שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

פרק ע”ג

לצאת ממרים אחרי שיחות עומק, זו נחיתה מעולם אחר. אני מוצאת את עצמי שוב, יושבת על הספסל בגינה סמוכה, וחושבת על הדברים שנאמרו, על תובנות שנבטו ועל דברים שקיבלו מקום, שם וצורה.

האוויר נעים, הגינה ריקה ואני יושבת עם עצמי ולוקחת הפוגה. להקת סיסים שורקים מעל ראשי. אני מביטה בהם, חגים בשמיים בתנועה חלקה ומהירה. פלא בריאה מהפנט.

אבל אחרי שהכל נרגע ושוקע למקומו, צפים שאר העניינים שמעסיקים אותי, ויותר מידי בימים האחרונים. והם מעלים בי שאלות שאין לי מושג איפה לחפש תשובה בשבילם.

מייאש להבין שכולן עדיין נמצאת באותו מצב וללא כיוון לפתרון. מי שלח את הכתבה דרך המייל של חמותי?

מי תולה את הפתקים, מי עוקב אחרי ו…איך אוכל לוודא שאביגיל לא קשורה משום כיוון לסיפור הזה.

בלי לשים לב, אני מוציאה את הספר, את האלבום הקטן ואת העיפרון ומתחילה לדייק את הפורטרט של רבקוש. אני בכל אופן רוצה לנסות להשיג דמיון בין הציור לתמונה. התנועות הקטנות והטכניות מרפות בי את המתח ומאפשרות לי לשחרר את המחשבות שנכנסו לדרך ללא מוצא.

וכשמחשיך, ואין לי אפשרות לדייק יותר, אני קמה ועושה את דרכי הביתה.

כשאני נכנסת לבניין, שרידים של ריחות ארוחת ערב מלווים אותי במדרגות. מזכירים לי שהגיע גם זמן ארוחת הערב שלי. לאחריה אני רוצה משוחחת עם הבית שלחופו הצפוני של הים התיכון, ומתחילה לצייר גם את אלי, חיים ומויש. הפתעה למתוקים הרחוקים שלי.

בבוקר, כשאני מתבוננת בציורים לפני שאני יוצאת לעבודה, אני יכולה לומר שרבקוש דומה למדי לעצמה, ואלי -מתקרב להיות דומה. אני במיוחד אוהבת את החיוך שלו. מתוק וגדול, משקיע גומה בלחי השמאלית. כשאני מתבוננת בו, הוא ממש גורם לי לחייך. אולי היום אצליח לסיים את שני הציורים באופן משביע רצון, ולשלוח להם אותם. שידעו כמה אני חושבת עליהם.

באותו הערב, לאחר שהודעתי לרבקוש ולאלי שיש לי הפתעה בשבילם, מה שגרם להם לצווח בהתרגשות, צילמתי את הציורים, משתדלת להאיר אותם עד כמה שאפשר. אין לי תוכנת עריכה או דרך לשפר את הציורים המצולמים, אז שלחתי אותם כפי שהם , בצירוף הודעה קצרה:

“כל כך הרבה זמן לא ציירתי… אני מקווה שבכל אופן תהנו מהציורים. נשיקות!”

כיביתי את המחשב, והלכתי לישון.

כשיום רביעי הגיע ועדיין לא הצלחתי לחשוב על מבחן מתאים לאביגיל, שקלתי מה לעשות. הדבר היחיד שעלה בדעתי הוא לא לשתף אותה בשום מידע או חוויה, ואולי המסר שכנראה יגיע שוב ביום ראשון, יתן לי כיוון לגביה. כשכבר הייתי על האוטובוס לכיוון ירושלים, התגבשה בי ההחלטה. היום אני הולכת להעסיק אותה עם הפסנתר.

*

בזמן שהייתי טרודה במחשבות איך להמשיך איתה, היתה אביגיל עסוקה בעבודת בילוש משלה.

בשעת אחר צהרים מוקדמת היא נכנסה לחנות מוזיקה וביקשה ‘מתנה לפסנתרנית עיוורת’. לאחר זמן ארוך והתלבטויות רבות, שלה ושל המוכרן, היא יצאה משם כשבידה מתנה שכל נגן היה מאושר בה. Minus One. מארז תווים בצירוף דיסק אודיו, המאפשר לנגן להתאמן כאילו תזמורת מלווה אותו.

אחרי שהמשימה הזו הושלמה, פנתה אביגיל לביתה של כוכבה. בחשש היא התקרבה אל הבית, זוכרת לבדוק את השטח לפני שהיא פותחת את השער. הכלב לא היה בחוץ, והגינה והבית באופן כללי היו מאיימים הרבה פחות מאשר באותו הערב מלפני כמה חודשים.

אבל כוכי לא השתנתה.

“כן, מה הפעם?” היא שאלה כשרק ראתה את אביגיל בפתח. כנראה שלא קשה לזכור את הדוסית, ממצא נדיר בביתה, שהיה כאן אי פעם.

“יש לי מתנה בשביל תמר. היא נמצאת?” שאלה אביגיל בכל הביטחון שהצליחה לגייס.

“לא” כוכי התבוננה בה בעיניים קרות, ואז שמה לב לחוברת שבידה הנתונה באריזה שקופה.

“מה זה, תווים?” היא שאלה מגחכת. “תגידי, את עושה ממנה צחוק? מה היא תעשה עם תווים? היא עיוורת!”

“יש כאן דיסק”. דייקה אביגיל, והציגה את החפץ העגול. ” וזה הפואנטה פה.”

“מינוס וואן…” המהמה כוכבה. מבטה לכד את תווית המחיר שהשאירה אביגיל בכוונה תחילה, הוא הרשים אותה. “מתנה שווה” היא אמרה, ומבטה התרכך.

“אז מה, ככה סתם את מפרגנת לה מתנה כל כך יקרה?” היא שאלה, מביטה באביגיל במבט אחר. מה שעודד את אביגיל להתקדם. “כן. אכפת לנו מאד שתמר נפגעה, וחשוב לנו לפייס אותה.”

“אני מבינה” אמרה כוכי מהורהרת. “אבל היא לא כאן. היא טסה להופעה בחו”ל, והיא לא תחזור בקרוב.” המידע החדש אכזב את אביגיל מאד.

“את רוצה שאשלח לה אותה איכשהו?” הציעה כוכבה והושיטה יד לחוברת.

“לא. חשוב לי למסור לה את זה ביד”. ענתה אביגיל ועדיין האכזבה על פניה.

כוכי פשטה את ידיה בתנועה ברורה. “אין לי איך לעזור לך. תנסי לבוא עוד חודשיים, אולי היא כבר תחזור”.

“אז לא השגנו כלום. אין לנו דרך לדעת אם היא באמת בחו”ל, והאם הסיפור שלה אמיתי.” סיכמה אביגיל את ההרפתקה כשנפגשנו מאוחר יותר לקראת שעת תחילת הלימודים. “אבל את הרווחת מתנה!”. היא מגישה לי בחגיגיות את החוברת הארוזה עדיין. קונצ’רטו לפסנתר מאת גריג. אמנם הסולם המצוין מתחת לשמו של המלחין הוא לה מינור, סולם קל ללא אתגר הקלידים השחורים, אבל אני לא מתפתה לחשוב שהיצירה הזו יכולה לעבור תחת ידי הלא מיומנות.

“אביגיל!… אני המומה! ו…אני לא וירטואוזית, זה לא לרמה שלי!”

אביגיל מחייכת בחום. “הנה… יש לך לאן לשאוף”.

אני מחזיקה את החוברת, ומתלבטת מה לעשות בה. אין לי פסנתר כרגע, ולא יהיה בשנים הקרובות. והמתנה הזו יקרה מידי. לא נעים לי לשים אותה ככה בצד.

אביגיל מביטה בי בסקרנות. כנראה רואה את ההתלבטות על פני. “שירי, את יכולה להתאמן כאן.” היא צודקת. ואחרי ל”ג בעומר זה כבר אפשרי בשבילי. ובכל אופן אני אומרת, מנצלת את ההזדמנות: “את הזמן ליד הפסנתר אני רוצה לתת לך, אביגיל. ו…” קשה לי כל כך לדחות את המתנה שלה, אבל אני לא מסוגלת לקבל אותה כרגע. “אני חושבת שכבי תשמח מאד בחוברת מוזיקה שמתאימה לה. בבקשה אביגיל, לכי קחי זיכוי מהחנות ואני אגיע איתך בלי נדר ביום ראשון בשביל לבחור בשבילה משהו מתאים”. היא נראית מאוכזבת, אבל לוקחת את החוברת.

“אני לא אספיק להתאמן, אביגיל. ואין לישם פסנתר, לצעריי.” אני אומרת שוב מתחננת שתבין ולא תפגע מהסירוב שלי. “אז אולי… כשאחזור?” היא מחייכת. עד שאחזור יעברו שנים יקרות. מי יודעת איפה כל אחת מאיתנו תהיה אז?

היא מכניסה את החוברת לשקית אטומה. ומקבלת בשמחה את הצעתי לנצל את הזמן הנותר ליד הפסנתר. אנו פוסעות אל החדר, ורגע לפני שאנו מגיעות, אני רוצה לנסות לסגור את הנושא הקודם. זה שבשלו מתנה יקרה וקצת מיותרת עומדת בינינו.

“אביגיל” אני אומרת בשקט. “תמר לא קשורה לכאן”. אביגיל מביטה בי בעניין.

“אם אפשר להאמין לכוכי, אז כנראה שנכון. תמר לא קשורה לכאן במיוחד אם היא לא בארץ.” היא אומרת.

“וממילא גם בתיה לא.” אני ממשיכה.

“מסקנה נחרצת” אומרת אביגיל בחיוך מתרשם.

“תחשבי על זה” אני מסבירה. “כשהתחלתי לעבוד אצל מוריה, אלישבע כבר היתה שם. הסיפור שלה יצא לדרך הרבה לפני שהגעתי. לא היתה לה שום דרך לדעת שאשתלב שם במערכת ביום מן הימים, אלא אם כן את סוברת שגם לחמותי יש בזה יד.”

“את צודקת.” היא אומרת.

“אז נניח לתמר, בינתיים, וננסה לבדוק כיוונים נוספים”. אביגיל מרימה גבות. אין לנו כיוונים נוספים כרגע ושתינו יודעות את זה.

“ו…תודה אביגיל. את עושה מעל ומעבר בשבילי.”

לתגובות כאן

הקונצ’רטו המדובר, למי שרוצה להבין כמה וירטואוזיות צריך בשבילו. הפסנתרן יהודי.

https://www.youtube.com/watch?v=I1Yoyz6_Los

[שירי 🙂]

פרק ע”ד

עמדתי בסמוך אל הפרוזדור היחיד המוביל אל המשרד, צופה דרך הזגוגית שממול בהשתקפות של המעלית. השעה היתה 7:00 בבוקר. הגעתי קצת לפני השומר שפותח בכל בוקר את בנין המשרדים הגדול, ומלבדי לא נכנס עדיין אף אחד לקומה.

שקט קר ממלא את הפרוזדור הרחב, מופרע מידי פעם על ידי רחש המעלית הנעה בין הקומות. אני מנסה לצמצם את נוכחותי עד כמה שאפשר מאחורי קיר קטן, בכל פעם שאני שומעת אותה. אם המעלית תעצור בקומה זו, אוכל לשמוע אותה נפתחת, ואם אהיה מספיק עירנית אוכל לשים לב לצעדים המתקרבים אל דלת הכניסה למשרד וגם לשמוע את תקתוקי ההקשה על הקודן.

עדיף שאשאר כרגע מוסתרת אם יש לי אופציה כזו. חצי שעה חלפה, המעלית עלתה וירדה, נעצרה ונסעה אך לא פתחה את דלתותיה אפילו פעם אחת בקומה. גופי הנטוע ללא תזוזה שיווע לחופש תנועה. כשהגיעה השעה שבע וחצי ועדיין הייתי לבדי, עזבתי את המארב שלא הצדיק את עצמו, ונכנסתי למשרד. צעדתי לאורך הפרוזדור, חולפת על פני חדרים ריקים ומצלמות אילמות.

מבט על לוח המודעות מסמר אותי. אף אחד לא נכנס הבוקר למשרד, אבל על הלוח תלוי פתק חדש. הוא לא היה כאן ביום חמישי כשיצאתי מהמשרד. עברתי בין כל החדרים ובדקתי זאת. ובהנחה שאף אחד לא ידע להתחבא מפני, העובדה שמישהו היה כאן ביום שישי או במוצאי שבת, ברורה לי.

אני מעתיקה את תוכן הפתק בלי לגעת בו, ומתכננת להיכנס למינדה מיד כשתגיע.

באופן צפוי או שלא, מינדה לא נרגעה עד ששיגרה לכולנו הודעה דחופה. וכך התאספנו כולנו באמצע הבוקר , והתבקשנו להעביר אליה כל מידע רלוונטי עד לסוף אותו היום. “אם זה לא יקרה, “היא אמרה,”נצטרך להיעזר במצלמות וגם להחליף את קוד הכניסה.” פניה החמורות הלחיצו את כולן, מלבדי. “לא יתכן שלמרות הבקשה המפורשת שלי, עדיין לוח המודעות משמש למטרות לא קשורות.” היא המשיכה, נועצת אישונים קשים בכל אחת ואחת מאיתנו. יכולתי לראות הבעות מגוונות על פני כולן. אך לרוב הן היו מסוג של ‘אפשר לחשוב’ ו’מה כבר יכול להיות’. אולי הן לא הבינו למה מינדה עושה עשק מפתקים סתמים, אבל לי הפריע משהו אחר. חדווה לא הגיעה היום למשרד, כך שאולי מי שהדברים מכוונים אליה לא שמעה אותם כלל. ואם כך, מילותיה של מינדה בוזבזו על האנשים הלא נכונים.

אבל אין לי דרך לדעת אם אני צודקת או לא, ומה שנותר לי כרגע זה לבדוק את הפתק הנוכחי ולחכות לשבוע הבא ולראות אם יגיע מסר חדש, או לא… מידי הרבה זמן.

אולי אנסה להרגיז אותה שוב?

אחרי הצהרים, ניגשתי לספריה מחפשת את יוזבד, חלק ראשון.

בעמוד 181 שורה 23 חיכה לי הציטוט הבא:

“… אבל למרות שאצבעותיו נותרו מוכשרות כשהיו, נראה היה כי יחד עם אישיותו התוססת והלהג המרובה, נעלם גם חלק משמעותי מכשרונו.” אני ממשיכה בלי יכולת לעצור את עצמי ומסיימת את העמוד: “היכולת להעניק אופי ואישיות ליצירותיו.”

אני יושבת על הכסא בספריה, אוחזת את ראשי בין שתי כפות ידי. הספר מתלבט קצת ואז נסגר בעצמו בקול חבטה רכה. בלי שום מבחן קיבלה אביגיל את אמוני המלא מחדש.

לא שיתפתי אותה בציורים, היא לא ראתה את ספר הציור שלי, ולא יודעת עליו כלל. גם את העובדה ששבתי לצייר אחרי שנים ארוכות היא לא יודעת. ובהנחה שאין לה דרך לקרוא מחשבות, קשה לי להרהר באפשרויות שנותרו.

אני פותחת שוב את הספר. תחילת הפסקה כל כך מתאימה לכל התהליך שעברתי. אם רק נחליף את רבקה במרים…

“רבקה עודדה אותו בכל לב…“אומרת שורה עשרים ושתים. אולי הייתי צריכה לכלול גם את סמל הכתר החוצץ בין הפסקאות במספר השורות? ואם כן…

אני לא יכולה לתת למחשבות שלי ללכת לשם. אבל רק מרים ראתה את הציורים. ואחרי השיחה איתה המשכתי לצייר על הספסל בגינה. יכול להיות שמי שעוקב אחרי ראה אותי שם? אבל הכל היה ריק שקט!

מבולבלת וטרודה החזרתי את הספר למקומו ובלי כל חשק, עליתי על האוטובוס לירושלים. הבטחתי לאביגיל שאבוא איתה לחנות כדי לחפש לכבי חוברת מוזיקה קלה ופרקטית.

ואחרי הכל, כשאנו הולכות ברחובות המחשיכים לכיוון התחנה, אני מספרת לאביגיל על המעקב הכושל שערכתי בבוקר, ועל הטיפול הנחרץ של מינדה. אבל על המסר האחרון שהגיע, אני לא מעיזה עדיין לדבר. הוא דוקר אותי.

“שירי” עוצרת אותי אביגיל.” אולי זה מעניין מי תולה את הפתקים האלו, אבל ברור לנו שהוא רק שליח. אז השאלה שאנחנו צריכות לשאול היא, מה רוצים ממך? או אולי… מה רוצים מחמותך? ולמה את מקבלת את המסרים ולא היא?”

אנחנו שותקות. אם חמותי היא הכתובת, למה אני מקבלת את המסרים? ואם אני היא הכתובת- למה חמותי ספגה את המכה?

“בכל מקרה, ברור לי, גם עדיין לא מצאנו לכך הוכחה,” אני אומרת לאט. “שמישהו הפיל עליה תיק שקרי בהצלחה רבה”.

“גם את קשורה, שירי.” היא אומרת ברכות. “הנה, גם אתם נאלצים לעזוב. לא שמעתי שאת נהנית מזה.”

“נכון, אני לא. אבל אף אחד לא היה יכול לדעת שדווקא אנחנו נצא בעקבותיהם.” אני אומרת. “מה שהיה – לא היה מכוון אלי, אביגיל. באותו זמן, בכל אופן”.

“ועכשיו כן.” מבינה אביגיל.

