כתיבה ספרותית

[ס. מגנזי]

רחל נעמדת ליד ערמת האבנים. נלחמת היא בדמעות. מעיפה מבט אחורנית, אולי בפעם האחרונה לעבר ההריסות.

פעם עמדה פה חומה. חומה איתנה. חומה שהקיפה בגאון את קודש הקודשים, את העיר שממנה הכול התחיל, ולעולם לא יגמר.

כפות רגליה היחפות צמודות. הדם אשר ניגר מקרסוליה פסק, נספג באדמת הקודש. זועק את נקמת החורבן. עם כל זעקה, עם כל חביטת שוט של חייל בבלי, היא נצמדת להריסות. מרימה מבט, עוד ועוד יהודים מתקרבים לעבר נקודת האיסוף.

אנשים ונשים, זקנים וטף.

הבבלים מכים בישיש בא בימים שמנסה לחמוק מידיהם.

המראות קשים. רחל חופנת את ראשה בין כפות ידיה ולחלוחית חדשה מציפה את תהומות הכאב הניבטים מעיניה.

אט אט, יהודים נוספים מתקבצים סביבה. עיניה של רחל משוטטות בניסיון לאתר את יצחק בעלה. חייל בבלי אשר מבחין בה, צועד לקראתה כשהמוט המעוגל בין אצבעותיו. היא מרכינה את ראשה בבהלה. השכינה נסה, היתמרה מעלה עם נחילי העשן. מי כעת ישמע תפילתה?

“לא לבכות!” הוא נעמד מולה, מלוא קומה. מנסה היא למצוא טיפת רחמים בתוך תהומות הרשע, אך עיניו האפלוליות, חסרות הברק היהודי שהכירה עד כה אפורות וקרות.

הוא הולם עם המוט על אחת האבנים אשר הייתה מחוברת אי פעם לחומה. האבן מתגלגלת ונעצרת למרגלותיה, לצידם של כפות הרגליים היחפות והפצועות שראו ימים יפים וקדושים יותר.

“אם אראה אותך שוב בוכה, תחטפי חזק, מובן?!” הוא מגלגל את המשפט על לשונו בלעג.

חייל בבלי נוסף מתקרב ונועץ ברחל מבט עמוק וממושך. “מישהו פה בכה?” הוא שואל בתקיפות מחליף מבטים עם החייל שעומד לצידו.

“כבר לא”. הוא מנתק את זוג עיניו משביל הדמעות אשר הספיקו להתייבש על לחייה הבוערות של רחל.

הם ממשיכים לכנס עוד ועוד יהודים מתוך ההריסות. חיילים בבליים פועלים ללא לאות בתוככי ירושלים, מאתרים ניצולים מבין הנקיקים ותוך הסדקים.

רחל מרימה את עיניה, אנשים רבים עומדים לצידה. שותקים, נלחמים בכאב בדמעות געגוע, בדמעות חרטה על מה שהיה ומה שאיננו עוד. לפתע יצחק מגיע, מצחו שתת דם, בגדיו קרועים ופאותיו סתורות לצד לחיו.

ליבה הולם בפרעות, “מה עשו לך יצחק?” היא ממלמלת מבין שפתיה הסדוקות. מגששת בעיניה אחר צעדיו הכבדים.

הם עומדים שם צפוף. בליל ריחות עומד באפה. הבל פיהם. ריח גופם. צחנה מבחילה של גומי שרוף, מתערבבים ומתבוללים עם ריח העשן העולה מהמקום בו פעם עמד המקדש. רחל נושאת עיניה למרומים.

נתזי אפור מכתימים את השמיים הצהובים. האוויר מאובק, הנשימה כבדה ולא רק מכאב של חורבן. קיץ, שמש, אבל בלב אפור יותר מהחורף.

כולם נאנקים מכאב. ילדים מרימים עיניים עגולות לשמיים בתהייה. זקנים וזקנות, לוים, כהנים, ישראל. צמרמורת חדה עוברת במעלה גבה של רחל.

פה זה נגמר?

החיילים הבבלים העומדים בראש מתחילים לנוע. אחריהם, מאות יהודים, נחילי אדם צועדים בדממה.

מפעם לפעם נשמעת זעקת שבר. תכף ומיד חיילים בבליים מסתערים, מכים, שוברים, עורפים, גודעים.

“אמרתי לא לבכות!” חבטה עזה נשמעת וגבר צעיר מתמוטט על החול הלוהט.

יש שמועות, שכול השיירה תצעד לבבל. מחשבה על הנביא ירמיהו, עוברת בליבה של רחל.

ברכי אמרה שירמיהו צועד עם אחרון הגולים מאחור..

רחל מלכסנת את מבטה ליצחק. הרקות הולמות, הדהודי חרטה מציפים אותה עד האוזניים. קשה לה המחשבה שעד לפני זמן קצר, עשן הקטורת עוד היה מיתמר מעלה מעלה ומותיר אחריו שובלים של קדושה.

