בס"ד
המאמי שלי
היא הייתה חייבת לעצור אותו. ובדחיפות. ולא שינה לה כלל שהקרטון איבד יציבות מידיו של מוקיטו, ובקבוקי שמפו ריחניים החליקו בזה אחר זה לעבר מבשמי האוויר. מפולת דומינו ריחנית קרסה בשריקות נתז ושפריץ, לרגלי עובד זר, שבהה בעבודה שנכונה לו. "הלו?" מתעלמת מהסיטואציה, שאלה "יו נואו היברו?" מוקיטו חילץ עצמו מעמדת הגולם וענה תוך כדי הנחת הקרטון הקרוע- "כן. אני יש לדעת, אבל לא עבודה. פה מספיק" מחווה בידו על טורי הצרכניה העמוסים והבלגן הטרי. "טוב!" יפי הוציאה מתיקה פתק מצולם, אחד מעשרות עותקים. "פה כתוב שאנחנו מחפשים עובדת. לאמא! אתה יכול להגיד בוואצאפ שלך? אני משלמת כסף" הבטיחה לעיניים הצרות שנפקחו בפליאה. "זה לאמא" כך יפי, ותקווה בעיניה.
עוד וי ברשימת ההשתדלות. תיקתוקי העקבים העניקו קצב למחשבות הדוהרות. מאמי זקוקה בדחיפות לעזרה צמודה. מזהירה אותה מדי יום להחזיק חזק במעקה שרפאל הצמיד ליד מיטתה. ושחלילה לא תפסע מיד, אלא תמתין מעט שלא תקבל סחרחורת. אז היא הזהירה… שום דבר לא מנע את הטלפון של לפקוביץ השכנה, שהזמינה כבר צוות הצלה. על האמבולנס עלתה ביציאה מבני ברק, מצטרפת לתל השומר. רק לתל השומר. היא לא נתנה לצוות להתווכח איתה. זהו בית חולים מקצועי, והיא תעשה הכל בעבור מאמי שלה. למעשה, השבר לא דרש ניתוח, אך האשפוז הקצר היה הכרחי להשגיח על הלב של אמא, שהתרגש מהנפילה. שושי מנתניה ואברימי מרכסים התנצלו בפני מאמי שהם מתקשים למצוא תחבורה לתל השומר. כל כך היו רוצים לבקר, אך יפי נפנפה אותם בהחלטיות ונשארה לעוד משמרת. ועוד אחת.
לבוסית שלה הבטיחה להשלים את שעות העבודה בלילות. רק ד' יודע עד כמה קשה לה לחבר מספרים וחשבוניות בלי להתבלבל ולעצום עיניים. היא לא תוותר על אמא. בדילוגים עלתה את 2 הקומות , הרגיעה נשימה, דפקה ונכנסה. לרגע היה נדמה לה שמאמי משכה בבהלה חוברת מן הצד לעבר ברכיה. רק נדמה, כי כשניגשה לתת את הנשיקה המסורתית, לא שמה לב לחוברת, רק לכוס השוקו הניצב על השידה. "מאמי!" היא בלעה במהירות את האכזבה ושוב בקשה: "מאמי, ביקשתי כבר לא לשתות שוקו. את יודעת שהחלב גורם לליחה להתרבות, ואז את חשופה לדלקת ריאות קשה. מאמי, זה לא חסר לך!" בדאגה הסירה את הכוס, ממהרת לשפוך ולחלוט לאמה את הלימונית והלואיזה שקנתה. בזהירות הניחה את הכוס לצד העיתון היומי. שוב היא נרדמה לרגעים. חוברת הסודוקו שרכשה בהזמנה מיוחדת- שמוטה על הרגל המגובסת. "הו" שמחה יפי, "אני שמחה שאת מאמצת חשיבה. אסתי מהגמלאיות הדריכה שכדאי לאמץ את תאי המח. ידעתי שלא תשכחי!" גאוה בקולה. נשקה שוב למאמי, משאירה מאחוריה ניחוח של מרק עדשים רווי בחלבון, וטרמוס של תה לואיזה ולימון.
לורי התאקלמה יפה בבית אימה, ויפי הגיעה לצפות בפיזיותרפיה. 'מאמי לא אוהבת את לורי' ברור ליפי. אך לורי חזקה ועקבית.
"מאמי, את עוד תרוצי" הבטיחה יפי, מוחאת כפיים בהתרגשות כשאמה נוחתת על הכורסא בסיום התרגיל. לורי מנגבת במגבון את הפנים המיוגעות ורק רטט של דחיה נשאר מהתלונות של מאמי על האגרסיביות של העובדת. טוב שהתרגלה.
בטלפון הסבירה לשושי שלא כדאי לצרף את הילדים לביקור. "הם רק יעשו בלגן ויעייפו את מאמי שזקוקה לכל גרם כח. גם כך היא נרדמת כל הזמן" מנמיכה את קולה, ומוסיפה מים פושרים לכוס התה שחלטה.
