בס"ד
סימן של עליה
למלחמה יש הרבה חסרונות, המון. אבל יש בה גם מעט מעלות, ונחמד להתקל דווקא במעלה ביום השלישי להמצאותו בקיבוץ. נשימה עמוקה, נשיפה. דוממות. דמויות עוברות מעבר לחלון, לא חושבות להעיף מבט על הצריף ששום אדם, עלי אדמות, לא יעז להתנחל בו מרצונו החופשי.
להגנתו הוא יסביר שרצונו לא ממש חפשי, והוא, במחשבה שניה, גם לא באמת היה מוכן לכך. פשוט נכנס, בלי לחשוב הרבה מדי. קוראים לזה בריחה.
השמש מתקדמת לצדו השני של הרקיע הכתמתם. שבת נכנסת לה בדממה, והוא מקבל אותה בידיים פרושות ובעיניים מושפלות, "שבת שלום," הוא לוחש, מזמזם ניגון עתיק שלולא היה שר אותו כל שבת, כבר מזמן היה שוכח.
ברוכה הבאה לך, שבת. שבת של צום, של ישיבה צפודה על רצפה מאובקת. שבת של מסירות נפש. כמה הרבה חיכו לך.
יהודה בוהה בשחור, לא מוצא מנוח לעיניו. שולחן שבת ערוך מציף את זכרונו, נסיכים, זמירות, סעודה. בטנו משמיעה קרקור. "מחר," הוא מבטיח, לא יודע על סמך מה. הדבר היחיד שמקשר בין השבת הזו לשבת ההיא זה השם.
'והמהות', מוחה קול עמום. והמהות. הוא מסכים, ומופתע לגלות שכבר זמן רב לא שמע את הקול הזה. ברוכה הבאה, שבת. היכנסי, מחכה לך כאן נשמה עצורה ועיניים שהלוואי ויישארו טהורות.
טוב לו בקיבוץ. ביום ראשון הוא הגיע, טרי מהונגריה, עם קבוצת חברים מולהבים – ישוב ארץ ישראל. מה יכול להיות טוב יותר מזה?
חיכו להם שדות מקורזלים ומטופחים, ופנים ידידותיות להפליא. מהר מאד הם נסחפו, התלהבו, נהפכו לצברים בעקרון. גם הוא. מה יש? הוא צעיר, ושיתופיות, עבודה ואוכל מדברים אליו. מאד. ויחד עם אפרים וצבי, ידידים למסע הארוך, הם משתלבים, צוברים ידידים וקשרים במהירות שלא תאמן, ומרגישים חזקים ונאמנים יותר מאי פעם.
עד יום שישי. שאז הם פונים אליו, בניגוד חמור להתעלמות שלהם לאורך כל הדרך, פניהם רציניות וקולם לוחש. "בבקשה, יהודה. תרחם על עצמך", ואח"כ – "אתה לא מבין איפה אתה נמצא." כאוב, עליו. "כאן, לא שומרים שבת".
הוא כן.
הדלת נפתחת, ושמש של בוקר מסנוורת אותו. "בחורי?" ראש מקורח ופנים מתפלאות, "מה אתה עושה כאן, במקום המלוכלך ביותר בקיבוץ?"
יהודה מכחכח, משפיל עיניים ואז אוזר אומץ ומישיר מבט. "אני מתחבא." הוא אומר בשקט, ולא מוסיף הבהרה. ניצוץ הבנה עובר בעיניים שהופכות לכאובות. "מתחבא מכל מי שיכול להשפיע עליך, בחורי?" יהודה לא עונה לרגע, נדהם מאבחנתו המדויקת.
"אכן." הוא משיב בסוף.
האיש נאנח, "אין שום טעם להתחבא, זה יועיל לך אולי לחודש הקרוב. בסוף גם אתה תהיה קיבוצניק אמיתי, ולא תשמור שבת." חד משמעית.
יהודה בוהה במקורח הלא ממש מוכר, קולו אינו מלגלג, אבל מילותיו מצליחות להרעיד את קולו. "ואם אתעקש, מה יעשו לי?" השבת היא חלק ממנו, באמת. "הם? לא יעשו לך כלום. אבל אתה – תתגבר פעם אחת, פעמיים, והדי השבת בבית כבר יתמוגגו, ואז? מה יעמוד לך מול בוז של חברים, או סעודת חצות עליזה של חילול שבת?"
משום מה קולו של האיש עגום, ולא נראה ליהודה שזה רק בעקבות העליזות שלא תתיישב אצלו. "אני שומר שבת, שזה יהיה ברור לך. גם אם העולם יתהפך. זה קו אדום אצלי, נקודה."
קשה לו, אלוקים עדו. החברים שכל כך טובים אליו, האווירה המקבלת והחמימה, הצבריות שמושכת אותו אליה יותר מדי. ומנגד, הערכים שלו, והדמות שהוא רוצה להיות.
אם קשה לך, אומר הפתגם הידען, סימן שאתה בעליה. וקשה לו. באמת. אז אם כך – משהו בו מתעודד –שבת הבאה יהיה טוב יותר, קל יותר. רק תפנה את השטח, אישי הטוב.
האיש, כמו שומע את משאלתו, זורק עוד מבט מלא רחמים, ולא מרגיש צורך אפילו לזרוק לכיוונו- 'עוד נראה', לוקח דלי מלוכלך ויוצא.
הוא נשאר כל השבת, מחזיק את עצמו בצפרניים. שומע שאגות צחוק, תחרויות שההגיון אומר שיש לו סיכוי גבוה לקצור בהן מקום ראשון. ומשהו מבפנים מושך אותו, והוא מרגיש שרגליו כמעט בוגדות בו.
והוא נשאר.
עיניים מעט עצובות עם חוסר אמון מובהק ממשיכות לצבוט אותו כל השבת, ובסופה הוא יכול להחזיר לו מבט נצחון. הוא שומר על עצמו, שומר על הקדושה של השבת. וקצת בוז לא ישבור אותו, בטוח.
?
יום ראשון מספר לו סיפורים אחרים. סיפורים שלא אמורים להגיע לאזניו, אבל חודרים אליהן בכל זאת. מטשטשים. "איך יכולת להפסיד את זה, יהודה?" שואל מוטי, ידיד חדש, שהוא ממש מעונין להרשים. "היו תחרויות ברמה שאתה בטוח לא מכיר!".
זה לא ממש אסור, וזה רק כדי להראות להם שגם לשומרי המצוות יש כח. ובכלל, מעריצים לבחור אדוק זה דבר חיובי, שיכול לסחוף אותם למקומות טובים בהחלט, הלא כן? הוא מנענע את ראשו, מסלק את הלך המחשבה החדש וה… קצת מפחיד הזה. הוא מסוגל לעמוד מולו, רק אתמול נאם לאיש עם העיניים העצובות. והוא יצליח. תירוצים יש מספיק בלקסיקון, אבל יהודה יש רק אחד.
אבל משום מה יש לו תחושה שהרעיונות האלו לא הלכו לפח. ויום יבוא והם יציפו אותו שנית, יהוו אישור ל… לא. קו אדום הוא אמר? זה גבול, והוא ילחם עליו. יש לו קווים אדומים חזקים מאד, חצובים. הוא יצא מכאן יהודה לגמרי, יהודי עם קדושה. בן לעם שנלחם דורות, וקצת קושי – לא ירתיע אותו. גם לא חסרון של ארוחת בוקר, על ביטול יום עבודה. תמורה הוגנת? או קבלת פנים לחדשים.
רק כשהוא מתעלף בפעם השנייה, אות מובהק לכך שאינו יכול לשמור על עוד יום צום, מוזמן אליו הרופא בעל עיניים חכמות מדי, מביט בו במבט מצומצם ושואל: "אתה אוכל בשר, יקירי?" יהודה משפיל מבט, שעונה, אולי אפילו צועק. יותר מכל דממה. "בשר, ובלי שטויות." נחרץ.
סימן שהוא בעליה.
הרופא לא מתרכך, ומעדכן את הטבח, שלא מוכן לתת לו כלום בחדר אוכל. חוץ מבשר, שבירור מעמיק מגלה לו על בעייתיות המוחלטת. זה לא הבשר, הוא רוצה לעדכן, רק שבת של סעודות מלכים ועבודה אינטנסיבית שגרמו לגופו הבוגדני לתוצאה הבלתי נמנעת הזו. אבל אין לו שום ענין לעורר את תשומת ליבם של החברים להתנתקות שלו. והוא נשאר בצום עד בוקר יום שני, שאז צבי מגניב אליו שלושה תפוחים אדומים. "זה שלי, אין חשש גזל", הוא לוחש לו. ויהודה אוכל בקושי, נוגס חצי ומרגיש שבטנו מתהפכת.
סימן, אדיר.
בצהריים הוא מצליח בקושי לקטוף משהו, וצבי ואפרים מגוננים עליו בצורה מעוררת השתאות. "אתם חברים טובים." הוא לוחש להם, מרגיש קטן קומה כל כך.
עליה.
"לא נעשה את זה עוד פעם, יהודה." אפרים מצטער לבשר לו. אלוקים, והוא.
אתה.
מישהו מוכר עובר לו מול העיניים, קרחת בוהקת, שרירי ברזל ועיניים. יהודה ממלמל כמה מילים לא ברורות על הפסקה לכיוון צבי ואפרים שלא משדרים שביעות רצון רבה מדי, ורץ אחריו בקלות רגליים שמפתיעה גם אותו. המרחבים עושים לו טוב.
"אתה…" הוא מגמגם, טופח על כתפו של האיש בעזות רבה יותר משהתכוון. צברית?
"אני, אני. יפה, ומאיפה הידע הרחב?" שואל בציניות שלא ממש במקום. יהודה לא מצליח לחייך, "אתה אמרת לי שאני יכול לצאת, ובכל מקרה אפסיד הכל." האיש ממצמץ, מביט סביבו בחשש, "אכן. נראה אותך ממשיך גם עוד חודש, או שנה הבאה."
יהודה מנסה להיעצר לרגע, לדמיין את עצמו יהודה של עוד שנה. לחשוב עם עצמו, האם הוא באמת יהיה מסוגל לשמור אז שבת? ולא מצליח להרגיש 'כן' אחד קטן בתוכו. 'נראה אותך', הוא מנסה לאתגר את עצמו, מגלה שעצמו מושפע גם מסביבה, שאין סיכוי שהוא יוכל לעמוד מולה.
"לא יכול להיות…" נפלט לו, והאיש מרים את ידו בייאוש. "אלו החיים, יקירי. נלחמים, אבל יום אחד גם נופלים." יהודה פוער עיניים. הנשמה שלו, הגדולה, זו שנחצבה מתחת כיסא הכבוד – לא נולדה כדי להגיע למקום כזה. "אני בעליה," יהודה נחרץ, מצוטט את האמרה כמו היתה פסוק.
"כן? עליה זה אומר לשמור שבת, בזאת שלאחריה רק להצטרף לחברה, ובזו שאחר כך ליפול. עליה זה גם אומר, לאכול כשר, ויום אחד לזרום. עליה, זה גם בטח אומר, להיות בחברה של אנשים שהם לא בדרגה הרוחנית שלך, ואפילו לא שואפים להיות בה. ספר לי על זה."
יהודה מצמצם את עיניו. זה לא נכון, הוא כל כך מתאמץ. האיש הזה… מה הוא בכלל מדבר, אפילו כובע אין לו. ושבת בטח שהוא לא שומר. אז מי הוא, הוד מעלת החילוני מהקיבוץ, שיטיף לו מוסר?!
"מי אני?" ממשיך האיש כמענה לשאלתו, "אדוק לשעבר. שנלחם, פעם. ונפל בקרב".
יהודה כבר לא מזדעזע. רבים מאלו שבאו אתו מהונגריה היו כאלו, אדוקים לשעבר. ועדין, הוא עוד חי, נושם ובועט, אז למה מי הוא.
אבל המילים חודרות בכל זאת, מנשמה פצועה לנשמה שעומדת להיות כזו. "מה אתה מציע?" שואל יהודה, רואה בעיני רוחו עליה חדה ודמיונית, הופכת לירידה תלולה ומסוכנת.
"ברח. לך לישיבה, בחורי. אל תישאר במקום שמוריד אותך, ופתגמים לא יועילו לך כשתעמוד לדין." יהודה עוצם עיניים, ראש השנה מתקרב, ויום כיפור. ויום הדין, בעתו ובזמנו.
אם קשה לך… הוא מרגיש שהוא לא מסוגל. "אני לא רוצה ללכת!" הוא כמעט צועק, "כולם כאן כל כך נחמדים, יש אוכל, יש חברים, יש אווירה, יש הערכה. יש הכל. תן לי סיבה אחת לעזוב את הכל."
"עליה?" הוא מציע.
יהודה קם, קומץ את אגרופיו הכי חזק שיש. "קשה לי. קשה לי. קשה לי. אבל אלוקים, קרבתך היא הטוב. ואני מסוגל, באמת".
הוא רץ לחדר, אוסף חפצים, ויוצא. בקושי מספיק לנופף לשלום לאדם שמחייך חיוך עצוב לעצמו. חיוך של אנשים שעוד לא הפסידו את הרכבת, ובטוחים שכן.
רק כשהוא יושב, בדרך לבני ברק, הוא מעכל את ששמע. הוא בחר, גם אם הפתגם אמר אחרת. לא תמיד כשקשה, סימן שקיימת עליה. אבל תמיד כשנמצאים בעליה, יש קושי.