איך אני מגיבה לתעודה גרועה?

[ד.]

אמא שלי כשראתה תעודות גרועות התייחסה רק לחלקים הטובים- אם זה בהליכות, או הערות על המקצוע. הילדים שלי הכי אוהבים להראות לה את התעודה כי אז הם בטוחים שקיבלו את התעודה הכי טובה… 🙂

[א ק]

זה עצה מעולה לסבתות.

באמת נכון להתעלם מתעודה גרועה אצל ילדים?

[אלישבע חמד I פנטזיה]

לדעתי

מאד תלוי מי הילד ולמה התעודה גרועה

אם זה ילד שהשקיע המון ובכל זאת אלו התוצאות- במקרה כזה רק עידוד!

אפשר להסביר לילדים שבבי”ס מסתכלים על התוצאה אבל ה’ מחשב לפי המאמץ, אז הציון שאתה קבלת הוא מאד גבוה, הרבה יותר מילדים שקבלו 10 בתעודה.

אם זה ילד שזלזל ולכן קבל כזו תעודה- אני לא יודעת, אולי מבצע?

[רחלי]

אני למדתי טוב טוב שגם במבחנים\ מבצעים\ תעודות אף פעם לא להתעקב על מה שלא טוב.

פשוט מתעלמים, מעבירים.

מחפשים את החוזקות, במה אתה טוב.

ילדים וגם מבוגרים נוטים להתגמד עוד יותר בפני עצמם כשמקבלים ציון נמוך כלשהו.

כשנותנים יחס למה אני שווה, הם רואים שהם שווי ערך כלשהו, נצמדים לזה וזה מה שנותן להם את הדחיפה להמשיך לנסות ולהצליח.

[Frumi Brayer]

ראשית מה ההגדרה “גרועה” ?

לכל אחת יש את הציפיות שלה ואת סולם הציונים והרף האישי…

—-

באופן אישי כאמא, תמיד משתדלת להגיב תגובה של סבתות

לראות רק את החלקים הטובים ויש מלא!

את המקצועות המוצלחים

מותר לכל ילד/ה שלא להצליח או לא להיות חזק במקצועות מסוימים!

להגיד לילד- מבחינתי עשית את המאמצים וזה בשבילי 100!

(כמובן ,כשמדובר במקרים חריגים של ילדים שלא עושים מאמצים מזלזלים,

מתמודדים עם קשיים ולא רוצים לקבל סיוע זה כבר סיפור אחר ודורש התייעצות פרטנית)

[מיכל וילמן]

חשוב לדעת לשהות עם ילד בכאב

אם הוא מאוכזב מאד, אם קשה לו התוצאה

[רחל R Y]

נראה לי גם ילד שמזלזל, לא בטוח שהתגובה הנכונה תהיה ביקורת,

כי בעצם למה הוא מזלזל? משהו קשה לו, לא בטוח בלימודים דווקא…

(אני באופן כללי בעד תגובות חיוביות וכמה שפחות יחס לצדדים שליליים…..)

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

סיפור שקראתי בעלון הידברות (מביאה את עיקרי הסיפור ולא ציטוט מילה במילה)

תומס אדיסון היה חירש באופן חלקי, ולא הסתדר בבית הספר.

יום אחד חזר תומס עם פתק מהמורה.

האמא קראה את הפתק:

לאמא של תומס

תומס היקר הוא גאון וחכם,

אין לנו את היכולות ללמד אותו בביה”ס.

האמא קראה בהתרגשות את הפתק, חיבקה אותו ונתנה לו מילים חמות.

מאותו יום תומס למד בבית.

תומס גדל ואחרי הרבה נסיונות, פיתח מוצרים ששינו את העולם כמו טלפון ,נורה החשמלית ועוד..

שנים עברו, ואמו של תומס נפטרה, תומס הגיע לסדר את הבית לקראת מכירה.

באחת המגירות מצא את הפתק שקיבל בבית הספר,

ומה היה כתוב בו?

להורים של תומס

תומס ילד טיפש ומופרע, איננו יכולים ללמד אותו בבית הספר.

מהיום תומס מסולק.

תנסי לחשבו מה היה קורה אם אמא שלו היתה קוראת את המכתב האמיתי.

[אהובה מליח]

דבורה,

זה סיפור מוכר ותמיד תמיד מרגש מחדש!

תודה

[אהובה מליח]

לעניות דעתי, בדיוק כמו שסליחות לקראת ראש השנה וכיפור מתחילות ממוצאי יום כיפור, כך גם התעודה הגרועה (?) מתחילה מהיום הראשון של השנה או מתחילת המחצית.

תעודה משקפת למידה בהיקף של מחצית שלמה. לעיתים היא משקפת כשרונות, לפעמים עבודה ולפעמים… זלזול!