אני מהנהנת. “הפתקים האלו מיועדים אלי. היא מראה לי שהיא יודעת בדיוק מה אני עושה.”

“היא?”

“זאת אלישבע. אני בטוחה בזה.” אני אומרת.

“אז מה הקשר לכל המסרים שהגיעו קודם? ומה היא רוצה מחמותך?”

“אני לא יודעת”.

*

בערב ישבתי וציירתי את אלי. את הפנים הקטנות והמתוקות שכל התום והתמימות בהן. כאילו עדיין לא נגסו החיים והאתגרים בחיוכו המושלם.

תמשיך לחייך, מתוק שלי. אני אומרת לתמונה. ומתחילה לשרטט. מבנה פנים, מיקומים, עיניים, אף ופה קטנים.

נראה לי שאני מתקדמת, עד כמה שאני יכולה לבחון את עצמי.

מה שבטוח הוא שלפחות באתגר הזה, לפחות עד שאשלים את ציור הילדים, אינני צריכה להיאבק בהתנגדות. לאט לאט אני מגלה את הרוגע וההרפיה שנותן לי הציור, שני דברים שאני כל כך זקוקה להם בתקופה הזו. מלבדם יש גם את הסיפוק הכפול שאני חשה בסוף כל תרגול שכזה. גם מהתוצאה ובעיקר מהניצחון הקטן, על הקול הזה שקושר את כנפי היצירה שלי. וההישג הזה חשוב לי יותר מאי פעם.

הזמן עובר בלי שאני שמה לב. גם המחשבות גולשות, מדלגות כמעט באופן עצמאי ממדור למדור במוח העסוק שלי.

הייתי מרוכזת בציור העיניים. בדוגמת הקשתית שבעיני הדבש. “הפרטים הקטנים” אמרתי לעצמי. “הם כל כך משמעותיים. כל אחד מהם.” הפרטים הקטנים… הפרטים… מה פספסתי?

שמטתי את העיפרון, נותנת לו להתגלגל מהשולחן אל הרצפה. פתחתי את המחשב שעמד סגור בצידו השני של השולחן, ונכנסתי לחשבון שלי, מחפשת את ההודעה שהעבירה לי אביגיל. לחצתי על על כתובת המייל שהופיעה בראש ההודעה, מתחת לשלושת הנקודות. זו הכתובת דרכה קיבלה אתי את הכתבה הבעייתית. כתובת המייל של חמותי. אני שולחת אליה הודעה ריקה, ואז פותחת את תיבת הדואר של חמותי כדי לגלות שלא התקבלה כל הודעה.

אני מחפשת אותה לשווא. היא לא נמצאת לא בדואר הראשי, לא בספאם וגם לא בקידומי מכירות או בכל לשונית אחרת. האם מישהו מיירט את ההודעות איך שהוא? אני מנסה לשלוח הודעה מחמותי אלי, ואז להחזיר תשובה דרך ההודעה שהתקבלה. היא מופיעה שם מיד.

עם הבנה שמגיעה ברגע אחד, אני קולטת שיש רק פתרון אחד למצב הזה.

בלב הולם אני פותחת קובץ וורד ומעתיקה לתוכו את כתובות המייל. אחת- כתובת המייל של חמותי, שניה- כתובת המייל ממנה נשלח קובץ הכתבה המטעה.

אני משווה בין שתיהן. כמעט מפספסת שוב. שתי ספרות דומות הוחלפו.

מישהו יצר כתובת זהה כמעט לחלוטין לזו של חמותי. העניק לה זהות ופרופיל תואם, והשתמש בה כדי לשלוח דרכה כתבה שתסבך את חמותי.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

תיקון לחלק האחרון/ פרק ע”ד

הייתי מרוכזת בציור העיניים. בדוגמת הקשתית שבעיני הדבש. “הפרטים הקטנים” אמרתי לעצמי. “הם כל כך משמעותיים. כל אחד מהם.” הפרטים הקטנים… הפרטים… מה פספסתי?

שמטתי את העיפרון, נותנת לו להתגלגל מהשולחן אל הרצפה. פתחתי את המחשב שעמד סגור בצידו השני של השולחן, ונכנסתי לחשבון שלי, מחפשת את ההודעה שהעבירה לי אביגיל. לחצתי על על כתובת המייל שהופיעה בראש ההודעה, מתחת לשלושת הנקודות. זו הכתובת דרכה קיבלה אתי את הכתבה הבעייתית. כתובת המייל של חמותי. אני שולחת אליה הודעה ריקה, ואז פותחת את תיבת הדואר של חמותי כדי לגלות שלא התקבלה כל הודעה.

אני מחפשת אותה לשווא. היא לא נמצאת לא בדואר הראשי, לא בספאם וגם לא בקידומי מכירות או בכל לשונית אחרת. האם מישהו מיירט את ההודעות איך שהוא? אני מנסה לשלוח הודעה מחמותי אלי, ואז להחזיר תשובה דרך ההודעה שהתקבלה. היא מופיעה שם מיד.

עם הבנה שמגיעה ברגע אחד, אני קולטת שיש רק פתרון אחד למצב הזה.

בלב הולם אני פותחת קובץ וורד ומעתיקה לתוכו את כתובות המייל. אחת- כתובת המייל של חמותי, שניה- כתובת המייל ממנה נשלח קובץ הכתבה המטעה.

אני מתבוננת בהן. הכל נראה אותו הדבר. עוברת אות אות. אס. אייצ’. תחילת שמה של חמותי, שפרה. נקודה. אל. אפס. חמש. שתיים. וחצי ממספר הטלפון שלה. בוהה בהן בתסכול, הכל נראה אותו דבר, אז למה הדואר לא מתקבל דרכה?

חוזרת לציור, ומרימה את העפרון. כעת התנועות שלי פזורות ומהססות. אני חושבת מה עוד יכול להיות. אולי יש תווים זהים? למשל אפס ו-O? הן לא נראות אותו הדבר. אבל שווה לבדוק בכל אופן.

חוזרת שוב למסמך,מסמנת את שתי שורות הכתובת, ולוחצת על F10. כעת האותיות התחלפו למקבילותיהן העבריות על המקלדת.

אני עוברת בין שתי הכתובות, זה לא מה שחשבתי. האפס הוא באמת אפס ולא O גדולה. אבל משהו אחר קרה. ה-L, תחילת שם משפחתינו, שנכתבת במקור כאות קטנה, מתחפשת בכתובת השניה ל-i גדולה. מה שיצר תווים שנראים ממש אותו הדבר.

בהלם אני מתבוננת במסך, הופכת שוב ושוב את האותיות ויודעת בודאות שמישהו יצר כתובת זהה כמעט לחלוטין לזו של חמותי. העניק לה זהות ופרופיל תואם, והשתמש בה כדי לשלוח כתבה שסיבכה את כולנו.

[שירי 🙂]

פרק ע”ה

מזל שיש חיוג מקוצר בטלפון. אחרת, איך הייתי מצליחה להתקשר עכשיו? הידיים שלי רועדות. בעצם, כולי רועדת.

“אמא?”

“איך את יודעת שאנחנו מתגעגעים?” אני צוחקת. לא עברה שעה מאז שוחחנו ארוכות.

“אמא, תקשיבי!” אני מנסה להרגיע את קולי. “את יכולה לפתוח את המייל שהעברתי אליך ?” הקול שלי מלחיץ אותה. “מה קרה, שירי? הלב שלי דופק!” יש על מה.

“סליחה אמא, עליתי על משהו… אני חייבת לוודא איתך שאני לא מדמיינת”. אני מסבירה את ההתרגשות שלי.

היא פותחת. כעת היא יכולה לראות את היסטוריית ההעברות של ההודעה. “אמא, בשביל להבין מה קורה פה, צריך להעתיק את הכתובת שמופיעה בהודעה, ןלהדביק אותה בוורד או בהודעה חדשה, וצריך להעתיק גם את הכתובת המקורית שלך”. אני מחכה לה בלי סבלנות. והיא מצידה,מספרת לי על כל שלב שמתבצע.

“יש לך לנגובר על המחשב?” אני מוודאת. אמנם חמותי כבר לא עובדת עם טקסטים, אבל מי שהתרגל לתוכנה שמתקנת ומחליפה טקסטים שהוקלדו בטעות בשפה אחרת, לא יכול בלעדיה.

“יש לי” היא מאשרת. “אז…” אני אומרת במתח. “סמני את שתי הכתובות, ולחצי על F10. ” שקט מעבר לקו. היא לוחצת ומתבוננת בתוצאה.

“וואו, שירי! מה קורה כאן!” אני מחייכת לעצמי, נותנת לה להתרגש כמוני מהתגלית שהופכת את כל המצב למשהו אחר לגמרי.

“אז יש פה סיפור עם מתחזה.” היא אומרת. “מישהו שהיה לו מאד חשוב לנטרל אותי.”

אני שותקת. ברור שהמעשה הזה היה מכוון נגדה, אבל למה אני מרגישה שאני הייתי הכתובת המקורית והיא נפלה בה רק בטעות?

למזלי, חמותי לא מבררת מהן מחשבותי, ורק מבקשת. “שירי, בינתיים אל תעשי שום דבר עם המידע הזה. אני רוצה להעביר את הטיפול לאנשי מקצוע שעוסקים בדברים מהסוג הזה. אני סומכת עליך שלא תספרי לאף אחד את מה שגילית.” אני מאשרת. ברור.

“ו…שירי? אין לי איך להודות לך, זהו צעד משמעותי. תודה יקרה”. היא נפרדת בחום.

מזמן לא ישנתי כל כך רגוע, כמו בלילה הזה. ולא שהיו לי שאלות. אבל סוף סוף חידה אחת ומשמעותית מאד הגיעה למקום בו נראה שהפתרון קרוב.

*

“אסרטיביות היא לא נוקשות, עקשנות או חוסר שיתוף פעולה.” מסבירה לי מרים בנחת. “אלא בסך הכל דרך להעביר את העמדה שלך בביטחון ומתוך אמונה שכך צריך להיות.” אני מקשיבה בריכוז, יודעת שאסרטיביות היא אחד הדברים שאין לי. האם אוכל ללמוד אותה היום?

“במקומות בהם הבחירה נמצאת בידיים שלך, יש לך זכות מלאה לשמור עליה לטובת הנוחות וההעדפה האישית. ובמיוחד למול אלו המנסים להזיז אותך משם רק בשבילם. בעצם, זו לא זכות אלא חובה פשוטה לעצמך, למענך”.

אני משפילה עיניים. כל כך הרבה פעמים ויתרתי על הנוחות שלי בלי שהיתה סיבה. רק בגלל שלא הרגשתי מסוגלת לעמוד מול האדם העצמתי שמולי. מי אני שאתנגד?

“אם קשה לך שנעבוד על סיטואציה שהתרחשה מול אלישבע, ” היא קוטעת את מחשבותי, ” אז ניקח דמות אחרת. מישהי שהרגשת קושי לעמוד מולה ולהבהיר את העמדה שלך בצורה ברורהה ובטוחה”. היא מציעה ומחכה לי.

“חדווה” אני אומרת אחרי מחשבה קלה.

“טוב. חדווה. מהו הדבר שהכי קשה לך בתקשורת מולה?” שואלת מרים, ומתמקמת בנוחות על הספה. אני כנראה הולכת לספק לה הצגה טובה.

“היא צינית.” אני עונה. “מתייחסת אלי כמו למתבגרת סנובית.” מרים צוחקת.

“אני לא חברתית שם, בעבודה. היא צודקת” אני מדגישה במבוכה.

“זכותך להגדיר את הגבולות החברתיים שלך במסגרת העבודה.” אומרת מרים בפשטות.

“זכותי”. אני מחייכת.

“אז בואי תגדירי אותם לעצמך, שירי.” היא מעודדת. “זאת התפיסה שתנהל אותך כשתצטרכי להגיב.”

“אההמ… באתי לעבוד, ואני ממוקדת במטרה שלי.” אני אומרת בהיסוס.

“את יכולה להיות לגמרי בטוחה בזה?” היא מבררת, “תחושת הבטחון משמעותית מאד בשביל השדר התת קרקעי שאנחנו מעבירים לסביבה.” היא מסבירה.

אני מאשרת.

“נהדר. עכשיו, החזיקי את האמירה הזאת בראש, וננסה לפגוש את חדווה בזמן שהיא אומרת לך משהו שגורם לך להתכווץ. מוכנה?”

אני חוששת. “היא זריזת לשון! עוד לא אתחיל לחשוב מה לענות לה, והיא כבר תמצא משהו נוסף לעקוץ איתו.”

מרים מחייכת. “בואי ננסה ליצור בנק של משפטים סתמיים שיכולים לסתום כל חור.” היא אומרת. “אבל שימי לב! לא תהיה בהם התנצלות, לא וויכוח ולא התגוננות. כל אלו הם דלק להמשך המתקפה.”

“מורכב.” אני חושבת. “לא להתנצל, לא להתווכח, לא להתגונן…”

“נסי” מעודדת אותי מרים. “חשוב שהניסוחים יבואו מתוכך.”

“כשנשב יום אחד על כוס קפה, נדבר על זה” אני אומרת. בדרך כלל אני פוגשת את חדווה במטבחון.

מרים צוחקת. “זה טוב. צריך עוד כמה ערכות להחלפה.”

“אההמ…” אני מנסה לנסח משהו. גבותיה של מרים מתרוממות באזהרה. אני צריכה להיות בטוחה בעצמי ולא לגמגם.

“הייתי שמחה ל…” אני מתחילה. אבל מרים עוצרת אותי עם אצבעה. “לא מתנצלים. אין לך על מה. זכותך להגיע לעבודה בשביל לעבוד!” היא אומרת בענייניות.

“אבל…”

“גם לא מתווכחים” צוחקת מרים. “את יכולה להיות אדיבה, אבל עם זאת עניינית. תגובות ענייניות ורגועות גורמות להם לאבד את זה.” היא מסבירה.

“אני שומעת מה שאת אומרת, חדווה. אני אחשוב על זה” אני אומרת לבסוף.

“מתי בדיוק? תחזירי לי תשובה דרך המזכירה שלך?” מרים נכנסת לתפקיד של חדווה.

“אם זה חשוב לך, אדאג לשליח על הבית” אני עונה.

“זה לא חשוב לי, מאיפה לקחת את זה?” אומרת מרים, ומפחידה אותי קצת.

“אם ככה, מעולה. יום טוב לך.” אני פוטרת אותה.

“מעולה שירי. ממש מעולה. החזרת תשובות ענייניות בלי להתרגש, מה שהשאיר את השליטה אצלך”.

“אבל מרים, זה כל כך לא אני”. אני אומרת בתסכול. “אני צריכה פשטות בתקשורת שלי, בלי תחכומים ועורמות”.

“לב טהור וזך.” אומרת מרים בחום. “אבל כבר כתוב שבשעת הצורך יש לענות לאדם כאיוולתו וכעקשנותו. וזה אומר, שההתמודדות עם אנשים מסוג זה היתה קיימת מאז ומעולם.” היא מסבירה. “מותר לך”.

אני שותקת, חושבת על הדברים. אם זה מה שיוכל לעזור לי בשביל הפעם הבאה שלא תבוא- אני מוכנה לנסות.

“עוד דמות, שירי.”

אני מנסה לחשוב, ואז בוחרת בדינה. חברה לעבודה שיושבת בחדר שלידי. “היא נוטה להפיל עלי משימות שלא נוח לי לעשות.” זה אמנם לא קרה מזמן, אבל בהחלט יכול לקרות.

“קדימה,” אומרת מרים. “מה היא ביקשה ממך הפעם?”

“לארגן את הכיבוד למסיבה כל שהיא במערכת.” לא באמת קורה אצלנו, אבל לצורך העניין נניח שכן. כיבוד הוא הדבר האחרון שמעניין אותי, וארגון-עוד פחות.

“ומה את עונה לה?”

“אני מסרבת. אבל מרים, אני רוצה להסביר לה מה עומד מאחורי הסירוב שלי”.

“אדרבה, בואי ננסה. אני אכנס לתפקיד שלה”. היא קורצת לי.

“יש לי המון משימות היום, אני לא יכולה להספיק גם את זה.” אני מסרבת.

“זה לא דחוף לעכשיו, את יכולה לעשות את זה גם אחרי העבודה או מחר בבוקר” עונה מרים.

“אני מעדיפה שלא. משימות כאלו לוקחות הרבה יותר זמן ממה שזה נראה”. מה שנכון.

“שירי, זה ידרוש ממך בסך הכל להעביר רשימה בין הבנות!”

“ואם אני לא רוצה?” אני מנסה לנפח שריר קטן.

“מה אכפת לך? מאד חשוב לתרום ולהיות מעורבים. כל אחת עושה את זה בתור שלה!”

אני מתבוננת במרים. כנראה שבשלב כזה, הייתי נשברת ולוקחת את המשימה על עצמי ומרגישה רע שנכנעתי.

מרים מהנהנת בהבנה.

“ננסה את הדרך השניה?” היא מציעה ברגישות.

ננסה.

אני: “דינה, אין לי אפשרות לקחת חלק בארגון”.

היא “אז מי יעשה את זה? שירי, זה ממש חשוב!”

אני, מצנזרת בכוח את ההתנצלות ועונה: “אין לי אפשרות”

היא:”רק צריך לעבור עם הרשימה בין הבנות, מה אכפת לך!”

אני: “אין לי אפשרות, דינה. אני מקווה שתסתדרי בדרך אחרת.”

היא: “פניתי אליך כי אני יודעת שאת טובה בזה!”

אני: “אין לי אפשרות דינה. אמרתי, והתשובה לא השתנתה”

היא: “איזו אטימות! מה כבר ביקשתי??”

אני: “ביקשת דבר שהוא לא אפשרי מבחינתי. זה הכל”.

מרים מוחאת כפיים ומצחיקה אותי.

“אבל מה היא חושבת עלי עכשיו?” אני שואלת בחוסר נוחות.

“זאת לא השאלה”. אומרת מרים ברוך, ומסבירה. “השאלה היא, מה היא חשבה קודם?”

“שאפשר להפיל עלי משימות ושאני אעבוד בשבילה אם ארצה ואם לא”. אני אומרת, מרגישה את המרמור שהצטבר מכל הפעמים הקודמות שאולצתי להענות לה.

“נכון. ומה היא חושבת עכשיו?”

אני שותקת. הרי זאת השאלה…

“היא הבינה שאין מה לפנות אליך בנושא. ולכן, או שבפעם הבאה היא לא תנסה בכלל, או שהיא תנסה אבל לא תלחץ עליך יותר מידי. כי היא יודעת עכשיו ששום דבר לא יזיז אותך מהגבול שהצבת” היא שותקת, נותנת לי לעכל.

“על דברים אחרים שהיא חושבת, אין לנו שליטה. וזה גם לא מעניין”. היא מסיימת בלחש.

לא מעניין בכלל.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”ו

רק כשיצאתי ממרים נזכרתי שהיא לא שאלה אותי על שיעורי הבית משבוע שעבר, על השאלה שלא הספקתי אפילו להרהר בה. מי מאשים אותי, ובמה?

היא אמנם שאלה על הציורים והתפעלה מהפורטרטים החדשים בכנות, אבל לשאלה שנותרה באוויר שבוע שלם, היא לא התייחסה. אולי ההתעלמות שלה היתה מכוונת?

אחרי השיחה שלנו היום, הבנתי שהרבה מהאשמה מופנית ממני כלפי. וזה בולט כל כך אחרי הסימולציה של דינה. כי הרי אם אני נכנעת נגד רצוני לבקשות ודרישות,, אין לי אלא להאשים את עצמי על כך שלא עמדתי על דעתי.

בכל מקרה אני מרגישה עכשיו הרבה יותר מודעת ורגועה. כאילו רק מכשול קטן עמד בפני ההבנה הזאת, וכעת הכל בעזרת ד’ הולך להיות הרבה יותר קל. לא שאני חושבת שסימולציה בתנאי המעבדה של מרים יכולה להשתוות לסיטואציה אמיתית מהחיים. ולא שאני חושבת שזהו הפתרון היחיד או שהוא כבר בידיים שלי, אבל כן יש לי אפשרות לחשוב, להתכונן ולהתאמן. בקיצור, המוח שלי הולך להיות עסוק.

כאילו שחסר לו במה.

עדיין לא חשבתי איך לעורר את אלישבע לשלוח מסרים נוספים כדי לבדוק אם האסיפה של מינדה פעלה משהו. ואין לי כרגע שום רעיון כזה.

כשנכנסתי לבית החשוך, אחרי בדיקה זהירה שהפכה לרוטינה מאז הפתק שהצהיר על מעקב שוטף, היו לי כמה תוכניות בראש למלא את הערב הזה.

תחילה שוחחתי עם חמותי. היא עדכנה אותי שאיש מקצוע בודק את הנושא, והם מתלבטים אם לערב שוב את אתי כדי לבדוק דרך החשבון שלה את ההודעה שהתקבלה. “אני לא מאמינה שמי שפתח את כתובת המייל הזה לא הסתיר טוב טוב את העקבות שלו. ולכן, כל עוד אנחנו לא יודעים אם אתי איתנו או לא, אנו מעדיפים לשמור את המידע הזה חסוי גם ממנה.” היא הסבירה.

“אהה” אני אומרת, נזכרת בתגובות הלא נחמדות של אתי, ובדרך הארוכה שעברנו עד שאביגיל השיגה שיתוף פעולה ממנה. מעניין אם יש סיבות לכך שהיא לא התלהבה כשפניתי אליה. אני לא רוצה לחשוד בה, אבל בשלב הזה זהירות היא לא דבר מיותר.

אני פותחת שוב את תיבת המייל של חמותי, ועורכת חיפוש על הכתובת של אתי. יש להן התכתבויות עשירות, לה ולחמותי. אני כמובן לא מרגישה בנוח לפתוח ולקרוא בלי רשות, אבל תיעוד ההתכתבות שמתפרש על כמה שנים טובות, גורם לי לפקפק עוד בסיכוי שאתי נתנה יד להתחזות הזו בלי לדווח לאף אחד. ועם כל זאת, את מחשבותי אני שומרת לעצמי. טוב שמישהו אחר לקח אליו את המושכות.

בהקלה אני סוגרת את המחשב, ומושכת אלי את ספר הציורים. פותחת דף חדש ותוהה על מה להתאמן הערב.

*

עוד לא הספקתי להניח את התיק במקומו, וקול צעדים כמעט בלתי נשמעים נע בפרוזדור הקטן והגיע לאזני. בדממה, יצאתי מהחדר מתגנבת בלי קול למקום בו שדה הראיה איפשר לי קצת יותר, מגלה בהפתעה גמורה את חלי עומדת ליד הלוח כשגבה אלי.

חלי היא צעירונת שאין לי מושג אפילו מהו תפקידה במערכת. מעולם לא שוחחתי איתה מלבד ברכת שלום חטופה באסיפות או במטבחון, שאין מי שלא מבקר בו.

שני צעדים, ואני עומדת מאחוריה. “מה את חושבת שאת עושה?” הקפצתי אותה. זה המתח וההפתעה שהדריכו אותי. ואני מצטערת מיד על כך שלא חשבתי עוד קצתלפני שפניתי אליה בצורה כזו.

“אני… מנקה את הלוח”. היא אומרת מבולבלת.

“הוא היה נקי עד לפני חמש דקות.” אני מציינת ולא מורידה את עיני ממנה.

היא מנופפת בדף כרומו מרובע. “כנראה לא ראית טוב”.

בתנועה מהירה אני לוקחת ממנה את הדף, פרסומת לחדר כושר, והופכת אותו. פתק מאורך מוצמד אליו מאחור בעזרת רצועת נייר בודדת.

“מי שלח אותך?” אני שואלת, מנתקת את הפתק הקטן ומחזירה לה את הפלייר המיותר בהחלט.

היא שותקת, מתבוננת בי במבט לכוד וחסר אונים.

“אני יודעת שאת לא רוצה או לא יכולה לגלות לי” אני מרככת את קולי. “אבל הביני. מינדה מעורבת, אם שמעת אותה באסיפה כשהיא הזהירה אותנו שלא לתלות שום דבר על לוח המודעות הזה”. היא מחווירה. אני באמת לא זוכרת שראיתי אותה באסיפה ההיא מלפני יומיים, ובכל זאת אני ממשיכה. “אם לא תספרי לי מי מפעיל אותך, אני אצטרך לדווח למינדה על זה.”

לחצתי חזק מידי. היא נסוגה צעד אחד אחורה, ונשענת בחולשה על הקיר, פניה מבועתות.

“בואי” אני מובילה אותה לחדרי, מושיבה אותה על הכיסא הבודד, שלי, ועומדת לצידה, ממתינה.

“אני אפילו לא יודעת מי זה” היא אומרת מעבירה יד על מצח מיוזע. “מעטפה מחכה לי בתיבת הדואר שלי עם הוראות ברורות. ו…כסף”. היא מסיימת בלחש.

כסף?

“אין לי דרך אפילו לתקשר או להבין יותר ממה שכתוב לי בדף ההוראות המצורף” היא מסבירה.

“אבל גם להם אין דרך לדעת אם את מבצעת את ההוראות או לא.” אני אומרת.

“כנראה שיש. התשלום עולה בכל פעם שאני תולה אותו והפתק מגיע ליעדו.” היא אומרת וגורמת לתדהמה שלי להגיע לשיא חדש.

“אני אישה יקרה”. אני ממלמלת. לראשונה עולה חיוך קטן על פניה והיא מגחכת.

“אבל מה קורה כשאני מורידה את הפתק מוקדם בבוקר לפני שבכלל מישהו שם לב שהוא נתלה?”

חלי מושכת בכתפיה.

“בואי ננסה משהו” אני אומרת לאט תוך כדי מחשבה. “בפעם הבאה , הביאי את הפתק ישירות אלי, בלי לתלות אותו, ועדכני אותי אם התשלום שיגיע לאחר מכן, עלה.”

היא מהנהנת ונראית רגועה יותר. “אני מתנצלת” היא אומרת וקמה מהכיסא. “לא ידעתי שכל זה מכוון אליך”.

“זה בסדר. לא אכפת לי שתרוקני את הכיס שלה.”. אני מחזירה לה גיחוך. “רק כדאי שתוודאי שהכסף שהיא נותנת לך, לא מזויף”.

עיניה הקמות ליוו אותי כל אותו הבוקר.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”ז

במקום לפתוח מחשב ולהתחיל את היום, ישבתי ובהיתי בפתק שבידי. “שינדאנו, ד. נויגרשל, 450, 9-11”. הוא לא אומר לי כלום כרגע. אני לא מכירה את הספר הזה, אז אין לי כיוון מחשבה בקשר לתוכן המסר. אני סקרנית, תוהה אם הוא מכיל רמז שיספר לי מה עצבן את אלישבע עד כדי כך שהיא טרחה לשלוח פתק באמצע השבוע, מה שעזר לי לתפוס את השליחה שלה.

אצטרך להישאר סקרנית לפחות עד מחר, כי הספריה סגורה היום. או שאולי אנסה לבקש מאביגיל עזרה? אולי יש לה את הספר והיא תוכל לעזור לי לדעת מה כתוב בו עוד היום? מצד שני, אם הפתק ידבר על הכתובת המזויפת שחשפתי השבוע, אהיה בבעיה… אני לא יכולה לשתף אף אחד בתגלית הזו ומכל הסיבות שבעולם.

מצד שלישי, עלי לסיים עם השיחה הלא נעימה הזו במקום להתחמק ממנה כל הזמן. אני מביטה בשעון. השעה קצת לפני שמונה. אינני יודעת באיזו שעה יוצאת אביגיל מהבית, אבל אולי כדאי שאחכה עוד קצת לפני שאני מתקשרת.

אני פותחת את המחשב ומדפיסה כמה חומרים דחופים, ואז מחליטה שהשעה סבירה בהחלט בשביל לנסות לתפוס את אביגיל לשיחה קצרה.

“אביגיל?” המולה רצינית מטשטשת את קולה של אביגיל. “איפה את? בשוק?” אביגיל צוחקת. “אני תכף יורדת מהאוטובוס. מה קורה, שירי? מזמן לא דיברנו!”. מזמן היה ביום ראשון השבוע. באמת היתה התפתחות משמעותית מאז, אבל מה לעשות שאת כל מה שקשור לחמותי אני צריכה לצנזר?

“הבוקר הגיע פתק חדש”. אני מודיעה לה בלי הקדמות מיותרות.

“היום? יום שלישי היום, מה הקשר?” היא שואלת ואז מציינת בפליאה: “את נשמעת שמחה, זה… נכון?” אני צוחקת. “מאושרת. תפסתי את השליחה האומללה בשעת מעשה”.

“מה??” היא כמעט צועקת.

“כנראה שהרגזתי אותה מאד בשבוע שעבר” אני מציינת, חוששת קצת מהשאלה הבאה, ולכן שואלת מיד. “אביגיל, הספריה שאני נעזרת בה תמיד סגורה היום… אולי לך יש את הספר ‘שינדאנו’?”

“אני אבדוק, שירי. ואם לא, יתכן ואצלנו הספריה פתוחה, אשמח לעזור לך.” היא עונה מיד.

“תודה אביגיל”. אני חותרת לסיום, דוחה שוב את הקץ. אבל אביגיל עדיין לא הגיעה לגן, וכן חשוב לה להבין עוד כמה דברים. “אבל מה עשית, באמת, שהצדיק כזה סיכון, שירי?” היא שואלת.

הנה זה הגיע.

“נדבר על זה מחר, או אחרי העבודה?” אני מציעה בזהירות.

אני מרגישה רע שאני מבקשת עזרה וזורקת הבטחה בלי כיסוי, אבל חשוב לי לנהל את השיחה הזו ברוגע, ואין לי אותו עכשיו על רקע המשרד, המחשב והחומרים המודפסים שמקשטים לי את השולחן.

אביגיל מקבלת את ההצעה שלי בטבעיות, ומסיימת את השיחה. אני מביטה בשעון. כבר שמונה וחצי. אצטרך לצאת מאוחר יותר היום כדי להשלים את השעה שאבדה. במחשבה שניה, המחיר משתלם לדעתי.

לקראת ערב, אביגיל מעדכנת אותי שהיא לא מצאה את הספר בכל הרדיוס הקרוב לביתה. התיאורים שלה בקשר לשרשרת החיפושים שהיא הספיקה להפעיל מאז שחזרה מהעבודה, מצחיקים אותי. את שתינו.

“ואז שלחתי את כבי לספריה שבשכונה הסמוכה, ו…גם שם הספר מושאל!” היא מסיימת, ונאנחת.

“עשית המון, אביגיל. מעל ומעבר”. אני מודה לה. “מחר אלך לספריה בתקווה שאמצא אותו”. לוקחת נשימה עמוקה. “ובקשר למה שקרה, אנסה להסביר לך איפה זה עומד”. שתיקה עונה לי. ההקשבה היקרה של אביגיל.

“באמת יש התפתחות משמעותית, והיא כרגע נבדקת על ידי אנשי מקצוע”. אני אומרת בזהירות. “בגלל הרגישות של הדברים, אני לא יכולה לפרט אפילו שאני מאד רוצה לשתף אותך”. הקו עדיין שותק.

“אביגיל?”

“אני כאן, שירי. כל כך שמחה לשמוע!” היא שותקת לרגע, ואני נדרכת. “בהחלט מובן שצריך לשמור על זהירות במיוחד לאור העובדה שאין לנו מושג באיזה אופן עוקבים אחריך. או…” היא מעלה אפשרות, “שמצאת רמזים גם לזה.”

“לא, לצערי לא.” אני אומרת בתחושה מעורבת.”כל מה שקשור אלי, אני מספרת לך, אביגיל. זה רק העניין של חמותי שעבר לידיים אחרות.” היא מהמהמת, מבינה.

“ואין קשר בין הדברים?” היא שואלת. הרי דיברנו על כך מספר פעמים. ותמיד הגענו לאין מוצא.

“אני בטוחה שיש קשר.” אני אומרת לה. “אבל הבעיה היא שחמותי לא יודעת את זה.”

“אשת סוד” צוחקת אביגיל ולא מפרטת למי משלושתינו היא מתכוונת. לאחר שאני בטוחה שאביגיל בסדר עם המידע החלקי, אני מסיימת את השיחה.

יושבת על הספה ומנסה לחשוב ולקשור חלקים זה לזה. מחשבות על היום הזה מהבהבות בי הבזקים של תובנות. מסכנה חלי… איך הבהלתי אותה. היא כזאת עדינה! כנראה שמישהו ידע זאת ודווקא לכן בחר בה לתפקיד המוזר הזה.

מי שעוקב אחרי יודע דרך המעשים שלי אם קראתי את הפתקים או לא. אבל איך? איך אפשר לדעת? באנחה אני מוציאה את הפתקים האחרונים, ופורשת אותם לפני.

חיפוש מסמכים, טלפונים לאתי, איום הקשור למעקב, הציורים… האם הרצף של כל אלו קשור אחד לשני?

פותחת את המחשב, מדפדפת בלי מטרה הלוך ושוב בין המיילים. לא מבינה כלום. מחשבותי מתעייפות בתוך ראשי הכבד.

אני חוזרת לספה, מתכרבלת בשמיכה ומנסה לנוח ולרענן את המחשבות.

כנראה שנרדמתי.

פתאום ראיתי את עצמי במרוץ אל האין סוף. שתינו תפסנו בחבל ארוך ועבה שהיה מתוח בעזרת יתדות ענקיות אל צלע ההר הקפוא. כל יתד נעצה לתוך השלג שלט הדומה בצורתו לפתקים הפרוסים על השולחן. היה קר. קר מאד. רוח מקפיאה הרעידה אותי. הייתי מרוכזת בלהתקדם, אבל לא הצלחתי. אלישבע משכה בחבל והתקדמה , טסה מיתד ליתד בלי להביט לאחור, תוך שהיא תולשת את השלטים. הם עפו עלי, חבטו בי. כמה שניסיתי להשתחרר מהם ולהתקדם, לא הצלחתי. רגלי נעו במקום כבולות. הסתכלתי למעלה לכיוון הפסגה. היא היתה מכוסה בעננים לבנים וצמריריים שערפלו לגמרי את צורת ראש ההר.

פתאום הבנתי וחדלתי להיאבק. לא היתה שום פסגה. רק ערמת עננים שלא יכולים להחזיק שום משקל. אלישבע המשיכה להתקדם במהירות לא טבעית, מדביקה את המטרים האחרונים.

“אליש!!” צעקתי.

“מה??” היא נעצרה, חייכה חיוך ענק של דמות חסרת פנים ושחררה בבת אחת את החבל מהיתד שלפניה, גורמת לי להידרדר אחורה. אחזתי בחבל בחזקה, אני חייבת לומר לה משהו לפני ש…

“הבטחת לי שתעשי לי שלום כשתגיעי לראש ההר!” צעקתי שוב, מנסה לייצב את עצמי למרות טלטלות החבל.

“מה את רוצה לומר בזה?” היא צועקת בחזרה, מושכת את החבל בפראות. ידעתי מה היא הולכת לעשות, אבל כבר לא היה אכפת לי.

