האומנות של המאסטר עשירים היא…

[אסתר פת]

וואוו מיכל, איזו תגובה מהממת

כל מילה!

בדיוק רציתי לכתוב אתמול לאחת הבנות, שרבי זושא למשל שהיה אומר כל בוקר-אלוקים, זושא שלך רעב, והיה רגוע שהארוחת בוקר שלו בדרך- אז אם מותר לי לומר את זה במילים שלנו-היתה לו תודעת שפע יהודית אמיתית.

ואני אשתף ברוח מה שכתבת באופן אישי, שעשינו מטבח חדש בסגנון כפרי, וזה עלה הרבה מאד…והשקעתי הרבה בעיצוב שלו שיהיה לטעמי ויהיה לי כיף להיות בו

ומאז שהוא הותקן אני מרגישה שהרבה יותר כיף לי לבשל ולאפות, וארוחות ערב עם הילדים-הכל נהיה יותר בשמחה ובכיף. אני פשוט נהנית כל בוקר להכין בו קפה, לבשל שבת, עושה לי טוב להיות בו.

אז אולי יש בנות שמבחינתן זה חומרי, וזה בסדר. מקבלת את זה שאנחנו באמת בדרגות שונות.

בדרגה שלי, זה עוזר לי למלא את עבודת השם שלי-להיות רעיה, אימא ועקרת בית-הרבה יותר בשמחה, באהבה ובטוב.

[ה]

תהני במטבח 🙂

על זה נאמר שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם..

[אסתר פת]

תודה😊

[מיכל וילמן]

תודה אסתר:)

ומדהיםם מה שאת מספרת – זה בדיוק זה!

אם אנחנו מרגישות שמשהו יעשה לנו מאד טוב – לתפקוד כאמא, כאישה, כבת של ד', זה מראה שזו לכאורה הדרגה שלנו

אממממ…. שיש הרבה פעמים חוסר מודעות למה באמת עושה לי טוב. יש היום גם הרבה נשים שבכלל לא מרגישות צורך לכלום, ויכולות לחשוב שזה כי אני רוחנית כזו… והאמת היא, שהרבה פעמים זה יכול להיות חוסר חיבור לרצון שהתרגל להידחק ולוותר בכלל על עצמו (וכלללל רצון שהוא – מקורו ברצון עמוק של הנשמה, שנמצא בחלק עמוק שבנפש שנקרא: "חיה", ורק אחרי שאדם מחובר לרצונות שלו, הוא יכול לעשות עבודה של: "עשה רצונך כרצונו")).

ואני גם יכולה לשתף, שלא חשבתי שאני צריכה מטבח יותר יפה וכו' אבל לפני כמה שנים עשינו שיפוץ, וכל השיפוץ הזה היה בעקבות שינויים בדירה שהיינו צריכים לעשות בעקבות סיבה אחרת. ואחרי שעשינו את השיפוץ, גם כן הרגשתי מה שאת מתארת: שזה עושה לי כ"כ טוב. שנעים לי יותר להיות בבית. שכיף לשבת ברוגע בשבת על הספה, כי פשוט יותר נעים וחמים (כי צבעי הרצפה, וארון ספרים אמנם פשוט, אבל שהחליף מקום של עמודון ישן… יכולים לשדר המון חמימות ורגשות, תשאלו כאן את מעצבות הפנים:)).

אז הבעיה היא, שהחינוך שלנו עלול ליצור קונפליקטים פנימיים. כי יש חינוך לשלמות. לחיבור לד' (ובמיוחד יותר בזרם הליטאי, בחסידות זה קצת אחרת), והנה תראו איך הרב שטיינמן זצ"ל היה חי… אז מה, שנלא נשאף להיות אדם גדול?…

אבל זו טעות עקרונית של חוסר שימת לב למקום שלנו, ורק מחיבור נכון למה שאני מרגישה ורוצה, רק משם , יהיה אפשר לגדול באמת וגם להגיע לרמות אחרות ואולי אפילו לא נגיע לרמה מסוימת שחשבנו שנגיע אליה, אבל יותר חשוב שנעבוד את ד' בשמחה, כי אחרת זה בכלל לא עבודת ד' לצערנו. ומי שעובד את ד' מלב מכווץ (ויש סיכוי שהוא בכלל לא יודע את זה, אבל שינסה לבדוק את מדד השמחה שלו בפנים), מפסיד את הבסיס לכאורה.

[רחל פישביין]

אסתר ומיכל, הרעיון ברור, אם כי הדוגמאות שלכן לדעתי קצת מפספסות את המטרה.