אם ילד מביא הביתה תעודה שאינה משקפת את כשורונותיו והיה יכול להצליח הרבה יותר, הוא בהחלט אמור לקבל שיחת ברור, מה שהיה, כמובן, אמור להיות במהלך השנה ולאחר אסיפת הורים (אם זה צף שם).

ברגע שילד מגיע עם תעודה שמשקפת את ההשקעה שלו מול היכולות הנמוכות שלו, אנחנו מסבירים לו, שלכל אחד יש מסלול משלו ודורשים ממנו מה שהוא יכול, ואם 70 שלו זה המקסימום שלו אז 70 שלו זה ה 100 שלו, וההורים אוהבים אותו וגאים בו גם על ה 70 שלו. להסביר לו שהם אינם רואים ציון, הם רואים השקעה והוא משקיע, כל היתר זה שטויות!! היו גם גדולי ישראל שהיו להם קשיים והם הפכו להיות גדולי ישראל בעזרת התמדה והשקעה ולא בעזרת כישרונות (המהר”ם שיק, למשל).

הבעיה אולי מתחילה, כשיש ילד בבית שמשקיע רבות ומשיג את ה 65 – 70 בקושי ומולו יש ילד בבית שבקושי פותח ספר לקראת מבחן והישגיו נוסקים מעל ה 90. זה קשה, אבל חשוב שכל ילד ידע (בפרט לקויי למידה!), שאחת השאלות שהקב”ה שואל אדם אחרי מאה ועשרים היא: קבעת עיתים לתורה? הוא אינו שואל אותו כמה למדת, אלא האם למדת.

אם למדת, הכל בסדר! החובה שלנו היא ללמוד ולהשקיע, הישגים הם הצלחה והצלחה אינה קשורה אלינו. זו הסיבה שאנחנו אוהבים אותך וגאים בך כי אתה עובד ומשקיע.

[ריקי שפיצר]

זה מה שכתבתי בשבוע שעבר לרשימת התפוצה שלי בעניין:

אמא אכפתית שאלה אותי מה כדאי להגיד על תעודת הסיום של הבת שלה.

היא כבר מכירה אותה, והיא אף פעם לא מרוצה מהתוצאות,

והיא יודעת שזה מה שהולך לקרות גם השנה.

ציונים בכלל לא חשובים לה – היא רק רוצה שהיא תהיה מרוצה מעצמה

ושלא תיכנס לדכדוך של כישלון.

זה לא משנה אם היא- התגובות שלה מוגזמות כמו שקורה הרבה עם הפרעת קשב,

וזה לא משנה אם לאימא שלה חשובים הציונים או לא,

מה שמשנה זה מה היא תרגיש, אחרי שהיא תשמע מה יש לה להגיד לה על זה.

אז מה ההמלצות שלי?

1. לתת תוקף לרגשות

להגיד “זה לא כל כך נורא” זו אמירה שאינה מכבדת את מה שהילדים מרגישים באותו הרגע. אפשר להסתכל על ההבטחות שלנו לעצמנו שלא עמדנו בהן, כמו למשל לאכול בריא יותר.

היה עוזר לנו לשמוע שזה לא נורא? – במיוחד אם זו לא הפעם הראשונה שהפרנו את ההבטחה הזאת.

אם במקום להגיד זה הילדים ישמעו: ״זה בטח מאכזב״, זה יגרום להם להרגיש שמבינים אותם.

2. להמעיט בהפקת לקחים מהשנה שחלפה

נכון שנדמה לכולם שהשנה כולם חזרו לשגרה, אבל האמת שלילדים עם הפרעת קשב שקשה להם עם מעברים, זה לקח הרבה יותר זמן. וחוץ מזה הם ממילא לא שומעים כלום כשהם בסערת רגשות.

3. לא להזכיר להם את החלק שלהם בכישלונות

רגשות אשם מחמירים את קשיי התפקוד שלהם מה שמבטיח שהם לא יזכרו כלום ממה שנאמר. מה הם כן יזכרו? את מה שהם הרגישו. וזה הכי יעיל למערכת הזכרון העתידית שלהם.

4. לדבר קצר וברור, בלי “חפירות”

ילדים וילדות עם הפרעת קשב מאבדים ריכוז מהר, במיוחד כשהם מוצפים רגשית.

אם השיחה מתארכת הם עסוקים בלחשוב מה להגיד כדי שהשיחה תיגמר. ואז הם יכולים רק בשביל לרצות את ההורה ולגמור מהר להבטיח הבטחות ששוב הם לא יעמדו בהן, (אם בכלל הם יזכרו מה הם אמרו)

5. לשדר אופטימיות ואמונה

המאמץ בשנה הבאה הוא פונקציה של כמה הם יאמינו בעצמם. ואם ההורים (וגם הסבים והסבתות שלהם) לא מאמינים בהם, איך אפשר לצפות מהם להאמין בעצמם?