כתיבה ספרותית

[מירי]

פרק נ”ט

פרץ נוקש קלות עם ביצה על השיש, בודק אותה ושופך למחבת. גדעון הודיע לו שהוא אוהב רק בייצת עין. אוי לאותו מפונק!

חה. נשיפת צחוק נמלטת מפיו. אוהב רק ביצת עין. המקושקשת הסטנדרטית לא מספיק טובה לו.. נו. הדור הצעיר והיהיר! תורה שלימה יש להם על האוכל.

די נמאס לו מהבחור העצלן הזה. דיויד נכדו היה פה לפני שעה, אמר שיבדוק מה עם החבילה ההיא שכבר יושבת לו על הראש זמן כה רב, ופתאום אמר שהוא צריך ללכת, נעלם. הבן שלו נאבד או משהו כזה. גם כן. נבהלים מכל איזה מחבוא טוב של ילד, הצעירים.

דפיקות חזקות מבהילות אותו פתאום. הוא לופת את ליבו.

מה זה? מי דופק כמו משטרה באמצע יום סתמי? הוא אץ לדלת, מגלה שני שוטרים גבוהים, עם מבט חמור סבר. הנוסח בו תכנן לגעור בהם מתחלף במהירות. “רבותי!” הוא מנופף בידו. “נשמתי כמעט פרחה מבהלה!”

“אנחנו מצטערים”. אומר אחד מהם. “אנחנו מחפשים בחור בשם יניב”.

“אתם יכולים להיכנס שם, ליחידה”. פרץ מפנה להם מקום. “הוא שם עם החבר המפוקפק שלו”.

השוטרים נכנסים בפסיעות רחבות. פרץ עוקב אחריהם, מניד בראשו. אז יש ליניב הזה עסק עם שוטרים, אהה. דווקא עשה עליו רושם טוב, בוודאי יותר מגדעון.

כעבור כמה דקות יוצאים השוטרים. יניב כבול בידיהם, מבטו נוגה. מעט רחמים נכסים לליבו של פרץ. במה הספיק הלה להסתבך? כל כך צעיר וכבר ככה.. ה’ ישמרנו.

הוא דופק קלות על דלת היחידה. “ארוחת ערב”. הוא קורא והולך משם.

רבע השעה שעוברת בלי שגדעון מופיע לארוחה מעלה את חמתו. הוא דופק שנית. “ארוחת ערב”. קולו נרגז. הוא ממתין לתגובה, ומשהיא לא מגיעה הוא מחליט להתקשר לדיוד.

נמאסו עליו לגמרי המשחקים של הבחור פה, ועכשיו חבר שלו נעצר בידי המשטרה, מי יודע מה הוא עצמו סוחב.. הוא יאמר לדיויד שידאג שהבחור יעזוב את היחידה בהקדם האפשרי. הוא מאמין שיוכל למצוא מישהו הגון יותר, במחיר גבוה יותר מהמחיר המגוחך שהוא נותן לו.

דיויד לא עונה. בהתקף זעם כותב פרץ על דף ממו; מצטער, אך אבקש שתעזוב לצמיתות. פרץ.

הוא משחיל את הפתק תחת הדלת, מחכה לבאות.

—

השיחה מסתיימת ויוחאי חוכך את ידיו זו בזו בסיפוק ובעונג. הוא קבע זה עתה עם בעל אולם שמחות בקרית ספר שישריין לו מקום לקורס בעוד שבועיים מהיום. עכשיו נותרו לו שתי שבועות להתכונן כראוי.

הוא מדפדף בלוח השנה התלוי על המקרר. כשהוא מוצא את התאריך המדוייק הוא מקיף אותו בלורד זרחני, מצייר סמיילי קטן לידו. כעת הוא מוציא מכיסו את הדף בו כתב את המודעה, מעדכן בו יום, תאריך, שעה ומיקום. נותר לו רק להקליד את הנוסח במשרד ולשלוח לפרסום.

באמצע ארוחת ערב הוא כבר לא מצליח להתאפק. “זהבה”. הוא לוחש.

“כן”. היא מרימה עיניים מהצלחת.

נרגש, הוא מצביע על לוח השנה. היא מצמצמת את עיניה. “תנחשי למה עיקפתי בעיגול כאן”.

“מה זה? תגלה לי!” האמת יוחאי נראה קצת מסתורי בזמן האחרון.

“תבקשי יפה!” צוחק יוחאי באושר.

“יוחאי!! תגלה לי! בבקשה!!” היא נענית. אולי הם זכו שוב בפיס.

“יש לי סוד”. מותח אותה יוחאי. עיניו מצטעפות בהתרגשות.

“סוד?”

“כן. את יודעת זהבה אשתי, גלזמן אמר לי שיש כזה דבר זוגות שרבים ביניהם!” הוא מנחית עליה את המידע, מחכה לראות את תגובתה.

“על מה הם רבים?” תמהה זהבה, מנגבת עם הלחם את הרוטב של הסלט.

“אני יודע? אני לא יודע!! מה זה עניני? הם פשוט לא מסתדרים!”

“אהה. אני מבינה”.

יוחאי מחכה שתשאל מה זה קשור. היא לא שואלת, הוא ממשיך.

“אנחנו כן מסתדרים. נכון?”

“נכון”.

“אז חשבתי”. מנמיך יוחאי את קולו בדרמטיות. “למסור קורסים לאנשים שרבים, וללמד אותם איך לא לריב. נכון..” הוא מנסה למצוא מילה הולמת “יפה?”

“ואו יוחאי. אני גאה בך!” איך היא זכתה בבעל כזה? נס!

“זהו”. יוחאי מניח את הסכין והמזלג על הצלחת הריקה. “אז הקורס מתחיל עוד שבועיים. אולי כל ארוחה נחשוב ביחד על עצות טובות לאנשים האלו, שרבים”.

“בסדר”. זהבה משפילה את ראשה בענווה ובהתרגשות.

“אני חושבת”. היא מרימה עיניים נוצצות. “שתלבש בקורס הזה את החליפה והכובע של שבת”.

“נכון”. הוא מסכים.

מוחה של זהבה דוהר בדמיונות. “אני גם אוכל לבוא, יוחאי?” היא האישה של המרצה!

“לא”. הוא מתנצל. “אבל אל תדאגי. אני אדאג שיסריטו הכל, תוכלי אחר כך לראות!”

יוחאי קם ממקומו, מפנה את הפסולת לפח. טוב שסיפר לזהבה. היא כל כך התרגשה!! חבל שלא סיפר כבר קודם.. אבל אז היא הייתה פחות מופתעת! בקיצור, העיקר שהיא גאה בו!

אשמח כמו תמיד לכל סוג של תגובה!