‘’אני חושב שאין צורך לנעול את הדלת. כך לרשעים תהיה דרך קלה יותר להיכנס אל הבית’’. זאת הייתה בדיחה. בדיחה שנועדה לגרום לרחל להפסיק לבכות, ולהעלות חיוך בפניה של אמא. אבל הבדיחה לא צלחה, כי אפילו אבא אמר אותה בטון רציני מידי, כשקמט מודאג חורץ את מצחו הגבוה. אמא נאנחה ורחל הביטה באבא במבט לא משוכנע. יואל התנשף. אמא סובבה את המפתח במנעול הבית. אבא עקר את המזוזה ממקומה והטמינה בשקו. הם יצאו החוצה, אל חולות המדבר המרקדים בשריקה. בחוץ עמדו כולם. שקטים. עטופים בטליתות, מוכנים לצאת. לאן? ‘’לגלות’’ מצמץ יואל באדישות מסוימת שהשתלטה עליו, עטוף בשמיכת הרהורים. ‘’גלות מוזע. זה השם שלה, מסתבר’’. שלום ימיני נעמד לצידו, מברך אותו בניד ראש עגמומי. שתיקה שוררת ביניהם. עיניו של יואל סבות אחורנית, לראות כמה הם הרחיקו, ופוגשות בבית הדומם. שפתיו לוחשות: ‘להתראות’. הוא מציץ בשלום. מבחין ברטיבות שנדבקה ללחייו הכהות. זה עצוב שהם הולכים. הוא ממצמץ שוב, לא מודה בזה שגם עיניו רטובות. ‘’ למה אנחנו ב…בגלות הזו?’’ אנחה רועדת נמלטת מפיו של שלום. קורעת את מחשבותיו. יואל תוקע את מבטו בנקודה כלשהי בעתיד שמולם. ‘’אנחנו ככה, כי חטאנו’’. עיניו ניצתות. ‘’והקדוש ברוך הוא מחכה לנו, שנשוב אליו, כדי שיגאל אותנו.’’ קולו יציב, בטוח. מאמין בנכונות דבריו. ‘’ואנחנו נשוב. אני מבטיח.’’
שלושה חודשים הם נדדו במדבר, בארץ לא זרועה. יהודים שבחרו להישאר כאלה, שגלו מארץ הקודש לפני אלף שנים, עכשיו עוד פעם. משלימים את מכסת הצרות שחסרה לעם ישראל.
יריעת האוהל הוסטה קלות. שלום המתין לו בחוץ, על הסלע החמים, נראה חלוש מתמיד, מסלסל את פיאותיו בשיעמום. יואל ידע שהוא יחכה לו שם. ’’רחל חולה’’ התיישב באנחה. ‘’שמתי לב לזה, כשקול יפחותיה הפסיק למלא את חלל האוהל הצר שלנו והחליף אותו קול שיעול חולני ’’ הוא פקק את אצבעותיו הרזות. ‘’עכשיו אמא יושבת ליד מיטתה ומאכילה אותה בצמחי מרפא מאולתרים.’’ הבעת רחמים עברה בעיניו של שלום. ‘’שלושה חודשים במדבר לא מיטיבים עם כדי המים ובטח שלא עם שקי האוכל. כפי שאתה מבין, גם המצב אצלנו לא כל כך שונה.’’ שיניו נושכות את שפתו התחתונה בכאב. יואל בחן את הגלימה שהונחה ברישול על גופו המצומק של חברו. מחשבה מבהילה עוברת בראשו: הגלות קשה. הרבה חזקים לא יכלו למכשולי הדרך, פרשו למנוחת עולמים בשוליה. הוא מסלק אותה, את המחשבה.
רחל התחזקה, שלום הצטמק יותר ויותר, גם יואל נחלש. המדבר לא מיטיב עם אף אחד.
‘’באתי לקיים מצוות ביקור חולים.’’ רגליו של יואל נצבו בפתח האוהל המרוט. חיוך קלוש הסתמן בזוויות פיו של שלום. מבטו של יואל רפרף על הסמרטוט הרטוב שהונח על מצחו הקודח של חברו. כשנפגשו עיניהם, חייך אליו יואל חיוך עצוב. שלום השיב בניד ראש עגמומי. שוב שתיקה שוררת ביניהם. קולו הצרוד של שלום מפר אותה. ‘’אתה הבטחת, זוכר?’’ ’’הבטחתי, מה?’’ ‘’בדרך לכאן. אני שאלתי: למה אנחנו בגלות הזו?, אתה הסתכלת קדימה, אמרת: אנחנו ככה, כי חטאנו, וה’ מחכה לנו, שנשוב אליו, כדי שיגאל אותנו.’’ שפתיו של שלום רועדות. ‘’אמרת: ‘אנחנו נשוב. אני מבטיח’ ’’ ‘’אנא. תבטיח לי את זה שוב. תבטיח שתקיים!’’ קולו, מלא תחינה, ירד ללחישה: ‘’גם אם אני אלך, אני אדע שאני אוכל לחזור מהר’’. יואל עוצם עיניים, מכריז: ‘’אנחנו נשוב. אני מבטיח, ומבטיח לקיים.’’
