פרפקציוניסטית בת 3 🙂

[מיכל וילמן]

פרפקציוניזם, הוא סוג של לחץ:

אולי לחץ ממה יקרה, אם העבודה שלי לא תיהיה מושלמת כמו שחשבתי או רציתי?

אולי הערך שלי כ”כ תלוי בדברים מסוימים (בכשרונות ובתוצרים שאני מפיקה)

ילדה כזו, כדאי שתקבל הערכה מאד עמוקה ופנימית לאישיותה המקסימה, בלי שום קשר ליכולות חיצוניות

ולכן, הרבה פעמים מחמאות חיצוניות לא באמת יועילו כאן. נסי להתרכז בה עצמה. בייחודיות שבה. איך היא היתה כתינוקת, עוד לפני שהיכרת את הכישורים הצדדים שלה. התחברי אליה ממקום נקי ופנימי יותר. וכדאי להקדיש לה זמני יחד אישיים מתוך פניות ורוגע – אפילו לזמן קצר – אבל איכותיים באמת (כמו בהשכבה וכד’)

[מירי]

תודה מיכל!

מפתיע אותי שכבר בכזה גיל ילדה יכולה לפתח לחץ / תלות בהערכה חיצונית

כמדד לערך עצמי…

בפרט שזו ילדה פרח, אהובה במיוחד גם בגן

מקבלת המון פידבק ומחמאות על דברים אמיתיים ומהותיים יותר

ויש בעד מה, היא באמת סוכריה!!!

זמנים של “ביחד” זה באמת קצת יותר מורכב

(בית עם 3 בובות שהגדולה בת 4.5, ושעות הערות בבית הן 4.5-7 בערב…)

אנסה למצוא לה את הזמנים האלה בכל אופן

הייתי שמחה לדעת גם איך להגיב כשהיא מוציאה מהתיקיה יצירה שלושת-רבעי ריקה

או לחילופין – לא רוצה להחזיר הביתה יצירה כי היא לא מושלמת לדעתה…

[רעות אנסבכר]

כשהיא מוציאה יצירות לא מושלמות וכדו’

נראה לי שצריך פשוט להחמיא על מה שכן יש

בצורה מפורטת שמראה ששמת לב

לדוג’ -איזה יפה איך שצבעת בירוק את הדשא.. הדבקת כל כך מדויק, איזה צבעוני וכו’

לא להתייחס לחלק הלא מושלם

כשהיא לא רוצה לקחת יצירה הביתה אפשר להגיד לה – חבל, זה כל כך יפה, השקעת כל כך ובטח ישמחו לראות את זה…

אבל אם מסרבת – לא להיגרר לוויכוח.

[מיכל וילמן]

מירי יקרה,

כל ילד הוא עולם מלא ובהחלט בגיל צעיר מאד אפשר לפתח המון התיחסויות. וכן, ילדים יכולים לפתח קשיים וכאבים שונים מגיל צעיר ביותר – על הבסיס של הדימוי העצמי שלהם. במיוחד אם הם מאד מוכשרים ומוצלחים, כי אז הפער בין היכולת הרגשית גדל ומעצים את הקונפליקט.

הרבה פעמים אנחונ יכולות להרגיש שנתנו המון לילד, אבל לא תמיד זה עובר אליו באמת מסיבות שונות (רגישות יתר, קנאה, חששות שונים ועוד).

אני מנסה להציע כאן נקודה מסוימת:

(תראי אם היא מתאימה לך כאן או לא, בכל אופן המידע שיש לי הוא עדין מזערי).

כדאי לבדוק קצת, האם הילדה מרגישה קרקע בטוחה להביע כאבים?

מה יקרה אם היא תספר לאמא שמשהו מצער אותה, כואב לה, לא טוב לה? האם בכלל היא מאפשרת לעצמה להרגיש. להיות במקום זה?

כי הרי לא בטוח שיהיה מי שיכיל את הכאב הזה… זה לא מקום קל תמיד – להכיל כאב. ובמיוחד לא של הילד שלי.

