ריטלין כן/ לא
קדם ‹ Forums ‹ הוראה למידה ועזרים ‹ ריטלין כן/ לא
-
ריטלין כן/ לא
פורסם ע"י דבורה חזקיה- נעים בלמידה הוראה רכזות וחינוך on 09/01/2022 ב9:59 pmאני מעלה פה נושא שנוי קצת במחלוקת –
האם מומלץ לתת לילד ריטלין או שלא?
האם את מכירה תלמידים שהיו צריכים ריטלין ונעזרו במשהו אחר?
היה לך תלמיד שבסוף הסתדר בלי כלום??
מחכה לשיתופים
שימי לב!
בדיון זה יכולות ליטול חלק רק בעלות מקצוע!!
תמר אהרוני מרפאה בעיסוק הגיבה לפני 2 שנים, 9 חודשים 9 חברות · 14 תגובות -
14 תגובות
-
דבורה, נושא מצוין! טוב מאד שהעלית אותו!
עוד לפני דעתי האישית (בעד ריטלין לאחר אבחון אצל רופא מומחה לקש”ר)
הארה חשובה:
מורות יקרות, אנא! שמנה לב איך נותנים את הריטלין! במיוחד בגיל הצעיר!
סיפור לדוגמא:
ילדה בכיתה ז’, עם קש”ר ובעיות רגשיות נלוות שהתפתחו במשך השנים. ריטלין לא
עשה לה טוב, ניסו תחליפים (אטנט ועוד).
אבל כל הניסויים הללו יכלו להיעשות רק עד כיתה ד’… כי מאז היא התעקשה בצורה
חד משמעית שהיא לא ”שותה” שום כדור!!!
למה? בגלל המורה שלה בכיתה ב’.
זו ילדה שצריכה ריטלין. איכשהו היא צולעת בלי, כי יש לה המון סיוע פרטני
ושת”פ הדוק בין ההורים לבין ביה”ס – היועצת, המחנכת, המנהלת וכו’.
כשהיא היתה בכיתה א’-ב’ המליצו על ריטלין. בגלל תופעות הלוואי של חוסר תיאבון,
המורה דאגה שהיא תיקח את הכדור בסוף הפסקת האוכל. ומה לעשות, לילדה זו זכורה
כחוויה מצמררת. קודם כל – לעיני כולן, עם הערות על כל יום שהיא לא נטלה את
הכדור (כאילו עם הכדור אסור לה לעולם לדבר בשיעור או לזוז, כן?) ועוד חוויות
דומות.
היא לא מסוגלת לחזור על ”הסרט הזה”, בשום הון שבעולם, גם אם זה יהיה בבית
ואמא שלה תדאג שהיא תיקח, ואפילו אם היא תדאג לקחת בעצמה.
לא חבל???
ולדעתי האישית-
אני בעד ריטלין ותחליפיו, לאחר אבחון מקצועי ואמיתי.
אבל עוד יותר אני בעד שיתוף פעולה *מלא מלא* עם הילד, גם הקטן. הוא צריך להבין
במה מדובר, להבין מה הכדור עושה לו ולהרגיש שמכבדים את דעתו. שמתייחסים אליו
כמו אל מבוגר בענין הזה – כי אלה החיים שלו! הוא זה שסובל מתופעות הלוואי
(טוב, לא רק הוא. גם ההורים…)
כמו כן, חשוב לי להדגיש, מהנסיון שלי-
ריטלין הוא אינו תרופת פלא. הוא “קביים”. בסופו של דבר, אף אחד לא לוקח את
העבודה העצמית של האדם. צריך להקנות הרגלי למידה, הרגלי ריכוז. תלמידה שלי
בכיתה י”א הסתדרה מצוין עם המון מודעות, איך היא אמרה? “אם עד היום הסתדרתי,
אני לא אתחיל לקחת עכשיו”. היו לה שיטות מקוריות ומעניינות איך להסתדר. (למדנו
בעמידה, לדוגמא, חלק מהשיעורים).
שיתוף נוסף טרי יחסית (מהשנה האחרונה):
שתי אחיות עם הפרש של שלש שנים. בשלב מסוים אבחנו את שתיהן. הקטנה שיתפה פעולה
עם הטיפול, ובמשך שנות היסודי לקחה טיפול תרופתי. הגדולה יותר סירבה, תופעות
הלוואי הרגיזו אותה במיוחד מבחינה חברתית (היא היתה קצת מסוממת תחת השפעת
הכדור, ולא נתנה צ’אנס לשינוי המינון).
