עזרה עם עיצוב כריכה בעד פרסום?

[אביה עד]

מתוק ממש,

הייתי מחליפה את הפונט באמת לפונט שמעביר את האווירה יותר טוב….

[brachigrafika]

אני אשמח לעבוד אתך אם עדיין רלוונטי

אגב,

אחים שלי להוטים אחרי הספרים שלך!

[brachigrafika]

תפני אלי למייל

limudim3938 וכו’

[שירה לוי]

דבר ראשון, הספרים שלך רצים אצלינו,

גם אני נהנית מהם- מתוקים ממש!

לגבי הפונט- כן ממש ממש קריטי פונט אמיתי תקין!!

את האמת שלי אישית- הפריע גם בספרים הקודמים,

אבל הכריכה בכללי יפהפיה!

נראה ממש קולע למשמעות!

בהצלחה!

[ק. כצן]

תודה לכל הבנות הנפלאות שהציעו עזרה! הסתדרתי, ב”ה!

[חני]

אני מאד אוהבת את הספרים שלך, בלי קשר לבת כמה אני..
אני חושבת שיש להם משהו כל כך אחר,
ודוקא לכן מאד אהבתי את הכריכות
פונט אפשר לשנות אבל הרוח והאוירה שהכריכות עד היום נתנו
ממש , לטעמי, התאימו לכתיבה , לתקופה, לדמויות.
הכריכה שהעלית לדוגמא , מזכירה בסגנון עשרות ספרים של סופרים אחרים.
בקיצור תצליחי במה שתעשי, הכתיבה שלך והסגנון ספרים אהוב עלי מאד בלי קשר לאיך שתלבישי..

[ק. כצן]

לחני חמו חמו היקרה! וואו! איזו תגובה חמה ומחממת!!

נעים לי מאד לקבל כזה פידבק!

בקשר לכריכה העכשווית:

זה באמת נושא שכנראה יותר חם עכשיו. מדע בדיוני, בינה שמנסה להשתלט (ואנחנו לא ניתן לה!) אז אולי לכן הכריכה כזאת.

רציתי בתחילה לעשות את הבחור – הדמות הראשית – בגדול, מה שנותן תמיד יותר מקום להרגיש קשר, אך אמרו לי שזה לא טוב, כי אז זה מגביל… אם אני אעשה אותו חסידי- זה אולי לא יהיה טוב לליטאים, אם ליטאי, אז לא ילך אצל חסידים… בקיצור מסובך.

לכן היא יותר סתמית.

[ק. כצן]

מעדכנת…

הכריכה הסופית של הספר החדש 🙂

אוטוטו בחנויות!

ואם כבר, אז – תקציר בגב הספר וכמה מילים מהמבקר הספרותי:

“שוב החיות בורחות”, ממלמל מנדי.

“מה קורה הפעם?” שואל יענקי, דרוך.

אני מגביר את הקצב. אנחנו עוקפים גבעה ונעמדים מול נוף מרהיב. ושם, הרחק מולינו, הים נסוג.

“זה לא יכול להיות אמיתי”, אומר חזקי.
“זה צונאמי”, קובע מנדי.

אני פולט, כמעט בלי לחשוב: “רוצו”.

***

‘אסור לנו להיכנס לבונקר!’ אני צורח. אבל חברי כבר אינם עצמם. תנועותיהם מדויקות, מתוכנתות.

הפנים שלהם חתומות. אני הולך אחורה, הם אחרי.

בזוית העין אני רואה עשן לבן וסמיך יוצא מפתח הבונקר, הוא נראה מאיים, אני כמעט מרגיש טעם מתקתק. הוא מפריע לי, מבלבל את מחשבותי.

“גז! גז!” אני מנסה לומר בין גניחה לגניחה, אך אין עם מי לדבר. חברי הפכו לגמרי למכונות.

***

אני נלחם עם הקול בתוכי. אני מרגיש איך הוא מצווה על אברי לזוז. איך ידי הודפות את גופי לעמידה, אך אני לא מסכים להיכנע בכזאת קלות. אני מאמץ את כל כוחות הנפש.

החומה שלי מופיעה שוב, היא נראית שקופה ודקה כמו קריסטל, אני ממשיך להילחם:

‘זה לא אני, זה לא אני!’ אני מעלה במוחי את כל זכרונות הילדות המתוקים. השבת. ריח הצ’ולנט של אמא. אני מחזק אותם, חש את הריח, שואף לקרבי את השלווה והקול מרפה מעט. על קיר הקריסטל מתחיל לעלות צמח מטפס, מהסוג שאמא מגדלת במרפסת.

הלחץ עדיין קיים, אך עכשיו אני הוא זה ששולט עליו ולא הוא עלי.

מה היית עושה אם שתלו בך קוד – והוא התחיל לחשוב במקומך?

כשאלי ברנשטיין, בחור ישיבה ירושלמי, טס לחתונה בפנמה, הוא לא מדמיין שהנסיעה תהפוך לניסוי מסוכן בתודעה האנושית.
מטוס פרטי. התרסקות. אי בודד. ואז – מילים שהוא לא חשב, ידע שהוא לא למד, קוד שחודר מתחת לעור.
מה קרה לו – ומי שולט עכשיו במי?

בין גלי צונאמי, בונקרים חבויים וחזיונות מהולים בטכנולוגיה, יוצא אלי למסע הישרדות מטלטל – בגוף ובנפש.
התפילה נלחמת בשורת קוד. הזהות נאבקת בזיכרון. הגבול בין אדם למכונה מיטשטש.

“לכוד בקוד” הוא הספר הראשון בסדרת מלחמות הבינה – סאגה עתידנית עזת רגש ורוויית מחשבה, שבה הקרב בין נשמה לקוד עוד רחוק מהכרעה.

קטעים מדברי המבקר הספרותי:

העלילה סוחפת, הספר נקרא בנשימה עצורה. הדמויות חיות, אמיתיות. המקומות אוטנטיים, המעברים בין מציאות לדמיון, בין עבר להווה, בין אזור גיאוגרפי אחד למשנהו – הכל מוגש בטוב טעם, מספיק מפורט אך מצליח להיות לא מעיק. קראתי, ולא יכולתי לעצור …

הערה על קטע המתאר נקודת מפנה בעלילה:

הקטע מפגין כתיבה אנרגטית ואמינה: הוא משלב פעולה רגשית, עיסוק בקונפליקט מוסריפוליטי-דתי, ושפה עשירה אך עם זאת נגישה. הרגע שבו אלי דוחה את ההיסטוריה המוצגת לו אך נמשך אל דמות האב יוצר ציר מתח אנושי-קיומי שמבטיח לקורא המשך מרתק. מדובר בדוגמא מובהקת לכישרון המחבר לרקום סצנה קצרה שמכילה עומק פילוסופי, מתח דרמטי וטעם של עוד. אני, כקורא נאמן, בשלב הזה – דמעתי.