“שני דברים” יריתי את המילים בחיפזון, אין לי זמן. “אחד- אין לך לאן להתקדם. שתיים- את הולכת להתרסק!” היא הביטה בי המומה ואז שחררה את החבל באחת, גורמת לי לאבד לגמרי את שיווי המשקל שלי ואת האחיזה בחבל.

רגע לפני שצנחתי לתהום, הספקתי לראות אותה עושה את הצעד האחרון ונעלמת בתוך ענן.

לעולם לא אדע מי משתינו צרחה בחלום הזה.

התעוררתי מתנשמת על הספה, מגלה שהשמיכה החליקה לרצפה והשאירה אותי רועדת מקור ומפחד סתום. בעיניים עצומות נסיתי להבין את החלום.

אלישבע דוהרת לראש ההר. היא רוצה להגיע לשם, היא רוצה שאני לא. היא תעשה הכל כדי לגרום לי להתרסק. השלטים, הפתקים. יש לכל זה מטרה ברורה להוביל אותי למקום מסוים. אבל מהו?

אני מביטה על המחשב, ומשהו מטריד אותי. כמה זמן ישנתי? אין לי מושג. אבל המחשב מוגדר לעבור למצב שינה אחרי עשר דקות ללא פעילות.

בעוד אני מנסה לחשב מתי עברתי לספה, נכבה לפתע המסך.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”ח

בתנועה מהירה אני סוגרת את המחשב ומנתקת אותו מהחיבור לרשת.

המילים זוחלות לי לתוך התודעה כמו אלפי נמלים קטנות, אדומות ועוקצניות. מישהו מחובר למחשב שלי! מי שעוקב אחרי עושה זאת דרך המחשב!

אבל… איך זה קרה? יכול להיות שאלישבע עדיין מחוברת עם תוכנת השליטה מאז שנכנסה לעזור לי וזה המקור לכל הבעיות? שלוש שנים היא פשוט עוקבת אחרי ומחפשת איך להציק לי?

אני כל כך מבולבלת! חוזרת לספה מתכרבלת שוב בשמיכה, תוקעת עיניים במחשב הסגור שעל השולחן ומנסה להרגיע את הקור שמשקשק את כולי. כבר קיץ, וקר לי כל כך. ומבלבל. ואני לא מצליחה לתפוס את קצה החוט הראשון כדי להבין מה קורה פה.

אני מותחת יד ומדליקה את האור במנורת האהיל, אולי האור הרך יצליח להצליל את המחשבות המסובכות שלי. זה לא עוזר. עטופה בשמיכה אני הולכת למזוג לי כוס מים.

חוזרת לספה רגועה קצת יותר. ממש טיפונת, אבל אולי מספיק כדי להזיז את גלגלי המוח. קשה לחשוב לבד. ההיגיון של אביגיל כל כך חסר לי, אבל מאוחר עכשיו, אז אני מנסה להתחיל להרכיב את הפאזל איכשהו. מהאמצע, מהפינות… העיקר לשים לפחות חלק אחד במקום.

אז אני מתחילה מההנחה שאלישבע התחברה אלי באותו ערב בשביל לעזור לי. כשניתקתי את השיחה כשחיים צרח, היא כנראה נשארה מחוברת והגדירה עוד כמה דברים מחוץ לעיני.

היא לקחה סיכון בכך שהסתמכה על כך שהלכתי לטפל בחיים ושלא נשארתי ליד המחשב כדי לוודא שהיא מתנתקת. ואז מה? היא השתלטה על המחשב מפעם לפעם כדי לבדוק מה קורה? האם היא העתיקה את הקודים ונכנסה לחשבונות המייל שלנו? איך לא שמנו לב? איך לא קיבלנו התראות לחשבונות גיבוי? את הנקודה הזו רק טכנאי יכול לברר בשבילי.

מצד שני ברור לי שהיא שאבה מידע דרך המייל. זה גם מתחבר באופן ישיר עם האמירות שלה: “מעניין מה את ומוריה מדברות עלי מאחורי הגב”. היא אמרה את זה כמה פעמים בתקופה האחרונה לפני שנפרדנו. היא הרי לא מצאה כלום בהתכתבויות שלי עם מוריה, כי את השיחות שעסקו בה ערכתי עם מוריה רק בטלפון.

ואז מה קרה? אחרי כמה חודשים חזר המחשב לחמותי. אבל אלישבע לא ידעה זאת. היא אולי חשבה שנכנסתי לעבודה חדשה? אולי חמותי בכלל לא השתמשה במחשב הזה? הרי היא קבלה מחשב אחר מהעבודה.
יכול להיות שהמחשב שכב רדום תקופה ארוכה לפני שמישהו הדליק אותו.

אני רושמת לעצמי לברר מול חמותי את הנקודה הזו.

ועם המחשבה הזו אני נרדמת.

בבוקר, אני קמה עייפה כאילו לא ישנתי. מתארגנת לעבודה וצוחקת על עצמי על המבטים החשדניים שאני שולחת למחשב. כאילו שהוא יכול להיות עצמאי ולעשות משהו לבד.

בצהרים, אחרי יום עייף אני ניגשת לספריה ולשם שינוי מוצאת שם את הספר בקלות. זה חסד שאני לא צריכה לבזבז זמן על חיפושים נוספים. יום ארוך לפני. לפני הלימודים אני רוצה להספיק לשוחח עם אביגיל ולהתייעץ איתה מה לעשות.

מדפדפת בלי סבלנות לעמוד 450 . סופרת בזהירות שמונה שורות ובשורה התשיעית אני קוראת: ‘הטכנאי המהם:”רק אל תשכח שאת הטכנולוגיה של השנים האחרונות הוא כבר לא מכיר. יש לנו נקודת יתרון. לא אמרנו את המילה האחרונה”.’

בהלם אני סוגרת את הספר, ואז פותחת אותו שוב כדי להעתיק את המסר. אני רושמת את השורות מאחורי הפתק הקטן וממלמלת לעצמי. “זה לא יתכן. לא יתכן בכלל!” כאילו שהיא צפתה מראש את ההשערה שלי אתמול, את המחשבות שלי! היא בטוחה בכך שהיא צעד אחד קדימה, ואני לא יכולה לתת לזה לקרות! בשום אופן לא!

מעולם לא הייתי כל כך חסרת מנוחה כמו באותה נסיעה. לא הצלחתי לנוח, לא הצלחתי להרפות. הבלגן בראש הלך והתעצם ולא ידעתי מה לעשות בו.

אביגיל כמעט נופלת מהרגליים כשאני משתפת אותה בחשד שלי והיא נעשית מוטרדת עוד יותר אחרי המסר שאני מצטטת לה. היא מתיישבת על כסא ומושכת אחד גם בשבילי. אבל אני לא יכולה לשבת. הנמלים האדומות מאתמול עדיין עוקצות אותי בכל מקום בגוף, אני לא מסוגלת אפילו לעמוד במקום אחד.

“שירי, זה לא פשוט! צריך טכנאי מומחה לתחום הזה, ושהבדיקה שלו תהיה קבילה גם לצורך משפטי!” היא אומרת, נדבקת מהסערה שלי.

“צודקת. אבל אני לא רוצה שאלישבע תגלה בשום אופן שעלינו עליה.” אני עונה.

“למה?”

“אני רוצה להרדים אותה כדי למשוך אותה למלכודת”. אני אומרת בלי לחשוב.

“איך?”

“אחרי שנסדר את המחשבות אולי זה יבוא. אביגיל, לאלישבע מבחינתי אין פנים, אין כתובת ואין כלום! בשביל להתחשבן איתה על כל מה שהיה אנחנו נצטרך להיפגש”. אני לוהטת. הקור של אתמול הפך לדחף חסר מנוחה.

אביגיל בוהה בי בעיניים פעורות.

“את מוכנה לפגישה כזאת?” היא שואלת ומדגישה כל מילה.

“לא. עדיין לא. אבל אני עובדת על זה”. תתכונני מרים.

אביגיל מעבירה לשון על שפתיה. היא בטח חושבת שקרה לי משהו. למען האמת, גם אני לא יכולה לשלול את האפשרות הזו…

רגעים ארוכים היא בוהה בי ואז מבקשת: “שירי, שבי. בואי נסדר את המחשבות עכשיו. איפה נעצרת אתמול?”. מסכנה. סיחררתי אותה לגמרי.

מתיישבת, נושמת עמוק, ומתחילה שוב.

“אז יש לנו שתי אפשרויות” מסכמת אביגיל. “או שאלישבע הבינה מתי שהוא שהמחשב לא אצלך ובכל אופן בחרה להציק לחמותך, או שהיא לא ידעה את זה עד שהסיפור עם הכתבה התפוצץ”.

אני מנסה להבין איך היא הגיעה למסקנה הזו. “מה התחדש לה?” אני שואלת. “אולי היא לא הבינה את זה גם אז”. מוסיפה אביגיל למול פני המכווצות.

“הכל אפשרי, אביגיל.” אני אומרת לאחר מחשבה. “הרי חדווה הגיעה אלי באותו שבוע כדי לבדוק מה אני יודעת. וכשהיא קלטה שאני לא מעודכנת, היא היתה זחוחה מאד”. אביגיל שותקת, מהרהרת בדברי.

“אז אולי אלישבע טעתה בכתובת,” אני ממשיכה.”אבל את יודעת, גם אם זה ככה, היא לא תודה בטעות לעולם.” אביגיל מגחכת, וממשיכה להרכיב את החלק הבא.

“כשחמותך טסה היא השאירה את המחשב מופקד אצל עורך דין, וכך שוב הוא שכב סגור במשך חצי שנה.” היא אומרת, מקשרת את הפרטים זה לזה. אני מהנהנת. “עד שחזרתי. ברגע שפתחתי שוב את המחשב והתחלתי לחטט ולבדוק מה קורה, היא חידשה את מערכת הדיוורים שלה, ובאופן שיהיה ברור לי שהיא מכוונת אלי.”

“שירי,” עוצרת אותי אביגיל. “אם ככה, הפתקים הקודמים, אלו שהגיעו לפני פרשת הכתבה, מספרים לנו שהיא לא ידעה שהמחשב לא אצלך. אחרת, למה היא שלחה אותם אליך?”

“יש לי שאלה קשה יותר,” אני מחזירה לה. “איך היא ידעה איפה אני כדי לשלוח לי אותם?”. לאביגיל כמובן אין תשובה בשבילי, ובינתיים אני מבינה עוד כמה דברים, מטרידים אף יותר. “ואם היא ידעה איפה אני, היא היתה יכולה גם לבוא ולבקר אותי, או לפחות לקבל מידע נוסף דרך חדווה”. אני מצטמררת, כל אפשרות נראית לי גרועה יותר מהשניה.

אבל לאביגיל יש עוד משהו להוסיף, פרט שלא חשבתי עליו עד עכשיו, והוא מפחיד אותי הרבה יותר מכל דבר אחר. “שירי,” אומרת אביגיל בזהירות,” עקרונית היא יכולה לצפות בך דרך המצלמה של המחשב ולשמוע אותך גם…”

“אל תגידי לי את זה.” אני לוחשת ובלגן חדש מציף אותי. “אם היא גם מקשיבה וגם רואה אותי, מה היא לא יודעת עלי?” אני אומרת בתסכול. “אביגיל, מחר אני אצל טכנאי, ולא אכפת לי אם היא תדע מזה או לא.”

“יש לי רעיון בשבילך”. היא אומרת, מנסה להחזיר את המצב לשליטה. “כל עוד המחשב לא מחובר לרשת, את יכולה לבדוק מה שאת רוצה מחוץ לעיניה. את יכולה לחסום או להשבית את שניהם”.

זה רעיון!

עוד הלילה, אלישבע, תסגר בפניך האפשרות לחזות בזיו פני ולהינות מקול הפעמונים שלי.

את (לא) תראי!

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”ט

מה שלא עשה לי הסדר בראש- עשה לי השיעור עם הדרישות שלו. הצורך להתרכז, להשתתף ולחשוב על משהו אחר – הם בשבילי הסחת דעת מצוינת שמחזירה אותי לאיזון. אביגיל לידי, פוזלת עלי מפעם לפעם, כאילו משגיחה עלי, על מצבי הכללי, הרגשי והתפקודי. אני ממש מתאפקת לא לחייך למול כל מבט שלה. אבל לפני שאנו נפרדות, ליד התחנה לכיוון הבית, אני מודה לה על העזרה הגדולה שלה היום, ובאותה נשימה מבררת: “מה את אומרת, אביגיל, אני כשירה לחזור לבדי הביתה ולטפל במה שצריך?”. עיניה מתרחבות בהפתעה. אני צוחקת ולוחצת את ידה בחום.

“משהו קורה לך, שירי. משהו טוב”. היא אומרת לבסוף. האמת שאני צריכה קצת עידוד בעת הזאת, אבל אין לי יכולת וסבלנות להתעכב, אז אני מוותרת על הפירוט. אולי בפעם אחרת.

אני מחכה להגיע הביתה ולשוחח עם חמותי. אני רוצה לברר איך מתקדמת חקירת הכתובת המזויפת, ומתכננת לספר לה מה התחדש בינתיים ולהתייעץ איתה מה כדאי לעשות, עוד לפני שאני פותחת שוב את המחשב.

הדבר שהכי קשה לי כרגע הוא להציב בפניה את העובדה שבעצם בגללי היא עברה את כל מה שעברה. איבדה את מקום העבודה האהוב שלה, את הפרנסה, את הבית… ונאלצה לנדוד רחוק יחד עם צרורות על חבילות של רגשות קשים. כל פרט כאן טעון וצובט את ליבי מחדש.

הילדים כבר ישנים. ורק המחשבה עליהם מציפה בי געגועים לא אפשריים. בשבוע הבא אאלץ לחגוג בלעדיהם את חג השבועות. מי יתן לי כנפיים?

קשה לי עוד יותר להבין שאני לא יכולה לעזוב לפני שהסיפור עם אלישבע יסתיים. איזה סיכוי יש לי לפצח בזמן כל כך קצר מהלך של שנים?

מה יהיה אבא? אני מתפללת בלי קול. אני זקוקה לרחמיך. צריכה עזרה וסיוע על כל צעד. תמיד, ובמיוחד עכשיו. אני בטוחה שמה תעשה יהיה טוב. מאמינה שלכל הדרך הזו יש מטרה ותפקיד. אבל בבקשה, אבא… רחם עלי. אני כל כך מפ…

“שירי? את שומעת אותי?” קולה של חמותי מעורר אותי.

“אני כאן, אמא, רציתי לשמוע מה התחדש”. אני אומרת ואוספת את עצמי.

היא נאנחת. “את לבד? אף אחד לא מקשיב?” היא מבררת.

אני לבד. הדלת סגורה על מפתח ובריח. החלונות מוגפים למרות הצורך שלי באוויר, והמחשב עטוף במגבת גדולה בתוך חדר השירות הנעול.

“אני לבד” מכל כיוון שאסתכל. אבל אבא איתי, ושליחיו הנאמנים.

“לא התקדמנו הרבה.” היא מספרת בלחש. “לקח זמן עד שהצלחנו להשיג את אתי”. צפוי. איזה נס שהיא לא ביקשה ממני לשוחח איתה. לא הייתי עומדת בזה שוב.

“למעשה,” אומרת חמותי ובקולה יש תסכול לא מוכר. “מתברר שהיא התחמקה ממני, מלענות לי. וכשלא היתה ברירה ופנינו אליה בדרך עקיפה, התברר לנו שהיא פשוט…מחקה את ההודעה!”

“מה??”

“כן…אז אם חשבנו לנסות לעקוב אחר המסלול שעברה ההודעה ברשת דרך אתי, עכשיו זה לא יהיה פשוט, ואולי אפילו לא אפשרי”. היא נעצרת. יש משהו נוסף באוויר.

“שירי, לא סיפרנו לאתי על הכתובת המזויפת. ואנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהיא לא קשורה לכל הסיפור הזה”. חמותי שמעולם חושבת רק טוב על אנשים… אני מרגישה את הכאב בקולה.

“יכול להיות שכשהיא חיפשה את ההודעה בשבילנו, אחרי כל כך הרבה זמן שעבר מאז שהיא התקבלה, עלו לה בחיפוש שתי הכתובות שבעצם מתחילות אותו הדבר”. אני אומרת, מנסה להציג אפשרות הגיונית נוספת. “ואז אולי היא הבינה שיש כאן משהו, וחששה שיאשימו אותה בכך שלא בדקה מספיק”. חמותי נאנחת שוב.

“לא בדקה טוב… מי יכול להעלות בדעתו כזה דבר?” היא שואלת ולא מחכה לתשובה. “בכל מקרה, אני לא רוצה לערב כרגע את אתי, אז בינתיים אנחנו מנסים לבדוק דרכים אחרות”. היא נעצרת לרגע. “זה עסק יקר, שירי.”

אני שותקת. אם אני סיבכתי את העניינים עם התמימות שלי, עלי לתקן. ועכשיו בדיוק זו ההזדמנות שלי לספר מה קרה, ולקחת על עצמי את הברור עם כל מה שזה אומר.

“אמא…” אני מתחילה במאמץ. “יש לי חשד שמישהו מחובר למחשב הזה, ובאשמתי”. היא מופתעת, המומה, ולא יכולה להאמין. אז אני צריכה לחזור ולספר לה על כל מה שהיה כאן בשבועות האחרונים. אמנם היא ידעה על אלישבע, אולי לא בשמה ואולי לא את כל הסיפור וההשלכות שלו, אבל היא היתה חלק כמו שתמיד היתה. תומכת, מבינה ובעיקר -דואגת.

אבל עכשיו, כשהמעקבים והמסרים מקבלים מימד חדש בעקבות החשד שלי- היא לחוצה ממש.

