אולי הגיע הזמן לדבר על היצור הזה

[ת]

איזו פתיחה ציורית לנושא (אולי) קצת רגיש… אהבתי!

אז זהו, שמה שברור- ביקורת לא אמורה להתנהג כמו פיל:)

ולעצם העניין, אני אוהבת ביקורת שקודם כל מתייחסת למהות הקטע הספרותי, למסר העיקרי שהוא ביקש להעביר, לתוכן.

רק אחר כך- לצורה.

ואם אפשר עוד משהו-

היצמדות לפרטים שוליים, או שתלויים נטו בטעם אישי-

נתפסת אצלי כהתקטננות.

מה אתן חושבות?

[ת. עקבי]

שמחה שאהבת 🙂

לגבי הפיל – ודאי שביקורת לא אמורה להתנהג כמוהו (למרות שהוא יצור ממש נחמד!), רק מה – לפעמים חושבים אותה לפיל.

למה? את זה הייתי רוצה להבין מכן, להפיק מסקנות ואולי בסופו של דבר ללמוד אחת מהשתיים – לעשות לו נו-נו-נו על זה שברח מגנחיות ולקרוא מהר-מהר לאבנר, או לחיות איתו, ועל הדרך לגלות שגם מתחת לעור הטנק – יש לב, זה רק שהוא ואנחנו לא מדברים באותה שפה.

חושבת כמוך – מסר ותוכן. ואחר כך צורה. רק מבחינת הביקורת עצמה – (במרבית הפעמים) לא נכון לבקר מסר ותוכן, אלא צורה. ולכן תמיד הצורה תתפוס את מרבית התגובה, מה שעלול להטעות ולהפוך את הביקורת ל’פיל’.

לגבי היצמדות לפרטים שוליים או טעם אישי – אהמממ בעיה. כי כשאני נותנת ביקורת, אני לא מכירה את מי שכתבה אותו, ואין לי דרך לדעת האם עבורה זה שולי או אישי, ולכן אני מגיבה בהתאם לטעם שלי. חושבת ש’שב ואל תעשה’ לא תופס פה, לדעתי כמובן.

אשמח, כמוך, לשמוע דעות נוספות.

[מרים סולובייציק]

יש פיל לבן, פיל שלא מדברים עליו, הוא נמצא בחדר, נוכח, אבל כולם נמנעים מלדבר עליו.

גם ביקורת קיימת, נמצאת, אבל יש כאלה שנמנעים מלתת אותה, אולי מתוך פחד? אולי מתוך רצון להשביע רצון של מישהי? היא נמצאת, נוכחת, אבל לא מקבלת התייחסות, הכל הולך סחור סחור, הביקורת מובעת על דברים קטנים וקטנוניים העיקר לא לתת לנוכחות שלה לגיטימציה.

זה קורה בדרך כלל בביקורת על ספרים שמדברים על נושאים שלא נהוג לדבר עליהם, ולא משנה כמה חשוב להעלות את הנושאים הללו. נושאים שמושתקים בציבור, וצריך להעלות אותם לתועלת כל הציבור, ולא רק לתועלת אישית של מישהו.

הביקורת אז נעשית קטלנית אבל בדלתיים סגורות, ההוצאות לאור ממאנות להוציא כאלה ספרים לאור, וגם ההפצות והחנויות לא מוכנות למכור כאלה ספרים, למרות שהם נקיים ובעלי תוכן רב, שעשוי להביא תועלת רבה לקוראים.

[ת. עקבי]

אהבתי שלקחת את הפיל למקום הזה, שלא מדברים עליו.

ואכן, יש ביקורת ויש ביקורת. אבל כשלא מדבררים אותה – זה ההפסד הכי גדול…

תודה, מרים!

לגבי הולים והפצות – הן מסחריות, ולכן…

[מרים סולובייציק]

כתבתי לך תגובה פרטית.

[ש פ]

אני חושבת שקודם כל – כשמדובר בעבודה בתשלום – אז הכותבת רוצה לתת את המקסימום ומחכה לשמוע הערות
רק לפעמים צריך לדעת איך לתת אותן: במבט אישי (אני פחות אוהבת…), תוך כדי מלא מחמאות;)
ואם יש שגיאות טכניות כמו – שגיאות כתיב, משהו פסול בהשקפה או אפילו חוסר נאמנות לרקע ההיסטורי – את זה אפשר לומר בענייניות – כי זה לא קשור לכתיבה עצמה בדרך כלל.
אני בכל אופן שמחה לקבל הערות על טעויות לשוניות וכו’ (אין לי!! ח”ו!….)

[ת]

ואם זו לא עבודה בתשלום?

