמיד הייתה להם מנקה, מגהצת ואוכל קנוי, רק מדי פעם אמא מבשלת.

פעם היא חשבה שזה בגלל שאמא כל כך עסוקה. היום היא יודעת שאמא לא אוהבת את העבודות בבית.

לאמא אין גם סבלנות למשחקי ילדים וספורים.

זה בסדר לה,  כשהייתה קטנה והתלוננה לאבא למה אמא לא עושה כל מיני דברים שאימהות אחרות עושות, אבא היה עונה לה " לכל ילד יש את האמא שהכי מתאימה בשבילו".

האם לכל אמא גם יש את הילדה שהכי מתאימה לה?

בזה היא לא בטוחה בכלל.

הדסה נכנסת הביתה מותשת, השיחה עם השכנה במדרגות גמרה לה את הכוח.

במשך דקות ארוכות הסבירה לה כמה חשובה נוכחות של אמא בבית.

"נשים טועות" היא אמרה "משקיעות את עצמן בקרירה, שוכחות מה נשאר בסוף."

היא מניחה את התיק ומתיישבת על הספה באנחה.

על השיש קופסאות אוכל מוכן, היא לא יודעת אילו בגדים הילדים לבשו היום ומה היה סדר יומם.

והכי גרוע – אין אחד שמתלהב מכך שהיא באה, שרוצה לשתף מה עבר עליו היום.

הילדים שלה עצמאיים יותר מדי, גדלים כמו צמחי בר.

את מגזימה לגמרי, נוזף בה קול פנימי.

אולי, אבל כשהיא מעבירה את ידה על משען הספה היא יודעת בברור שהאימהות שלה כשלון מוחלט, היא אף פעם לא סבלה את עבודות הבית, והכי כואב – אין לה סבלנות להיות עם הילדים.

היא יצרה מרחק עצום בינה לבין הילדים, של קוצר רוח, של ציפייה מהם שיתנהגו כמבוגרים ויסתדרו לבד.

רק בעבודה היא מגשימה את עצמה.

אולי המשרה החדשה זה כן רעיון טוב.

"זו עבודה מדהימה. ניהול של ארגון חסד ענק. תנאים מצוינים." היא מתארת לאהרן.

"זה ידרוש ממך יותר שעות? " שואל אהרן.

"כן" היא עונה "כל יום עד הערב, וזמינות מלאה גם לאחר מכן."

"זה מוגזם" אומר אהרן "את לא צריכה להוסיף על עצמך עול."

"אני רוצה" אומרת הדסה " זה קדום משמעותי"

"את גם ככה עמוסה מדי" אומר אהרן, אבל מול הבעת האשמה  שעולה על פניה הוא ממהר להוסיף "מבחינתי זה בסדר, רק תבדקי שזה לא יהיה לך מדי קשה."

זה יהיה יותר מדי, יודעת הדסה. אבל ישתיק את ייסורי המצפון, את השנאה העצמית.

וכשהיא שולחת את קורות החיים היא מרגישה כאילו כרתה בור לאימהותה.

"שלום לך הדסה" אמנדה קילסון, נשיאת הארגון, מושיטה לה יד מעודנת ללחיצה.

הן יושבות סביב שלחן עץ כבד. מזכירה אלגנטית מגישה להן מגש מסוגנן עליו ספלי חרסינה וקנקן מעוטר.

"אני מודה לך שהזמנת אותי לראיון."

"התקבלו הרבה מועמדויות למשרה, אבל קורות החיים שלך היו מבין המרשימים ביותר" אמנדה בוחנת אותה במבט חודר " את אישה מאוד מוצלחת, הדסה. הגעת רחוק בחיים המקצועיים."

ולא בחיי המשפחה. לוחש קול כואב בתוכה.

הרגשתה לא ניכרת על פניה כשהיא עונה "יש לי הרבה סייעתא דשמיא, והיו אנשים שהאמינו בי ונתנו לי הזדמנויות לגדול."