מראה המקדש עוד מרחף מעליה, מעל כולם. הדמעות מציפות את הגרון, מנצנצות בעיניה.

שירת הלויים עוד מתנגנת באוזניהם. הכרובים, המנורה, הקורבנות. לא מזמן אכלו מהפסחים והזבחים.

רק לפני חצי שנה, יצחק הקריב קורבן תודה, השמחה בירושלים הייתה שלמה.

רחל מטה אוזניה לשמוע שיחה בין חיילים –

“שערי דמעה טרם ננעלו” הוא מסנן מבין תנועות שפתיים חדות. “אלוקים של אלה מסוגל לבנות להם בחזרה עוד היום את בית המקדש.. שמרו מכול משמר שדמעה אחת לא תרד מעיניהם!”.

המבטים האפורים, הקרים, המנוכרים, משוטטים בין ההמון, שומרים בקפידה, נועלים את שערי הדמעה.

רחל נאנקת, פולטת אנחה כבדה. יצחק מלכסן אליה מבט מנחם, לראשונה מאז נפגשו ליד ההריסות ביציאה מירושלים.

המבט הלקוני נוסך ברחל כוחות, זעקתה חרישית, כמעט בלתי נשמעת.

אנשים מסביב נופלים על הארץ. הדם ניגר מהם, נשטף אל תוך האדמה הלוהטת.

הדרך ארוכה, אך באופן לא צפוי, לצד האלימות והצעקות, החיילים הבבלים משקים במים צוננים ומאכילים בפת.

ילד קטן שואל את אימו “ייקחו אותנו לעבדים? כמו שהיינו במצרים?”

הרוך והתום ממיסים את קירות הלב “נקווה שלא כך יהיה..” אביו עונה לו בפשטות, בגילוי לב.

האם ממשיכה לצעוד לצידם בדממה, מבטה מזוגג.

בשעות היום, שהשמש יוקדת במרכז השמיים והדרך הופכת לקשה ובלתי נסבלת.

אפרים, בנו הקטן של אברהם, שנהג תדיר לשמור בפתח שערי המקדש, מפזם את שירת הלווים. בדיוק כמו אביו, כמו הלויים הנוספים אשר היו מעניקים מקולם הערב בעת הקרבת הקורבנות. השירה שהייתה בוקעת מפיהם, הייתה ממיסה את הלבבות הנוקשים ביותר.

האובדן לא נתפס, הוא פשוט לא נתפס, איך אפשר להמשיך לנשום שבית המקדש עולה בלהבות?

קבוצת אנשים סביב אפרים, מצטרפים לניגון המשכר.

לפתע מהומה פורצת. החיילים מתפרעים. הולמים. מכים חזק עם המוטות.

ממוטטים אנשים, לגווע תחת השמש החמה

“אסור לבכות!” רחל מכסה את עיניה בכפות ידיים, רק לא להביט, לא לכאוב את צער אחיה.

נאקות כאב ממלאים את השקט, כולם ממשיכים לצעוד בדממה.

רחל מנחמת אישה צעירה אשר פוסעת לצידה. הסבא שלה, היה תוקע בהקהל. היא מכירה את משפחתה. ידה של רחל מגששת אחר כתפיה השמוטות, מבין קרעי שמלתה, מבצבץ פצע קרוש.

“זה בלתי נתפס” דבורה נכדתו של בעל התוקע לוחשת. “אני בסוף אמות מצער” נזכרת בערגה, ברגעיו האחרונים של סביה שנתפס תחת ציפורניים של החיילים הבבלים כמה שבועות קודם לכן.

רחל חושקת את שפתיה, מקשיבה בדממה. מזדהה עם כול מילה, כול תחושה.

“איך נחיה בלי בית מקדש, רחוק מירושלים, על אדמת נכר?, אנחנו לא נחזיק מעמד!” קולה עולה מעט, רחל מרימה את עיניה בבהלה, רק לוודא שהחיילים המפטרלים לא ערים לשיחתן.

כתפיה רועדות תחת הליטוף החם של רחל.

“ירמיהו הבטיח שעוד נחזור” היא מנחמת. אבל השתיקה ביניהן רועמת.

“נבכה בלילה” רחל מבטיחה בלחישה דקה. אוספת את הכאב פנימה. “שאיש לא ישים לב.. שהחיילים יהיו עסוקים, נתן דרור לכול הדמעות העצורות”.

ירמיהו צעק את הנבואה עד שהצטרד. לא האמנו. לא ידענו. לא חשבנו.

כמו בתזמון מושלם, לפתע קולות בכיו של ירמיהו נישאות על כנפי המשב הלילי עד לאוזניהם של הצועדים בראש. הם לא יפגעו בו, הם לא יכולים, הם נצטוו. תחושה זו מנחמת את גולי ירושלים שצועדים כמקשה אחת.

“הם לא מרשים לנו לבכות ביום” נכדתו של בעל התוקע מלכסנת מבט לעברה של רחל. “אבל הקדוש ברוך הוא יכול לבכות עבורנו גם ביום וגם בליל”.

