כל הזכויות שמורות לשרי הריס, GMAIL.COM@0504107941S

פעם שלישית – גלידה?
"ועכשיו" הסגנית מנמיכה קול, "כל כיתה שולחת נציגה אחת לבמה. לחידון אטרקטיבי!"
"אני הולכת!" התרוממתי מהכיסא.
"נכון, אלישבע, תלכי!" ריקי מגבה אותי.
"לכי, גאונית שלנו" שני דוחפת אותי.
אני קמה זקופה, ניגשת לבמה העגולה.
שבע נערות לצידי, חלקן כוססות ציפורניים. חלקן חיוורות קצת, אולי זה רק בגלל האור.
"מבחן טיל!" האותיות מהבהבות במסך. הסגנית מכריזה ברמקול, "לכל נציגה עשרים שניות לענות על השאלה בדף שלפניה. הנציגה הזוכה תזכה בפרס כיתתי מפנק!"
אני מקבלת דף צהוב, והחידון מתחיל.
שאלות רצות על המסך, אני כותבת. היד כואבת, ואני ממשיכה.
מי הייתה אימו של אברהם אבינו, מתי נפטר משה רבינו, מדוע—
העיניים שלי צורבות, עד שהמסך מחשיך לפתע, הדפים הצהובים נאספים.
אני מסתכלת על שלי במתח, פנס צהוב שזוהר אליי מתוך החושך.
זה לוקח זמן, אבל בסוף הסגנית לוקחת את הרמקול, וקוראת בהתרגשות:
"ישנה תלמידה אחת, שענתה על כל השאלות בצורה מושלמת!" מחיאות כפיים שוטפות את האולם.
באולם של הסמינר חם, תמיד. וזו הסיבה היחידה לזה שאני מזיעה עכשיו, נוטפת.
"והזוכה שלנו היא – " הסגנית נושמת עמוק, גם אני.
"אלישבע לרנר, מכיתה יא' 3!"
"וואואאאווו" חברות שלי צועקות.
הנציגות האחרות יורדות מהבמה, אני מסתכלת עליהן לרגע, ואז מסתכלת לכיתה שלי, מחייכת אליהן בגאווה.
קופסת קרטון אטומה מוגשת לי
"והפרס לחידון טיל-" הסגנית אומרת למיקרופון, "טילונים משובחים לכל הכיתה. יא'3 – תיהנינה!"
"ואואואואווואווווו!" הקריאות מכיוון הכיתה שלי גוברות, אגודלים מתנופפים.
אני נוטלת את הקופסא החומה, מניפה אותה, כדי שכ-ו-ל-ן תראינה.
אופס
משהו מטפטף לי על השיער, נוזל לי בין האצבעות, וגולש בצורה מושלמת אל הקוקו המתוח שלי, משרטט נחיל משלו על השביל הישר.
משהו ממשיך את המסע על המצח שלי, נצמד לעדשות המשקפיים, מכסה אותן בכתמים עכורים.
המשהו הזה גם נוזל לי על העורף, נכנס אל מתחת לצווארון התכלת, מצמרר אותי בגב.
נחיל קטן זולג לי על הגרביים.
אני מלקקת טיפה אחת שנצמדה לי לשפתיים.
זה משהו קר, ולח, בצבע לבן, בטעם וניל.
קוראים לו גלידה.
הקרטון מלמעלה ממשיך לזרום. אני מורידה אותו, מגלה פיסה חומה, לחה, ונהרות בטעם וניל – ריבת חלב שזורמים בתוכה.
עכשיו הם עוברים לשוט ברצפה, והסגנית מנתרת בבהלה על נעליה האלגנטיות.
גלי צחוק עוברים באולם..
אני ממצמצת, וממצמצת שוב, ושוב.
טיפה אחת נוספת חוסמת לי לחלוטין את שדה הראייה, אני מדלגת החוצה מהבמה, והרגע.
ספלאש.
טילון בטעם וניל – ריבת חלב הוא טעים, לא בשביל אמבטיה.
חצאית הקפלים פליסה שעלתה לי כמו חמישים טילונים בערך – טבולה בתוכו, במצב של סמרטוט משומש, דביק.
גלי הצחוק מתגברים.
המוח שלי משדר אותות נואשים.
לא יודעת איך יצאתי משם.
מסך שחור ירד על הזיכרון שלי באותו רגע, אבא שבשמיים ידע שלא אעמוד בבושות האלו.
לא יודעת איך הגעתי הביתה, והחלפתי בגדים. ואיך לא הקאתי את נשמתי בבכי נורא.
ולמה, למה הגיע לי כל הביזיון הזה? אני ידעתי את כל התשובות, והייתי הראשונה, והסגנית התלהבה—
אז… למה???
אוף.

