בס"ד
הביתה בשמחה רבה!
אסתר ישבה מול יוני, יועצת התעסוקה, ביחד הן ניסו לבדוק התאמה למקומות עבודה שתוכל להציע להם את עצמה בתור עובדת מסורה. ביחד, הן פילחו, ניתחו, ניסו למצוא את מכרה הזהב שיוביל את אסתר לעבודה הנכספת.
כבר לפני יותר משבועיים הזמינה אסתר את הפגישה במשרדה של יוני, והתאכזבה לשמוע שלא תוכל להתקבל באופן מיידי ואף לא בעוד יום או יומיים. יוני הסבירה לאסתר שהיא ממקסמת את התהליך עם כל אחת מהפונות אליה, ולכן זה דורש ממנה תשומת לב מירבית, וכך בע"ה תעשה גם עבורה באפשרות הראשונה שהלו"ז שלה יאפשר לה לפגוש אותה. כעת, הגיעה הזמן להוציא לפועל את השלב הזה, של בדיקת ואיתור מקום עבודה אידיאלי עבורה.
מבטה של אסתר היה ממוקד, יוני שמה לב שכשהיא נכנסה למשרד, היא לא שמה לבה למשרדה המטופח של יוני, לאביזרי הנוי שקישטו אותו, גם לא למנורה החדשנית שניצבת בצד השולחן ומוסיפה נוי למשטח העבודה כולו, אסתר היתה כל כולה חדורת מטרה, למצוא עבודה טובה ונכונה לה ולסטנדרטים שהציבה לעצמה.
ממש ברגע שבו התיישבה על הכסא המעוצב חזותית וארגונומית, פתחה אסתר ואמרה ליוני שהיא מסכימה כמעט לכל דבר, גם אם יהיה יוצא דופן או חריג, שיכול לבוא בחשבון. היא נחושה כעת יותר מכל פעם אחרת, להצליח להגיע למשהו שילווה אותה כדרך חיים מעכשיו ועד…
באחת, נעצר המלל ששטף מאסתר. יוני שהיתה מרוכזת מאד בדבריה של אסתר תמהה על העצירה הפתאומית. מה קרה, היא שאלה? במה נזכרת?
אסתר לא מגיבה, דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… השתיקה מתמשכת, קצת יותר מידי, הופכת מעיקה משהו.
נראה ליוני שלאסתר פשוט ברחו המילים מהפה. השפתיים שלה נעות ורועדות מעט, אך קולה לא נשמע.
יוני קמה ממקומה, נכנסת לפינת הקפה המטופחת של משרדה, חוזרת משם עם כוס מים קרים. אסתר מושיטה ידה כמו על אוטומט, לוקחת את הכוס, מברכת ולוגמת מעט מים.
היא מסמנת ליוכי באצבעות מכופפות, אגודל מצוותת לאצבע ואמה, להמתין עוד מעט, עוד רגע… יוכי ממתינה בעניין, לא נצפו בחדרה דרמות כאלו עד היום.
לאחר שעוברים עוד כמה רגעים של שתיקה שהפכה להיות מאווררת קצת יותר, להפתעתה של יוני, אסתר פורצת בבכי כבוש. היא מליטה את פניה בידה, גם כך הדמעות ניגרות מבין אצבעותיה.
בעוד פניה מכוסות, אסתר מצליחה בקושי רב לבקש סליחתה של יוני, היא כלל לא דמיינה ולא התכוונה להגיע למצב הרגיש הזה, אולי המביש הזה. ממש לא, היא רצתה באמת הכוונה לאיפה כדאי לה לשלוח קורות חיים, להיכן להתקדם, ואיך לעשות את זה, ופתאום, פרץ הרגשות הזה ליד יועצת התעסוקה, ממש לא מתאים לה.
בעודה מדברת, אסתר קמה ממקומה, תפסה את התיק כיתפה אותו על כתפה ויצאה מהמשרד אף ללא מבט נוסף לכיוונה של יוני שנשארה הלומה לגמרי.
זו הפגישה הכי קצרה שהיתה לי, חלפה ביוני מחשבה מהירה, וצל צילו של חיוך שהתכוון לעלות על שפתיה נמוג עוד לפני שהצליח לצאת לאור, אלא שיוני לא הצליחה להבין את השינוי הקיצוני שחל באסתר בזמן קצר כל כך והיא התקשתה להתנער ולהתנתק, להתכונן לפגישה הבאה הקבועה בלו"ז העמוס שלה.
אסתר יצאה מבניין המשרדים. השמש סנוורה אותה והקשתה עליה לראות את הסביבה ולהחליט לאן פניה מועדות. לאט לאט היא התחילה לעבד ולקלוט מה שקרה במשרדה של יוני, פניה סמקו מבושה. היא הבינה באיחור מה שיוני נשארה 'עם פה פעור' וגם אם ארנק חסר, היא לא שילמה על הפגישה שלא הסתיימה בעצם, גם לא קבעה מועד אחר לפגישה חדשה במקום זו שנקטעה. אסתר התביישה לשוב ולעלות לקומת המשרדים בה נמצא המשרד של יוני, ידעה היטב שלא תוכל להסביר לה מה עברה כל זמן שגם היא עצמה עוד לא מבינה, למרות שידעה היטב שזה מתבקש.
