שגרה [לא] שגרתית | א.דרוק
אני יוצאת מהבית, ריח של דשא רטוב מכה בי. אני מנסה לפלס לי דרך בין הקערות של הדגים.
'ה' ייקום דמם', אני מחייכת, מבריחה מהר את המחשבה בחזרה. להבדיל. להבדיל. להבדיל.
גיגית הכביסה ענקית לי בין הידיים, אבל אני רואה כבר את הנהר מרחוק.
"שיינדל, יום כביסה היום?.." אני שומעת לידי את הקול של צירלה, הבת של הרב.
"אהה. -יום שלישי." אני מחייכת. עוד רחפנית כמו צירלה- ואבדנו..
"אויש, אז תחכי לי רגע, אני מביאה גם את שלנו." היא נמלטת אל תוך הבית, אני מניחה את הגיגית על האדמה הלחה, מרימה עיניים למעלה.
'וואו. –זה יכול לצאת ציור מדהים..!' אני רואה את העננים נפרסים כמו קשת מאחורי שלט הכניסה לעיירה שלנו, סטריזוב.
"באתי!" צירלה קורעת לי את המחשבות, נסחבת עם גיגית גדולה ומסורבלת, אני מחייכת אליה בחזרה, מרימה את הגיגית שלנו, נאנחת בשקט.
"אוֹזֶ'ה, מה האנחה הזאת לכם?…" היא מחייכת את החיוך המתוק שלה.
אני מושכת בכתף, אנחנו ממשיכות הלאה, מגיעות לנהר. צירלה מוציאה מהגיגית חולצה גדולה. של הרב בטח.
אני מחקה אותה, מונוטונית. לטבול במים, להוציא, לסחוט, לשפשף…
"בדרך כלל אני השקטה, לא את…!" היא לוחשת לי, מפחדת להפריע מדי. אני מנסה לחייך. "כן.."
את שאר העבודה אנחנו מעבירות בשקט מתוח, כמו בכל שבוע.
מסיימות, טובלות את הטַארַה בנהר, עוקבות בשקט אחרי בועות הסבון שיורדות אל המים, נעלמות.
הגיגית כבדה. כבדה מאד. נהיית כבדה עוד יותר כשצירלה מתקשחת, מנסה לרוץ, מסמנת לי בעיניה על ענן אבק שמתקרב.
אני מחווירה, לא צריך לומר יותר מדי.
'כאפערס..'
אני שוקלת אולי להשאיר את הגיגית באמצע הדרך, לרוץ להזהיר את אמא. שניה של התלבטות. עוד אחת.
אני מניחה את הקערה הכבדה ליד השלט הלא-כל-כך מרשים כבר, רצה את המרחק הקצר שנשאר לי במהירות. חוצה את החצר הקטנה, כמעט מועדת אל תוך אחת מקערות הדגים, פותחת את הדלת בתנופה: "מאמא, זיי זענען דא." [אמא, הם פה.]
העניך. העניך. העניך. איפה הוא??
הוא בחדר, הנסיך. לומד. לומד ולא מודע לסערה שעוד רגע נכנסת גם לפה.
מאמע מדברת בשקט אך בנחישות, עוזרת לו לעלות אל עליית הגג. אני עוקבת אחר ידיה שעושות את אותן הפעולות כל כמה חודשים מחדש: גוררת כיסא אל מתחת לפתח עליית הגג, עוזרת להעניך לטפס, עולה אחריו, מכניסה את העניך אל התיבה הגדולה, מכסה אותו בכמה שקים.
"זיי שטול, צדיק'ל, אז די כאפערס זאלן דיר נישט טרעפן" [תהיה בשקט, צדיק, שהחוטפים לא ימצאו אותך] היא לוחשת לו, יורדת בדילוג שקט, סוגרת את הדלת הקטנה.
מבט לא ברור ממלא את העיניים של מאמא.
אני לא מספיקה לתהות מהו, והדלת נפתחת בתנופה, הודפת את הכיסא שלא הספקנו להחזיר למקום, הופכת אותו.
אני נצמדת לסינר של מאמא. בכל פעם מחדש זה מפחיד אותי. עוד לא התרגלתי אליה, למציאות הזו.
"רוֹשַאִיצֶ'ה, גִ'יאֶבְגֶ'נִי!!" [זוזו, בנות!] האיש הגברתן דוחף את מאמא הצידה, אני נשרכת אחריה, בוהה בעיניים קמות בבלגן שנוצר לי מול העיניים.
באו עצבניים, הפעם.
הם פותחים את כל הארונות, זורקים את תכולתם הדלה על הרצפה. מפילים דברים שנחים בהשג יד ושלא, שוברים אותם.
—הציורים שלי!…
חודשים של עמל נקרעים לי מול העיניים. שעות של הכנת צבעים, נסיון לשמור על חום הבלילה בכפור של פולין..
אני נושכת שפתיים, מתאפקת לא לפרוץ בבכי מול ה— רעים האלה.
נכון. מאחורי הציורים האלו יש דלתות סתרים- ומאחוריהם מתחבאת כל סטריזוב.
הם מסתכלים סביבם, מחליפים ביניהם כמה מלמולים בפולנית, הנמוך מתקרב למאמא: "הע-ניך שו-סטער—" הוא מקריא בקושי מפתק ששלף מהכיס, מרים עיניים בוערות בשנאה למאמא "גְ'יֶה אוֹן יֶסט??" [איפה הוא??]
