סיפור ללא שם
—-
צל נופל על המסך. איטה מרימה את הראש. שולמית.
"רצית משהו"?
"קבענו באחת עשרה"
"הממ כן" איטה מעיפה מבט חרד לשעון,
"שבי" היא מחווה בידה לעבר הכיסא שמולה
איטה שותקת. שולמית ממתינה.
"הכל בסדר?"
עשר שנים היא במערכת השבועון. הפגישות עם איטה מתרחשות בדיוק בשעה שבה הן נקבעו ולאורך הזמן שתוכננו.
"הכל מעולה" אומרת איטה. העיניים שלה במסך.
'הכל גרוע ומשהו מסעיר את רוחי', מתרגמת שולמית לעצמה כשאיטה עדיין בשתיקתה.
"אני מעבירה לך כמה כתבות לאישור סופי".
"אוקי" ותודה שפתחת את הפה. שולמית רק חושבת.
"אחת מצוינת. גולדי שלחה לי אתמול"
איטה מדפדפת בדואר הנכנס.
'היא לא מרוכזת' מסבירה שולמית לשולמית
"שיגעון" מפטירה איטה כשמתקשה למצוא את מבוקשה "מרוב מיילים לא רואים את החומר. מאתיים תשעים ושתיים הודעות תוך 24 שעות. מאיפה בכלל יש להן את כתובת המייל שלי"
שולמית מקשיבה. היא מכירה את הטקסט בעל פה.
"כותבות חדשות, צעירות, נלהבות. כל אחת בטוחה שהיא בשורת הדור ותביא גאולה לעולם הכתיבה. את יודעת מה? הן לא מסתפקות בפעם אחת. כאילו אם תשלחי חמש פעמים, יש סיכוי שאני מכניסה אותך לעיתון"
"הנה יש כאן אחת שני דרוק, כל שבוע שולחת סיפור חדש. כאילו מה. לא שמת לב שאני לא מתייחסת. איפה הכתבה של גולדי"?
שולמית מאזינה ומהנהנת.
"איזה רעש, אי אפשר להתרכז" מודה איטה ברטינה קלה, ומושיטה את היד לסגור את החלון.
הרעש נוסע ונכנס לתוך חדר המערכת.
"הלווייתה של האישה החשובה מרת שושנה דרוק מרת שושנה דרוק…"
הן מביטות אחת בשניה. שולמית נאנחת.
"שכנה של אחותי אביגיל. היא עדכנה אותי בבוקר"
"משהו פתאומי"? מבררת איטה.
"סוג של, היתה חולה תקופה, אבל לאחרונה הרגישה טוב, ופתאום היתה הדרדרות"
"עצוב" מסכמת איטה וסוגרת בעדינות את החלון. שקט משתרר.
"הנה הכתבה. אני מעבירה אותה עכשיו אליך, תעשי לה עריכה, תשימי לב שהיא בנויה כמו שאני מקפידה, כן?"
שולמית שותקת, מהנהנת.
"חוץ מהכתבה של גולדי, היו עוד שתיים שכבר עברתי עליהן, אבל אני צריכה את הליטוש שלך"
זה היה מסווה. אבל שולמית בולעת את המחמאה הנדירה.
"רגע שניה" איטה קופצת נועצת מבט בשולמית. "איך אמרת קוראים לשכנה של אחותך"?
"שני דרוק"
"את בטוחה"?
"כן, מה יש"?
איטה מסובבת את המסך, שני דרוק. שחור על גבי לבן.
"זה הודעה לפני יומיים, זאת היא"? איטה מצטמררת
"אין לי מושג, בעצם… האמת דיברנו לפני תקופה, היא אמרה לי שהיא מנסה להיכנס למערכות של עיתונים. אז יש מצב שכן".
"אבל באמת הוא מלאך…" איטה מציצה אל מסך הנייד שלה, משתיקה אותו.
