פריחת הדובדבן
הלילה ארוך, ארוך מדי. והיא שוב מוצאת את עצמה מצמידה מצח לזגוגית הקרה, בוהה בשמיים השחורים.
"גם הלב שלי קר, חשוך וריק". המחשבות מהדהדות בתוכה בלופ חסר מעצורים. "אבל מה בעצם חסר", היא זועקת בלי קול. "יש לי הכל ואין לי כלום". הלילה נמוג לאיטו, כמעט ועלה השחר, אבל היא לא זזה. בחוץ, השמיים החלו להתבהר עד שהיא יכלה לראות את עץ הדובדבן הערום בשלכת. היא תהתה אם גם העץ מרגיש ככה בלילות כאלו – כאילו כל האנרגיה שלו נשאבה פנימה, אל השורשים, וכל מה שנשאר בחוץ זה רק קליפה קשה וחסרת חן. לרגע נדמה היה לה שהיא והעץ שותפים לסוד. שניהם עומדים חשופים מול הקור, מחכים למשהו שהם עצמם כבר שכחו את טעמו.
"מה חסר?" המילים הדהדו שוב. היה לה בית טוב, כישרונות, חברות. "אז למה אני הולכת בחושך, קמה ונופלת שוב ושוב, ולא מצליחה למצוא את עצמי? למה?"
אולי, חשבה לעצמה והדמעות החלו לעלות, הלילה הארוך הזה הוא לא עונש. אולי הריקנות הזו אינה חוסר, אלא מקום שמתפנה — חלל שקט, כואב, שבו משהו חדש עוד יכול לצמוח.
היא התנערה באחת, קולטת פתאום שכבר בוקר. עוד לילה שעברה בלי שינה. "לפחות אעשה משהו מועיל" היא פנתה אל המטבח, ובעוד ידיה לשות בצק ללחמניות, היא שבה למחשבות.
"בוקר טוב, תמר," אמה נכנסה למטבח, עוטה חלוק בית, עיניה עדיין עייפות אך מבטה מופתע. "איזה כיף לקום לריח של אפייה, לכבוד מה פינקת אותנו כך מוקדם "?תמר שלחה חיוך קטן לעבר אמה, חיוך שהסתיר את תהומות הלילה. "ממ… סתם התעוררתי והחלטתי לנצל את הזמן", ענתה בקול יציב.
כבר שבע וחצי והמטבח מלא פתאום בבלגן של בוקר, השוקו של שלמה נשפך לקול בכיו הקולני , שרה לא מוצאת גומיה נורמלית ויעל הופכת את הילקוט על השולחן בחיפוש אחר מחברת אבודה. "תמר, ראית אותה?" היא קוראת מעל רעש המים בכיור, אבל תמר רק מהנהנת ושולפת את המחברת מתחת לערמת העיתונים של אתמול, תנועותיה איטיות, זרות למהומה שסביבה.
איכשהו כל בוקר קורה בסוף הנס הזה וכולם יוצאים בזמן או כמעט בזמן. התחנה עמוסה בבנות, תמר נאנחת, מעבירה את התיק לכתף השנייה ומותחת חיוך.
"בוקר טוב תמר" חני שמחה באמת לראות אותה, אבל תמר חשה משום קוצר רוח רק מלראות אותה. "הצלחת את שיעורי הבית במתמטיקה? תרגיל 15 היה ממש קשה. ישבתי עליו שעות עד שהתייאשתי"
"כן, הצלחתי," ענתה תמר בקצרה, מנסה לשמור על החיוך המנומס שלא יסדק. לא רוצה לומר שתרגיל 15 היה עבורה משחק ילדים; לא רוצה להרגיש עוד יותר חריגה ממה שהרגישה ממילא.
"יו, את פשוט גאון! איך עשית את זה?" קראה חני, עיניה בורקות מהערצה פשוטה. "הלוואי שהיה לי את הראש שלך, תמר. החיים שלך בטח כל כך קלים כשאת מבינה הכל ככה בצ'יק".
תמר הרגישה צביטה פתאומית. "החיים שלי קלים?" היא חשבה לעצמה, והביטה שוב לרגע בעץ רחוק שנראה מהתחנה. היא רצתה לומר לחני שהראש שלה הוא לפעמים המקום הכי צפוף ורועש בעולם, ושדווקא ההבנה ה"מהירה" הזו משאירה אותה עם יותר מדי זמן למחשבות שאין להן פתרון בספר הלימוד. אבל היא רק משכה בכתפיה. "זה סתם עניין של טכניקה, חני. אני אראה לך בהפסקה אם תרצי". "עזבי" אמרה חני "גם רחל והודיה אמרו שהם הסתבכו, נבקש מהמורה שתסביר אותו היום בשיעור".
