כתיבה ספרותית

[א טב-אל]

8

להעניק רעיון לתודעה

נדב, כשהייתי בן 12

“או! ברוך הבא! שב, שב”, אבא מקבל אותי למשרד בחיוך רחב. “את מי אני זוכה לפגוש היום?” הוא מתסיס בקבוק קוקה קולה ומוזג לכוס גבוהה. “את נדב או את דניאל?”

הלכו הגזים. אני סוגר את הדלת, משאיר את שני שומרי הראש בחוץ, מתיישב על הכיסא הנוח. כשאני כאן יש לי תמיד רצון לשיר.

“זה אני”, מודיע. לא מוסיף: ‘הבן שלך’. שנינו יודעים שדניאל לא יגיע לכאן. הוא לא יודע על הקיום שלי או על הביקורים אצל אבא.

“אם לא את דניאל, אולי נזכה לראות את דניאל הגיבור. אמור להיות לו אומץ אם הוא… גיבור”.

מצייר סימן שאלה באדים שעל כוס השתייה.

אבא מחכה למוצא פי ואני דווקא נהנה לפרוק. “דניאל כבר גדול, בדיוק בגילי”. ברגע שאני משמיע את המילים אבא כבר מתחיל לנחש לאן אני חותר, ואני ממשיך: “אבל קשה לו, כי הוא לא עומד בדרישות”.

אבא לוגם לגימה גדולה של קוקה קולה ומכווץ את שפתיו בריכוז. “אני מניח שיש לך רעיון”, הוא קולע בניחושו.

“חשבתי על זה הרבה. החלטתי לעזור לו שוב”.

הוא מטה בזהירות את הכוס ימינה ושמאלה, אך אינו נותן למשקה להישפך.

“הגיע הזמן שאחזור לעזור לו”, הנושא בוער בי. “התפקיד שלי הוא להתמודד במקומו, אז אני צריך…” מחפש את המילים הנכונות להגדרת העזרה שדניאל זקוק לה. “אני צריך ללמוד הרבה ולהיות חכם. מאוד. ואז ההורים של דניאל יהיו שמחים, ואז הכול יהיה בסדר… בערך”.

המילים מונחות על השולחן לכמה רגעים לפני שאבא יורד לפסים מעשיים. “איך אתה מתכוון לעזור לו? אתה חושב להיות שם במקומו?” הוא עוזב לרגע את הכוס. “זה לא רעיון טוב. אם תלמד במקומו כנראה רק אתה תחכים, והוא יברח רחוק יותר כדי לפנות לך מקום”.

“למה?” המשקה החום נראה פתאום דוקרני ומרתיע.

“אם תהיה הדמות המצטיינת שגורמת לכולם להתפעל ממנה, דניאל ירגיש מיותר. הוא יחשוש לצאת ולעשות ולקלקל את ההצלחות שלך”. הדברים שלו נאמרים בעדינות, אבל קשה לי לוותר.

“רגע, זה לא הכול”, הבעתו מתרככת. “יש דרך אחרת”.

“יש?” מרים אליו מבט קצת מיואש, אבל עוד מקווה.

“אם תמצא דרך לגרום לו לרצות ללמוד, לעודד אותו כשהוא מצליח, להאמין בו גם כשהוא נכשל – תוכל לעזור לו”.

דניאל

הקור עוטף אותי. קל לי לחשוב כשהגוף שלי קפוא.

המרפסת – זו שמקבלת אותי כמו שאני, מוחלת על כך שאני חלש ולא מוטרדת מכך שאני לא מבין כל דבר – מקיפה אותי ברוח צלולה.

דניאל הגיבור יושב לידי בשקט. לפעמים הוא מצליח לכבד את העובדה שאני אוהב להיות לבד.

נדב שייך לעבר. רק דניאל הגיבור ונתן יוצרים את מעגל החברים שלי עכשיו. אגב, נתן הוא ילד אמיתי. הוא אוהב אותי רק מפני שהוא אוהב את כולם.

אבל אותי קצת יותר. רק אני בא אליו לבית ורק לי הוא מספר הכול.

גם כשלמדנו בגן ‘תורה מסיני’, נתן היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה שובב אמיתי, אבל אני אוהב אותו למרות הכול. הוא לא מתכוון; אלו היו הבעיות שתמיד חיפשו אותו, וגם מצאו. גם החברים התעניינו בו כל הזמן. גם הרבנים חיפשו אותו, אבל להם הייתה סיבה אחרת…

זהו. דניאל הגיבור ונתן, אלו כל החברים שלי.

ושניהם לא יכולים לעזור לי. נתן לא מבין בכלל שאני עצוב, ודניאל הגיבור בכלל לא קיים.

אם רק…

רעיון חדש מבזיק לפתע בלי שחשבתי עליו בעצמי, כאילו מישהו אחר חשב מתוך הראש שלי.

גם דניאל הגיבור מרגיש בזה. “זה נדב!” הוא צוהל. “נדב מציע לך להתאמץ בלימודים”. דניאל הגיבור נרגש, ואני אפילו לא מנסה להסביר לו שנדב לא יכול לתת לי את הרעיון הזה, כי הוא לא כאן.

