כתיבה ספרותית

[שרה לרנר]

שני שיעורים עם המורה בועז בסוף היום זה נוראי. לילה יהיה כבר כשאגיע הביתה.

אישה מקומטת מתקרבת לעברי. אני נרתע מעט הצידה. הקרניים המסנוורות של השקיעה מדגישות את קווי המתאר הכהים של שמלתה הארוכה, של השביס המכסה את ראשה.

אדוקה. כמו המורה בועז.

איפה יוסל’ה, אני פולט לעברה. לאן חטפתם אותו.

היא מרימה אליי זוג עיניים שחורות. עצובות.

לא יודעת איפה יוסל’ה, היא עונה לי.

אני גם לא יודעת איפה יוסף שלי. כבר שתים עשרה שנה אני מחפשת אותו.

ואם רק הייתי מוסיפה ל’ וה’ לשם שלו, אולי כל המדינה הייתה מחפשת אותו יחד איתי.