כתיבה ספרותית

[נעמי – מלטשת מילים]

מאז שבית המקדש נחרב, אבא ויצחק קמים כל לילה. בחצות. בוכים ומקוננים.

מאז שבית המקדש נחרב, אמא אף פעם לא לבשה את כל התכשיטים היפים שלה ביחד.

מאז שבית המקדש נחרב, ידעיה לא ניגן בנבל הקטן. אפילו לא בחתונה של לאה.

ורק ישי לא מתגעגע.

הוא לא מתגעגע כי הוא אף פעם לא היה בירושלים.

הוא עצוב מאוד, כי אבא הבטיח לו שאחרי המלחמה הוא יעלה לירושלים בפעם הראשונה, ולא היה “אחרי המלחמה”, כי בית המקדש נחרב ונכבש.

הוא זוכר את אבא קפוא ולבן.

הוא זוכר את אמא צועקת ואת לאה בוכה.

את יצחק וידעיה רועדים ודומעים.

וישי בכה, כי הוא היה קטן, והפחיד אותו לראות את כולם בוכים.

אבל מאז קצת קשה לו.

הוא זוכר גם את החתונה של מוריה. זה היה מזמן והיא גרה בשילה. הייתה לה חתונה שמחה מאוד. עם תופים וכינור ועשור, והנבל הקטן של ידעיה.

ובחתונה של לאה היו רק תופים, וכולם קצת חייכו ובעיקר הזילו דמעות.

ישי אף פעם לא היה בירושלים. כשהוא היה יותר קטן, והייתה מלחמה, אבא סיפר לו המון על בית המקדש. אבא הבטיח לו שאחרי המלחמה הוא ייקח אותו לירושלים.

אבל אחרי שבית המקדש נחרב- אבא לא מצליח לספר עליו. הוא רק מתחיל לדבר וכבר הוא בוכה. ואז גם אמא בוכה ואז גם יצחק בוכה ואז כולם בוכים חוץ ממנו והוא הולך החוצה.

והוא עצוב. והוא רוצה שהכול יהיה כמו פעם, שכולם שמחים ומאירים, ואבא לומד בשמחה ועובד את האדמה בשמחה, ואמא מכינה אוכל ותופרת ומכבסת ומחייכת, וידעיה מתאמן בנגינה והולך עם יצחק לבית המדרש ושניהם חוזרים בפנים מאירות. והוא משתובב בחצר עם יונה ומיכאל.

“ישי?”

יונה עומד בפתח בהיסוס. “אנחנו הולכים לנהר, אתה רוצה להצטרף?”

הוא מסובב את הראש לאמא, שמערבבת בקערת העץ מים וגבישי קינמון שעזר לה לכתוש בקיץ. “אתה יכול ללכת, ישי. תחזור לפני שתרד החשכה”.

הוא משרך את רגליו החוצה. “מי בא?”

“יעקב”, יונה מפרט, “זבדיה, יהוסף ומיכאל”.

“אבא שלך גם בוכה?” השאלה נפלטת ממנו בלי שתכנן. יונה חבר טוב.

יונה מהנהן בשתיקה. “גם אני בוכה. הייתי המון פעמים בירושלים, דוד שלי גר שם, והוא נהרג בקרבות. הייתי בבית המקדש וכל פעם שאני נזכר בזה אני מיד בוכה”. עיניו של יונה מתמלאות בדמעות.

“אני לא בוכה”, ישי ממלמל. “לא הייתי אף פעם בבית המקדש”.

יונה מביט בו ברחמים.