אז מה קרה לאחר כמה שנים? הקטנה עלתה לסמינר, הפסיקה עם הכדור והמשיכה להצליח
באותה מידה כמו בביה”ס היסודי. המח התרגל להתרכז, לשבת, וכו’. נכון, היא לא
כמו הטאטל’ה, אבל היא ילדה מקסימה ומלאת חיים.
והגדולה? נאלצה “לכבות” את עצמה מאמצע-סוף כיתה י”א עד סוף י”ב, בגלל המבחנים
החיצוניים. הקפידה לקחת (אטנט, לא ריטלין), וברוך ה’ הצליחה מאד.
עם נקיפות מצפון: למה לא עשתה את זה קודם? -
ראיתי בנות רבות שניסו את כל התחליפים הטבעיים האפשריים.
תכל”ס אחרי שמיצו הכל עברו לריטלין.
לא מכירה משהו טבעי שמהווה תחליף אמיתי.
א-ב-ל, ויש בהחלט אבל, חשוב מאוד להיות ערניים, ולשמור על קשר הורה-מורה צמוד עד למציאת הפתרון המושלם:
– פעמים רבות יש לריטלין תופעות לוואי שונות שחשוב לתת עליהן את הדעת ולמצוא את הטיפול שיהווה מענה אמיתי.
-בנוסף, לעיתים הילד/ה מתפקד כילד עם בעיית קשב, בעוד הגורם לבעיה אינו ADHD, אלא גורם רגשי, או בעיות תחושה, ואז טיפול בריטלין ודומיו רק יחריף את המצב. (במבדקי מוקסו שאני מעבירה על ילדים ראיתי תופעה זו פעמים רבות. הילד/ה תפקדו במבדק ללא טיפול תרופתי כילדים עם בעיית קשב, אך כשערכנו מבדק נוסף עם טיפול תרופתי התפקוד היה נמוך משמעותית מאשר במבדק ללא התרופה. משיחה עם ההורים עלו גורמים נוספים לקשיים כנ”ל,) ואז הטיפול יהיה בהתאם לבעיה- טיפול רגשי/ ריפוי בעיסוק לבעיות תחושה.
-
לדעתי זה תלוי במלא מלא מלא גורמים,
ברור שישנם ילדים שהריטלין הכרחי עבורם ובלעדיו הם עלולים לסבול מקשיים לימודים, חברתיים, רגשיים ועוד….
אך לעומת זאת ישנם ילדים שבעיה שלהם שונה, והריטלין רק מטאטא את הבעיה האמיתית מתחת לשטיח במקום לפתור אותה. כמו אצל ילדה שהכרתי שסבלה מלקויות למידה מורכבות וההורים בחרו לתתת ריטלין במקום להעביר לכיתה קטנה, הילדה הייתה שקטה, עצובה ומכונסת לא שחקה כלל עם חברותיה לכיתה, ובנוסף לכך לא הצליחה להצליח בתחום הלימודי והפער נשאר.
לכן חשוב בכל ילד וילד לבדוק על מה בדיוק יושב הקושי ולתת את המענה המתאים.
-
קודם כל חשוב מאד לעשות את האבחון = אבחנה. האם זאת הפרעת קשב טהורה כלומר: נוירולוגית ביולוגית או שהילד מראה תסמינים של ההפרעה שמקורם אחר .ולכן רצוי ללכת לנוירולוג פסיכיאטר או רופא משפחה שהוכשר לכך . בכדי להגיע לאבחנה הנכונה ולא סתם להתחיל אם התהליך – כן זה תהליך אך התוצאה שלה מביאה להקלה בחלק מן הסימפטומים בצורה נפלאה.
המטרה בטיפול התרופתי ממריצים (ריטלין ודימוי ) הוא להגביר את הפעילות המוחית באונה הקדמית של המח האחראית על התפקודים ניהוליים בקרה. נמצא שיש פעילות מוחית בלתי תקינה – איטית. ולכן הטיפול התרופתי ממריץ כלומר מעורר את החלק הזה בכדי שהמח יעבוד בצורה אופטימלית. וכתוצאה מכך גם ההתנהגות השליטה והוויסות משתפרים . ילד שאין לו הפרעת קשב ולוקח טיפול תרופתי יכול להראות תסמינים של חוסר שקט מכיוון שהוא מגביר את הפעילות המוחית שלו ללא צורך . ולכן קריטי האבחנה המבדלת.