דניאל הגיבור נעלב, אבל ההתרגשות חזקה ממנו. “אתה תצליח, דניאל. תתאמץ מאוד ותצליח. איך לא חשבנו על זה קודם? עכשיו כולם יראו שאתה חכם, הם לא יסתכלו עליך יותר ככה. אף אחד לא ירחם עליך”.

זה לא הרעיון של נדב, אבל זו מחשבה מעודדת שגורמת לי להיעמד ולהתנער. אבא ישמח אם אבקש להביא לי מורה פרטי, ואמא לא תהיה עצובה יותר. אני אלמד כל הזמן, מהבוקר עד הלילה. אשן קצת כדי להספיק ללמוד עוד, ולפני שאצא לתלמוד תורה אחזור על החומר.

אולי אצליח ואולי לא. אבל דניאל הגיבור מאמין שאני חכם בדרך שלי. אפילו מישהו נוסף מאמין בי, אני לא יודע מי.

בצעד בוטח אני פונה אל הכניסה ועוזב את המרפסת. בימים הבאים אני כבר לא מבקר בה, יש לי מטרה מול העיניים. אני עסוק מאוד והמורה הפרטי שאבא הזמין קיבל הוראה מפורשת: להפוך אותי לרזיאל.

לא הצלחתי להיות רזיאל, לא משנה כמה המורה ואני שאפנו לשם. אבל אבא נהיה מריר פחות, אמא מחייכת יותר, ואני קצת חכם. קצת הרבה.

אומרים שחוכמה זה דבר שנולדים איתו. אני לא יודע איך זה הגיוני שאני פתאום חכם יותר, אבל מקבל את השינוי בברכה.

דניאל הגיבור מפסיק להגיע, אבל אני מסתדר לבד, גם בלעדיו וגם בלי נדב. אני בסדר עכשיו. ולחשוב שהכול בכלל התחיל ממחשבה שלא שלי, כאילו מישהו החליט להעניק לי רעיון לתודעה.

דניאל הגיבור, זמן אמת!

לא דמיונות ולא פרנויה. נהג השודים מעלים אותי בצורה חלקה. המצח חוזר לאותת, השפה מנדבת עוד טיפה של דם בטעם חלודה, והעולם כולו נראה פתאום רחוק מאוד.

לפני רגע נתן צעק ‘צא מהרכב!’ ועכשיו קולו בוקע מאי שם: “הם השתלטו עליו ושתלו לך נהג משלהם. צא משם, דניאל!”

‘איך לצאת?!’ אני רוצה לצרוח. ‘בוא לכאן ותוציא אותי בעצמך!’

“מה עניינים?” אני שואל בקול שאמור להישמע ידידותי. אם נהג השודים היה מכיר אותי, הוא היה עולה עליי בקלות. אני לא אדם ששואל ‘מה עניינים’ ולא כל כך ידידותי, בלשון המעטה. אבל הוא לא מכיר, למרבה האירוניה, ונתן הוא היחיד שמרגיש בשינוי.

“אני מבין”, הוא אומר בקול שקט.

מה מבין, איך מבין? לא אמרתי כלום!

כולא את השאלות ורק מסביר בקול: “אני בדרך לפגישה עם מיכאל, ויש לי… מעט עיכובים לא צפויים, אולי תיכנס לפגישה במקומי?”

לא, איזה משפט טיפשי. מנגב את המצח מנטפי הזיעה. “אני רוצה להיפגש, כמה שיותר מהר”. שולח מבט חושש אל הנהג, מקווה מאוד שלא הסגרתי את עצמי הרגע. הוא נראה נינוח, עד כמה שנהג שודים יכול להֵראות נינוח. הוא לא חושד.

נתן ענייני. “הסתובבתם בעיר בערך לשעתיים, כנראה כדי שלא תחשוד, ולפני בערך עשרים דקות יצאתם לכיוון צפון. אתה על הכביש המהיר, כן?”

“כן”, עונה מהר, מחניק יבבה תינוקית. רק כעת קולט שכמעט לא התרחקנו מהבית בשעתיים האחרונות.

“אתה ברכב עם הנהג? אתה לא יכול לצאת?” הוא מברר, רק כדי להיות בטוח.

הפעם ה’כן’ שקט יותר, החלטי פחות.

“ג’ק ועוד כמה חבר’ה בדרך אליך. שים לב לא לאבד את הטלפון או את השעון, שלא נאבד אותך”.

כבר אמרתי פעמיים ‘כן’, ואני לא מצליח לחשוב מספיק מהר על תשובה אחרת מזו, פוחד שאם אומר שוב את המילה – הנהג יבין שנתן מדובב אותי מהעֵבֶר השני ויתחיל לחשוד. בתקווה מהולה בחשש פולט שוב “כן”.

הצצה קטנה למראה, הוא נראה שקוע בנסיעה. אני נרגע מעט. נושם. שולח מבט לחיפוי החלון השחור, האטום למחצה.

“דניאל, יוסף חיים שאל לפני כן אם יש משהו שאתה רוצה לומר לו. אני לא מנסה לרמוז ש…”

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן