בס"ד
עלה ברוח תהילה קלופפר
להיות דתיה בארץ, זה כמו להיות קוף בג'ונגל.
את המשפט הזה שמעתי מאמא שלי לפחות עשרים פעמים בחודש האחרון בשיחות הלווייניות שקישרו ביננו, ועל אף שה'קוף' וה'ג'ונגל' רחוקים מלהידמות ליהדות על כל היופי, הטוהר והרכות בהם היא מלאה, אני לא יכולה שלא להסכים איתה. להיות דתיה בארץ זה רגיל, זה לגיטימי ומתקבל מצוין. בקליפורניה- לא כל כך…
וברגעים של אמת, שאני עומדת מול עצמי ומנסה לדמיין את עצמי מצליחה לעמוד בעוז מול הפיתויים שיהיו לי לו רק אחליט לצאת מן הארץ ולשוב אל ביתי, תחושה בלתי נעימה מתפשטת בי, אומרת לי שאולי באמת אני רק עלה ברוח, אחת שנסחפה עם גלי הזמן והחברה, ורק משום שהחברה בה אני חיה היא חברה שומרת תורה ומצוות, גם אני כזו.
כן, יכול להיות שאמא צודקת.
לא נחמד לחוש עלה ברוח, זו לא הרגשה נעימה כל כך, וההבנה שיכול להיות שהיהדות אינה מבוססת אצלי, מרתיעה למדי.
אבל אמת לא הודפים, את זה שמעתי בהרצאה הראשונה בה השתתפתי, ההרצאה ממנה התחיל הכל, עם אמת משלימים, מנסים להבין מה היא דורשת.
והאמת הזו, כך אני חושבת, דורשת מבחן.
כן? ומה יקרה אם לא הצליח בו?
מממ… מן השאלה הזו אני מעדיפה להתעלם, חייבת להוכיח לעצמי ולעולם שאני עץ, חזק וחסון, ועל אף שלא ריפדו את דרכי בשורשים, אני זו שבקעתי את האדמה והשרשתי בה, ולא במהרה יצליחו להפילני.
מילים יפות, גבוהות, מליציות מעט. אך עדין, הספק מנקר בי, מנסה להזהיר אותי שאולי בטעות אוכיח ההיפך.
ואם כן, מה יקרה? אני מנסה לדון עם הספק בהיגיון, מצהירה באוזניו שיהדות שנעה ברוח- היא כלום, היא אוויר, שווה כקליפת שום. ומלבד זאת, אם אוכיח ההיפך, פשוט אחזור לארץ ואבנה את עצמי מחדש, חזקה יותר, איתנה.

ביום שני אני לומדת עם שני מילר, השכנה שלי, חברותא במסילת ישרים. זו חברותא נחמדה וקבועה, שהתחילה די מיד אחרי שהתחלתי לשכור את הדירה הזו, כאשר שמעה אותי שני בכניסה לבניין משוחחת בפלאפון עם חברה מהמדרשה שהתחתנה ועברה לפריפריה, ועד אז היתה היא החברותא שלי. החברותא הזו מתמשכת כבר כמעט שנה, ואני לומדת מדמותה הקטנה, הנחמדה, של שכנתי, רבות על חייהם של ציבורי שומרי המצוות.
היא בת עשרים וחמש, ויש לה שתיים, בן ובת ששובים אותי בקסמם בכל פעם בה אני פוגשת בהם במעלית או מתארחת אצלם לסעודת שבת.
"את נראית מוטרדת קצת", אני מציינת כאשר היא נכנסת אלי, אחרי חברותא בת כמעט שנה למדתי לזהות אותות של טרדה על פניה.
"אני שקופה?" היא מתעניינת, "אני בהחלט מוטרדת קצת, אני לא בטוחה שאנחנו עומדים לסגור את החודש, וזה מציק מעט, אבל בעזרת ה'!"
"רק בעזרתו", אני מסכימה, "מזונותיו של האדם קצובים לו הרי, והאלוקים ממלא את חסרונן של כל בריותיו".
"לפעמים אני מקנאה בך, ג'ולי", היא מפתיעה אותי, שכן לא נראה לי שיש מה לקנא בערער בערבה שכמותי, "לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי האם אני לא חרדיה רק משום שכך נולדתי, ולו הייתי נולדת בתל אביב פשוט הייתי נשארת שם".
"לא נראה לי", אני מביעה את דעתי בזהירות.
"בגלל שאת לא מכירה את המעמקים שלי, את האהבה שלי למוזיקה שהיא לא כל כך… ואת כל מה שמרכיב את התוצר שנקרא 'אני', אבל כן, אני לא מקיימת מצוות כמוך, מבחירה. אני מקיימת מצוות כי ככה חינכו אותי, ככה אמא שלי הורתה לי לעשות מאז היום בו נשמתי לראשונה את אוויר העולם".