“שירי, אנחנו ננסה להקדים את הטיסה שלך, אני לא יכולה לחשוב על המצב ההזוי הזה!”

לו ראתה אותי מוקדם יותר היום, היא היתה מבינה כמה דחוף אני צריכה חיבוק של בית. אבל אני לא יכולה לוותר עכשיו. לא יכולה להיכנע שוב, לברוח שוב ולא להצליח להתמודד. בסיבוב הזה אני חייבת לנצח! חייבת!

“אמא,” אני אומרת בכל הביטחון שאני מסוגלת לגייס.”כשאמצא אותה לא נצטרך את אתי ולא שום מומחה סייבר. היא הגורם לכל מה שקרה כאן!”

“מה הפירוש למצוא אותה, שירי?” היא שואלת בקול מתוח. “את יודעת מי זו, או לא?”

“אני יודעת מי זאת, אבל אני לא יודעת שום דבר עליה.” אני אומרת ויודעת כמה מסובך שזהו המצב.”אני אפילו לא בטוחה בקשר לשם שלה”. היא שותקת, חושבת בשבילי ואיתי.

“את רוצה שאפנה למוריה?” היא מציעה במעשיות, ” אני בטוחה שיש לה את הפרטים שלה. אני לא מאמינה שעובדת תוכל להתקבל לעבודה ללא תעודה מזהה וחשבון בנק אמיתי. נכון?”.

נכון. אז למה יש לי תחושה שגם מוריה לא תוכל לעזור לנו?

אבל אמא רוצה לעזור. ואולי החסד הזה ירגיע אותה. ואולי אולי יש סיכוי שמוריה כן תוכל לעזור לנו. אז אני מודה לה על הרעיון והעזרה. ונפרדת בברכת לילה טוב. הלוואי. שיהיה לילה טוב ורגוע! אין לי כוח להפתעות נוספות.

אבל רק לאחר שניתקתי את השיחה, נזכרתי ששכחתי לשאול אותה לגבי המצלמה והמיקרופון, ובכלל, לקבל ממנה רשות למסור את המחשב לבדיקה. אחרי הכל, המחשב המסכן הזה שייך לה.

אני מסתכלת על הטלפון באכזבה. היום לא אתקשר שוב. אבדוק בעצמי את המחשב כפי שהציעה אביגיל, ומחר אנסה לשוחח איתה בבוקר, ואולי גם לשמוע את הילדים לפני שהם יוצאים ללימודים.

מניחה את הטלפון והולכת להוציא את המחשב מהבונקר שלו.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ’

מקלידה את הקוד ופותחת את המחשב. אני לא מבינה גדולה במחשבים, אבל יודעת שדרך ההגדרות אני יכולה לגשת אל המצלמה והמיקרופון ולבדוק אותם.

כשאני נכנסת אל הגדרות האבטחה אני מגלה למרבה הרווחה שהגישה אל שניהם כבויה כרגע. אבל מה הבעיה להסיט את המתג? אם אלישבע מחוברת למחשב שלי היא היתה יכולה לעשות את זה בקלות! או שלא? אין לי דרך לבדוק אם שליטה מרחוק מאפשרת פעולה כזו.

מדפדפת למטה כדי לבדוק אפשרויות נוספות. ברשימת הפעילויות האחרונות שנעשו באמצעות המצלמה, מופיעות בסך הכל שתי שורות, והתאריך המוצג הוא מלפני שלוש שנים. זה סימן טוב? אולי. יש יישומים שלא מתעדים שימוש במצלמה, כך כתוב כאן, אז יתכן מאד שיש פעולות שלא תועדו.

אני פותחת את יישום המצלמה, שכצפוי מבקש הרשאה. בחשש אני זזה הצידה, מסיטה את המתג ומאפשרת למצלמה לעבוד. אבל להפתעתי, במקום לראות את הספה והבלגן שעליה על מסך המחשב, רקע שחור ממלא אותו. מרימה עיניים לעינית הקבועה בשוליים העליונים של המסך. מדבקה שחורה וקטנה מסתירה אותה. חיוך והקלה ממלאים את כולי. גם אם אלישבע ניסתה להפעיל את המצלמה מרחוק, היא לא היתה יכולה לראות דבר. תודה אמא, שמסיבה לא ידועה כיסית את המצלמה!

אבל המיקרופון תקין. בדקתי אותו. אמנם הגישה אליו היתה חסומה, אבל אחרי שהסטתי את המתג הקטן, היא פעל.

ברשימת היישומים שדרשו התחברות למיקרופון ישנן כמה שורות, אבל כל התאריכים אינם מהתקופה האחרונה. ואם זה נכון, ואין אירועים נוספים שלא מתועדים כאן, כנראה שאלישבע לא הקשיבה לי. לפחות לא דרך המחשב. אצטרך להיזהר בכל אופן למקרה בו יעלה בדעתה לעשות זאת.

סוגרת הכל, מוודאת שאין הרשאות פעילות, ומתארגנת לשינה. כעת אני רגועה הרבה יותר. המחשבות שלי עוברות לערוץ אחר, מתכננות את הצעדים הבאים: אלף. עלי לבדוק אצל איש מקצוע את החשד שלי. בית. אני צריכה להמשיך לעבוד עם המחשב כרגיל כדי לא לעורר חשד אצל אלישבע. גימל. אוכל להיעזר במחשב כדי להזין את אלישבע באינפורמציה באופן מכוון. דלת. אחרי שיהיו לי מספיק ראיות ועובדות, אצטרך להיפגש איתה.

אני מצטמררת. יש לי המון עבודה לפני שאוכל לאפשר לזה לקרות.

בבוקר אני קמה עם גרעין של רעיון חדש. אבל בשבילו אני צריכה מישהי שתוכל לקבל ממני הודעות ולהגיב להן. אבל עם מי אני יכולה להתכתב, ולהיות בטוחה שהוא יענה באופן שאני רוצה, ובלי שאף אחד ישמע על המהלך המתוכנן?

יש רק מישהו אחד כזה. אני.

לעת עתה אף אחד לא יכול להקשיב למחשבות שלי גם אם מאד ירצה. איזה נס.

בחזור מהעבודה אני נכנסת לחדר מחשבים, מתיישבת ליד מחשב צדדי ורחוק מכל עין, ויוצרת שם חשבון חדש. אני יודעת שהמהלך הזה הולך לתפוס לי את שארית המקום שיש לי בראש, אבל מבחינתי זאת האפשרות הבטוחה היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע.

שרה לוי אני קוראת לעצמי השניה. שינוי קל של שמי ושם משפחתי.

ההודעה היתה מנוסחת לי בראש אחרי בוקר שלם שהרהרתי בה, ובכל אופן ידי רועדות כשאני מקלידה אותה.

“שלום שירי, ” אני כותבת לעצמי, “בהמשך לשיחתנו, ובהתאם למידע החדש שבידי, אילון אוהב לפזר את הכספים שלו בין חשבונות הבנק השונים. אני חושבת שכדאי שנפגש. בשעה הקבועה שלנו, היום בבית הנשרים”.

קריאה נעימה, אלישבע. יש לך תעסוקה לשבת הקרובה.

שעתיים לאחר מכן אני יושבת מול המחשב, ומחברת אותו לרשת. הלב שלי דופק. כל כך שונה לפעול כשאת יודעת שעוקבים אחרי כל מילה ופעולה שלך , גם במקרה שאין לך הוכחות ברורות לכך. חושבת על כך שתמיד אנחנו מתועדים, ולמה השערה לא מבוססת מלחיצה אותי יותר מאמת שאני חיה על פיה מאז נולדתי. שאלה. ובכל אופן אני חוששת. חוששת ובכל אופן פותחת את המייל על כל המידע שבתוכו, כי שבשביל התוכנית שלי זהו שלב הכרחי.

אז אני שולחת דרישת שלום לחמותי ולילדים, פותחת את ההודעה משרה לוי ומאשרת את הפגישה. אין לי מושג עד כמה צפוף המעקב של אלישבע על מה שקורה במחשב שלי. אז אני רק יכולה לקוות שהנסיון שלי יצליח.

בשעה שבע סגרתי את המחשב. והלכתי להיפגש עם עצמי במטבח, ולאפות חלות ועוגה לכבוד שבת.

*

ביום ראשון מופיעה חלי בחדרי קצת אחרי שאני נכנסת ועוד לפני שאני מספיקה להתיישב. בשתיקה היא מניחה על השולחן פתק חדש, ומביטה בי במבט לא ברור.

אני מזמינה אותה לשבת. אחרי הפעם האחרונה שהיתה פה, דאגתי שיהיה כיסא נוסף בחדר שלי. היום חלי נראית נינוחה יותר, אבל את המבט המוזר שהיא נועצת בי אני לא מצליחה לפענח. אולי היא מחפשת את ההזדמנות להסביר את עצמה?

אני מתיישבת גם ומושכת אלי את הדף הקטן. לוקחת רגע מחלי היושבת מולי ומביטה בי, וקוראת את השורה הקצרה. חיוך גדול עולה בי. אלישבע גמלה לי בספר אחר מבית היוצר של אסתר טוקר. אופק הפוך.

“איפה את גרה, חלי?” אני שואלת אותה ושומרת על החיוך שלי. לא רוצה להפחיד אותה יותר.

“בירושלים”.

“באמת? וכך את מגיעה כל בוקר, לא קשה לך עם הנסיעות?” אני מתפלאת. לא ידעתי שיש עובדות שמגיעות מעיר אחרת.

היא מושכת בכתפיה. “לא קל. התחלתי לעבוד כאן לפני החתונה, אבל הכולל של בעלי בירושלים, אז כך יצא.” היא מסבירה. “לא נורא” היא אומרת כשאני ממשיכה לשתוק. “ההורים שלי גרים כאן, קרוב.” מידע חשוב.

“כמה זמן את בתפקיד הזה?” אני שואלת אותה, ומצביעה על הפתק המונח תחת ידי.

היא חושבת, מחשבנת. ” יותר משנה. “היא אומרת לאחר רגע ארוך. “אבל היתה הפסקה באמצע.” אני מהנהנת.

“ומתי היית תולה את הפתקים של יום ראשון?” אני מבררת, נזכרת באותו בוקר שעמדתי מחוץ למשרד וחיכיתי לשווא.

“ביום שישי. כשאני מגיעה להורים שלי לשבת”. כפי ששיערתי. אז הפעם חסכתי ממנה את הטיול למשרד ביום שישי. אבל רגע…

“חלי, מתי הגיע אליך הפתק הזה?” אני שואלת, סקרנית לדעת האם אלישבע הספיקה לראות את ההודעה ביום חמישי בערב לפני ששלחה לחלי את הפתק הזה.

“במוצאי שבת”. היא עונה. “לא הספקתי לבדוק את התיבה לפני שיצאנו, ולא חשבתי שזה משנה כי…” קולה גווע.

“חלי, את קולטת שמישהו מנהל אותך?” אני שואלת ברוך, חוששת להפחיד אותה שוב. “הוא יודע איפה את גרה, יודע שאת מגיעה לכאן לשבתות, יודע שאת עובדת וגם… שתסכימי לשתף פעולה בלי בעיות מיוחדות”.

היא מחווירה.

“את מבינה את זה?” אני שואלת שוב.

“עכשיו כן” היא אומרת בחולשה.

“איך זה לא הטריד אותך עד עכשיו?” אני שואלת בתסכול. היא מחזירה לי מבט מתנצל.

“הסבירו לי שזהו מחקר, בתשלום. שום דבר לא היה נראה לי לא בסדר בלתלות פתקים על לוח מודעות”. היא אומרת וקולה מתחנן להבנה. אני מרחמת עליה, אבל שומרת את ההרגעה לעוד מעט.

“בדקת את הפתקים? את יודעת מה המשמעות שהם מחביאים בתוכם?” אני שואלת ושומרת על עינייניות למענה.

“לא. ראיתי שמות של ספרים, רובם היו מוכרים לי. לא חשבתי שיכולה להיות כאן בעיה.” היא משפילה עיניים.

“מבינה אותך” אני אומרת. “באמת לא עשית שום דבר רע. אני פשוט חייבת לדעת מי עומד מאחוריהם. זה הכל”.

חלי משנה תנוחה בחוסר נוחות בולטת. שוב הגזמתי?

“מחקר, את אומרת”. אני מהמהמת, ומגרדת מצח מכווץ. “זה כיוון מעניין”.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”א

בדרך הביתה, אחרי ביקור קצר בספריה, אני שוקלת צעדים. לא היתה משמעות מיוחדת במסר החדש שנשלח אלי הבוקר. “לאה כהן.” היה כתוב בעמוד 137 בשורה עשרים וחמש. “די היה בשם הזה כדי לטלטל אותה שלושים שנה אחורה”. וזה הכל.

אני מנחשת שאלישבע מקבילה את לאה כהן לשרה לוי, ששניהם שמות נפוצים ולא צריך להסביר עד כמה הם דומים, ואין משמעות לחלקו השני של המשפט. ואם כן, ואני צודקת בהשערה שלי, אז גם החשש שלי צודק. אלישבע מחוברת למחשב והיא זאת ששולחת לי את המסרים בהתאם למה שהיא מגלה שם.

אבל מעבר לזה, משהו אחר מטריד אותי. לחלי אמרו שמדובר במחקר, המסר האחרון נראה כמו משחק. לאן אלישבע מובילה אותי, ולמה? מהי המטרה שלה בכל זה?

אין לי תשובה. אבל יש קלף חזק, צמוד ללב, שאף אחד לא הולך לדעת עליו. ואני הולכת לתחזק אותו היטב, ובחכמה. אלישבע מכירה אותי חלשה ופסיבית, כנועה וחוששת מכל מילה שלה. אני צריכה להישאר כזו עד הרגע האחרון, ולהשאיר לשרה לוי את המילים והעוצמה. זהו משחק מסוכן בשטח לא מוכר. מגרש מלא מהמורות, בורות ונחשים. וחושך. חשיכה עבה וסמיכה שאני לא רואה בה אפילו את הצעד הבא שלי.

אני נכנסת הביתה ומסיטה מחשבות הצידה. עכשיו הוא זמן למעשים. מים. ארוחת צהרים. עוד קצת מחשבה לפני המייל הבא לשרה.

“שרה,” כתבתי לי, “חשבתי שוב על הדברים. אני קצת חוששת מהמהלך האחרון שהצעת. אולי נחכה עוד קצת?”.

שלחתי את ההודעה השארתי את המחשב כפי שהוא,משגיחה עליו תוך כדי שאני מציירת. משרבטת, יותר נכון.

הכנתי גם את המצלמה שלי, לצידו.

אם אראה את העכבר זז, תהיה לי הוכחה מצולמת.

יותר מאוחר אגש לחדר מחשבים כדי לשלוח תשובה משרה, לחזק את עצמי ולתת לאלישבע עוד קצת מבוכים להסתבך בהם.

*

הבית של מרים אפוף בריחות גבינה מתוקים. ריח של בית. של חג. על השולחן על גבי צלחת מעוטרת, מונחות עוגיות סילאן שמרים אפתה בשבילי. “היכן את מתארחת בחג, שירי?” היא מתעניינת. יש לי דמעות בעיניים. מגעגועים למשפחה שלי ומהאכפתיות שלה גם יחד.

“את… בסדר?” היא שואלת. אני מתיישבת, מברכת על עוגיה ובולעת יחד איתה את הדמעות. אולי אסע לכותל הערב, לפרוק שם את כל מה שלא שמתי לב שהצטבר לי בפנים.

“מרים” אני בוררת מילים. “אני יודעת שלא שואלים למה… אבל… למה את מסורה אלי כל כך? למה את משקיעה בי שעות ומחשבה וכוח. ובלי תשלום. ומעבר לכל מה שקורה כאן”, אני רומזת לה עם חצי העוגיה שבידי. “יש הרבה לב”. עיניה מרוכזות בי, בעיני הנרטבות שוב.

היא נאנחת. נוטלת עוגיה, מברכת ולועסת לאט. אולי גם את המחשבות. שלה.

“שירי”, היא פותחת אחרי רגעים ארוכים. “בשביל לענות לך על השאלה המתוקה שלך, אני אצטרך לספר לך סיפור מאד ארוך. האורך הוא לא הבעיה, כמו התוכן שלו. זה סיפור שאני לא יכולה כרגע לספר, ואולי לעולם לא. כי הוא לא הסיפור שלי”. אני שותקת, מתבוננת בה. “אבל רק אוכל להגיד לך שיש לי חובה עמוקה מאד כלפי אמא שלך. ואני רק… מנסה להחזיר לה דרכך על כל מה שהיא עשתה למעני בתקופה קשה מאד בחיי”. אני שותקת עוד. היא כבר אמרה לי משהו כזה בעבר. “אבל שירי, הגיע זמן שהמסע הזה פשוט זורם מעצמו גם בלי חובות או זכויות… את יכולה להאמין לי שאני פשוט נהנית ממך? מהעומק הבלתי מושג שלך, ומהתהליכים שאת דוחפת כאן? את יודעת להעריך כמה את יקרה לי ובלי קשר לאף אחד?”

אני יודעת, אני מרגישה. היא מוזגת לי מים. גם הידיים שלה רועדות.

אני לוקחת את הכוס בתודה, נרגעת. מרים ממתינה לי בשקט, זמן ארוך שהיא אולי זקוקה לו גם.

“מרים.” אני אומרת לבסוף, זוכרת בשביל מה הגעתי הנה היום. “התרגילים שערכנו נתנו לי המון. כוח, ידע ויכולת לעמוד בפרונט בלי לחשוש כל כך מהתגובה שתחזור אלי”. היא מהנהנת. מחייכת גם.