היא החליטה לצעוד רגלית בדרכה הביתה, כדי שתוכל להמשיך לדבר עם עצמה, ולנסות להבין איך 3 חודשים של הכנות שקדמו לפגישת ההכוונה הממוקדת, התאדו ממש כלא היו, כל החלומות שהיו לה, כל הרצונות שהתהוו, כל השאיפות, הכל גז כעשן, כלה והתכלה.
אסתר עוברת במחשבתה על קורות החיים שהגישה ליוני, כמו גם למקומות עבודה אחרים, ואשר לא הניבו ראיונות או הזמנות לבוא ולהימנות על צוות העובדות. להפתעתה, היא חושבת כעת שכמה דברים שרשומים שם לא ממש רלוונטיים, היא מרגישה צורך לשנות מספר פרטים בטופס. הגישה הראשונית שלה, של עבודה במשרה מלאה, עם השקעה בלתי מוגבלת במקום העבודה אותה הציעה להביא איתה, כבר לא עומדת לדיון בכלל. אסתר הבינה שכשאמרה ליוני את המילים שחרטה במוחה כמוטו שהולך איתה לכל מקום בחייה ומתעדף את המשימות אותם ביצעה, היא אמרה אותם פעם ראשונה בקול. ולפתע, הסימפוניה כבר לא היתה מושלמת בעיניה. רחוק מזה, קולות צרימה רבים עלו באזניה והיא הצטמררה, ממש כאילו עברה עכשיו ליד אולם המופע.
היא התקשתה לוותר על מה שנחשב עד היום כחלום חייה, עדין הרגישה מאבק בין רצונותיה, להגיע למקום עבודה נחשק, שתוכל לספר עליו לבנות משפחתה ולכל מכרותיה, ובעיקר, להרוויח משכורת מכובדת שתעזור לה למלא את חשבון הבנק שצמא לכך מאד. לעומת ההרפיה שחשה כשעזבה את משרדה של יוני, לאחר שהבינה כי מטרת חיפוש העבודה שלה לא מווסתת כפי שצריך להיות חיפוש אחרי עבודה. היא הרגישה שיצאה לחופשי, אחרי שהדרך שהיתה לה ברורה ובהירה, ביצעה תפנית שלא היתה צפויה אך מילאה באוויר חי ונושם את ריאותיה.
אסתר צעדה בצעדים שהיו בתחילה כבדים ומהוססים, אך בהמשך הדרך, פסיעותיה הפכו קלילות ומהירות. תוך זמן קצר היא הגיעה חזרה לשכונת מגוריה, נכנסה לבניין בו שוכן ביתה, גם המדרגות הרבות שהיה עליה לטפס, פתאום לא נחשבו בעיניה קשות לטיפוס כמו עד היום. היא החליטה לתת לעצמה זמן לשנות את מיקוד המטרה אליה היא היתה מכוונת עד עתה, כדי להגיע לדרך שתוכל לחיות איתה, ולהציב תמרורים מכוונים לדרך הנכונה. הביתה. היא הרגישה ביטחון רב בשינוי שערכה בשעות האחרונות, מיד כשנכנסה הביתה, הרגישה משהו שעד עכשיו לא קרה לה, פשטה בליבה רווחה גדולה, שמחה של ממש, על שעצרה ברגע האחרון, מול השלט שהאיר לה את הדרך שעמדה לפנות אליה. מזה תקופה שראתה בדרך הזו שהיתה בלתי ניתנת להשגה עבורה, את פסגת שאיפותיה, הדרך למימוש רצונותיה וחלומותיה. והנה היום, כשעמדה ממש על פתחה, לפתע נראתה לה באור שונה לגמרי, מלאת מהמורות, מכשולים ופיתולים, שלא היה בכוחה לצעוד בה ולו פסיעה אחת. התפנית שביצעה באחת, הרגישה לה כנכונה ביותר, עבורה, עבור ביתה, ילדיה ומשפחתה שיקבלו את האמא המסורה והביתית ביותר שיכולה להיות להם.
ליוני מגיע ביושר הכסף על הפגישה שמיד כשהתחילה כבר הסתיימה לה. אסתר חשבה שזו הפגישה הכי מועילה שהיתה במשרדה של יוני על אף שמן הסתם היתה הקצרה ביותר.
היא תעביר ליוני את הכסף בתוספת הסבר שכמובן מגיע לה, תעשה את זה בשמחה של ממש, שמחה על העסק הכי טוב, ההחלטה הכי אמיצה שעשתה בחייה!