כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
להגיב ל: לאיזו במה לדעתכן סיפור כזה יכול להתאים?
-
תל- אביב, ישראל 2023 04:00 לפנות בוקר
“אני הולכת להכין לך תה חם”, מירה מתרוממת ממקומה.
דולב נשכב לאחור. עד מתי הוא יסתיר את סוד הפוסט טראומה שלו?
אם רק קאסם היה נותר בחיים באותו הלילה הכול היה נראה אחרת.
הם נקלעו למארב. המוסד קיבל אינדיקציה שגויה לגבי מקום הימצאותו של רון ארד, אך עצם המארב שהכינו להם אנשי המליציה, ואי היכולת שלו כמפקד המבצע להציל את חברו מנוהל חניבעל, הותירו אותו מיותם ומאוכזב עד עמקי נשמתו.
מירה חוזרת, בידיה ספל תה מהביל. היא מניחה אותו בתנועה עדינה על גבי שידת הלילה ומתיישבת לצידו של בעלה.
“איך אתה מרגיש עכשיו?”
דולב נועץ את עיניו על התנועה הסיבובית הממוססת את קוביית הסוכר במשקה החם.
“קצת יותר טוב”. הוא מרים את עיניו, ותהומות של כאב נצפים שם עמוק בפנים.
“זה לא נשמע ככה”. עיניה משייטות על פניו בדאגה, “אבל זה בסדר. ככול שהשעות יעברו, זה ישכח”.
דולב משפיל את מבטו בשנית לספל התה, מלווה בעיניו את ההדים העולים מתוכו בשתיקה, מיתמרים מעלה ונעלמים. וכשעיניו נחות על החלון הגדול המשקיף על גינת ההדרים שלהם, בדיוק אז הטיפה הראשונה של הגשם מתדפקת על החלון וסוחפת אחריה להקת טיפות, ואז ממטר כבד.
מירה מותחת את שפתייה לקו ישר, ליבה נכמר על בעלה.
“זה החורף?”. היא מגששת בחשש.
דולב ממשיך להביט בה מנסה להבין גם כן אחר מקור הטריגר שהפעיל את הפצצה.
“אולי” הוא אומר ומותח רבע חיוך חיוור ומאולץ.
“אנחנו נעבור את זה דולב, גם הפעם”.
אך הפעם זה חזק ממנו. לא מסוגל. הוא משלים עם העובדה שאולי הסיוט הזה יפקוד אותו עד יומו האחרון.
“אולי ננסה שוב את הטיפול שתומאס הציע בפעם האחרונה?”
היא סומכת על תומאס תומפסון, הפסיכיאטר האמריקאי שמלווה אותו עשרות שנים מאז שהפוסט טראומה התפרצה במלוא עוזה.
“אני לא רוצה להיות תלוי בכדורים” הוא משפיל את מבטו וזיק נעורים בעיניו, רחוק מהתדמית הקשוחה שהודבקה לו עם השנים “היו לנו שנים טובות ויפות. אני יודע שאני יכול לחיות טוב גם בלעדיהם”. הוא נאנח.
“אני רק מנסה להבין למה החלומות האלה חוזרים ובעוצמה גדולה יותר. החלום כה מוחשי שאני מרגיש את התחושות של אותו הלילה. את הקור שחדר לעצמות, את הניוון בכפות הידיים, את הקול של סולימאן קורע לי את האוזן, את הפיצוץ שהפך את קאסם לאבק דק דק”. הוא מכווץ את שפתיו ובולע רוק, הלומות ליבו מטפסות עד גובה האוזניים.
“בוא ננסה לחשוב ביחד. אז מה יש? מה קרה לאחרונה? אתה עומד לפני מבצע חדש?” מירה מנסה לשפוך אור בתקווה למצוא קצה חוט. מה הסיבה שיכולה להפעיל את הטריגר הישן, ובעוצמות כאלה שמייצרות תזוזה טקטונית תחת האדמה עליה הוא עומד?.
“את חושבת ש…? – ” הוא נועץ את עיניו בנקודה נעלמה על אפודת המשי שלה “את חושבת שזה קשור לעובדה שאנחנו קרובים להשלים את המשימה שלנו באיראן?”.
מירה עוצמת את עיניה, רגע של כנות מציף אותה.
“מה יש מירה, על מה את חושבת?” הוא מלכסן אליה מבט מוצר ומיוסר, כמעט מתחנן.
“אתה יודע מה אני חושבת “. היא נוטלת את הספל מהשידה ומניחה בידיו. “אני חושבת שאתה צריך לפרוש” האנחה שלה משברת חצי מגופה, “רק כאשר נהיה רחוקים מהעולם הזה נוכל להשתקם ולחיות את החיים שביקשנו לעצמנו, בלי חרדות בלי התקפים, בלי סיוטים”.