האוטובוס הגיע, ותמר נדחקה פנימה עם כולן, מוצאת לעצמה מקום ליד החלון. מחפשת מעט שקט. עד כמה שיכלה למצוא בחסות פטפוטיה של חני שכנראה הצליחה לישון היטיב הלילה.
בשיעור, כפי שצפתה חני, המורה למתמטיקה החלה לכתוב את תרגיל 15 על הלוח. תמר פתחה את המחברת, אבל במקום להקשיב להסבר שהיא כבר מכירה בעל פה, היא החלה לשרבט בשולי הדף צורה של עץ עירום. בלי עלים, בלי פרחים, רק קווים דקים ועקשניים.
"תמר, את איתנו?" קולו של המורה חתך את המחשבות שלה. "אני… משתדלת, זאת אומרת כן, כן בטח."
מיד בצלצול חמקה תמר לספריה. אולי שם, בין ידידיה הטובים ביותר, תמצא את שלוותה האבודה. בפנים עמד הריח המוכר – תערובת של אבק דק, נייר ישן וכריכות עור. זה היה הריח של הבית האמיתי שלה.
תמר פסעה בין המדפים. כאן, בין טורי הספרים הגבוהים, היא לא הייתה צריכה "להנמיך" את קומתה השכלית. היא העבירה אצבע על שדרות הספרים. הנה ספרי המחשבה, עמוקים וכבדי משקל, והנה ספרי ההיסטוריה המאובקים. בכל פעם שהייתה פותחת אחד מהם, היא הייתה מרגישה כאילו היא מצטרפת לשיחה רבת דורות, שיחה שבה איש לא אומר לה "את גאון, החיים שלך קלים". בשיחה הזו, היא תמיד הרגישה שיש לה עוד כל כך הרבה ללמוד.
אבל הפעם אפילו הספרים לא היוו מפלט, היא לא היתה מרוכזת מספיק כדי לאפשר לעצמה להיסחף בין המילים למחוזות רחוקים.
היא הניחה את הספר הפתוח על השולחן. האותיות ריצדו מול עיניה, שחורות על גבי לבן, אבל הן לא הצליחו להתגבש לכדי משמעות. בדרך כלל, הספרייה הייתה המקום שבו העולם השתתק והמחשבות נרגעו, אבל היום, השקט של הקירות הגבוהים רק הגביר את הרעש שבתוכה.
היא הביטה בידיה. הן עדיין נשאו שאריות כמעט בלתי נראות של קמח מהבוקר. היא חשבה על הלחמניות שנשארו בבית, על אמא ששמחה בריח האפייה, ועל חני שרוצה הסבר על תרגיל 15. כולם רואים "תמר" מסוימת מאוד, אבל תמר האמיתית יושבת עכשיו בפינה חשוכה בספרייה ומרגישה כמו העץ ההוא – שורשים עמוקים שאין להם לאן לשלוח ענפים.
תמר סגרה את הספר, אבל הפעם לא מתוך ייאוש. היא הביטה שוב בידיה, אלו שלשו בצק בבוקר ואלו ששרבטו עץ ערום בשיעור, והבינה פתאום משהו ששום תרגיל במתמטיקה לא יכול להוכיח.
היא נזכרה בעץ הדובדבן שבחוץ. הוא לא "עמד בשיממונו" כל הלילה; הוא עבד. עמוק בפנים, בתאים הנסתרים ביותר שלו, הוא הכין את הפריצה הבאה. כל רגע של קור, כל דקה של בדידות ברוח, היו חומרי הגלם של הפריחה שעתידה לבוא.
"הריקנות היא לא חוסר," לחשה לעצמה, והפעם המילים הרגישו כמו אמת חקוקה. "היא ההמתנה לפריחה."
היא יצאה מהספרייה בצעד בטוח. כשהגיעה הביתה אחר הצהריים, הבית שוב המה – ריח הלחמניות שאפתה בבוקר עדיין עמד באוויר, חמים ומנחם. היא ראתה את עץ הדובדבן מחלון חדרה. הוא עדיין היה ערום, אבל תמר כבר לא ראתה בו "קליפה חסרת חן". היא ראתה בו הבטחה. היא ידעה שבעוד כמה שבועות, פתאום, בבת אחת, הוא יתכסה בלבן ובוורוד שברירים מרוב יופי.
והיופי הזה לא יגיע למרות הקור והבדידות, אלא בזכותם.
כי מי שלא קפא באלף שעות של לבד – לא יגיע לעולם לפריחת הדובדבן.
היא ניגשה לעזור לשלמה בשיעורי הבית, מחייכת חיוך חדש – לא מתוח, לא מנומס, לא מנסה לחפות, אלא חיוך של מי שיודעת שיש לה עולם שלם שצומח בפנים, בשקט, עד שיגיע זמנו לפרוח.