מבחנים הם אכן מדד לידיעת החומר, לדעתי. תלוי כמובן אלו מבחנים ואיך בונים
אותם, כי יש מבחנים שמודדים מזל ויכולת ניחוש יעילה…
לדעתי הבעיה אינה בכמות המבחנים אלא בדברים הנלווים למבחנים. לדוגמא – תלמידות
לא תמיד מתכוננות נכון למבחן, ויש מקום רב לשיפור יכולות למידה ותהליכי למידה.
הדבר אפשרי גם במסגרת כיתתית או קבוצתית.
פעמים רבות המבחן מודד מי השיגה מבחן משנה שעברה או מי מוכשרת יותר בהעתקה
(גניבת דעת במילים אחרות. וכמאמר הפתגם – כל אחד גונב מה שחסר לו, אוי לו למי
שגונב דעת).
לו היה ניתן לתת (הרבה) פחות מקום לשיקוף הידע ויותר לדרכי השגתו (כמו העלאת
ציון על השלמת דפי חזרה, על תפקוד תלמידאי בשיעור ו/או לתת שיעור מיוחד
להתכונן למבחן ורואים מי לומדת… וכו’) – המבחנים היו משקפים יותר.
דבר נוסף שחשוב לשים לב אליו הוא מטרת הלמידה. בסופו של דבר התלמידות לומדות
רק בשביל המבחן, ומודדות את החברות לפי הציונים.
לא בטוח שכל כך גרוע “ללמוד בשביל לשכוח” (כבולעו כך פולטו, כדברי התלמידות) –
אם התלמידות והאמהות ובעיקר המורות, מצליחות להפנים שהמבחנים בודקים למי
הקב”ה נתן כשרונות ויכולת.
לו היו נותנים ציון על גובה בס”מ: בנות אולי היו מנסות להגביה את עצמן ע”י
התעמלות וכדו’, אבל כולן בסופו של דבר היו צריכות להפנים שיש דברים שלא בשליטה
שלנו.
חבל שבמבחנים זה לא כך.