כתיבה ספרותית

[מירי]

פרק מ”ט

יששכר מחכה בתור לבית מרקחת, יש שלושה אנשים לפניו. הוא לוקח מספר ומתיישב.

הפל’ מצלצל. “הלו”. הוא מקווה שזה לא משהו ארוך.

“שלום הרב דונאט. מדבר פה מרדכי גלזמן”.

“שלום שלום”. לומר לו להתקשר פעם אחרת? יששכר מתלבט. טוב, הוא יראה קודם אם זה משהו קצר או ארוך..

“רציתי להעביר אליך מידע. משהו רגיש שצריך לשמור בסוד”.

אז מדובר בשיחה רצינית.. “אוקי. אני שומע. אני כרגע כאן בתור לבית מרקחת. אני משער שייקח עוד איזה 5 דקות עד לתורי…” יששכר מסתכל על האנשים שלפניו. “אתה רוצה לומר עכשיו בקצרה, או להתקשר יותר מאוחר?”

“אני אתחיל לומר”.

“מצוין. כולי אוזן”. יששכר מתרווח על הכסא, מאזין. בטח זה קשור לגדעון, הרי ההכרות ביניהם נוצרה כשניסו שניהם לעזור לו כשהסתבך עם הוריו.

“המידע אולי יפתיע אותך”.

“אוקי”. נשמע מעניין.

“אז ככה”. נאנח גלזמן אנחה ארוכה. “ההורים של גדעון..” הוא נעצר שנייה, יששכר נבהל. קרה להם משהו? “למעשה..” ממשיך גלזמן. “הם זכו בפיס”. איזה מידע מוזר שזה.

“מהה? מה אתה אומר!!!! בסכום רציני?”

“הרבה מעבר ל’רציני'”. צוחק גלזמן. “40 מליון..”

יששכר מניח יד על פיו. “מה אתה אומר..!!” הוא חוזר שוב. “זו.. זה בשורה ממש.. מעניינת, ו.. מפתיעה. וגם- משמחת”. התור מתקדם. גלגלי מוחו של יששכר נעים במהירות, מנסים לעכל ולסווג את המידע במגירות המתאימות.

“כן. זה באמת מידע מטלטל. אני זקוק פה לעזרתך בדחיפות”.

“בקשר לגדעון?” צריך באמת לחשוב על גדעון, איך הוא נכנס לתמונה.

“בדיוק. גדעון בחור רגיש. אני חושב שחייבים לעדכן אותו בכזה דבר, ולא לחכות שישמע את הסקופ מאחרים”.

התור שלו מגיע. יששכר מתלבט אם לעצור את גלזמן. רגע התלבטות, והוא מסמן בידו לאישה שאחריו לעקוף אותו. “אני שומע”. הוא מהמהם. “באמת צריך לשקול פה הרבה צדדים. מה דעתך לשכנע את יוחאי לספר לגדעון ישירות?”

“זה נושא קצת מורכב.. אני חש..”

“הרב גלזמן. תורי הגיע בבית המרקחת” התור כמעט הגיע, אבל הוא לא רוצה לעצור את גלזמן באמצע העניין. “אני לא אוכל אחר כך לדבר, אבל אני אחשוב על הדברים ואחזור אליך עם תשובה”.

“מאה אחוז. כל טוב”.

כל אותו היום מהרהר יששכר בגדעון. בקשר שלו עם הוריו, בסיבות שייצרו את הניתוק, בהשלכות ובטריגר העכשווי. לקראת תפילת ערבית, כשהוא בדרך לבית הכנסת, נופלת לו הבנה במוחו. הוא נעצר, משתאה. בהירות גדולה מציפה אותו, הוא מניח את התובנה בצד, נותן לה להתבשל אט אט.

—

חן- לפני שנה

חן מסתכלת על המורה, מבטה מפוחד.

“בואי הודיה, תנקדי לנו את המילה “תחשבו””. הודיה תלמידה מצויינת, חושבת אילה. היא בוחרת אותה ראשונה כדי שתהיה מוטיבציה לבנות לגשת אל הלוח.

חן קמה בכבדות, נגררת לעבר הלוח. איזה ברוך! היא לא הקשיבה מילה בשיעור, ואין לה מושג איך לנקד.. אבל אולי יהיה לה מזל פתאום.

אילה ממתינה, מביטה בהודיה המשתרכת בהליכה לא אופיינית.

רגע, מה זה???

ראשה הולם. היא רואה טוב?? אף פעם לא לבשה הודיה מגפונים. רק אתמול היא נאמה בכיתה הזו על מגפונים והבעייתיות שבהם, ודווקא יום אחרי שהיא מדברת על זה היא מגיעה כך? איזו חצופה!!

אילה מוחה את זיעתה, כעס ועלבון מטפסים בה. מה היא עושה עכשיו? מצב רוחה נוחת.

“הודיה, מה זה אמור להביע?'” היא מתיזה לבסוף, מצביעה על רגליה.

“מה?” מבטה של חן מבולבל ולא מבין. היא מתבוננת לסירוגין במורה ובמגפונים, מנסה להבין על מה מדובר.

“נדמה לי שרק אתמול אמרתי את דעתי על מגפונים. השמיעה שלך מצויינת בדרך כלל..”

חן מסתכלת על המגפונים, נבוכה. מה היא אמורה להגיב עכשיו? היא שותקת. “אז לנקד בלוח?” היא מבררת, מבולבלת.

“אני מבינה שאת רוצה להתעלם מהנושא הודיה. אני מסרבת להתעלם”.

“מה הבעיה?” חן פולטת את המילים מתוך לחץ.

“את עוד שואלת מה הבעיה??” אילה כועסת וכאובה. סתם היא משקיעה את כל כולה בחינוך?

“כן”. איך יוצאים מהתסבוך הזה, איך?

“אני מבינה שהחלטת לשחק ‘ראש קטן’. לא הכרתי אותך ככה.. אני חושבת שאהיה גם אני ‘ראש קטן’, אם זה מה שאת רוצה. על המגפונים עוד היית יכולה לצאת בזול, אבל על ההיתממות הטיפשית הזו- לא, ממש לא!”

אוי! אוי ואבוי!

מה היא גרמה להודיה בטיפשותה! אולי תאמר שהיא חן ודי? לא. זה מידי מסוכן ויוסיף עוד שמן למדורה.

“הודיה, את מושעית מבית הספר ליומיים. אל תחזרי בלי פתק מההורים שהם יודעים על הנעשה”.

כל אותו היום מהורהרת אילה, מתלבטת האם העונש שנתנה צודק. הודיה התעלמה במופגן מדבריה ועוד העיזה להציג כאילו אינה מבינה את הבעייתיות בדבר.. כשהיא נזכרת בכך היא מאגרפת את ידיה מבלי משים בכעס. סתם חשבה שהיא תלמידה מחונכת, חבל..

לתגובות