“מניין לך?” רחל מרכינה את ראשה מצמידה אוזניה לפיה של חברתה החדשה למסע.

“ירמיהו אמר”.

“אההה” אנחה נפלטת מפיה. לפתע מרגישה היא שהקדוש ברוך הוא איתם, סובל את סבלם.

חייל בבלי זוקר את אוזניו, סורק בעיני הרשע את השיירה, מגיע ונעמד מולם.

רחל נדרכת, רגליה כמעט כושלות מהפחד. מנסה היא לחזק את עצמה בידיעה, שהקדוש ברוך הוא עזב את ביתו, אך לא את ילדיו.

החייל מביט בחברתה החדשה של רחל במבט חודר ואכזרי. מרים את המוט ומכה בבטנה חזק. “אמרתי! לא! לבכות!”

היא מתקפלת מכאב, ברכיה נשמטות ארצה, אנחת כאב נפלטת מפיה, לאאא אסור לבכות.

אישה גדולה וחסונה שצעדה אחריהן. עד כה בשתיקה, אוחזת בה, מסייעת לה להתרומם, לייצב עמידתה

רחל משחררת אוויר עצור וכואב מראותיה. היא מרימה את הראש, הם מתקרבים למקור מים.

הצעדה נעשית בלתי נסבלת בעליל. הצער על החורבן ועל האובדן עומד להם כמו גוש גדול באמצע הגרון. בלתי נתפס.

נראה שהם מתקרבים לבבל. ניתן לראות באופק. ושמועות עוברות מפה לאוזן, עוברות אותה אחורה עד אחרון הגולים.

חבורת יהודים, מזקני ירושלים, מתכופפים ארצה והולמים את אגרופיהם על האדמה. מבקשים לפרוק מעליהם את כאב האובדן. הבבלים מיד משתלטים על המהומה.

היהודים צורחים, ומניפים את הידיים גבוה כאות מחאה.

החיילים לפתע נראים חלשים ואובדי עצות. הם לא מצליחים להשליט סדר, עוד ועוד גברים מצטרפים למחאה.

פרץ של קול בכי מפלח את השקט באחת, הבבלים רצים עם המוטות באוויר, מחפשים במבטים נואשים אחר מקור הבכי.

לאחר דקות ארוכות של מהומה, הם מצליחים להשתלט על קבוצת הגברים שפתחה במחאה ומכים אותם נמרצות.

“אבא!” לפתע נשמעת צעקה. אחת כזאת חזקה, שסודקת את לבבות המתקבצים

“אבא תציל אותנו….. אבא תעזור לנו……. אבא איפה אתה?”.

שוב, סערת בכי נפתחת, הפעם בקרב קבוצות הנשים.

הבבלים מתרוצצים בין הגולים, מכים, צורחים, משתקים.

אנחנו מטרים ספורים מבבל. המתח הגואה, כמעט חומק מבין ידיהם. זהו זה הסוף

אין לנו ירושלים. אין בית מקדש. אין כהן גדול. אין קורבנות. אין שירת לויים.

הם צועדים בדממה, נהרות בבל נצפים באופק. מאות הגולים מסתופפים שם בפנים נפולות, ולחיים שקועות.

הם מכים על האדמה, צווחות נשמעות עד לב השמיים.

קולות הנהי והבכי נשמעים למרחוק, הקולות סודקים את הדממה על גדות הנהר.

נותנים דרור לדמעות העצורות שחנקו את גרונם לאורך המסע.

“עכשיו מותר”. ידה החמה והמנחמת של רחל מונחת על כתפיה של דבורה.

“אל תשכח אותנו פה אבא, תחזיר אותנו הביתה מהר”.

כולם עמדו שם כאיש אחד, וקולות של בכי וזעקות בזוכרם את ציון.

“אם אשכח ירושלים”, זועק אברהם הלוי “תשכח ימיני.. תדבק לשוני לחיכי”. קול בכי נוסף קוטע את סוף המשפט, אבל הלוי אוסף את עצמו וממשיך בזעקה –

“אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!”.

יהודים נוספים מצטרפים וקורעים את בגדיהם, את שערי השמיים בזעקה.

” אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי “

הבבלים אוכלים ושותים בדממה. חיילים, שרים מכובדים, מביטים על ההישג הנאה בגאון.

הלווים אשר יושבים לא רחוק מהם לפתע דוממים.

“שירו את שירי המקדש”. שר מכובד פוקד עליהם.

אברהם מתרומם, תולה כאות מחאה את הכינור על אחד מעצי הערבה, אחד מבין מאות.

קיצץ בהונות ידיו בפיו. לא, הוא לא ישיר את שיר השם לפני מחריב מקדשו.

אחריו מתרוממים בדממה לוי אחר לוי. תולים כינורותיהם לא לשיר בפני שובם. לא ישירו על אדמת נכר.

עכשיו מותר רק לבכות על ציון, עכשיו שכולם פה מתקבצים על נהרות בבל, מותר לשבת ולבכות את זכרה.