שלום כבר לא יכל למכשולי הדרך, הוא פרש למנוחת עולמים בשוליה. הגלות קשה.
השלהבת הטילה צל כתמתם על המגילה, שהייתה מונחת על ברכיו של יואל. הירח נפרד מהעולם. השמש התחילה את תפקידה להיום. אורה חדר דרך יריעת הבד הדקיקה. הוא נשא את עיניו אל פתח האוהל. שוב הוא למד כל הלילה.
כשהבוקר פרש את כנפיו על העולם, יואל יצא אל החולות החמימים שמאחורי האוהל. גופו רכן מעל האדמה היבשה, המדברית. אצבעו שרטטה מילים: ‘’עשרים דקות תפילה נחשבות כתפילה אחת’’. גלגלי מוחו נעו באיטיות, כשל אדם שבילה את לילותיו האחרונים ללא שינה. ‘’…פרק ממילותיו של דוד המלך בין כל תפילה,’’ לאחר רגע מחשבה הוסיף: ‘’אם יקרה נס ויהיה אוכל אז – אוכל ושתיה בלילות בלבד’’. גיחוך מר הצטייר על שפתיו. אצבעותיו ציירו חישובים מהירים על הקרקע: שמונה ימים יספיקו לו בשביל מניין התפילות שקיווה לו. שמונה ימים עד יום ראש חודש אלול. זה הזמן המתאים ששלום, והוא, וכולם, ישובו, באמת. עיניו עברו על השורות. מסכימות עם הכללים. חמש מאות וחמש עשרה תפילות. תוך שמונה ימים. הוא התרומם מכריעתו, ניער את ברכיו מהחול שדבק בהן. רגלו ציירה מעגלים על הקרקע, מוחקת את מילותיו. כשהאדמה הייתה חלקה הוא גהר שוב מעליה, כתב: שלום. לא מחק. המטרה ברורה מול עיניו.
ארבעה ימים חרט יואל על קליפת עץ את התקדמותו, את מספר התפילות שאסף, את אמונתו בהיגיון משאלתו. ביום החמישי השתלטה עליו הקדחת, מדביקה אותו אל מזרון הקש הדוקר באפיסת כוחות. חלל האוהל הצר התמלא בקול שיעול חולני. אמו התיישבה ליד מיטתו, מאכילה אותו בצמחי מרפא מאולתרים. בעיניים חצי עצומות הוא המשיך להתפלל, מכוון ליעד של חמש מאות וחמש עשרה, מניין ‘ואתחנן’. חורט בזכרונו את התקדמותו. לסליחות הוא ביקש לקום. היה חייב, כי הבטיח שנשוב. הבטחות מקיימים.
מישהו טלטל את כתפו ברכות. ’’סליחות, אתה מסוגל לקום?’’ שאל בעדינות. יואל קם. אוחז בראשו המסוחרר. הצללית לא התבהרה. הקול קול אבא. רגלו התכוונה להתקדם, לפסוע. מוחו לא. הוא הגיע אל הקרקע, בטעות. ’’סליחות?’’ מלמל בקול חלוש. ‘’אני בא’’. אביו הביט בו. הניח יד על מצחו הלוהטת. ’’לא. אתה לא. ’’הכריח אותו אביו לשכב. ‘’אתה חולה. מאד.’’ בקולו נשמעה דאגה. ‘’אני מצטער שהערתי אותך’’ . ‘’אבל הבטחתי לו… ‘’ יואל נאנח בכניעה. חושיו המעורפלים לא אפשרו לו להתנגד. הוא נשכב על מיטתו, מובס.
‘’נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך’’
הציבור מתכנס אל בית הכנסת שמניינו מצטמצם מתפילה לתפילה.
‘’כי ימינך פשוטה לקבל שבים’’
יואל שכב במיטתו, מובס. שפתיו נעות: ’’שלום, זכרתי. אני זוכר. הבטחתי שנשוב. הבטחתי לקיים, להחזיר אותך. השתדלתי. אתה בטח רואה.’’
’’מאסנו במלכותך, ובמשיח קהילתך ובמקדש בחירתך. מאד גדלה מעילתי.’’ קולו של החזן עולה ברגש, מתחרט, מבקש לשוב.
‘’חטאנו לפניך רחם עלינו’’ יואל נרדם, נופל לשינה חסרת חלומות, רק שחור בעיניים.
’’וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה’’
סוף סליחות. התקיעה ניסרה את האוויר, פני החזן סמקו ממאמץ. ידיו אחזו בשופר המפותל. קול התרועה התחזק, התעצם.
עיניו של יואל נפקחו בתהיה, מתרוצצות סביבן בבהלה. משיח. הוא זינק ממיטתו, מתעלם ממוחו הדופק בכאב. רץ, ללא נשימה. ללא כיוון. נופל, מנער את האבק מברכיו, ממשיך. שפתיו לוחשות באי אמון: ‘’הבטחתי, קיימתי. תחזור, שלום?’’ קול התרועה התחזק, התעצם, נפסק.
תגובות