שבוע אחר כך, בהפסקה, אני מטיילת בחצר. שני וריקי לצידי, נהנות לשחזר שוב את כל המעמד המביש מתחילתו ועד סופו.
אני מחליקה על החצאית שעברה ניקוי יבש. על הקפלים שלה, מגוהצים. ומהדקת שפתיים.
"ואיך שהסגנית נבהלה!" ריקי מתמוגגת, "היא אפילו התכופפה לעזור לך לקום, ולנקות את החצאית"
"קבעת שיא בסמינר" שני טוענת, "אף פעם לא ראיתי את הסגנית מנקה חצאית של תלמידה"
"נו, ראית פעם תלמידה מוכשרת כמוני?" אני מותחת חיוך מריר על הפנים, הן צוחקות.
דמות מוכרת מופיעה בקצה החצר, מסמנת לי לגשת אליה.
"הסגנית!" ריקי נעצרת, "אני בהלם!"
"נהיו פה קשרים מתחת לאף שלנו, אה?" שני מזמזמת בנחת.
"בכל זאת, שחינו ביחד באותו בריכה" אני מחייכת בהנאה, ממהרת לגשת בפסיעות בטוחות.
"אלישבע" הקול של הסגנית נמוך, הפנים שלה רציניות, היא מסמנת לי לעבר החדר שלה.
"קיבלתי מהמורה לתורה בקיאות דיווח לא נעים" היא פותחת כשהיא ישובה לבטח מאחורי השולחן הכבד, "אני לא רוצה לשמוע על דברים כאלו שוב, בסדר? גם אם את יודעת דברים שהמורה לא יודעת – לא צועקים אותם בקול רם"
אני משפילה ראש לחצאית המכובסת. ניחוח קלוש של ריבת חלב עולה ממנה. ואני יודעת שאני מדמיינת.
הסגנית מוסיפה כמה מילים על בן אדם לחברו, ועל שפלות רוח, ואני יוצאת, כושלת אל המסדרון הריק.
בסך הכול ידעתי להוסיף למורה דברים, בסך הכול צעקתי את זה בקול, ואמרתי שהיא לא הסבירה את כל הפירוש, בסך הכול—
בסך הכול התגאיתי, והשווצתי.
בסך הכול.
אבל אני רק… רק הכרתי בכישרונות שלי.
זה כל כך נורא?….
אני ממצמצת בחוזקה, חוזרת אחורה.
רואה את עצמי עומדת על במה עגולה, מניפה קרטון בגאווה, כמו גביע ניצחון.
כמו גביע גלידה.
לרגע אחד אני בראש הקפוא, וברגע השני אני שלולית, נמסה.
והיום, לפני חצי שעה, בסך הכול.
כשריקי ושני החליטו, ואני לא הכחשתי. רק טיפסתי שוב על התלולית הקפואה.
והחלקתי אחורה, נמסה.
ואני מוכשרת, נכון.
אבל גם הגלידה שלי נמסה לפעמים.
אני מתרוממת בכבדות מהספסל, פונה לכיתה.
"ואוהההה!" מחיאות כפיים מקדמות אותי כשאני נכנסת ואני מעבירה יד על הקוקו בבהלה.
זכיתי עוד פעם בלי לדעת?…
"שמענו שנהיו פה קשרים…" חוי קורצת אליי.
"בנות, חברה שלנו נהייתה חשובה!" אילה קוראת מהקצה השני של הכיתה.
"אז מה," מלי טופחת על שכמי, "מהיום תיעלמי לנו לשכנשי"ם כל שני וחמישי?…"
"אה" אני פותחת פה, סוגרת מיד.
ריקי ושני מתקרבות אליי בחיוך.
"נצא לחצר?" אני שואלת אותן, כמעט מתחננת.
"מה שתגידי" ריקי מכריזה, "רק אל תיעלמי באמצע…"
אנחנו הולכות במסדרון, מירי מהכיתה המקבילה עוברת לידי.
"אלישבע" היא קורצת, "ראיתי שאת והסגנית נהייתן חברות טובות…"
למירי יש קול גבוה, והסומק שלי בלחיים עולה בהתאמה למספר הבנות שמתקבצות סביבנו.
"זה… זה…" אני מגמגמת, בורחת.
זה כלום,
כלום!
אבל למה אני לא מסוגלת להגיד את זה?…

שבוע אחר כך חם נורא, ואין לאף אחת כוח ללמוד מדעים בשעה שמינית.
"בואו נבקש שחרור!" אילה מכריזה.
"כן" חוי תומכת, "דחוף, החום הזה לא לעניין"
"אלישבע" אתי מתקרבת אליי, "לכי תבקשי מהסגנית שחרור בשבילנו"
"אה… אא…אני" זיעה נוטפת על המצח שלי.
אני שותקת.
"נו, אלישבע, לכי כבר!" רחלי קוראת.
"אבל—" אני מאדימה.
"מה הבעיה?" שני לא מבינה, "לאף אחת אין קשרים איתה כמוך"
אני בוהה בה לרגע אחד, ופתאום יוצא לי מהפה:
"גם לי אין קשרים איתה"
כולן משתתקות.
"הסגנית רק קראה לי, אהמ… ל… להעיר לי על משהו, וזהו" אני מוציאה את המילים במאמץ, צונחת על הכיסא.
רטובה כולי.
"אז סתם שיגענו אותך" ריקי מתקרבת.
"מסכנה. אוף. למה לא אמרת לנו מיד" גם שני מרחמת.
אני מחייכת.
בפסגה קר, פה נעים.
והפעם השלישית שלי—
לא, היא לא הייתה גלידה.