דבר שני אם החלטת לעזור לו ולהקל עליו תהיי בטוחה ושלימה עם דרך שלך. כי אם לא ….התוצאות יהיו בהתאם 🙁 חשוב שתקראי תשאלי תבררי מה שאני רוצה לומר לך משיחות אין ספור עם נוירולוגים ושיתופי פעולה רבים שעשיתי עבור הקהילה שלי עם חברות תרופות בארץ ובעולם .
אדייק שהטיפול התרופתי לטיפול בהפרעות קשב הוא ותיק ובטיחותי ביותר משנת 1954 ועבר אין ספור מחקרים ניסיונות ושדרוגים בתקווה שיצליחו הקל עוד בתופעות הלוואי – אבל זה לפעם אחרת 🙂
וכן ,רצוי להגיע עם אורך רוח וסבלנות לוקח זמן להתאים את התרופה והמינון המדויק” . אבל ברגע שמגיעים לזה השנוי שזה יוצר הוא מדהים !!!
אבל …. מה לעשות שההפרעה ברוב המקרים לא באה לבד :(ב80% מהמקרים יש קומורבידיות -תחלואה נלווית ולכן רצוי לתת טיפול משלים
המעטפת הנכונה היא לתת הטיפול המערכתי הנכון
למידה – ללמוד על ההפרעה להכיר אותה את המקומות שהיא לא מפריעה לי ואיפה כן
תמיכה – אימון הקשבה שיח
תרופה – חשובה אבל חלק מן התהליך
-
הי,
תודה דבורה על העלאת הנושא החשוב,
וחייבת לומר גם תודה על ההערה שלך “בדיון זה יכולות ליטול חלק רק בעלות מקצוע”-
זוהי אמירה חשובה ומשמעותית. היא מביאה לכך שהמידע שמובא כאן הינו נקי מאמירות אישיות ופרשנויות שאינן מסתמכות על רקע מדעי-מחקרי-ספרותי.
אז תודה!
ותודה לכל המגיבות, באמת ניכר כי המשיבות מתעסקות בנושא באופן מקצועי.
כל התגובות שכתבתן והנקודות שהעליתן נכונות ומקצועיות.
אני רוצה להוסיף, ובעיקר להדגיש, אבחון ובעיקר אבחנה מבדלת עושה הנוירולוג או הפסיכיאטר המומחה לקשב, זהו תפקידו.
אמנם יש כל מיני אבחונים שעושים כמו טובה ומוקסו, אבל האבחון היותר נכון ומדויק הינו אצל פסיכיאטר (בעדיפות!, מתוך נסיון) או נוירולוג. גם רופאים אלה, נכון יותר ללכת למי שהוא מוגדר כמומחה לקשב. כל נוירולוג או פסיכיאטר כללי אחר, אמנם יעשה אבחון, אבל ההבנה לעומק והיכולת לתת את המינונים המדוייקים יהיו אצל המומחים לקשב בדוקא. אני כותבת מתוך נסיון מקצועי ואישי.
נכון שישנה נטייה ללכת לנוירולוג ופחות לפסיכיאטר בגלל הסטיגמה שיש על תחום הפסיכיאטריה, אבל מלכתחילה תחום הקשב מופיע תחת תחום הפסיכיאטריה ולכן הם מומחים יותר בתחום.
לגבי אבחונים מסוג טובה ומוקסו, חס וחלילה אני לא מזלזלת, אבל ספציפית שניהם פחות יורדים לעומק מבחינת היכולת לזהות קושי שנמצא על הגבול, במיוחד כשיש בעיות נלוות כמו רגשיות וכד’, וכן מבחינת היכולת שלהם לזהות את החלקים שבאים לידי קושי אצל כל מטופל באופן ספציפי. לדוגמא, אם ילד שאובחן עם הפרעת קשב ילך עם אבחון של טובה למרפאה בעיסוק היא פחות תדע מתוך האבחון על מה לעבוד איתו. וגם מוקסו פחות נותן אינדיקציה בחלק מהתפקודים הנובעים מקשב.
יכולה להמליץ במקום זאת על אבחון שנקרא BRC והוא מחלק ממש לפי תפקודי הקשב השונים ומציין את הקושי הקיים בכל אחד ואת מידת הקושי. כך שהמטפל יכול לכוון מיד את הטיפול לכיוון המתאים.