“אני שמחה לשמוע. שמחה מאד” היא אומרת.

אבל… אלו אנשים רגילים שיש בינינו. אולי לא כל כך רגישים, אולי אפילו קצת קשים, אולי לא עבדו על המידות שלהם, או שניסו ולא הצליחו…אנשים”. היא מהנהנת שוב, מסכימה איתי ומעודדת אותי להמשיך.

“אבל מה קורה בהתמודדות מול אחת כמו אלישבע. שם, אני לא יכולה לצפות מהלכים ולא לדעת לאן הראש, שכמו שאמרת, החולה, יקח את השיחה. מה עושים אז?” היא מתבוננת בי בריכוז, ושואלת: “אנשים כמו אלישבע, או היא בעצמה?”

“היא”.

“מה קרה? קבעת איתה פגישה”? אני לא יכולה להחליט אם היא דואגת או משהו אחר.

“לא. אבל אני חוששת שזה הולך לקרות בקרוב”. אני אומרת בשקט.

“את עדיין מרגישה רדופה, שירי?” היא שואלת ברוך.

אני מתלבטת מה לספר, ולבסוף מחליטה לתת מעט מן האמת. “היא עוקבת אחרי. ושולחת לי מסרים שמספרים לי שהיא יודעת הכל עלי”. פניה של מרים מתרצנות בבת אחת.

“איך היא שולחת?” היא שואלת בקול מתוח. אני לא רוצה לבזבז זמן על הסברים, אז אני רק מוציאה פתק אחד ומראה לה. היא מתבוננת בו ובי לסירוגין וגבותיה מתקרבות זו לזו. “אוי, שירי”. היא אומרת במבע מוטרד.

“אז המסרים מספרים לך שפגישה הולכת להתרחש בקרוב?” היא שואלת ומחזירה לי את הפתק.

“לא… זו רק האינטואיציה שלי שטוענת כך. היא עוקבת אחרי, כנראה, כבר תקופה ארוכה”.

“הקשיבי לה” אומרת מרים וברגע אחד פניה מתרככות. “בואי נתכונן”.

“אם יש לנו מושג למול מי אנחנו הולכים להתמודד, כדאי לעצור רגע ולענות על כמה שאלות”. היא אומרת במעשיות.

אני מהנהנת.

“מהי לדעתך המטרה של אלישבע?” היא שואלת.

אני חושבת קצת, מנסה לדייק את המחשבות למילים ומטרות. “לשלוט. לנצח. להיות ראשונה, ודווקא על חשבוני”.

היא מהנהנת.

“מהן החולשות עליהן היא רוכבת כדי להשיג את המטרות האלו?” היא ממשיכה לשאול.

“הרגשות שלי”.

“ומהו הדלק שלה?” היא מעפעפת.

“הכאב וההשפלה שלי”. כל כך הרבה דיברנו על זה. שהתשובה כמעט אוטומטית בשבילי.

“עצוב מאד” היא עונה. “אבל כן, את כנראה צודקת”.

“על גבי אותם עקרונות שירי, בכל תשובה שלך, אין התנצלות, אין וויכוח ואין התגוננות”.

“ואין רגש”. אני מוסיפה.

“נכון. עוקפים את הרגש בכל דרך, ולא נותנים לו ביטוי בשיחה.” היא אומרת. “אבל מצד שני, יש דברים אחרים”. מציינת מרים. “כמה דברים שתמיד יש לקחת בחשבון בשיחה כזו”. אני מקשיבה.

“דבר ראשון- יש עובדות. אין אולי, אין דמיון, יש עובדות”. היא נעצרת וחושבת מעט. “בואי ניקח דוגמא מתוך מה שהיה”. היא מציעה. “אלישבע שאלה אותך אם התגעגעת. בשבילה- רגש זו חולשה. זאת התפיסה שלה. מותר להתגעגע? מותר. היא חושבת שלא. היא סוברת שרגשות הם דבר מיותר. את מבינה?” אני מהנהנת, תוהה לאן מרים מובילה את הדוגמא הכואבת הזו.

“אחרי שהיא לכדה ממך את החולשה הזו, היא סתרה את עצמה ואחר כך שיקרה” . אומרת מרים ושואלת. “האם סתירה ושקר הן פרשנות או עובדה?”

אני מבינה. אני חושבת שאני מתחילה להבין.

“את יכולה לעבור על כל הסיטואציות ולנתח אותן באופן הזה. מה היה? מהן העובדות? לאן התפיסה שלה לקחה אותן”. היא לוקחת נשימה ומוסיפה. “ושאלה אחרונה- איך הייתי יכולה לצאת מהסיטואציה הזו בלי להיפגע?” זאת שאלה. זאת השאלה המרכזית.

מרים מחכה לי, עוקבת אחר ההבעות שעל פני וחיוך קטן על פניה. “אולי ננסה?” היא מציעה. “בואי נערוך את השיחה מחדש. איך תוכלי למנוע ממנה להיכנס למקומות שעלולים להכאיב לך?” אני מהנהנת בספקנות ולוקחת נשימה.

“התגעגעת אלי?” שואלת מרים את מילותיה של אלישבע.

“חשבתי עליך. מה שלומך?” אני עונה בקול חלש. אם אענה כך בזמן אמת, אני אבודה.

“מעולה שירי. זו גישה טובה”. מעודדת אותי מרים. “עקפת את הפינה הרגשית שהיא גררה אותך אליה. עוד רעיון?”

“מה קורה, אלישבע, רצית משהו מסוים?” אני מנסה כיוון נוסף.

“טוב! להסיט את המיקוד לעניין אחר זה מעולה. זוכרת את הקפה של חדווה?” מחייכת מרים.

זוכרת. מחכה להזדמנות הראשונה לנסות עליה את זה.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”ב

“טוב. הסחות הדעת האלו הן טכניקה טובה לעזרה ראשונה, אבל אני לא חושבת שאלישבע תוותר לך. היא תנסה למשוך אותך שוב ושוב למקומות שאת לא רוצה בהם, מתוך כוונה לתקוף אותך שם”. היא צודקת. האם אני נאיבית בכך שאני מנסה ללמוד איך לעמוד מול אלישבע?

“את יכולה, שירי”. קוראת מרים את פני. “אנחנו נתרגל את זה עד שתרגישי בטוחה מספיק בשביל להבין את המצב ולפעול בהתאם. ננסה שוב?”

אני חושבת. ואז חושבת שוב, בקול. “אולי כדאי שאנסה לתרגל על תרחישים אפשריים, מולה. הרי מה שהיה, כנראה לא יחזור. ואני חוששת שברגע האמת יפרחו ממני כל המילים וישאירו אותי קפואה ומטופשת”.

“ככה ?”

“ככה”. אני עונה ומושכת כתפיים בחוסר אונים. “הבעיה היא שאין לי אפילו שבב של רעיון מה יכול לקרות במפגש כזה, ואני בכלל לא בטוחה שיש לי יכולת לעמוד מולה בלי להתעלף אלף פעמים מפחד שאין לי דרך לתאר אותו”.

“אוי, שירי”. אומרת מרים בחמלה. “זה נורא לחשוב על האימה שהיא מעוררת בך. האם פגשת אותה פעם?”

“לא. ואין לי מושג מי היא, ומה היא… אני אפילו לא יודעת אם אלישבע זה השם שלה”. אני אומרת.

“אז מבחינתך אין לה אפילו פנים ודמות”. מסכמת מרים בהבנה. “כל המפלצות עם מלתעות וצפורניים מחודדות אפשריים בעיני רוחך כרגע”. היא אומרת בפנים רציניות.

“בדיוק ככה”.

“מה את חושבת שהיא תאמר לך כשתפגשי אותה? בואי ננסה להציף את החשש הכי גדול שמאיים עליך”. מציעה מרים. אני חושבת. ואז מבינה שהחולשה שלי עכשיו היא רגע של בלבול. וביחד איתו בבלגן הגדול שבלע לי מילים וכוח אני מוצאת רצון חזק לאסוף את עצמי בעצמי. להחזיר את העשתונות למקומן. להיות מסוגלת לעמוד לבד, בלי קביים, בלי חשש.

מרים לא תוכל להיות לצידי, לתת מבט מעודד, מילת אישור או חיוך מרגיע. זאת ההזדמנות שלי לקחת את הכוח שלה ולהטמיע אותו בתוך הראש והלב. אז אני מביטה בה ואומרת. לאט. מתרכזת בלהחדיר כל מילה ולהאמין בה, בי.

“זה באמת לא משנה מה היא תאמר. אני רק צריכה להבין מהן המטרות שלה. היא רוצה לשלוט בי, להשתמש ברגשות שלי כנשק כדי להכאיב לי. אז אני לא מתנצלת, לא מתווכחת ולא…מתגוננת. אני לא נותנת לה שום דלק לפגוע בי. אם היא תמצא פרצה בכל זאת, עלי לדעת שכל מה שהיא אומרת לא שייך אלי אלא לתפיסות המעוותות שלה”. לוקחת נשימה, ונאנחת על הדרך. “אני צריכה לשנן את זה”.

“את רוצה?” שואלת מרים ומרימה גבות בתזכורת.

מתקנת את עצמי. “אני רוצה לשנן את זה. אני רוצה להפנים את הכוח שיש במילים האלו עד שהדיבור הזה יהיה חלק מתוכי”.

היא מביטה בי בעיניים בורקות. “אני גאה בך. אין לי ספק שתצליחי”. היא אומרת, והאמון שלה נותן לי חיוך ותקווה.

“שירי, שמעת פעם על המושג ‘סלע אפור’?”

“אההמ… לא”. אני מבינה את המילים, אבל לא מצליחה לקשר אותם לשום דבר חוץ מלמשמעות הפשוטה שלהן. אבן גדולה ואפורה.

“אני חושבת שעוד קצת ידע יתן לך עוד כוח, שירי”. היא אומרת ומחכה לאישורי. אני רוצה.

“סלע אפור זו טכניקה שעובדת טוב בקשרים רעילים”. מסבירה מרים. “מה יש בסלע אפור, בדבר הכי משעמם ולא יעיל שיש?” היא שואלת ולא מחכה לתשובה,”זה מה שיש בו. הוא פשוט לא מעניין”.

“אם אנחנו הופכים את עצמנו לסלע אפור שלא מגיב למניפולציות, לא מרגיש או מתרגש ממה שקורה סביבו, אנו בעצם לוקחים מהתוקף את הכוח שלו. ואז… הוא פשוט מתייאש, עוזב אותנו לנפשנו, ומחפש קורבן אחר”. אני מהנהנת, מנסה לחבר את המידע החדש לחלקיו הקודמים.

“הדימוי הזה יכול לעזור לך בזמן אמת. לשמור על רוגע, לא להפגין רגש. לא להראות שהדברים נוגעים בך בכלל. אין ניצחון גדול מזה מול אנשים כאלו. אם היא לא תצליח להפעיל אותך, כי את לא תגיבי רגשית למניפולציות שלה, היא תרגיש שהיא איבדה את השליטה עליך”. אומרת מרים. “ואז”, היא מסיימת. “היא תרפה ממך, לנצח”.

“וואו”. אני אומרת בהתעוררות. “אז בעצם, יתכן וכל הבלגן שקורה כאן הוא בסך הכל הכיף שלה לראות אותי מגיבה להפחדות שלה, למסרים ולמעקבים?” אני שואלת. “אם אפסיק להתרגש כמו שהיא רוצה, היא פשוט תעזוב אותי?”

“לכאורה, כן”. אומרת מרים וחושבת עוד קצת.

אבל יש כמה דברים שמרים לא יודעת. היא לא יודעת על הכתובת הכפולה. היא לא יודעת שכנראה אלישבע מחוברת למחשב שלי ומי יודע מה היא עושה עם המידע שהיא מוצאת שם. היא לא סתם מציקה לי, ולא סתם נהנית להפעיל אותי. היא כבר מזמן חצתה כמה קווים אדומים שלא ניתן יותר להתעלם מהם.

ולא רק אני ספגתי וסובלת. ולמען חמותי, האמא הנוכחית שלי, ולמען המשפחה שכל כך יקרה לי, אני חייבת להילחם. חייבת לחשוף אותה, יהיה מה שיהיה.

“מרים”. אני אומרת בזהירות. “אין לי שום רצון לפגוש אותה ולעמוד מולה. אבל יש כמה דברים ש… מאלצים אותי לוותר על האפשרות להתעלם ולהפסיק להגיב לה. בנקודה הזו שאני נמצאת בה כרגע, אני חייבת לגלות מי זאת, ו…”

“את רוצה”? שואלת מרים ושוב גבותיה מתרוממות.

“לא. אני חייבת”.

לתגובות- כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”ג

הגינה הפכה למארחת הקבועה שלי אחרי המפגשים עם מרים. מקום טוב ורגוע להחזיר את הנשימה והמחשבות למקום, לצייר קצת, וגם לערוך שיחות עם הבית לפני שהשעה תהיה מאוחרת מידי בשביל הילדים שצריכים כבר ללכת לישון.

וכך עם ספר ציור על תיק שמונח על הברכיים, עט שחור שמשרבט כמעט מעצמו ספסל, עץ או כל דבר שבשדה הראיה שלי, אני משוחחת עם הבית הרחוק שמתרגש להזכיר לי שממש בקרוב נתאחד מחדש. בעוד שבועיים, אולי קצת יותר, הניתוק הכואב הזה יהיה מאחורינו.

ומה יהיה עד אז? על זה אני הולכת להתפלל ולבקש עוד מעט.

“שירי, שוחחתי עם ישראל”. מספרת לי חמותי, כשמגיע סוף סוף תורה. “את יודעת, אני תמיד סומכת עליו בדברים שדורשים טיפול דיסקרטי. הוא מצא בשבילנו מישהו מתאים, איש מקצוע שמתמחה באבטחת מידע, ומה שחשוב זה שהוא יודע מה צריך לבדוק ואיך, בשביל שהמידע יהיה קביל גם מבחינה משפטית”.

נשמע טוב. ובטח יקר, בהתאם. אני מוכנה לשלם את המחיר הנדרש אם זה מה שיחזיר את השלווה לביתנו.

“את רוצה ליצור איתו קשר בעצמך?” שואלת חמותי, “או שאת מעדיפה שישראל יקח ממך את המחשב ויטפל בזה?”

אני מעדיפה לעשות זאת בעצמי. יש לי רשימה של פרטים שאני רוצה לוודא לפני שאני מפקידה דבר כל כך משמעותי אצל מישהו אחר, גם אם הוא מומחה, מנוסה ואמין.

מעבר למידע שיחשף ויתועד, חשוב לי שהמומחה יסתיר את תהליך הבדיקה שלו. אינני יודעת אם זה אפשרי בכלל, אבל לכל הפחות אנסה לבקש. וגם שיעשה זאת בזמן קצר, ועדיף לנגד עיני. אסור שאלישבע תחשוד שהמחשב בבדיקה או שעלינו עליה.

הרבה דרישות יש לי. ואין לי מושג אם הן הגיוניות. אבל בכל מקרה שום דבר לא יקרה לפני החג, אז אולי אספיק עוד משהו לפני שהמחשב יעבור ניתוח. אני צריכה להמשיך כרגיל את ההתכתבות הפיקטיבית עם שרה. אני חושבת שכדאי גם שאשכור מחשב נייד לשבועיים האלו, הוא יוכל מאד לעזור לי. מחר אבקש את אישורו של יחיאל על כך.

שעה מאוחר יותר אני עומדת מול הכותל. ערב שבועות עכשיו, והרחבה מלאה, עמוסה באנשים, נשים וגם טף. צפופה בלבבות גדושים שבאו לפרוק ולהתחבר, ולהתפלל לישועה ולגאולה שאין מי שלא מחכה וזקוק לה.

וגם אני בתוכם. מביטה על האבנים הגדולות המוארות תמיד באור מיוחד. מנסה להתקרב למקום הקבוע שלי, אבל מגלה מהר מאד שהצפיפות לא מאפשרת. לבסוף מוצאת פינה רגועה יחסית, בסמוך למחיצה. פורקת מעל זרועי את התיק שנעשה כבד בזכות שקית של עוגיות שחומות, מתנה מתוקה ומחממת ממרים, ופותחת את הסידור.

יש לי הרבה על מה להתפלל. יום ולילה לא יספיקו בשביל כל מה שאני רוצה לבקש ולהודות גם. בלי נדר כשהכל יסתיים בטוב, אבוא לכאן שוב כדי לתת תודה ולומר נשמת כל חי. הלוואי.

עטופה בהמיה של המקום המופלא המרגיע הזה, אני עוצמת עיניים ושוקעת בתפילה ארוכה.

מדהים איך עם הצעד האחרון החוצה, לעבר היציאה, כל מה ששמתי בצד בזמן התפילה מתנפל שוב בחזרה. האם אספיק להגיע לחדר המחשבים לפני שהוא יסגר? חשוב לי לשלוח הודעה משרה עוד הלילה וגם להגיב לה לפני שאקח את המחשב לבדיקה.

פתוח! ההודעה כבר מנוסחת לי בראש, חשבתי עליה כל הדרך. פותחת בזריזות את המייל של שרה, ושולחת לעצמי הודעה: “אני חושבת ברצינות על פגישה משותפת. הידברות זה דבר חשוב. כדאי להשאיר את האופציה הזו פתוחה”.

ועכשיו סוף סוף הביתה. זקוקה לארוחה טובה ולמנוחה ארוכה. רוצה להרפות ולהתאושש, ולתכנן את סדר היום שלי מחר, אם ירצה ה’.