אני חושבת שחיבור לצרכים נמדד בצורה אמתית יותר בדברים קטנים, כמו – אישה שמאפשרת לעצמה לנוח בצהריים כשהיא צריכה גם על חשבון דברים אחרים, אישה שמפרגנת לעצמה פינוקים (גשמיים מאוד!) של ארטיק או שוקולד כשהיא מרגישה צורך.

כשמגיעים להחלטות בסדר גודל של שיפוצים ומטבח או עגלה לתינוק ובאופן כללי הוצאות כספיות גדולות, הרבה יותר קל להתבלבל, לחשוב שזה צורך אמיתי וזה מה שיביא את השמחה בעבודת ד', למרות שעלולים להתערב גם שיקולים אחרים (של תדמית חברתית וערך עצמי).

מצד שני אישה שמחליטה לוותר על מטבח למרות שיכול להיות שיעזור לה בעבודת ד', כי אין לה אפשרות כלכלית לכך, והיא שקלה את הצדדים והחליטה לעבוד על עצמה ולשמוח גם בלי זה, היא לא בהכרח אישה שמתעלמת מהצרכים שלה או בעלת לב מכווץ.

[נופר .]

בס"ד

ברור שלא כול מי שחיה בדחקות היא עם לב מכווץ.

אבל רשמת לא לקנות עגלה מתוך עבודת ד' ושניה אח"כ רשמת בגלל דחקות כלכלית.

זו דוגמא לצמצום שלא נובע מתוך עבודת ד' אלא כי אין כסף, ואז מערבבים את עבודת ד' כתירוץ למעשה.

זה בדיוק הצד הקיצוני של לשים את הכסף בראש העניינים כי רוצים עושר ואז לומר שזה כדי שיהיה קל לעשות רצון ד'.

לכול דבר צריך גבול ומידה.

[רחל פישביין]

לא הבנת מה כתבתי (אולי לא כתבתי מספיק ברור).

[נופר .]

בס"ד

אולי.

למה רק בדברים הקטנים מותר לנו לפרגן לעצמנו?

גלידה = השקעה לטווח הקצר של ימים עד שבועות כול אחד מה שמתאים לו.

מטבח = השקעה לטווח הארוך שכנראה יהיה הרבה יותר מעשר שנים.

[רחל פישביין]

לא אמרתי שרק בדברים הקטנים מותר לנו לפרגן לעצמנו.

אמרתי שבדברים האלו החיבור לצרכים נמדד בצורה יותר טובה.

כי בדברים גדולים הרבה פעמים השיקולים הם לא רק אני צריכה או לא צריכה.

וליתר פירוט:

אישה שמפרגנת לעצמה ארטיק או מנוחה כשהיא צריכה, מבחינתי זה אומר שהיא מחוברת לצרכיה.

אישה שמפרגנת לעצמה מטבח חדש, לא בהכרח שזה מתוך חיבור לצרכים אלא אולי מתוך תחרות עם השכנה או ניסיון להרגיש שווה בצורה הזאת.

ולכן הדוגמאות כאן קצת מחטיאות את הרעיון ולהרבה נשים קשה לקבל אותן.

עכשיו ברור?

[נופר .]

בס"ד

ממש לא.

דווקא הוצאה גדולה תיעשה עם הרבה יותר שיקול דעת.

את לא תוציאי 80 אלף על מטבח כי השכנה שלך חידשה, נכון?

אבל את כן תלכי להוציא גלידה מהמקפיא אפילו בלי מחשבה כי ראית שכנה אוכלת ובא לך גם.

אני מניחה שהוצאה גדולה כמו מטבח היא הוצאה שחושבים ומתכננים אותה הרבה לפני הביצוע, כך שגם אם לשכנה היה מטבח חדש ובגלל זה רצית, כבר הטעם וההתלהבות הראשונית ירדה.

[מרים ג]

למה לא? כמה מתוך הנשים שקונות עגלה ב6,000 שקל, עושות את זה מתוך צורך פנימי עמוק וחשוב, וכמה מתוך אלו שאכן צריכות את זה, יכולות להגיד שהצורך לא נולד מזה לשכנה/לגיסה/לחברה יש?

[הדסה ש]

@esterikapat , לא יצויר שהיתה באה אליך מטופלת ומספרת לך שיש לה צמצום כלכלי. ואין לה כסף.פ

ואת מסבירה לה על על תודעת שפע (שפע, לא דווקא כלכלי) וזה כ"כ מרגש אותה ופותח לה את הראש עד שהיא מחליטה לאפשר לעצמה שיפוץ במימדים שברמה ההגיונית היא לא מסוגלת לעמוד בהם, למה? כי זה מה שמשמח אותה.

