כתיבה ספרותית

[שני מילר]

חול חם ויבש קידם אותנו, נאנחתי. ראובן הביט בי בדאגה, שריד לאותו יום לא רחוק.

הובלנו עם עולים נוספים, אל צריפי הפח. ‘הכל זמני’ לחש לי ראובן רגע אחרי שסיים לסדר את חפצינו המועטים.

הנהנתי, מצטרפת לתקווה הבוערת בליבות האנשים.

לאחר שהסתיימה הארוחה הדלה ניגש אלינו חיים, בעלה של שורק’ה, עיניו מוצרות בדאגה.

במילים קצרות ויבשות תיאר את המצב, שורקה לא מסוגלת לטפל בתינוק. גל של נחישות עלה בי, רציתי לעזור.

חמקתי ממבטו של ראובן, מהחשש שעמד בעיניו.

נכנסתי אל הצריף הקטן. ריח דחוס עמד באוויר, בקיטון קטן שכב תינוק זערורי, מייבב חלושות.

שורקה בהתה בי בעיניים ריקות. נטלתי אותו בזהירות, ופסעתי לצריף שלנו.

בלילה בכה התינוק. דמעתי בשקט, שרק לא ישמע ראובן, שרק לא יתעורר. שקט עטף את המחנה,

רק יבבות התינוק עטפו אותי, כמו אז. נתתי לו לאכול, החלפתי את בגדיו, וליטפתי בעדינות. מחר יאיר בוקר.

השראה מגבורתה של סבתי ז”ל. עברה את זועות השואה. איבדה את ילדה בלידה,

וגידלה במחנה תינוק שהיה זקוק לאם.