וזוהי התשובה על ‘הדפים החצי ריקים’ שהיא מחזירה מהגן (לאחר שברור לך, שיש לה את היכולות לבצע דפים מלאים)

תשובה זו שאני כותבת – אינה אישית כמובן: אלא מבארת את המציאות של ילד רגיש או תקופה רגישה

אצל ילד בימינו – יחד עם כל העומסים ובמיוחד אצל אימהות עובדות:

יתכן ומסתתר שם כאב שאינו מבוטא. ו”אין מי שיקשיב לי באמת” – כי החיים כ”כ עמוסים. ובאמת, מתי יש זמן בכלל להקשיב לכאבים כ”כ טפשיים? (סליחה על הבוטות).

אנחנו מתעסקות בד”כ עם הדברים הגדולים. עם ניהול תקין של בית. אם צריך לטפל בקשיים רציניים – ניהיה שם.

וחשוב שנדע להעריך את מה שאנחנו עושות כ”כ הרבה! בשום מגזר אין מציאות כזו – כמו בציבור החרדי!

אבל, זה עלול לגרור בלי משים התנהלויות שגויות.

למשל:

להתעסק עם כאב של ילדה בת 3, יכול להיות שלא פינינו לזה זמן – כי הוא באמת כ”כ קטן לעומת כל מה שאנחנו צריכות להספיק ולהכניס ביממה אחת (שזה הזוי באמת!).

ולכן,

יש כאן איזה שהוא סוויטצ’ שכדאי כמה שיותר בגיל צעיר לעשות,

וזה דבר מדהים והוא אפשרי,

כאשר אנחנו מפנות את הלב מבפנים. עם רצון ‘להיות עם’.

מאחלת לך המון נחת והצלחה במסע ההורות 🙂

[מירי]

תודה על התגובה המפורטת!!!

[EFRAT MAHARSHALL מהרשל]

אמא יקרה,

אתן לך גם כן קצת עצות מהמקום שלי, כיועצת חינוכית בגנים ומנחת הורים.

ילדתך החכמה והמוכשרת נמצאת בשלב שבו היא מפתחת את “סגנון החיים” שלה, במילים אחרות : את מבנה האישיות והאופי. שלב הזהות האישית מתפתח ומתקבע עד סוף גיל 5.

כשאת מתארת ילדה פרפקציוניסטית את בעצם מספרת על ילדה שמתקשה להתמודד עם מאמץ. או לחוות כישלון.

היא רוצה את הכל מייד ומושלם.

אין מקום למשהו שהוא ככה-ככה. וגם היא לא שווה כשהיא לא מושלמת.

זה הזמן לבדוק עם עצמינו, עולם המבוגרים שסביבה, האם גם לנו חשוב להיות מצויינים/מצליחים/הכי?

באיזו שפה אנחנו מדברים עם הילדים בבית? האם אנחנו מדברים בשפה תחרותית: מי יהיה הראשון וכדומה.

האם אנחנו אומרים לילדים שלנו שהם הכי חכמים בגן/ציירים/מדהימים/כולם הכי אוהבים אותם?

כשהילדים שלנו הם הכי הכי (קודם כל זה לא תמיד נכון ולא בכל התחומים…)

אבל המסר היותר בעייתי הוא שהם רק ילדים קטנים וכבר הגיעו לפסגה,

בעוד שבחיים צריך להזיע ולהתאמץ, צריך להתקדם ולפעמים גם ללכת אחורה.

אנחנו רוצים להקנות להם את יכולת התמודדות, ולכן מגיל צעיר מאוד אנחנו נחזור ונשנן עם הילדים משפטים כמו: מה עושים כשקשה? מ-ת-א-מ-צי-ם..

וכשהילדה שלך מביאה ציור ריק, או שחסרות יצירות,

את יכולה לתווך את מה שקורה לה בגן (שיקוף ותיקוף):

לפעמים כשהיצירה לא יוצאת לנו כמו שאנחנו רוצים -אנחנו מאוד כועסים..