מה היית עונה לה? לא בתור מורה ליהדות אלא בתור מטפלת בנפש. באמת מעניין אותי לדעת.

(אני בטוחה שאת עשית שיקולים והחלטת שאת יכולה להרשות לעצמך ושאת יכולה לעמוד בזה, אבל מהמקרה שאת מתארת יכול גם להתפרש אחרת..)

[נופר .]

אני לא יודעת מה היא תסביר לה על תודעת שפע אם בכלל, אבל לא נראלי שתודעת שפע זה להיות מנותקת מהמציאות.

זה כבר טיפשות, לא תודעת שפע.

ודרך אגב אסתר, מזל טוב על המטבח, אני יודעת איזו רווחה נפשית זה נותן כי כיום המטבח שלי לא משהו ולכן ההתנהלות שלי במטבח די בהתאמה, בנוסף אני זוכרת שההורים שלי עשו מטבח חדש כשהייתי נערה והיה לי כיף לנקות אותו ולראות את התוצאה של הריצוף הבוהק או להכין אוכל בגז חדשים, זה ממש כיף ולא מרגישים שזה עול בכלל, תהני מהמטבח בבריאות ושמחה.

[מיכל וילמן]

סליחה על הדוגמא, היא פשוט היתה מציאותית… ובמיוחד אני מדברת איתך מהמקום הזה, שבו הייתי. אני ב"ה אשת אברך והגעתי למקום הזה עם שאיפה לחיי תורה. והיה לי ממש טוב עם פשטות וכו', לא חיפשתי משהו אחר, ולא יודעת אם הייתי עושה משהו אחר, ולא בטוח שהלב שלי היה מאד מכווץ מזה (כי ה"כיווצים" של הלב, הם דינמיים ותלויים בעוד גורמים כמובן), אבל רק רציתי להביא דוגמא, למשהו שהרגשתי לאחר מעשה, שעשה מאד טוב ,בלי שחשבתי שיעשה ככה. ובטח לא סתם כי חשבתי שזה אולי יעשה לי טוב. וגם: צריך לדעת שיש כל מיני תקופות בחיים , למשל: משפ' שעוברת התמודדות מסוימת מאתגרת יותר מהרגיל, יתכן ותעשה חושבים (אם יש להם חיבור בריא לעצמם), שמאד חשוב לערוך הוצאה מסוימת דוקא כעת, כדי להכניס יותר רווחה נפשית הביתה וכד'.

זה כנראה כולן מבינות… שיש תקופות שזה חשוב. אבל זה רק מוכיח, שצריך לשים לב מה קורה איתנו בפנים? כמה אנחנו בקושי עם החיים והצורה שלהם? כי הרבה פעמים, גם בלי להיות בקושי לא נורמטיבי, יכול להיות מספיק קשה, מכל מיני סיבות וצריך לחשוב פעמיים כשאנחנו מונעים מאיתנו חומריות מסוימת עקב אידיאל רוחני יותר. וכל מה שכתבתי כאן, זה רק להבין, שהשאיפה לחיות על פי מודל מסוים (כמו פשטות והסתפקות במועט), צריכים להיבחן בבוחן הדרגה שלנו האמיתית ובעיקר בבוחן השמחה הפנימית שלנו

[מרים ג]

בוא נסכים על זה שאפשר שמישהי תעשה מטבח חדש, וזה יהיה טוב וראוי ונכון, ויחד עם זאת לא נהפוך את מי שלא עשתה מטבח חדש ל-"עובדת השם מתוך לב מכווץ" (כן, גם אם זה נטו משיקולים כלכליים 'אסורים', שומו שמיים).

אני די משתוממת על כך, שאיכשהו בדיונים האחרונים, נהיה פה הלך רוח- שמי שהולך יותר בדרך של רחבות, מותרות ושפע- הוא זה שעובד השם בכל לבב, ולא מכניס שיקולים זרים לעבודת השם שלו, ומאידך, מי שחי מתוך הסתפקות במועט, שמח בחלקו, ומודה להשם על מה שיש לו, ואפילו לא שואף להיות עשיר ומפונק, רחמנא ליצלן, הוא זה שעסוק בשיקולים חומריים, טכניים ובזויים.

לא באה לקרוא תיגר על פינוקים והנאות או חלילה להכריז הכרזות על מי שמרשה לעצמו לצרוך את המוצר הזה, אבל להפוך את זה לאידיאל מקודש בפני עצמו, נו באמת.