"כמובן, אני מאמינה מאוד בכוח של אמון, וסייעתא דשמיא כל שכן." הלסת הקשוחה שלה מתרפה בחיוך

"אבל זה לא רק זה, את מאוד שאפתנית ונחושה."

"אני לא מסתפקת בבינוניות" מסכימה הדסה " ויש לי כח רצון חזק."

"אני חוששת שיותר מדי חזק, את מסוגלת לקבל אנשים בינוניים ?"

הדסה נדהמת מהישירות. "יש לי יחסי אנוש מעולים ותקשורת מצוינת עם כל אחד."

אמנדה מהנהנת בכובד ראש, ממתינה להמשך.

"אני מתנהגת לכל אדם בכבוד, אבל – קשה לי להבין את הבינוניות והאין אונים שאנשים מאמצים לעצמם כדרך חיים."

הדסה מרגישה הלם מהמשפט שיצא מתוכה בלי הכנה, אמנדה מקבלת אותו כאילו היה ידוע לה מראש.

הריאיון ממשיך בקו שגרתי יותר. וכשהוא מסתיים באמירתה של אמנדה כי נהנתה להכיר אותה והיא מאחלת לה הצלחה רבה בהמשך הדרך, היא יודעת שקבלה תשובה שלילית.

לא הרבה פעמים בחייה סורבה, והתחושה קשה לעיכול.

היא יוצאת מבניין המגורים היוקרתי. צועדת בגינה המובילה לרחוב הראשי.

היא מרגישה חשופה, חסרת יציבות. אמנדה פגעה בפנימיותה, ברגשות שהעדיפה להדחיק.

היא צריכה לחשוב, להתבונן, היא לא יכולה להמשיך עם ההרגשה המפורקת הזו.

בעצם – אין לה לאן ממהר, וסביבה גינה מלאת צמיחה, אז זו הזדמנות.

בתחושת שחרור היא פונה לשביל שמוביל לפינת ישיבה, ילדה בתלבושת בית ספר מופיעה מולה. מה היא עושה פה לבד בכזאת שעה?

פתאום היא מזהה אותה, ואחוזת תדהמה היא קוראת "מימי!"

הקול מוכר לה יותר מדי, מימי מרימה עיניים מבועתות, לא מסוגלת להגיב.

אם לא היה כאן ספסל, הייתה צונחת על הקרקע. הדסה יושבת ורגליה רועדות, לא מתיקה את עיניה ממימי שנעצרה בראש מושפל.

היא לא יודעת מה להגיד ולכן היא רק מסתכלת. רואה את הילדה שלה, השפתיים שלה בגון כחלחל, קר לה.היא בלי מעיל.

"קחי" היא אומרת, מושכת את צעיפה מצווארה ומושיטה למימי.

מימי לוקחת אותו באי חשק, מחזיקה אותו בידיה.

קול משק כנפי יונה קולני חותך את השקט, הן מרימות את ראשן. יונה עפה מבין ענפי העץ מולן אל השמיים.

"זה העץ שלנו" אומרת מימי פתאום " כשלקחת אותנו לכאן כשהיינו קטנים, אהבנו לטפס עליו."

"לא הלכתי אתכם הרבה לגינות." אומרת הדסה "רק בחופש."

"זה היה כיף." העיניים שלהן נפגשות "גם חני לקחה אותנו לפעמים לגינה, אבל הכי אהבנו ללכת איתך."

"חני הייתה משחקת איתכם, כל פעם היו לה רעיונות חדשים." וכשאני הלכתי אתכם ישבתי על הספסל וחיכיתי כבר לחזור הביתה.

"אז מה" מימי מתקרבת אליה "אמא זה הכי שווה."

"שימי כבר את הצעיף" אומרת הדסה "קר מאוד."

מימי מתעטפת בו, מתיישבת על קצה הספסל.

הן שותקות, עד שלבסוף מימי נשברת.

"את בטח מאוד כועסת עלי, אמא"

אין לה כוח לתשובות מחוכמות "נכון" היא עונה בשקט " ואני דואגת לך, את הלכת היום בכלל לבית הספר ?"

"כן, אני רק ברחתי מקודם."