הם באו דווקא בשבילו. הם מחפשים דווקא אותו.
מאמא מתכווצת, מהדקת בי את האחיזה. הנמוך מתקרב עוד קצת, מדיף ריח לא נעים.
של רשעות. של– לא מצליחה לזהות. משהו רע.
"דַאי סְפוֹקוֹי, יאנק" השני מניח על הנמוך יד. "נְיֶמַגוֹ טוּטַאי." [עזוב, יאנק. הוא לא כאן] הם פונים לעבר הדלת, הוא מפטיר לנמוך "פֶּבְנְיֶה יֶסט וְאִיך סינַגוֹגה…" [הוא בטח בבית הכנסת שלהם…] הם פורצים בצחוק מזלזל, יוצאים. מאמא נושכת שפתיים.
אנחנו קפואות ככה עוד כמה שניות, עד שמאמא קולטת אותם מצטרפים לפרשים הרוסים, מתרחקים. היא מרפה.
'נס. אין מילה אחרת' היא לוחשת תוך כדי שהיא מרימה בחזרה את הכיסא, מניחה אותו מתחת לפתח עליית הגג, מורידה את העניך בזהירות.
"תלמד, צדיק'ל." אמא מסלסלת את הפאה של העניך המבוהל, "שהזכויות של הלימוד שלך ישמרו עליך, קדיש'ל."
קדיש'ל.
ברגע הזה אני כבר לא מסוגלת להישאר בבית, בורחת החוצה, נושמת ריח של דשא רטוב.
קשת של עננים שלא משקפים את הדרמה שהתחוללה פה ב..דקות האחרונות? זה היה נראה נצח.
'תינוקות שנשבו', מאמא קוראת להם, מסנגרת על הרעים שכמעט לקחו לה את העניך היום. איך אפשר.
אז מה אם הם יהודים. אז מה אם הם תועים. טועים.
'הם מסכנים, דווקא בם בחר האייבישטער להביא עלינו את הצרה הזו, ומגלגלין חובה על ידי חייב…'
מזווית העין אני רואה את יענטא, חברה של מאמא, מתייפחת, קולטת באחת את המציאות: אלימלך שלהם.
הם.. לקחו אותו, הרשעים.
יד כבדה מונחת לי על הכתף פתאום, הלב שלי מפספס פעימה, אני מרימה עיניים מאחורי, רואה את עצמי בתוך העיניים של מאמא.
"זה ייגמר, יום אחד. אלעס וועט זיך ענדיגן. [הכל-הכל ייגמר]" היא עוצמת עיניים.
השפתיים שלה רוטטות, או שאני מדמיינת…?
'אם רק טאטע היה כאן…' אני חושבת. כנראה מדי בקול.
"טאטע עושה לנו אוֹקְוַאִידִיס [פרוטקציות] אצל הרבונו של עולם, שיינדל. הוא רואה את כל התמונה עכשו, מבין למה מגיע לנו הפחד הזה." מגע היד שלה בכתף שלי מעביר אלי זרמים של חום.
היא מרימה עיניים, קולטת את המעגל שהולך וגדל סביב יענטא המבוהלת, לוחשת לי 'האלט זיך שטארק!' [תהיי חזקה!], מצטרפת אליהן.
אני עוקבת אחריהן במבט. אישה שכמעט איבדה את הקדיש'ל שלה היום, שניצל בנס. אישה שכן איבדה.
תהום של יש ואין פעורה בינהן. גשרים של אמונה מחברים.
אני נכנסת בחזרה אל הבית, מנסה להחזיר את המצב לקדמותו, עד כמה שאפשר.
העניך ממשיך ללמוד בניגון מתוק בחדר השינה, אני מנסה לתת לזה לשאת אותי, להקליל את הפעולות.
'אוט-אוט-אוט זה נגמר, תנצלי', צצה בי מחשבה חצופה. 'חס וחלילה!' אני מגרשת אותה, 'העניך בעזרת ה' יישאר איתנו, תמיד.'
יודעת שהסיטואציה הזו תחזור על עצמה, בין אם במידה הזו- בין אם פחות. -בעוד חודשיים, שלוש. חצי שנה.
שתי דפיקות מנומסות על הדלת הפתוחה, צירלה מציצה פנימה בחשש: "נו…?"
אני מנסה לחייך "הוא פה. עדיין." אני לוחשת מהר, כאילו הנס יתפוגג לי בין האצבעות.
"ששש!" היא גוערת בי, נכנסת, "אל תפתחי פה!" מושכת אותי בעדינות החוצה. "הקערה שלכם." היא מצביעה על גוש בוץ בלתי מזוהה בכניסה לחצר, "שמתי לב שהשארת אותה באמצע הדרך…"
תודהה רבה. עד ששטפתי הכל.
שוב.
"כן… תודה, צירלה.." אני בקושי אומרת. 'בטח.' היא מבינה, מפנה את השטח ברוב טקט.
לא נעים להכיר, עולם רע. פעם ראשונה שמחלחלת בי ההכרה בך.
זו השגרה שלנו, אין מה לעשות.
צריך להתמודד. למתוח שפתיים לחיוך, לגרור כיסא הלוך-חזור, לעזור לקדיש'ל לעלות לעליית הגג, לא לנשום לכמה דקות שנדמות כמו נצח.
אין מה לעשות, חוץ מלהרים עיניים למעלה, לראות מעבר לקשת של עננים מאחורי השלט.
לראות אותו.