דבר נוסף וחשוב בנושא הקשב- כמו שכתבה כאן מישהי לפניי, הריטלין כמובן מומלץ למי שצריך, אבל ריטלין הוא לא הכל! ריטלין נותן את הבסיס לעשות עבודה. הוא בעצם נותן סביבה מוחית “נקייה” ו”שווה” לשאר האנשים באותה שכבת גיל/התפתחות ומאפשר לאדם לתפקד עם נתונים שמתאימים לדרישות. אבל, ילד/אדם שבגלל הפעילות המוחית השונה שלו, לא פיתח הרגלי עבודה נכונים, ומיומנויות ניהוליות וקשביות שמתאימות לדרישות, לא יפתח אותן ב”זבנג” בגלל שהתחיל לקחת את התרופה, ולרוב גם לא יצליח ללמוד אותן לבד.
מה שקורה לאנשים בלי הפרעת קשב, שמהקטנות הם מפתחים הרגלים ודרכי למידה וחשיבה מתוך מה שקורה להם בסביבה ובחייהם, ואנשים עם הפרעת קשב לא מצליחים לפתח זאת, וככל שהם גדלים יותר לא רק שלא פיתחו הרגלים נכונים, הם גם פיתחו הרגלים לא נכונים. ושם הם צריכים עזרה בללמוד את דרכי הפעולה, ובעיקר מה שנקרא הם צריכים ללמוד “לחשוב איך לחשוב”.
מקווה שהייתי ברורה,
ובהצלחה לכולן במלאכה חשובה זו,
תמר
-
למי היית ממליצה להפנות צוות בי”ס/ הורים לאימון של הרגלי הלמידה ומיומנויות?
-
בתיה,
הורים- טיפול של ריפוי בעיסוק. יכול להיות מול הילדה באופן ישיר, יכול להיות הדרכה להורים (נקרא טיפול עקיף).
צוות בי”ס- פחות הבנתי את ההקשר ולצורך מה. תפרטי קצת יותר כדי שאוכל לעזור.
תמר
-
שלום לכולן,
כמנחת הורים, ברצוני להתייחס במיוחד לחלק הרגשי:
ובמיוחד כמלווה ומדריכה הורים לילדים רגישים ולמתבגרים צעירים ורגישים (שזה יכול להתחיל כבר מגילאי 9, 10 ומעלה).
החלק המאד משמעותי בלקיחת התרופה (כמובן עפ”י האבחונים הנדרשים, כפי שכבר כתבו כאן למעלה), הוא אופי התדמית שהילד ירכוש על עצמו במהלך השנים.
עם התדמית הזו הוא גדל, אותה הוא מאמץ בקשר הדוק מדי… ומאד מתקשה לשנות אותה ברבות השנים
גם כשזה ממש מתבקש.
ולכן, כאשר מוצאים את ה’כדור’ המתאים (שזה לא תמיד פשוט כ”כ), זו סיבה מאד מאד מוצדקת ללקיחת תרופה זו והיא גם תעזור לילד להשתחרר ממנה ברבות הזמן, כפי שרותי סיפרה מהשטח.
תדמית חיובית כללית – היא נכס עצום שפותח לילד דלתות רבות במהלך חייו, עליה הוא מתבסס בכל נסיון חדש, בכל תקשורת חברתית ואישית, ובמיומנויות נרכשות.
אמנם, לצערי זה ממש לא מספיק והלואי שזה היה פותר את כל הבעיות….
יש לי קשר עם אמהות רבות מאד שמאותגרות עם ילדי קש”ר, ולמרות ההקלה שהינה קריטית ממש, מדובר בקושי עצום – שמשפיע רבות על ההתנהגות והקשרים הבין אישיים, משפיע על כל ההתנהלות הבייתית ועוד.
יש לי תחושה שאמהות רבות תולות את כל תקוותיהן, סבלנותן ויכולות הילד ב’כדור’ המתאים ויש כאן תקלה שעלולה להחמיר את המצב.
כוונתי היא:
שאת כל בעיות ההתנהגות הן תולות רק בבעיית הקש”ר, ואם זה לא מצליח לגמרי, הן משקיעות אנרגיות עצומות בחיפוש אחר כדור אחר או מינון שונה…
נראה לי שיש כאן איזו היסחפות לא נכונה בקשרי אמא וילד ובכל נושא חינוכי מולו.