קורה לנו ש”יוצא” לנו מהשורה ואז אנחנו לא אוהבים את הציור..

נסי לחפש גם בבית מתי היא נמנעת מפעולה מסויימת או לא מוכנה לנסות משהו שלא בטוח תצליח.

זה נושא לעבודה איתה.

היא צריכה לשמוע חיזוקים ומחמאות על תהליכים, על מאמץ, על הישגים פנימיים ופחות מחמאות על תוצאות ו”הצלחות”.

השקעת/ עבדת הרבה זמן/ניסית שוב אחרי שלא הצלחת בפעם הראשונה במקום: יצירה מהממת/את צובעת כל כך יפה וכו’.

מחמאות ממוקדות בונות ערך עצמי חיובי לעומת מחמאות כלליות/ריקות שלא משרתות אף מטרה.

אוכל לכוון אותך עוד,

תצליחי!

[email protected]

[מירי]

תודה אפרת!

נתת לי כמה נקודות למחשבה

וגם אתגרת אותי—

לא להגיד לה שאין כמוה בכל העולם???? 😯

אני יודעת שזה לא חינוכי, אבל לא מתגברת—

מה שכן,

אני קוראת את מה שכתבת:

כשאת מתארת ילדה פרפקציוניסטית את בעצם מספרת על ילדה שמתקשה להתמודד עם מאמץ. או לחוות כישלון.

היא רוצה את הכל מייד ומושלם.

וקצת מסתבכת עם המשפט הזה

כי זה וודאי נכון שהיא רוצה מושלם, אבל לפעמים היא דווקא מוכנה לעשות הכל בשביל זה

(אם היא החליטה שהיא תפתח את הכפתורים לבד – היא תעמוד בזה בכבוד, גם אם מאודדדדדד קשה לה)

ולכן קשה לי להסכים עם זה שהיא לא יכולה להתמווד עם מאמץ, אלא באמת מתקשה להתפשר על פחות ממושלם

ו-כן, היא לא נולדה באוויר, יש לה אמא פרפקציוניסטית (שמשתדלת לעבוד על עצמה—)

אבל ממש ממש בהקפדה לא מעודדת תחרות

(אפילו במשחק זיכרון לא משווים את כמות הסטים כדי לבדוק מי נצחה…)

אהבתי מאוד את הכיוון הזה:

השקעת/ עבדת הרבה זמן/ניסית שוב אחרי שלא הצלחת בפעם הראשונה במקום: יצירה מהממת/את צובעת כל כך יפה וכו’.

מאמצת בל”נ 🙂

[EFRAT MAHARSHALL מהרשל]

כל מה שכתבת אמת לאמיתה.

נראה לנו שהיא כן מתאמצת.

ילדים חכמים נמנעים מחיכוך בקושי שלהם בלי שנשים לב. הם מספרים לנו סיפורים, מסיחים את הדעת ומשתמשים באמצעים מגוונים מאוד כדי שלא נראה מה קשה להם.

לפעמים עצם התחרות הסמויה עם אחותה הגדולה יכולה לגרום לה להימנע מיצירות כי זה “התחום” של אחותה. כולם יודעים שאחותה מוכשרת ואלופה ולכן היא לא תנסה להיכנס להתמודדות מולה באותה משבצת.

מהו פער הגילאים בינה לבין אחותה הגדולה? אם היא בטווח של ה-3 שנים, היא מהווה משקל משמעותי בבחירת הסגנון שלה.. והיא תהיה מקור למתח ולהשוואה תמידית. (וגם את זה ניתן לפתור בקלות בגילאים האלו)

אינני יודעת מה במקרה שלך. יכולות להיות סיבות נוספות.

אבל טוב כל כך שזיהית את זה בגיל כך כך צעיר שמאפשר לנו להגמיש את הסגנון בקלות יחסית.