"תקשיבי" היא מסכמת. "אני חייבת לענות, שיחה ממש חשובה, תעברי על הכתבות ונדבר אח"כ"
"כן איציק" היא עונה לשלוחה שלה שבישיבה. "מה קורה"?
"אני רוצה שנתקדם עם השידוך של שפירא"
"איציק"
"מה"
"תן לי לנהל את השידוכים שלך כמו שאני מבינה"
"אמא"
"מה"
"אני רוצה שנתקדם עם השידוך של שפירא"
"הבנתי. וגם אמרתי את דעתי. ואם אתה דווקא רוצה. אז אני אפרט: זה פשוט לא מתאים לנו. נקודה. ומבחינתי נסגר הנושא".
"אמא בררתי עליהם, קופשיץ מהדירה שלי, שכנים דלת מול, הוא דיבר עם אמא שלו ברמקול. זה נשמע בדיוק".
"איציק. אתה לא ילד קטן, תקנה בורקס לך ולקופשיץ ותחזרו לבית מדרש".
"אמא, אני באמת לא ילד קטן, ולכן אני מתעקש, אני אחרון בועד, את יודעת את זה. וחוץ מזה דיברתי עם אבא, והוא גם הסכים"
היא נושמת נשימה עמוקה.
"איציק, אל תערבב. ותגיד לאבא שיתקשר אלי. השידוך הזה לא בשבילנו וגם ולשרית היה רעיון מעולה, משהו הרבה יותר טוב"
"אמא זה טוב בשבילי"
"די איציק. אני באמצע העבודה. נדבר בצהריים"
"שלום"
קטן. נכנע. מנוצח. יש לה טעם שומני בפה. היא הצליחה להשליט את דעתה עליו. והוא לא מסכים איתה אפילו בגרם. ובסוף היא הקובעת. אז למה לא מתוק לה הניצחון?
היא חוזרת למטלות הדחופות. הנייד שלה שוב מנגן. פרומוביץ השדכן. היא דוחה את השיחה. השבועון יורד מחר לדפוס וחבל על הדיון. אין סיכוי שהיא לוקחת כלה עם מטפחת, היא לא תעמוד בזה. גם אם סוללת שדכנים יעמדו מולה היא תהיה כחומה בצורה.
היא חייבת להתקדם ולסגור פינות. מנסה לאתר בדואר נכנס את הגרסה האחרונה של הטור אחרי התיקונים. ההודעה משני דרוק צועקת אליה. הכבוד הבסיסי שהיא רוחשת לאנשים שלא יחטאו עוד גורם לה להעיף מבט על הסיפור.
העיניים רצות משורה לשורה, היא מגניבה חיוך, מנגבת דמעה משחררת צחקוק ושוב דוחה שיחה מפרומוביץ. כשמסיימת נאנקת בעונג. אה. זה סיפור טוב מאד. היא מרימה את הטלפון הפנימי.
"שולמית. תשיגי לי אישור פרסום מהאלמן. לא לא לא דחוף, חכי אחרי השבעה. הסיפור שלה מעולה, אני חייבת לציין".
****
הנורה האדומה בטלפון מהבהבת. שולמית.
"כן"
"תשובה חיובית"
הלב שלה נופל. אתמול היתה לה שיחה ארוכה עם אברום. והיא הבהירה את דעתה בנחרצות. הוא הסכים איתה. או נכון יותר לומר נאלץ להסכים.
אבל גם הוא היה חייב להודות, שזה יהיה מוזר בנוף המשפחתי שלהם. בו כולן חובשות פאות, שאחת תלך במטפחת. הוא גם הסכים שזה לא מקובל ומבחינתה היא הרגישה שמיצתה את הנושא. אז מה עכשיו תשובה חיובית.
"את איתי איטה"?
"כן כן, מאה אחוז איתך. מה אמרת"
"אחותי בררה לי עם האלמן של דרוק" הלב שלה נופל שנית. אוף איך שהשידוך הזה ממלא את הראש שלה בצמר גפן.
