בשורות איוב אחת אחרי השניה… ואיפה את?

[יוכבד לפין מנחת הורים]

העבודה שלנו היא לא רק תאוות בצע שלנו (כלומר, בכלל לא )

אלא שליחות קודש של פרנסת בתים של תורה.

אני חושבת שאם נתחזק במהות הזו שכתבת כל כך יפה שלשמה יצאנו לדרך הכוחות יגיעו ועמם הלקוחות.

[מיכל פריימן אינטגריטי, רוצה להטיס הספקים?]

אני רק אחדד, שמדובר על כל טריגר שמשבש לנו את השיגרה.

אם בשנה וחצי האחרונות היו סגרים ובידודים שתקעו ומנעו מהרבה נשים לעבוד,

ואם החופש שמתקרב בצעדים גדולים מדי,

וכמובן שד’ ישמור, גם באבל, לאחרונה, פעם אחר פעם, קדושים וטהורים עולים בסערה השמימה ועוצרים אותנו מעבודה כי באמת, איך אפשר לעבוד ככה?

מצד שני, יש לקוחות שמחכים, יש בית שמחכה לכסף, יש השתדלות שצריך לעשות, שליחות למלא,

הכל מחכה ואנחנו לפעמים לא מצליחות להמשיך.

מה הדבר שמניע אותך ברגעים כאלו, להמשיך למרות הכל את העבודה?

אני בטוחה שיעלו כאן כלים נפלאים מכן, שיעזרו לכולנו.

[יוכבד לפין מנחת הורים]

אם יש למה, יש איך.

לי באופן אישי עוזר לדמיין את הרגע שבו הצלחתי לעזור, להועיל ולחשוב על הזכות. זה מדרבן להמשיך.

אשמח לקבל טיפים גם ממך ומאחרות בקבוצה 🙂

[רות גולדבלט]

באמת לא קל!

שמעתי ממישהי שסיפרה על אחות שעובדת בצוות הרפואי בבית החולים

שסיפרה שרצתה מהר לעבור כבר למחלקה השמחה בביה”ח.

(להבדיל) גם אני מרגישה קצת ככה-

אני עובדת במחלקה השמחה

זה מעשה טוב:

לעזור לעוד עסק להתפרסם,

לכתוב תוכן לעוד אתר לא מוכר ולקדם אותו

לתת שם וסלוגן לעוד עסק= עוד חיים, התחדשות פריחה וצמיחה.

אנחנו חייבות את זה לעצמינו, חייבות את זה לעולם!

[רותי פעסל. הדים – מאזינים מבינים!]

שלום לכן,

אם לא הצלחנו עד עכשו לעצור ולבדוק מה- אז הכותרת היפה מדרבנת את זה!

מה באמת?

כל אחת בתחומה, כל אחת מה שעושה לה הרגשה טובה.

אני מרגישה שלתת. התחזקות בבין אדם לחברו ונתינה לזולת אף פעם לא מיותרת.

עיצה טובה מהלב, לקולגה,

תשובה לשאלה טכנית בתוכנה או התחלקות בידע אחר שלי

מילים טובות ופרגון כנה להצלחה של מישהי…

כאלה.

ברכות הצלחה לפורום הנחמד הזה!

ואיחוליי לשפע רוחני וגשמי

[זהבה רוז – אורח חיים בריא]

מיכל שלום וברכה

צודקת שהמציאות מחייבת להמשיך, לתפקד ולפרנס.

יחד עם זה הלב כואב

ולעיתים ממאן לשתף פעולה

ומשהו שם בפנים מרגיש כבוי וחסר מרץ.

לשאלתך מציעה לא להתעלם

ולעשות משהו שנותן דלק והרגשה טובה.

אני לדוגמה אוהבת לעשות הליכה

ודווקא עם עצמי,

בהליכה לחשוב ולעשות עוד כמה דברים מחשבתיים מעצימים

ומחברים למשאבים שלי

ולחזור לעצמי.

כן, אפשר ללמוד איך להביא את עצמנו להרגשה טובה יותר.

זאת חובה שהיא זכות

ומביאה לחיים של יותר תפקוד וזמן איכות.

אחת האפשרויות הזמינות להתחיל בתהליך זה

היא כאמור ההליכה!!!

בהליכה מופרשים הורמונים מרגיעים וממריצים לטובה

סרטונין, דופומין, גאבה ועוד

וגם החשיבה נעשית חיובית יותר

ומאמינה יותר

(אם לא שומעים בדרך חדשות ועדכונים…)

בהצלחה רבה

זהבה רוז

מאמנת לאורח חיים בריא ושחרור מאכילה רגשית

[רחל רבין]

בהחלט תקופה לא קלה עוברת על כולנו.

אבל כמו שמיכל כתבה העבודה והלקוחות מחכים ואין ברירה וחייבים לעבוד.

מה שלי אישית עוזר זה לקבוע יעדים קטנים

למקד את עצמי – מה אני עושה בחצי שעה הקרובה.

לשים מוזיקה.

ולשבת ולעשות ולגמור

אחרי שסיימתי – הפסקה קטנה

ושוב יעד ממוקד וקצר.

ככה בעצם אני לא מתפזרת וממוקדת במה שאני צריכה לעשות.

המון הצלחות לכולן!

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

תודה לזהבה!

התחברתי כל כך למה שאמרת

שאלתי את עצמי

אז מה יהיה נפסיק לעבוד, נפסיק לצור

ובאמת הרגשתי שמשהו נכבה…

אבל כשכתבת

לחזור לעשות מה שאוהבת

לפני מה שצריכה

גיליתי שבאופן כמעט אוטומטי

הפסקתי לעשות את מה שאני אוהבת -הליכה ב6 בבוקר

זה היה נראה לי כמעט כמו פשע

כי זה באמת לא מתאים לצאת להליכה כשאנשים מתים…

אז באמת תודה

שהזכרת לי !

[טובי אלקיים]

התגובות פה מחזקות, כל כך נכון שחייבים להיטען

רק שימו לב להיטען בצורה מסודרת

כלומר לקבוע זמן קבוע ומוגדר בו פורקים מתחים ותחושות

ומאפשרים לסערה להיות בלי להיבהל ממנה.

מניסיון, כשמכבדים את הצורך הזה בנפש ומקצים לזה זמן,

נוצרת פניות ואפשרות לעבוד

אבל אם כל הזמן הודפים מחשבות תוך הסבר שמה לעשות,

חייבים לעבוד ואין ברירה,

אז בסופו של יום, מסתובבים סביב זה ומפסידים כפול

גם לא מתאווררים באמת, וגם לא מייצרים עשייה חדשה

כשאין זמן להרפות, נמצאים כל הזמן במרדף אחרי הרפיה,

והזמן היקר נשאב לתוך מנהרות המטרו של החמאס.

לא מדברת כאן על מקרי קיצון חריגים כמו אסון מירון, ששיתק חצי מדינה

אנשים התהלכו ברחוב בזיג זג, עם עיניים נפוחות

במקרים כאלו ברור לרחם על עצמנו ולקחת פרק זמן להתאוששות

כי עם כל הכבוד, זה לא אסון שיכול לעבור מתחת לרדאר