כתיבה ספרותית

[שני מילר]

מומלץ לקרוא לאט

ידו הגדולה והמחוספסת של אבא עטפה את כף ידי, תיק העור היטלטל על כתפי בסקרנות.

אבא החזיק את הקשתות, קאיה הקטנה נופפה לשלום. יצאנו. זאור כבר המתין בחוץ, משפשף את

קת החנית שלו בקוצר רוח. “השמש לא מחכה, דארה! מה קרה הבאת את הילד?” נשכתי את שפתי.

אני לא ילד קטן, ואבא התעקש שהפעם אני מצטרף. אמא בכתה, אבל אבא כעס. “הבן שלי לא תינוק.

יבוא לציד, יהיה גבר!”. קאיה פרצה בבכי, מבוהלת. אמא קשרה לצווארי את מחרוזת

העצמות העתיקה שלה, היא מפחדת עלי. התחלנו ללכת. הלכנו והלכנו, מתרחקים מהכפר לתוך

היער. אף פעם לא יצאתי מהכפר, זה מעניין. זאור הושיט לי את המקל שלו. “קצת עצים והילד

הולך ליפול” אמר בקולו העבה. אמרתי תודה, מועלב. “הייי, דארה!” זאור צווח לפתע,

אבא והוא לא החליפו עוד מילה, מיומנים. אבא הזיז אותי לצד בחוזקה, “וורג, עכשיו!!!” הסתכלתי

לכיוון שאבא סימן, מחזיק את הקשת בידי הרוטטות. אייל מרשים פסע בנחת בינות לעצים הסבוכים.

נשימתי נעצרה. אף פעם לא ראיתי אייל חי, אמיתי. לא רציתי שהוא ימות. אבא וזאור עמדו כפופים,

זיעה זלגה מפניהם. קולות החיצים הדהדו שוב ושוב, נתקעים בעצים, מחטיאים את המטרה.

עצמתי את עיני בחוזקה, מפחד להביט קדימה. טראח. חבטה. שאגת כאב קטועה,

“היידה!” צווחו אבא וזאור. פתחתי עיניים. האייל שכב שרוע, מפרפר בין המוות לחיים.

רציתי להציל אותו, לחבוש את הפצע ולשחרר לחופשי. זאור הזדעף. “הילד לא נהנה, מה?”