"יכולת לעזוב…" אני מציינת בפשטות, מחשבותיי לוקחות אותי לאוניברסיטאות בהם העברתי את חיי, בקליפורניה ובכל מה שיש בה, בעירי.
"ובכל זאת, זה לא אותו דבר".
אני לא יודעת מה לענות לה, אין לי מושג איך להשיב לדבריה. תמיד היו נראות לי השכנות שלי כמו עצים, שהשורשים אמנם נתנו להן מעצם היוולדם במקום הזה, בהר, אך את הפרות הן מצמיחות בעמל. ולכן, מכיוון שמילותיי נעלמות, אני מחליטה לפתוח במילותיו של הרמח"ל, ובמילים פשוטות- לפתוח את הספר ולהתחיל ללמוד כבכל יום.
בהתחלה אני קוראת, אחר כך היא, כך אנו עושות תמיד. אך שלא כמו תמיד כאשר היא קוראת מחשבותיי אינן שם.
"את מצחצחת שיניים?" אני שואלת אותה ברגע בו היא סוגרת את הספר בנקישה.
היא מהנהנת, מבע עיניה תמה.
"ואפרת שלך", זו הבכורה, "היא גם מצחצחת שיניים?"
שוב הנהון, שוב מבט תוהה.
"היא מצחצחת שיניים בגלל שאת אומרת לה לעשות זאת, נכון?" הפעם אני לא ממתינה להנהון, "ואת, למה?"
"כי אני בן- אדם בוגר, בגלל שאני מבינה שזה חשוב לשמור על השיניים, אני יודעת מה תהיה התוצאה לו לא אעשה זאת, והיא לא נחמדה כל כך".
"ככה זה גם עם שמירת המצוות", אני מסבירה לה, "כשהיית ילדה עשית זאת כי אמא אמרה, היום את זאת כי את אדם בוגר, בגלל שאת מבינה שחשוב לשמור על טוהר הנשמה, את יודעת מה תהיה התוצאה אם לא תעשי זאת, את יודעת שהיא לא נחמדה כל כך. אני ילדה שלא לימדו אותה לצחצח שיניים, ילדת רווחה שרק בגיל בוגר התחילה לדאוג לעצמה לבד, וצריכה להתמודד עם החורים שנצברו לה לבנתיים".
שני מחייכת, "את חמודה, ג'ולי. המשל באמת חזק, אבל זה לא הוגן שאת ככה נחיתית מול עצמך. כאן בעולם אדם נענש לעיתים גם עקב מחדליו של הוריו, אבל בעולם האמת- לא".
שעה אחר כך, כשאני יושבת לבד בדירתי הקטנה ואוכלת לעצמי פנקייקים, אני חושבת שאולי היא צודקת. בעולם האמת אדם משלם אך ורק על מחדליו שלו, אך עד שבאים אליו עוברים בעולם הזה, ובו, כדי לזכות להגיע לחיי העולם הבא, צריך אדם שהוריו טעו לעמול יותר, להתאמץ. להכות שורשים לבד.
מחשבות הן סרט נע, ומיד אחר כך שוב עולה בי התהיה האם כדאי לי לשוב לקליפורניה, למבחן.
רגע אני מהרהרת במשל שהמשלתי לשני היום, שהאלוקים הנחית אל תוך מוחי ממש ברגע המתאים. אני שיחקתי בו את תפקיד ילדת הרווחה, זו שמתחילה רק בבגרותה לצחצח שיניים, עושה זאת מיד מתוך הבנה.
היתה לי טעות במשל הזה, ילדת הרווחה גם כן לא מבינה מיד, היא עושה זאת תחילה בגלל שזה מה שעושות החברות שלה, זה מה שעושים כל האנשים המהוגנים שבסביבתה. לוקח לה זמן עד שהיא מבינה את חשיבותה של הפעולה, לא הרבה זמן, בכל אופן היא בוגרת, אבל זמן. וכזו אני- ילדת רווחה שמתחילה בבגרות לצחצח שיניים, אך עדין בגלל החברות.
האם יהיה נכון לתת לה ללכת לארץ בה לא מצחצחים שיניים?
לא, ברור שלא. היא תיפול, תפסיק לצחצח, וגם אם היא לא מבינה זאת, ההפסקה בצחצוח תגרום עוד הרס לשיניה ההרוסות, עוד חורבן. רק לאחר שתשלים את התבגרותה, רק לאחר שתגמור להבין למה ומדוע, רק אז תוכל ללכת לבקר בארץ הזו.
נכון, אני עלה ברוח, ובדיוק לכן לא כדאי לי לשוב לקליפורניה. אני צריכה עוד להישאר כאן, להתמלא ברוח ואוויר של ארץ הקודש, ורק אחרי שאגדל ואתחזק אוכל לצאת למסע בין רוחות זרים, ולא להיכנע להם.
לעמוד ביציבות, איתנה.