תעלו למודעות, תשימו עין ולב מתי המושלמות תופסת לנו את המרחב והאויר..

אינני יכולה לומר לך להפסיק לומר לה שהיא מושלמת,

אני כן יכולה לעודד אותך שאם תצליחי להשחיל גם מחמאות אחרות, לתת מקום למצבים שלא הצלחנו

לשתף את הילדים בחוויות המבוגרים כשלא הלך לנו כמו שתכננו,

לספר להם לפעמים שקרה לנו מקרה שהתבלבלנו,

ושלא ידענו מה לעשות

ושניסינו ולא הלך

ושלא הכל תלוי בנו, בסופו של דבר.

לפעמים אנחנו נעשה הכל וה’ ירצה אחרת.

וזה בסדר.

ככה אנחנו הכי טובים.

כשלא מושלם.

[מירי]

שוב תודה על התגובה!

אחותה הגדולה שנה וחצי מעליה, ובאמת מציירת נדיר ביחס לגילה, אבל בכל שאר תחומי היצירה, ובעוד הרבה תחומים אחרים – הקטנה לא פחות טובה ממנה, ואולי אפילו יותר (הגדולה עם טונוס נמוך, עובדת קשה בריפוי בעיסוק / פיזיותרפיה, והקטנה – “עפה” בכל הדברים האלה ואפילו עולה על הגדולה, למרות פער הגילאים)

אגב,

הן מאודדדדד שונות באופי, וחברות מאוד טובות!

ו-כן,

אנחנו בהחלט משתפים אותם בחוויות של חוסר הצלחה שלנו כמבוגרים

בתחושות שעלו בעקבות החוסר הצלחה, בהתמודדות…

אנסה באמת לשים יותר דגש על המקומות שבהם היא כן מתאמצת כשקשה לה וכד’

ואשתדל בל”נ לשתף בתוצאות 😉

[רעות אנסבכר]

לא יכולה שלא לכתוב

אין כמוך מירי

את אמא מדהימה

את מחפשת את הדרך להתנהל יותר טוב ממה שכבר היה, לא מסתפקת במועט

וזה פשוט מיוחד!

כיף לילדים שלך!

[מירי]

חוזרת כדי לשתף…

בעקבות התגובות המחכימות שלכן, בשבוע האחרון באמת שמנו הרבה יותר דגש על כל מיני נקודות כמו (מצטטת אתכן):

הערכה מאד עמוקה ופנימית לאישיותה המקסימה, בלי שום קשר ליכולות חיצוניות

להחמיא על מה שכן יש, בצורה מפורטת שמראה ששמת לב

מפנות את הלב מבפנים. עם רצון ‘להיות עם’

חיזוקים ומחמאות על תהליכים, על מאמץ, על הישגים פנימיים ופחות מחמאות על תוצאות ו”הצלחות”.

אחר הצהרים של אתמול היה עמוס במיוחד, עם רצף של אירועים “מתקילים”, לאו דווקא קשורים ספציפית לשאלת הפרפקציוניזם, והנסיכה, שבדרך כלל עומדת על שלההההההה, מה שנקרא “ילדה עם אופי”, הגיבה מדהים!

כולל חיבוק לאחות הגדולה שעזרה לה 🙂

קצת קשה לי לקבל את זה ששבוע אחד של יותר תשומת לב עשה את ההבדל

אבל גם אין לי הסבר אחר…

מרשה לעצמי להנות מהספק

ולהודות לכל אחת מכן על החלק שלה 🙂

[מיכל וילמן]

מירי יקרה,

זה בהחלט עובד מאד מהר מנסיון! ובמיוחד עם הגיל הקטן יותר

כי יש שם פחות מורכבויות וכאבים עמוקים שאצל בוגרים יותר נדחקים במשך השנים

אבל צריך להמשיך בזאת הדרך!

המון נחת!

[מירי]

תודה מיכל!

בהחלט נותן כח ומוטיבציה להמשיך