אחרי הכל, רגע לפני שאני הולכת להתארגן לשינה, אני מדליקה את המחשב באנחה שרק משימה שהלוואי ולא הייתי צריכה לבצע יכולה להוציא ממני, פותחת את ההודעה משרה, ועונה לה:

“אין לי כל כך מה לומר שם… שרה. ואני חוששת מאד. אולי בכל אופן יש דרך אחרת?”

מקווה שעד מחר תהיה לי תשובה שתהיה מספיק חזקה, אמיצה ומשכנעת. מקווה גם שאספיק לשלוח הודעה נוספת לפני שאפקיד את המחשב בידיים אחרות. אלישבע חייבת לרצות להגיע, אחרת כל המאמץ והבלגן יהיו לחינם.

*

המעבדה של גיא לא מזכירה לי שום מקום אחר שאני מכירה. היא אלגנטית, מסודרת, ומשדרת תחכום טכנולוגי בכל פינה. שולחנות רחבים מלאים מחשבים, שרתים ומכשירים המוארים בנוריות לד מרצדות. חלקם מוכרים לי – כמו מסכי מחשב גדולים – ואחרים פחות, כמו קופסאות מתכת קטנות המחוברות בכבלים מכל מקום לכל מקום. הרחש המתמשך של המאווררים והמעבדים ממלא את החדר, ויוצר אווירה של תנועה בלתי פוסקת.

גיא יושב על כסא משרדי מרשים, והמחשב שלי מונח בינינו, סגור. כבר מהשיחה הראשונה שלנו הבוקר בטלפון, הבנתי שהוא יודע על מה הוא מדבר, ובמה מדובר. “דבר ראשון,” הוא מסביר בקול רגוע, “אנחנו יוצרים עותק גיבוי מלא של הכונן שלך. זה מאפשר לנו לבצע את הבדיקה על גבי כונן הגיבוי מבלי חשש לשנות או לפגוע במקור.” הוא מצביע לי על מחשב אחר המחובר למערכת ניידת.

“במקביל,” הוא ממשיך, “נבחן את תעבורת הנתונים דרך התקן הרשת. נבדוק אם יש פעילות חריגה כמו שליטה מרחוק או ניסיון לשלוח נתונים למקומות שאינם מאושרים.” הוא מפנה מסך נוסף אליי, גרפים וקווים מצטיירים עליו בלי קול, מציגים נתונים של ניטור בזמן אמת.

“ומה לגבי המיקום של המחשב השני?” אני שואלת בזהירות.
“כתובת IP יכולה לתת לנו מיקום של אזור כללי, אבל לא כתובת פיזית מדויקת,” הוא עונה, ומסביר. “אם האדם שעומד מאחורי החיבור הזה השתמש ב-VPN או בהצפנה מתוחכמת אחרת, זה יכול להיות אתגר משמעותי לחשוף אותו. אבל חשוב לזכור, שאם נמצא ראיות משמעותיות במחשב שלך, ניתן יהיה לערב אנשי מקצוע עם הרשאות חוקיות שיקדמו את החקירה.”

צמרמורת עוברת בי. זה רציני.

גיא ממשיך ומתאר גם את האפשרות להעביר את הדוח לעורך דין, ומזכיר שזו רק תחילת הדרך. “כל עוד לא נבצע בדיקה מלאה, אין טעם לשער מי ומה עומד מאחורי זה.”

אני מודה לו על הסבלנות והמידע החשוב ויוצאת אל הרחוב בידיים ריקות. כעת נשאר רק להמתין.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”ד

שום דבר לא הכין אותי למה שאמצא בבוקר יום ראשון על לוח המודעות. כבר חלפתי על פניו, מתקדמת לכיוון החדר שלי, כששמתי לב למשהו שלא אמור להיות שם.

פתק חדש תלוי בשלווה על לוח השעם בעזרת נעץ ירוק. במצח מקומט מתמיהה והפתעה גם יחד, אני מורידה אותו וקוראת: “לדהור עם הרוח, רחל לביא, 337, 12 ” שורה בודדת, אבל מתחתיה מעבר לקו מפריד, מופיע מספר נוסף.

משחק חדש?

אני מביטה בדף הלבן שוב, וגם הופכת אותו. אין בו שום דבר נוסף מלבד מה שראיתי קודם. שורה, קו מפריד, מספר בן שלוש ספרות. באנחה שיש בה גם תסכול, אני מטמינה את הפתק בתיק וממשיכה אל החדר שלי.

תוך כדי שאני מארגנת את החומרים ליום החדש, אני חושבת על חלי. מה קרה לה? מדוע היא החליטה לחזור ולתלות את הפתקים? אולי היה לה קשה עם החקירות שלי? אולי היא גילתה שהדילוג על לוח המודעות אכן הוריד לה מהתשלום שצורף לפתקים, וכך היא מספרת לי על כך?

אין לי תשובות. אבל על אפשרות אחת לא חשבתי. וההודעה ששלחה מינדה מאוחר יותר לכל הצוות מצמידה אותי לכיסא בהפתעה גמורה: חלי ילדה הבוקר בן בכור.

“מזל טוב, חלי.” אני חושבת לעצמי. איזו הפתעה! אני מקווה שאת מרגישה טוב, מקווה שהכל קרה בזמן ושלא גרמתי לך חלילה נזק. אני רוצה להתקשר ולשמוע מה שלומך, אבל לא בימים הקרובים. תתאוששי קודם. לא רוצה להפחיד אותך יותר.

בוקר מלא הפתעות עבר עלי. בשעה עשר התקשר גיא והציע לי להגיע שוב למעבדה כדי לאסוף את המחשב ולהתעדכן בממצאים. הוא לא רצה לפרט כלל מה הם ואפילו לא בקצרה. “אני חושב שזה מספיק רציני בשביל לשוחח על כך במשרד. תוכלי להגיע מחר?” אני אוכל. כנראה שאאלץ להזיז את הפגישה החשובה שלי עם מרים ליום אחר, או להפסיד יום עבודה.

אבל לשמחתי, מרים התקשרה עוד לפני שהספקתי להתלבט. “אני הולכת להקל מעליך השבוע”, היא מחייכת מעבר לקו. “רוצה להגיע ביום רביעי?” אני רוצה. קצת קשה לי לחכות עד אז, אבל משמים זה יעזור לי עכשיו.

“שירי, השבוע זו ההדרכה האחרונה לשנה זו, את זוכרת? תוכלי להביא את כל הדוחות שכתבת ונוכל לערוך סקירה ולעקוב אחרי התהליך שעברנו בתקופה היפה הזו”. היא אומרת.

הלב שלי מחסיר פעימה. מפגש אחרון? איך לא זכרתי את זה? שוחחנו על כך לאחרונה, אבל אני שכחתי לגמרי, עסוקה ב…מלחמה מול אויב נעלם. ואיך אוכל להיפרד ממנה, מהשיחות שנתנו לי חיים חדשים והוסיפו לי כוח. איך? אבל מרים לא סיימה את דבריה. “אבל את מוזמנת תמיד, שירי, אני לא מוותרת עליך עד שיגיע הזמן שלך לטוס הביתה”. היא אומרת ומפריחה ממני את הדאגה האחרונה.

“תודה מרים, גם אני לא מוותרת. יהיה לי קשה מאד להיפרד”. אני לוחשת, מרגישה את צביטות הגעגעועים המוכרות והמייסרות שעוד לא למדתי להתמודד איתן.

“נעשה את ביחד, שירי. מחכה לך מאד ביום רביעי”. אני מסיימת את השיחה עם דמעות בעיניים ומנסה לחזור לעניינים ולהריץ את המשימות שהתעכבו בשל שיחות הטלפון האחרונות.

רק בסוף היום כשאני מתארגנת ליציאה, עולה בי המחשבה, שאם חלי בחופשה משמחת, לא יתקבלו בקרוב מסרים נוספים. אני לא יודעת להחליט אם זה טוב או לא. לי יש עדיין דרך להעביר מידע לאלישבע, אבל לעומת זאת אני עצמי אצטרך לגשש באפילה. כאילו שהמצב כרגע הוא אור גדול…

בדרך הביתה, כמעט כמו בשגרה קבועה אני נכנסת לספריה. מאתרת את הספר בין המדפים, ומתבוננת שוב בציור הסוס שעל הכריכה האמנותית. שוקלת אם לעשות מנוי ולשאול את הספר. התגעגעתי, ריקי.

מדפדפת בין דפי הולנד, מגיעה לטסל, ושם, בעמוד 337, שתיים עשרה שורות למטה אני מוצאת את המסר החדש. הוא כל כך תמוה בעיני, שאני קוראת אותו שוב. ושוב. מעתיקה אותו וגם את המשפט שבשורה לפניו, ומחזירה למקום, שוכחת לגמרי מהרצון שלי לשאול אותו. מיד כשאני יוצאת מהספריה, אני מתקשרת לאביגיל.

“אביגיל”, אני אומרת אחרי התעניינות בשלומה. לא שוחחנו מלפני החג. “המחשב אצל טכנאי, חלי ילדה, והמסר החדש שהגיע היום מוזר ביותר…”

“וואו! וואו!! מזל טוב! אויש…” היא עונה ומתייחסת לכל חלק במשפט הטלגרפי שלי.

“מה מוזר בו?” היא מדלגת לסוף.

“מוזר לי שהוא מתחיל מאמצעו, וגם קצת… משונה. אני לא מצליחה לקשר אותו לשום דבר ספציפי שקרה כאן השבוע”. אני עונה.

אביגיל שותקת מעבר לקו. “את יכולה להקריא לי אותו?” היא מבקשת.

“…מי שמגיע אל סוף העולם. אל אי בודד. וכלום. אני לא מרגישה כלום“. אני מקריאה.

“סוף העולם זה המקום שהיא נמצאת בו?” מהרהרת אביגיל בקול. “היא אולי רוצה לרמוז לך שכמה שתחפשי לא תמצאי אותה?” אני שותקת, מהרהרת בדבריה. אביגיל לא יודעת על שרה. לא סיפרתי עליה ועל ההתכתבות איתה לאף אחד. היא לא יודעת שאכן אני מנסה לדחוף את אלישבע לפגישה דרכה. אבל אני בכל אופן רוצה לבדוק מהו כיוון המחשבה של אביגיל, אז אני שואלת. “איך אני אמורה לחפש אותה? יש לך רעיון?”

“באמת איך? אולי היא שמה לב או שהיא חושדת שלקחת את המחשב לבדיקה ולכן היא רומזת לך שלא תצליחי למצוא אותה גם בעזרתו?” מעלה אביגיל אפשרות.

אני חושבת. “זה לא כל כך הגיוני, אביגיל. הייתי במעבדה ביום חמישי אחר הצהרים, המחשב עדיין לא עבר בדיקה אז. לעומת זאת הפתק הזה נתלה לכל המאוחר ביום שישי, כי אם היום כבר קיבלנו את הבשורה על חלי, לא יתכן שהיא הספיקה לקבל ולתלות אותו אחרי שבת. ואם כן, אני לא חושבת שהמסר הזה מתייחס לטיול של המחשב לטכנאי”.

אביגיל מהמהמת בהסכמה. “ומה מפריע לך לחשוב שהיא בכל אופן מתכוונת לזה שלא תצליחי לעלות עליה?” היא שואלת אחרי מחשבה קלה.

משהו מדגדג לי בתודעה, אבל אני לא מצליחה להיאחז בו. שתינו שותקות, שקועות במחשבות. “שירי”, אומרת פתאום אביגיל בהתעוררות. “אולי יש משמעות גם לשמות של הספרים ולא רק לציטוטים מתוכם? חשבת על זה?”

לא, האמת שלא. “לדהור עם הרוח… ” אני אומרת לאט. “לרדוף אחרי הרוח” מפרשת אביגיל את האסוציאציה שעולה בה.

“וואו. הברקת עכשיו”. אני אומרת ופורסת לפני את הפתקים הקודמים, מנסה לחבר את החלקים מכיוון נוסף. “מבחן נאמנות? האם חמותי שלחה את הכתבה או לא… אלמוני שלח כתבה לאתי הבלתי מושגת. בהצתה מאוחרת אני מגלה שמישהו עוקב אחרי… אביגיל, זה…”

“יש לי צמרמורת, שירי. מבינה כל כך את הפחד שלך! אילו ספרים נוספים היו?” היא שואלת בקול מתוח. “שינדאנו” אני עונה ומנסה להיזכר מה היתה המשמעות של המילה הזו. “אני לא זוכרת מה היה הפירוש של שם הספר. את זוכרת אולי?” אני שואלת. היא לא. “אז יש לנו חור אחד”. אני אומרת, ומסתירה את קיומו של הפתק האחרון מהשבוע שעבר.

אופק הפוך מסתיר מאחוריו את שרה לוי. האם אלישבע מנחשת משהו? איזו דרך יש לי להבין את התוכנית של אלישבע אם לא יהיו פתקים יותר?

“אביגיל”, אני אומרת לאט תוך כדי מחשבה. “יש מספר נוסף בפתק האחרון, מתחת לקו מפריד. יש לי תחושה שאלישבע התכוונה לשלוח אותי לספר שלה שנקרא ‘סף העולם’. אולי אין למסר הזה משמעות חוץ מהדמיון שלו לשם הספר שלה, ויתכן שזו גם הסיבה שהיא הפנתה אותי למשפט שהתחיל מאמצעו”. אביגיל חושבת שהכיוון הזה הגיוני. “ואולי” אני מוסיפה בהיסוס ,” היא ידעה שחלי לא תוכל לעזור לה יותר, אז היא פשוט כיוונה אותי ברב חסדה הלאה?”

“אצילית”. עוקצת אביגיל ומצחיקה אותי.

“ככל שאני חושבת על זה, אני נוטה להאמין שאולי יש בשבילי תשובות בספר שלה, אביגיל. גם אם היא לא באמת התכוונה לשלוח אותי אליו. אולי לפחות אוכל להבין דרכו איך המוח שלה עובד”. אני מסבירה.

“נחפש אותו?” מציעה אביגיל עזרה. “תודה, יקרה” אני עונה לה. “אני חושבת שארוץ עכשיו לספריה, היא פתוחה עד השעה שבע”. בהבטחה לעדכן כשאחזור, אני מסיימת את השיחה ומזדרזת לצאת לספריה. אבל אין ספר כזה על מדפי הספריה. והוא גם לא מושאל לאף אחד. אין ספר כזה בכלל בספריה.

משם אני ממשיכה למרכז המסחרי, נכנסת לכל חנויות הספרים, מחפשת ומבררת ומרגישה נודניקית כשאני מבקשת לבדוק בכל מקום אם קיים ספר כזה בהוצאה כלשהי.

אין.

תגובותיכן המתוקות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”ה

מעיפה מבט בשעון תוך כדי צעידה מהירה הביתה. הטיול הזה לקח לי שעתיים תמימות! ואין בסופו שום בשורה. האם באמת הספר לא יצא לאור, או שהוצאות סטנדרטיות לא הסכימו לרשום אותו על שמן? איך אני יכולה לברר כזה דבר?

הפסיעות המואצות שלי לא מפריעות למחשבות שלי להתלבט. מצד אחד שום דבר במסר הזה או מעבר לו מוכיח לי שאלישבע אכן התכוונה לשלוח אותי לספר שלה. אולי, כפי שאביגיל סוברת, היא פשוט מודיעה לי שלא אצליח להגיע אליה ולא משנה מה אעשה.

מצד שני האינטואיציה שלי צועקת. היא עומדת לי במרכז הראש ומבטיחה לי שאלישבע שלחה אותי לחפש אחרי הרוח, אחרי הספר שלה שמי יודע אם הוא ראה אור! ויש צד הגיוני נוסף שסובר שגם אם לא היתה כוונה לשלוח אותי לחיפושים חסרי תוחלת, יש בסיפור שלה חלק נוסף שעדיין לא היה לו ביטוי בתקופה שהייתי במערכת העיתון של מוריה. אני חושבת שסיפור הנקמה של שמואל יצחק, כפי שנרמז בשלבים הראשונים של הסיפור, יכול לתת לי עוד קצת מידע על הכיוונים שאולי צועדת בהם אלישבע.

אולי אתקשר למוריה?

השעה לא נוחה כנראה בשביל כל אמא שרוצה כעת להאכיל ולהשכיב ילדים בנחת. אז במקום להתקשר למוריה או לאביגיל, אני מתקשרת הביתה. יש לי שם פריווילגיה. כמה טוב.

“אמא, מתי המטוס שלך מגיע?” שואל מויש וממיס אותי. הוא באמת חושב שאני עליו מאז שעזבתי אותו חולה ובוכה? או אולי המתוק הזה מדמיין אותי יושבת ומחכה בתחנה למטוס שיגיע לאסוף אותי?

רוצה להגיד לו שאני על רכבת הרים חסרת מנוחה שלא יודעת לעצור ולתת לי רגע לנשום. רוצה לספר לו שאני מחכה לפגוש אותו ואין לי כבר שום סבלנות לתת לזמן לעבור בקצב המתעתע שלו. אבל זה לא מה שהוא צריך לשמוע. אז במקום זה אני מספרת לו שזה יקרה בקרוב, ומתארת לו כמה אני חושבת ומתגעגעת אליו, ואומרת לו לבקש מאבא שיראה לו בלוח שהכנתי עם רבקוש כמה קוביות נשארו עד שהמטוס יגיע. הוא רץ לאבא.

יחיאל מברר אם שכרתי כבר מחשב. הוא מעודד אותי לעשות זאת, ואפילו יודע להמליץ לי היכן כדאי. הוא מברר בדאגה נוגעת איך אני מרגישה ומשתף עד כמה הסיפור הזה תופס אותו את אבא ואמא.