"למה?"

"כי היה שעור חשבון ואני לא יכולתי להיכנס כי המורה לא הרשתה לי בלי אשור מההורים, ואחר כך היו חזרות והמאמנת כעסה עלי שאני לא בקצב של כולן אז כבר לא יכולתי שכל הזמן כועסים עלי" מימי מוחה את עיניה בשרוול של החולצה

"וגם אין לי חברות בכלל, כי רות כועסת עלי שבגללי המורה לקחה לה את המצלמה שלה, אז ברחתי וזהו."

הדסה המומה משטף המידע " אבל למה לא ספרת לי כלום?"

"כי לא רציתי שתכעסי."

"כשאמא כועסת זה בגלל שהיא דואגת לבת שלה ואוהבת אותה."

מימי מושכת בכתפה.

"מימי, אסור להסתיר דברים מאמא."

"אבל לא רציתי שתדעי שאני-" היא מחפשת מילה הולמת "כזאת ילדה דפוקה."

"אני לא שווה כלום" היא מטיחה מול פניה ההמומות של הדסה " ואני לא מצליחה כלום, ואני רוצה שתאהבי אותי, אמא."

ואני אוהבת ילדים מושלמים. הדסה מהדקת את שפתיה, יודעת שתוכל להעמיד פנים, אבל מימי תזהה ותרגיש את האמת.

"אני באמת שמחה כשהילדים שלי מצליחים, כשטוב להם בלימודים ובחברה" היא אומרת, מתייגעת על כל מילה

"אבל אני תמיד אוהבת אותך, גם אם אני מאוכזבת או כועסת. את תמיד הילדה שלי."

"אני הרבה פעמים מאכזבת אותך" בעיניים של מימי השלמה שצורבת את לבה של הדסה, אבל גם אמון. היא מרגישה שאני גלויה אליה עכשיו.

"מימי. את לא בחרת את הקשיים שלך. השם נתן לך אותם ונתן לי אותך, ואני אוהבת אותך מאוד, תמיד."

מימי מביטה בה בשקיקה, והדסה מרגישה כל כך אמא, הלב שלה מתמלא ברגש בוער, אוהב.

זו פעם ראשונה שהיא מקבלת את המציאות ולא נלחמת לשנות אותה.

היא מקבלת את הבת שלה, והיא אוהבת אותה.

"כמה נחמד להיפגש !" קולה של אמנדה קורע את הרגע.

היא עומדת לצידן,  במעיל הדור, סוקרת אותן בהתעניינות.

"זו הבת שלך ? ויצאתן לשעת איכות יחד ?" היא מהנהנת בראשה בהסכמה " לא אפריע לכן, שלום! "

והיא ממשיכה ללכת, מנופפת להן לשלום בחגיגיות.

מימי צוחקת בשקט, הדסה מחייכת אליה.

יודעת שתצטרך להבהיר למימי כמה המעשה שעשתה מסוכן, אבל לא עכשיו.

והן חוזרות הביתה.

היא מוסיפה מלח למרק כשהפלאפון שלה מצלצל, היא מכסה את הסיר ועונה לשיחה.

"שלום! מדברת המזכירה של גברת קילסון" קולה חמים " אני שמחה להודיע לך כי התקבלת למשרה, ואת מוזמנת לבוא מחר לחתום חוזה."

"התקבלתי למשרה?" הדסה המומה.

"אכן. גברת קילסון התלהבה מהשלוב של הנחישות והאנושיות שגלתה בך, את יודעת, היא נמסה מול דמויות אימהיות."

"תודה" אומרת הדסה " מסרי בשמי לגברת קילסון. אבל התשובה שלי שלילית."

המזכירה מופתעת.

"זה ענין של משכורת?"

"לא" הדסה מחיכת לבבואתה שמשתקפת בסיר " אני רוצה להיות פנויה יותר למשפחה שלי."

אני מקבלת. מקבלת את עצמי, את אימהותי החסרה, את ילדי כפי שהם.

לא תהיה לילדי אם אחרת.

אני אחת ויחידה.