האם בעיות התנהגות, בעיות רגשיות וכד’ הן נחלת ילדי הקש”ר בלבד?
האם אין לאמהות לילדים אחרים מה לשפר ולהיטיב את קשריהן עם הילדים ?
יש כ”כ הרבה מה לתת לילדים ולעבוד ולקדם את התנהלותינו מולם, כדי לזכות בקשרי איכות, התנהלות משופרת ובית יציב וחם. בטח אם מדובר באמהות עובדות, מותשות… שעצם עובדה זו היא לא פשוטה בכלל, למרות שכן… התרגלנו אליה והיא הפכה להיות ‘בנורמה’…
ז”א – שעלולה להיות כאן החמצה גדולה, של עבודה רגשית בין הורים לילדים, על בסיס “תרוץ” קשיי קש”ר…
מוסיפה עוד מס’ מילים על קשיים רגשיים ונוירולוגיים:
בעיות רבות כ”כ מהן מנטליות ונוירולוגיות – התפתחו על רקע רגשי, והן היום כאלו.
נכון שצריך לטפל בהן באופן נקודתי, אבל עוד יותר חשוב וחכם להשקיע בחלק הרגשי – שהוא השורש ולב האדם
כמו שכתוב בתהילים: “מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים” – שמהיסוד של האדם הוא הלב הוא שורש הנפש (כמו השורש של העץ), מתפתחים היכולות, הכוחות. ובסופו של דבר – התוצאות של הכל – הם המעשים וההתנהלות האנושית.
כמה אירוני הוא להשקיע בתוצאות (ובמשל: בפירות ) ולא ב’לב’ ובשורשים.
חשוב כ”כ לא להחמיץ את ההשקעה החיונית הזו כ”כ.
ולסיום:
עד גיל 12 – בודאי העדיפות היא לעבוד דרך ההורים ולא דרך טיפול רגשי מול הילד.
ההשפעה של ההורים (על פני כל השבוע), הינה עצומה לעומת טיפול אישי חד שבועי – כאשר הם מבינים את התמונה, מקבלים תמיכה והדרכה כיצד להתנהל באופן איכותי מול הילד, להבין את קשייו וכיצד להאמין בו בכנות – שמצעידה אותו קדימה.
(טיפול רגשי יידרש במידה ואין הירתמות הורית).
בברכה ובהצלחה
-
בוקר טוב,
הניסין שלי מעל 10 שנים היה ברובו עם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז.
בבתי ספר מיוחדים לילדים עם הפרעות התנהגות ולקויות למידה, וגם בבתי ספר רגילים.
אני אומרת להורים שכדאי להסתכל על ריטלין כמו מאזניים
רווח מול הפסד.
מצד אחד- מכניסים חומרים כימים לגוף וזה לא כ”כ מומלץ.
אך מצד שני מה אני מרוויחה, אם הרווח הוא קטן אז יכול להיות שאפשר לוותר על זה,
אך אם הילד לא מצליח להסתדר בלי זה- חבל על כל יום שעובר.
עוד נקודה חשובה שכדאי לשים עליה את הדעת.
במיוחד בדור שלנו שיש הרבה ילדים שנושרים,
ילד צריך דימוי עצמי חזק- להרגיש שהוא יכול, מסוגל, חכם.
ילד עם בעיות קשב וריכוז שבד”כ זה פוגע גם ברמה הלימודית.
יושב בכיתה בין 5-7 שעות ביום ופשוט מרגיש דפוק.
שלא נדבר על הילדים עם האימפולסיביות שנגררים לאלימות ולהשחתה.
כך שילד כזה הסיכון שלו להגיע לרחוב הוא הרבה יותר גבוה.
נכון שיש הרבה ילדים מוצלחים שנושרים אבל באחוזים זה הרבה פחות.
ואז כמה חומרים כימים הם מכניסים לגוף?
כמה שטויות הם עושים??
אני עבדתי כמה שנים בבית ספר לבעיות התנהגות וקשיי למידה.
וממש “גידלתי” את העברינים של הדור הבא.
היה לי תלמיד ממשפחה מאוד טובה, אבל עם קשיים גדולים מאוד.
הוא היה אלים ברמה ממש פראית
ואני זוכרת שזימנתי את ההורים לפגישה,
ושכנעתי אותם לעלות את מינון הכדור כמו שהמליץ הפסיכיאטר.