"נו נו" היא משתדלת לאחוז בחוט של השיחה. "מה התשובה? הסכים"?
"אמרתי לך קודם. תשובה חיובית. אבל עם תנאי"
"נו"
"הוא לא ידע ממש במה מדובר, אבל אין לו בעיה שיפרסמו ושיהיה לעילוי נשמתה. רק שלא יכתבו שמדובר באישה שנפטרה, אומר שאין עניין לצער סתם כך את הקוראות, הוא אדם מיוחד"
"אדם מיוחד ממש" מסכימה איתה איטה.
***
היא נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת אחריה.
היא צריכה שקט עכשיו ודממה מוחלטת. מניחה את הפלאפון בחבטה קלה. אההה גיל ההתבגרות. מתי זה יגמר.
חבל שהוא רואה את זה כך ולא מבין שהיא רוצה בשבילו את הכי טוב. היא ממש לא מנסה לכפות עליו את דעתה. היא פשוט רואה דברים שהוא לא רואה. וחבל שהוא לא רואה אותם.
הצמר גפן עדיין ממלא לה את החלל שבראשה. מבחינתה היא חשבה שהשידוך הזה ירד ונשכח אבל איכשהוא הוא מתעקש לצוץ כל פעם ממקום אחר.
מנסה להסיח את הדעת ולצלול לעבודה. פותחת את תיבת המייל. דואר נכנס משני דרוק.
"שולמית" . שולמית קולטת את הדחיפות, ומתייצבת במהירות.
"שולמית" היא לא נושמת. "דואר נכנס משני דרוק"
"נו".
"מה נו" מתרגזת.
"נו שתפתחי, ותראי מה היא כותבת"
"נפטרות לא כותבות הודעות מייל"
"קצת היגיון, איטה" שולמית לא מתבלבלת
"בעלה או משהו אחר שלח מהמייל שלה. אולי יש לה עוד סיפורים. היו תגובות מעולות".
"תגובות מעולות" מהדהדת איטה אחריה. "תגובות מעולות. הייתי מפרסמת עוד סיפורים שלה… לו היו לי" . היא מוסיפה לאחר שתיקה קצרה.
איטה מזיזה את עצמה מעט מהמסך. ושולמית תופסת את המקום.
שלום וברכה, מקריאה שולמית. אתמול נקלע לידי העיתון שפורסם לפני שבועיים. וגיליתי שהסיפור ששלחתי מופיע בו. הבנתי שפרסמתם סיפורים נוספים בשבועות שקדמו. אשמח לקבל עליהם תשלום.
איטה מסתכלת על שולמית. ושולמית מביטה באיטה.
היא לא נפטרה. לוחשת איטה לבסוף.
היא לא נפטרה. עונה לה שולמית.
היא לא נפטרה?. מצמידה איטה סימן שאלה.
היא לא נפטרה! מצמידה שולמית סימן קריאה.
היא לא נפטרה. מסכמת איטה. ונראית מצוערת כל כך. ששולמית כמעט פורצת בצחוק. מה יתאונן האדם על מישהו שבסוף התברר שהוא חי.
איטה בוהה במסך. שולמית חומקת עוברת מאפשרת לה לאכול לבדה את התבשיל שהקדיח.
איטה עוצמת את העיניים. פוקחת. מביטה קדימה. היא לא חולמת ולא הוזה.
היא נתנה יד לפרסום של סיפור של כותבת מתחילה. ומה קרה? שואלת איטה את איטה.
כלום, עונה עצמה לעצמה. כלומר קרה רק טוב. הרבה קראו, נהנו, החמיאו וזה חשוב לרייטינג של העיתון.
היא טומנת את הראש בין הידיים. מרימה אותו. מנערת. מרימה את הנייד שלה מעם השולחן. מחייגת.
"אברום" לוחשת. תתקשר לשדכן.