רפאל מוכן להקפיץ אותה לכל עזרה ולכל מרפא. הרכב שלו סבל כבר כסאות גלגלים לסוגיהם, כרית ישיבה ומזרון ביצים. התיק של יפי מרשרש בויטמינים מרשת המזון האורגני, שטומנים בגרגיריהם חיזוק וכח. הילדים שלה מחונכים מקטנות שאמא מעל הכל. היעדרותה מאסיפות הורים וממסיבות הסמינר מתקבלות בהבנה. אפס, אפילו רפאל לא יודע עד כמה קשה לה, ועד כמה היא מתחננת למאמי לאכול בריא, ומזהירה את לורי לשמור עליה היטב. כועסת לגלות את חוברת הסודוקו ריקה רק בגלל שעוד חברה הגיעה. "לטובתך!" מתחננת גם מבקשת. ואמא רק נרדמת.
הערב התחיל כרגיל. הנהג אפילו לא חייך לאישה המסורה שעולה על אותו אוטובוס באותה שעה, מדי יום. יפי ירדה, אוספת במכולת מארז יוגורט מועשר. מזווית עינה עוד הבחינה בניידת נט"ן חולפת בשקט ומותירה דממה. מתוחה משהו, מדלגת מדרגות שתים שתים לקומה השניה. שלולית כהה על שטיח הכניסה. אדומה? לא היה ברור לה. דפקה, הטתה את הידית ודפקה את ראשה על הדלת הנעולה.
מה???????
ריח עמום של אלכוהול רפואי עלה באפה. שלפה בפראות את המפתח ופתחה. האורות הכבויים, החלון הפרוץ, הכורסא המוטית בזווית משונה, הזכוכיות שננעצו בנעליה והסבו ליבה לכוס מנופצת על הרצפה, ו… "לורי?!" החדר הפרטי מאורגן מדי. חשוך מדי. המזוודה הפיליפינית נעלמה גם היא, נמצאת עם לורי ומאמי במקום סתרים.
לו היה לה רגע, הייתה מתחברת למכשיר לחץ הדם שקנתה למאמי, לוודא שהיא חיה. ליבה דוחס דם בהתכווצויות עזות, מנסה להתגבר על הלחץ של גבירתו.
טלפון למאמי? אין תגובה. אפילו לא צלצול.
טלפון ללורי- תגובה דומה. אין תגובה.
דפיקות עזות אצל לפקוביץ נתקלות בקיר, והטלפונים למשפחה אינם מאתרים את הימצאות האם. המשטרה תחפש רק אם תבטיח שמדובר בחטיפה, ולא הגיוני שמאמי הדמות האידיאלית לדמי כופר.
שושי? היא לא התקשרה היום, למרות שייפי ביקשה רבות.
אברימי? מצטרף לתהילים. הם סומכים על יפי.
ויפי? עשרות טלפונים והשערות שלא נושאים פרי. שכנים מהקומות מתחת השאירו דלתות פתוחות, עד סיום הסיפור ההזוי. לולא ישיבת "עטרת", השוכנת ממול, הייתה יפי רצה ברחוב וצועקת.
צועקת?! שואגת! על מי???
על מאמי.
על ממממי?
על מאמי.
יפי גועשת במפלי מרירות. למאמי הקריבה את ימיה הצעירים ומילאה את לילותיה בדאגה. רק למענה- קנתה, ועבדה, ושילמה, וזימנה, והזמינה והזהירה וחייבה ו…
הכעס והדאגה משמשים בערבוביה. ורידי צווארה פועמים בעוצמה. למה לא התקשרה ?!?! היא יודעת טוב מאוד שהיא מגיעה בערב. יודעת יפה מאוד…
וזה בכלל לא יפה, יפה!
עצרה מהחיוג האוטומטי לנייד של לורי-אמא-לורי ונעצרה.

וגם אחרי שחזר החשמל לקומות העליונות, ולורי ומאמי ירדו לאיטן במדרגות מהשכנה למעלה, ולא. הן לא שמעו קריאות, כי היו במרפסת סגורה. והטלפון של מאמי היה בלי קליטה, והטלפון הרעב של לורי חובר סוף סוף למטען והתחיל להשמיע צפצופי טעינה שבעים. והכוס נשברה כתוצאה מהתנועה בחושך, והתה שנשפך בכניסה בגלל— טוב שהסוף טוב.
נטרקו הדלתות והשכנים, ומאמי כרסה לכורסא, ויפי?
יפי יצאה לדרך חדשה.
דרך שבודקת מחדש את הדרך. את הערך.
אם כל ה'כיבוד הורים' שלה לא עמד למול הזעם הנוראי שהציף – אז היא בבעיה.
את מי? היא? באמת? מכבדת?
ואולי בכלל לא?
ואולי מכבדת יותר מדי את המטרות שלה, בלי לשים לב לטעם של השוקו או לכמיהת המפגש עם הנכדים?
כבד לה, ליפי. כבד על הלב.
אבל דווקא כך, נדמה לה שהיא בפסיעות הראשונות בדרך לכיבוד הורים.