הסברתי להם שזה יעזור לו להיות יותר מווסת.
והיה להם מאוד קשה- לעלות לקונצרטה 64 מ”ג, לילד בן 11!!
והם עשו את זה!
ולאט לאט המצב שלו התאזן ונרגע.
והיום כשאני רואה אותו ברחוב, עולות לי דמעות- בחור ישיבה שמתבייש להגיד לי שלום.
ברור שלא כל הסיפורים נגמרים ב”הפי אנד”.
אבל כלל היסוד שקבעתי לעצמי הוא שהילד יחווה תחושות הצלחה ולא כישלון.
ואם כדור יעזור בזה- אז חבל לא לתת!
-
-
שלום רב
בתור מטפלת רגשית והתנהגותית עם דגש על וויסות תחושה ומיקוד קשב, אני ממליצה כהמלצה פרא רפואית קריטית, לתת לילד/מתבגר לפני הריטאלין תוכנית תחושתית מובנית, כי ברו בפעמים מנסיוני 30 שנה בתחום, לאחר התערבות נכונה ומותאמת יורד הצורך לריטאלין ב 95%
מומלץ לעבוד עם התוכנית “קשב וריכוז או קצב ומיקוד” התוכנית כוללת התערבות מוטורית הכוללת: קואורדינציה, חציית קו אמצע, שיווי משקל וטיפול בבעיות טקטיליות-רגישות יתר ותת רגישות למגע.
זו אחריות לתת חומר כימי לפני נסיון התערבות, עם מעקב התקדמות, במובן המוטורי והחשיבתי, בתחום הלימוד, יש להוסיף פוירשטיין וכן למידה בשיטה זו של ארגון מידע ואסטרטגיות למידה, כדי להפכו לתלמיד פעיל בכתה, בכל מחיר ומנסיון “זה אפשרי” וכן לבחון רמת קריאה, הבנת הנקרא והתערבות מדויקת מותאמת לילד/מתבגר.
הצלחה רבה ויישר כח תמשיכו… צפורה קלפהולץ מנהלת מכון מסילה
השיטה נוסתה על אלפים בהצלחה בע”ה
-
מה זו התכנית הזו?
התוכנית “קשב וריכוז או קצב ומיקוד”
מה המייל של הארגון שלך?
-
שלום וברכה,
חייבת לומר שקביעת הפתרון נעשית בהתאם לבעיה.
ואת הבעיה והיכולת לעשות אבחנה מבדלת קובע רק רופא נוירולוג מומחה לקשב או פסיכיאטר מומחה לקשב.
כל איש מקצוע אחר אינו יכול לקבוע האם מדובר באבחנה של קשב ובהתאם לכך הטיפול, או שמדובר במשהו אחר.
גם קביעת תכנית טיפול לאחר מתן אבחנה כן/לא ע”י הרופא המתאים נעשית ע”י איש מקצוע מתאים.
וקביעת תכניות חושיות למיניהן ע”פ יכולת אבחון בתחום החושי וגם שם יכולת לעשות אבחנה מבדלת (לשם קביעת תכנית התערבות) עושות מרפאות בעיסוק. זה חלק מתחומי המקצוע.
ודבר נוסף שחייבת לציין כאן, מחקרים מראים ששום תכנית לא עוזרת לטווח ארוך ובאופן סופי בנושא הקשב כאשר יש צורך בכך, יותר או בכלל מטיפול תרופתי.
יכולה להוסיף דוגמא ממרצה שלי, שתחום המומחיות שלה הינו בתחום הקשבי והקוגניטיבי, והילד קיבל אבחנה של קשב. והיא ניסתה את כל הטיפולים האפשריים רק לא ריטלין. בסוף הגיעה למסקנה שאין ברירה ואלו לא התוצאות הנצרכות. קיבלו טיפול תרופתי והמצב השתנה לחלוטין.
לרוב כל מיני ידיעות שמפרסמות שימוש באמצעים טיפוליים שונים שנותנים מענה וחוסכים את הטיפול התרופתי, עומד מאחוריהם ארגון/עסק וכד’ שמה שמעניין אותם זה למכור מוצר. והידיעות האלו הן פרסומת לכל דבר.
אז כהורים שווה לבדוק את התמונה בהרחבה, ולא לנסות הכל, כשבסוף כבר מתייאשים ואז כבר אין כח לטיפול האמיתי, ויצא שכרנו בהפסדנו.
תמר
Log in to reply.