“אמא מדברת עליך כל הזמן, כמובן רק מחוץ לאוזני הילדים. היא דואגת לך ומתפללת עליך. מבטיחה כל הזמן שהיא תפצה אותך על התקופה הקשה שאת עוברת בגללה”. הוא אומר.

“יחיאל”, אני אומרת ועיני מוצפות פתאום. “אני היא זו שצריכה לפצות אותה… בגללי קרה הכל! בבקשה… אם תצליח להוריד ממנה את יסורי המצפון האלו, יוקל לי מאוד!”

יחיאל שותק מעבר לקו. אולי חושב, אולי מסדר את המילים, בשבילי. “היא יודעת”, הוא אומר לבסוף. “היא יודעת מה קרה. סיפרתי לה בהרחבה על ‘ההיא'”. יחיאל מקפיד שלא לקרוא לאלישבע בשמה. “וזה לא סותר, שירי.” הוא ממשיך. “יש כאן טעות, את לא אשמה, בכלל. אשם מי שעשה זאת! איך אפשר לחשוב על מציאות כזאת בכלל… למה שנחשוד בדבר כל כך הזוי?” הוא שותק לרגע, בודק מה שלומי.

“אני רוצה שתדעי, שירי. כולנו חושבים עליך ורוצים שיהיה לך טוב. לא די במרחק הזה שמשאיר אותך לבד, את גם צריכה להתמודד איתה שוב… אמא מתפללת עליך ואוהבת אותך. את יקרה לכולנו וכך זה יהיה תמיד”. הוא שותק, וגם אני. הדמעות הפכו לנחלים שזורמים כעת בנחת כמו שני פלגים צלולים מתפתלים למטה מראש הר. “אנחנו מחכים לך כאן בריאה ושלימה. וגם אם לא תצליחי לאתר אותה כדי להתחשבן על הנזק, זה יהיה בסדר. כל מה שהשגת עד עכשיו הוא בונוס… והוא משמעותי מאד. אחרי שיהיה לנו דוח מהמעבדה, נוכל להעביר אותו לכל איש מקצוע להמשך טיפול. את לא אמורה להתעסק עם… פושעת”.

זה מרגיע. אולי יהיה באמת יותר טוב בשבילי להרפות. לא לנסות למשוך אותה לפגישה שמי יודע איך היא תסתיים. אני לא בטוחה בכלל ששווה לקחת סיכון ולעמוד מולה, מה שיכול להפיל אותי שוב לבורות מסיירים של כאב.

נכון, מרים עושה הכל בשביל להחדיר בי יציבות וכוח, ואני מתאמנת ומתקדמת גם, אבל עדיין לא עמדתי מולה בזמן אמת…

ולא נראה לי נכון להתמודד מול אריה לפני שמנסים להכניע כפיר.

אחרי השיחה הארוכה עם יחיאל שעשה באמת הכל כדי להרגיע אותי, לוקחת חמותי את הטלפון ומבררת לשלומי. היא רוצה לשמוע הכל, אפילו שלא באמת התחדש משהו מאז ששוחחנו אתמול.

“מחר יש לי פגישה עם הטכנאי, אמא. לאחר מכן נדע לאן לפנות עם המידע שיהיה בידינו”. היא שמחה לשמוע. אני מקווה יחד איתה שנקבל יותר בהירות ביחד עם הדוח. מתפללת שהדרך תהיה פשוטה יותר ולא מוצפנת או מתוחכמת מידי. שנראה כבר את הסוף.

“שירי”, אומרת חמותי כשכבר טיפלנו בכל נושאי השיחה האפשריים. “חנה מתגעגעת אליך, היא רוצה לדבר איתך. יתכן ויש לה חדשות בקשר לרשל”. ליבי מחסיר פעימה. כבר הבטחתי לעצמי לחפש תשובות ולהגיע אליהן, ולפני חנה. ואין פה עניין של תחרות, חלילה, אלא רק פחד גדול מלקבל את האמת ממישהי אחרת שלא תוכל לחבק אותי כשאתפרק.

אבל אין לי זמן לחפש עכשיו את תשובות נוספות כשאני תקועה בתוך סיפור אחר!

כשאני מנתקת את השיחה ונשמטת על הספה מותשת, אני מבטיחה לעצמי להתחשבן עם אלישבע גם על זה. מושכת אלי את ספר הציורים, שדפיו מתמלאים בקצב אחיד ותכף מסתיימים, ונרגעת משרבוט סתמי במשך שעה ארוכה.

עד שמגיעה השעה להתקשר לאביגיל.

אביגיל המומה לשמוע שלא מצאתי את הספר בשום מקום. היא מציעה לי את עזרתה בחיפוש ברשת, מה שלא אפשרי לי כרגע. אני מודה לה על כך ועל המסירות שהיא מפרגנת לי בנדיבות, ומסיימת את השיחה בהתנצלות שהעייפות שלי לא מאפשרת להאריך. אני מותשת מידי בשביל להתקשר למוריה, ואולי קצת חוששת לעורר עיניינים כל ישנים, אז לאחר השיחה עם אביגיל אני מאפשרת לעצמי ללכת מוקדם לישון. </x>

לא.

עדיין לא.

ההתכתבות עם שרה חייבת תחזוקה גם אם התוכנית הזו לא תצא לפועל בסוף. חשוב לי להשאיר את הערוץ הזה פתוח לכל מקרה שלא יבוא. אז באנחה ומאמץ גדול אני אוספת את עצמי מהספה ומזדרזת לחדר מחשבים.

“ערב טוב, שירי” אני כותבת ומחייכת. “מחכה לתשובה שלך, וגם לאפשרות לעדכן אותך לגבי כמה פרטים נוספים שגיליתי. תתקשרי? שרה”.

אין לי מושג אם המאמץ שעשיתי כעת הוא בר תועלת או לא. אני לא יודעת אם אלישבע מתחברת לחשבון המייל שלי גם בדרך אחרת או רק דרך שליטה מרחוק, ואם היא תוכל לראות את ההודעה הזו עוד לפני שאחזיר אלי את המחשב. בכל מקרה, תאריך ושעה אי אפשר לזייף, וחשוב לי שיהיה רצף הגיוני לא מעורר חשד, עד כמה שניתן.

עכשיו אפשר לישון.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק פ”ו

בוקר חדש. נכנסת למשרד המערכת בצעדים עייפים. הכל ריק עדיין. גם לוח המודעות נקי, והכל שקט. בזמנים כאלו אני חושבת לפעמים, מה השקט הזה בא לומר? האם הולכת להיות, חלילה, סערה? בזמנים כאלו אני מתפללת שהשקט ימשיך, שהכל יישאר רגוע. מבקשת מנוחה לפחות…בשגרה.

יש לי יום עמוס היום. דבר ראשון אני רוצה לבקש ממינדה הקלות בעבודה לשבוע הקרוב ואולי אפילו לבקש את עזרתה בעניין הספר הנעלם. אני רוצה גם לוודא מולה שאלישבע לא תכננה להגיע לכאן אחרי, ואם כן, אולי היא תוכל לברר בשבילי על הספר, מולה. אחרי צהרים עלי לנסוע למעבדה ולשמוע מה יש להם לומר. רק המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורות של פחד מעורב בסקרנות. אני מקווה שאספיק בחזור לשכור מחשב. הוא חשוב לי גם בשביל לחסוך את הריצות המיותרות לחדר מחשבים.

פותחת את המחשב, שולחת הודעה למינדה ומבקשת פגישה. מינדה לא אוהבת אורחות בחדר שלה, ויש לי חשד שהיא עוברת אותי בקטע הזה. לשמחתי, היא עונה לי מיד כשהיא מגיעה ואחרי פחות משעה אני כבר יושבת מולה.

“מה שלומך, שירי?” היא שואלת בלי הקדמות מיד כשאני מתיישבת. מינדה יושבת בנוחות על כסאה, שחורק תחת משקלה כשהיא מתרווחת עליו, ולא טורחת להוריד את משקפי הקריאה שלה. “מתי הטיסה שלך?”היא מבררת ומציצה עלי מעליהן.

“בסוף השבוע הבא, בעזרת השם”. אני עונה. “רציתי לשאול אם אוכל להיעדר אפילו בהתראה קצרה בימים שלפניה, עדיין אני לא יודעת מה תדרוש ממני ההתארגנות לקראתה”. אני אומרת חצי אמת.

“אני מקווה שאת ממשיכה איתנו גם מרחוק”, היא אומרת ועדיין לא עונה לי.

“אני רוצה להמשיך”, הפעם זאת האמת השלימה. אני רוצה להמשיך לפחות עד שאכסה את העלויות של הסיפור הזה. “אני מקווה שזה אפשרי מבחינת המערכת”. אני מוסיפה.

היא חושבת קצת, מתבוננת בי ואומרת. “נצטרך לבדוק איך ההסדר החדש נוסע, ואז נחליט”.

בסדר. הגיוני מאד.

“ובקשר לבקשה שלך”, היא ממשיכה, “אני אעביר לאפרת את הסמכויות העיקריות שלך, ואת תקבלי תפקיד גיבוי פחות מחייב, מה שיאפשר לך להיעדר בהתראה קצרה. אבל אני צריכה יום או יומיים בשביל להכין אותה”. היא מתבוננת בי , “יש לך יומיים מלאים לתת לנו?” יש לי. אני בולעת את תחושת הפרידה שכל כך קשה לי, וממשיכה הלאה, ניגשת לעניין השני שלשמו אני יושבת כאן.

“מינדה, באילו עוד דרכים ניתן להוציא ספרים לאור חוץ מדרך הוצאות הספרים המקובלות?” אני שואלת.

“את רוצה להוציא ספר, שירי?” היא מחייכת. “איך לא ידעתי מזה?” אני משפילה עיניים. “אני מחפשת ספר שפורסם בעיתון הקודם שעבדתי בו, ושאני לא מוצאת אותו בשום הוצאת ספרים שאני מכירה.”

“את בטוחה שהוא יצא לאור?” היא שואלת.

אני נאלצת להודות שלא. גבותיה של מינדה מתרוממות, והיא מושכת באיטיות את המשקפיים מעל אפה, מאפשרת להם ליפול ולהישאר תלויים על גבי החוט ששומר עליהם מללכת לאיבוד בין עשרות הדפים שעל השולחן.

“מי הסופרת?” היא שואלת. “אולי אני מכירה אותה?”

“קראו לה אלישבע, אם כי אני לא בטוחה שזהו שמה”. אני עונה, ויש לי תקווה קטנה שמשהו יתבהר כאן היום.

“אלישבע…” מהמהמת מינדה וגבותיה מתכווצות יחד עם שפתיה בריכוז. “מישהי בשם כזה ניסתה לשלוח בקשה להיכנס למערכת לפני… שנתיים אולי?”. היא משחזרת.

“אבל?” הלב שלי מנתר. “מצד אחד היא מאד החזיקה מעצמה… ומצד שני- היא היתה מוכנה לכתוב בכל מחיר. זה מאד לא מצא חן בעיני. מה גם שאפילו תקציר לא היה לה לתת לי”. אומרת מינדה ופוקקת את העט שבידה שוב ושוב.

“מינדה”, אני מותחת עוד קצת את החבל. “אולי שמרת את ההודעה שלה? אני יכולה דרך הפרופיל לראות אם זו הסופרת שאני מתכוונת אליה”. מינדה תוקעת בי מבט ארוך, כאילו רוצה להבין דרך פני דברים שאני לא מתנדבת להסביר. אבל אז היא רוכנת על מקלדת המחשב ומקלידה משהו. רגע ארוך היא מתמקדת במסך ואז מחזירה אלי את מבטה ומנענעת בשלילה. “לא שמרתי אותה”. היא אומרת. “אבל שירי, אם את מכירה את הפרופיל שלה, זה אומר שיש לך את הכתובת שלה. מדוע את לא שולחת לה את ההודעה בעצמך ?”

שאלה טובה. באיטיות אני מתרוממת, מבינה שהפעם מינדה לא תוכל לעזור לי. “זה סיפור ארוך, מינדה”. אני אומרת ואז קורצת לה. “אולי באמת אכתוב אותו בספר, ואת כמובן תדעי עליו ראשונה”. היא צוחקת ומחזירה את משקפיה למקומן בתנועה מחושבת. “יום טוב, שירי” היא אומרת ושוקעת שוב בתוך המסך, הניירות וכל המשימות הבלתי נגמרות שמחכות לה.

שניה לפני שאני סוגרת את הדלת מאחורי, עוצר אותי קולה של מינדה. “שירי,” מנגן קולה. “כדאי לבדוק מול הוצאות קטנות או כאלו המשתייכות למגזר הכללי, אם יש להן את הספר”. היא אומרת ואז מנמיכה את קולה. “את בודאי יודעת שיש גם אפשרות למכור ספרים באופן מקוון, ואולי אפילו יתכן והיא הדפיסה את הספר הזה בהוצאה עצמית ומשווקת אותו בעצמה”. אני אוחזת בידית הדלת ומקשיבה לדבריה בריכוז. “כדאי שתבדקי גם את האפשרויות האלו לפני שאת מתייאשת”.

“תודה מינדה”, אני אומרת. “באמת שווה לבדוק”.

סוגרת את הדלת וחוזרת לחדרי. אביגיל אמרה לי אתמול שהיא תחפש בשבילי ברשת את הספר, וזה יכסה, כנראה, את שתי האפשרויות הראשונות שהעלתה מינדה. את כל השאר -אין לי דרך לוודא או לשלול.

אולי מוריה תוכל לעזור לי? לא כל כך נעים לי לפנות אליה, אבל נראה שאין לי ברירה.

אבל לא כעת. אני לא יכולה לקחת זמן נוסף על חשבון העבודה מעבר לזה שבזבזתי אצל מינדה. מה גם שהבטחתי לה שני ימי עבודה מלאים. אז אני מתאפקת ולא מתקשרת אליה למרות שסקרנות גדולה מאד בוערת בי. האם גם אצל מוריה אלישבע נכנסה לעבוד אפילו בחינם? או שהיא רצתה להיכנס למערכת של מינדה בכל מחיר רק בשביל להמשיך להציק לי כאן?

למוריה אני מתקשרת בזמן שאני מחממת לעצמי ארוחת צהרים. אמנם הזמן שעומד לרשותי מאד קצר, ועלי להזדרז ולנסוע למעבדה, אבל הבריאות שלי חשובה יותר. אסור לי לדלג על ארוחות או להתפשר עליהן.

“שירי, זו את?” קולה של מוריה עולה והיא לא מסתירה את הפליאה שלה. “זאת אני… מה שלומך? מה שלום העיתון?” אני מתעניינת.

“את צוחקת, שירי. נכון?” היא אומרת והפליאה שלה עוברת מודולציה לטון אחר, נמוך יותר.

“מה קרה?” אני מבררת בחשש.

“שירי, העיתון הזה כבר לא קיים וגם אני הספקתי לעשות הסבת מקצוע במשך הזמן שעבר”. היא אומרת ומתפלאת שחמותי לא סיפרה לי על כך.

“אני מצטערת, מוריה, לא ידעתי”.

“לא נורא, לא קרה כלום. זה אמנם לא היה קל, אבל, את יודעת… אין הרבה ברירות מול המציאות”.

“אין”. אני מסכימה איתה.

“מוריה”, אני מנסה להעלות את השיחה למסלול ברגישות המתבקשת, בתקווה שיש תועלת בה. “אני זקוקה לעזרה שלך בקשר לאלישבע”.

“אלישבע?” היא שואלת ושוב כובשת הפליאה את קולה. “אותה אלישבע? היא עדיין מציקה לך??”

“כן”, אני עונה ומעבירה את האוכל המחומם לצלחת. “מוריה, יש לך פרטים עליה? איך באמת קוראים לה? איפה היא גרה? אולי אפילו… איך היא הגיעה למערכת?”

מוריה שותקת רגע ארוך, ואני מנצלת את השקט כדי לאכול, מאוחר מאד. “את רוצה להיפגש שירי?” היא שואלת לבסוף. “שום דבר לא היה פשוט איתה, שירי… כשתפסתי את זה היה כבר בל…” היא עוצרת את עצמה ואומרת : “אני לא יכולה לספר יותר מידי, ומה שכן- יהיה חייב להיות פנים מול פנים”.

המזלג נעצר באמצע הדרך, מופתע. האם גם מוריה חוששת מציתות? למה?

“זה חשוב לי, מוריה, ותודה שאת מוכנה לעזור לי”. אני אומרת. “איפה נוכל להיפגש?” אני שואלת ומנווטת את המזלג לפי.

“אני בנתניה” היא אומרת בפשטות.

“נתניה!” אני נאנקת. איך אגיע לשם? מנסה לחשב במהירות את האפשרויות העומדות בפני. היום הזה מלא עד אפס מקום.

“מחר את יכולה, מוריה?” אני מנסה בתקווה. כל יום חשוב לי מאד.

“בואי נראה…” היא מדפדפת איפשהו, במוח או ביומן שלה.” מחר… לא.”

יום רביעי לא אפשרי לי, חייבת את מרים ולא יכולה להפסיד את הלימודים.

“ביום חמישי, מסתדר לך?” אני שואלת, נואשת.

“יום חמישי זה יכול להסתדר…” היא אומרת . “אבל לא מאוחר מידי. תהיי בקשר כשתגיעי לעיר? אבוא לאסוף אותך”.

“תודה מוריה”, אני מודה לה שוב, ומסיימת את השיחה. עכשיו כבר באמת מאוחר. מסיימת בקושי לאכול ומתארגנת ליציאה.

בזמן שאני נועלת את הבית אני חושבת על מוריה ומה שעומד מאחורי המילים שלה. תחושה עמומה מספרת לי שהפגישה הזו לא תתקיים. לעולם.

לתגובות כאן