דולב משפיל מבטו. נושק לספל. מהרהר, ורק לאחר מכן לוגם.
“מה אתה רוצה להוכיח?” עיניה לא משות מעיניו.
“אני רוצה לפרק את האיום האיראני” הוא פוסק בהחלטיות, אחת כזאת שטרם נשמעה מתחילת השיחה שמתנהלת ביניהם באישון ליל.
“רק כך אוכל לחיות עם עצמי בשלום”. הוא מסיט מבטו לעבר החלון המנוקד בטיפות הקטנות.
“דולב”, מירה מישירה מבט. “מאז אותו לילה, הוכחת את עצמך עשרות ומאות פעמים. לא בכדי הפכת להיות ראש המוסד. מה עוד אתה רוצה להוכיח לעצמך, למדינה?”
דולב לוגם בשתיקה, מעפעף ונלחם בדמעה זעירה וחצופה.
“אתה לא חושב שהגיע הזמן להוציא את טוליפ מטהרן?” היא שואלת בחשש, נוגעת בנקודת הטורפה של המוסד. מלטפת בקולה את קודש הקודשים.
איך היא מעיזה להעלות על שפתיה את שמו של טוליפ? דולב נושך את שפתיו בחוזקה וכובש את הזעם פנימה. לא מגיע לה לראות קצה קצהו של כעס על כך שהעזה להזכיר את שמו של הסוכן שלהם באיראן.
לחייה מאדימות כשהיא מבחינה שעיניו מחפשות מקום מפלט, רק לא את עיניה הבוחנות.
אמיר אראקצ’י הוא גולת הכותרת של המוסד. עליו נבנו בניינים של תקווה, הררים של אמונה, ומשאלת לב אחת: פירוק הגרעין.
דולב חופן את פניו בשני כפות ידיו הגדולות, בתוך תוכו יודע שהצדק עם מירה.
היא מבינה ומכבדת את רצונו, את עקשנותו, את הרגישות שנרקמה סביב הפרח המוגן של מדינת איראן – טוליפ, מי שנולד בטהרן להורים שבעצמם גויסו למוסד.
היא מתרוממת ממקומה מבלי לומר מילה, ומגיפה את הוילון.
“תחזור לישון”. היא מכבה את האור הצהוב העמום ויוצאת מחדר השינה.
“אם תרצה משהו אני במטבח”.
“תודה מירה. זאת לא רק הנוכחות שלך” הוא תופס את זנב השיחה, אולי לכפר על הטעם המר בסיפא של שיחתם “זה המקום שאת נותנת לי, המרחב. תודה מירה, תודה על הכול”. הוא מניח את הספל ונשכב לאחור.
הלומות ליבו מתייצבות, גם נשימותיו. השינה ממנו והלאה, אך הוא עוצם את עיניו ומבעד לדמדומים, חוזרות אליו תמונות ישנות, ומכאיבות.
הוא פקח את עיניו במסוק החילוץ שעשה את דרכו מסוריה לישראל. ליבו היה מכווץ, שריריו תפוסים קמוצים עד כאב.
“מה קורה דוראם?” קול המום עומד מעליו, ראייתו מטושטשת.
“ק..א..ס…ם” דולב גמגם, גנח מכאב חד שפלח את בשרו.
שני הדמויות המטושטשות הביטו זה בזה.
“איפה קאסם?” דולב המשיך לשאול. אחז בראשו הדואב.
מה קרה? איפה קאסם? קשה לחשוב בהיגיון שגרונו מוצף בטעמו המר של הדם, ובראש הולמים פטישים כבדים.
הם צעדו בסמטה, ופרצו לתוך האכסנייה. היא הייתה ריקה, הם החלו לסרוק את השטח.
קאסם ירד לכיוון המרתף. סולימאן קיבל אינדיקציה שרון ארד מוחזק שם על ידי אנשי המליציה הלבנונית ‘אמל’.
הם תכננו להקדים את ההעברה של השבוי הישראלי לאיראן, מה קרה לאחר מכן? הוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לדלות פרטים נוספים מהשטח. שוב תחושת הנימול משתלטת על ידיו, על החזה, הוא רואה שחור, ראשו נשמט הצידה.
“דוראם!!!!” אחד מחביו לצוות עמד מעליו וצבט את המקום בו הכתף נושקת לצוואר בחוזקה, “תתעורר”.
הוא פתח את עיניו, גוש גדול ומחניק עמד בגרונו.
“תמדדו לו לחץ דם ותכניסו לו עוד נוזלים. אנחנו כבר מגיעים לבית חולים”. ראש צוות החילוץ פקד על חיילי ההצלה.
“אנחנו נכנסים לשטח האווירי של ישראל” קולו של הטייס מהדהד, חודר את ענני הכאב.