הרבה פעמים מעבירים קטעים לביקורת כדי לראות אותה מ”עוד עיניים”, גם אם זה לא עבודה מוזמנת.

למשל, לראות אם המסר עובר בצורה ברורה, הרקע אמין, הכתיבה מעוררת הזדהות ועוד…

מסכימה איתך שבהערות שמתייחסות לצורת הכתיבה, צריך רגישות,

ואני אוסיף, שצריך להתייחס קודם בכבוד לכתיבה ולכותב כדי להעביר ביקורת.

הרבה פעמים הכותב מאוד מחובר לקטע שכתב,

וביקורת על זה מתקבלת אוטומטית כביקורת עליו עצמו.

אם הביקורת מגיעה מתוך כבוד, זה מרכך את הביקורת ועוזר לה להתקבל.

אם זה מגיע בצורה מזלזלת וקוטלת- הכותב ייקח את זה באופן אישי, וכמובן שהביקורת לא תתקבל.

[ת. עקבי]

אני רוצה להאיר על עניין המחמאות.

כשאני רואה קטע, ואני ממשיכה לקרוא אותו עד הסוף – זה אומר שהוא תפס אותי, מסיבות רבות ומגוונות.

עכשיו – אני רואה, בדעתי הקטנה כמובן, שיש כמה דברים שיכלו להקפיץ אותו עוד.

ואז אני נתקלת בעניין המחמאות. שעם כל הכבוד להן – הן מתישות אותי יותר מעניין הביקורת. נקודות השיפור תופסות אותי ברגע, את המחמאות – אני צריכה להתאים לטקסט. להתחיל לדייק למה אהבתי אותו, אילו מילים היו מדויקות ואיך הכתיבה זרמה לי ולמה – מעיק. מעיק. מעיק.

קל לי יותר ליצור שבלונה קבועה של: כתיבה מהממת, מלאת חושים וריח, אבל באיזשהו שלב יקלטו אותי ואצטרך לגוון אותה.

אם נתתי ביקורת – משמע חשבתי שהקטע שווה אותה.

ולהתמקד במחמאות, ליצור אותן רק בשביל להבהיר אותה – לפעמים גורם לי לדלג הלאה, מחוסר כוח ופנאי.

[ת]

😆 אני בעד המחמאה של “מלאת חושים וריח”, ומצפה לראות אותה מככבת פה…

אבל את לא מסכימה איתי שבאותה מידה שאנחנו כקוראות אמורות למצוא מה יכול להקפיץ את הקטע (ואת אלופה בזה! עוקבת אחרי הביקורות שלך, מוקסמת),

אבל לפחות באותה מידה, אנחנו לא אמורות להניח את האצבע על מה “עשה לנו את זה” בקטע?

מה הפך את הקטע לטוב?

ולו רק בשבילנו, בקריאה ביקורתית, כדי לדעת לנסח בבירור מה הופך את הקטע לטוב, ומה הופך אותו מטוב למצוין, ולמנף את זה הלאה?…

[ת. עקבי]

צודקת בהחלט.

אבל איני מלכת הזמן (טרם, אולי יום אחד…) ולצערי אין לי זמן לפתח את השריר הזה.

אני מפתחת אותו על הכתיבה שלי, לומדת ממנה מה נכון לי ואיך. מנסה להתייעל עם הנתונים.

וזו עבודה סיזיפית, משתלמת – אבל סיזיפית.

אין לי הזמן לעשות את זה גם לאחרים.

[ת. עקבי]

ועוד אוסיף – מה אם הקטע לא עשה לי את זה, ובכל זאת התאמצתי לקרוא עד סופו ולהציג נקודות ש’כן יעשו לי את זה’?

אז אני מתאמצת עוד טיפה, וגורפת מילה טובה על הטקסט. על הצורה, התוכן או המסר.

ולפעמים אין לי את הכוח להתאמץ עוד. בשיא הכנות.

ואז להבא – אני פשוט לא משקיעה את המאמצים הראשוניים, עוצרת בהתחלה ושלום על ישראל.

מבחינה מסוימת – אני יוצאת מורווחת על רגעי הזמן שחסכתי.

מישהי אחרת תצא מופסדת… והכול בגלל ‘שמקובל לתת מחמאה לפני יריית הביקורת’

[ת]

אני אישית לא דיברתי על מחמאה,

דיברתי על הצורך המקצועי שלי כקוראת – אגואיסטית-

להתאמץ רגע להגיד בצורה ברורה,

לא רק במה הקטע צריך להשתפר,

אלא מה אני יכולה ללמוד מהכתיבה שלו, לעצמי.

לגבי המצרכים של זמן וסבלנות – גם אצלי הם מידלדלים. כך שאין לי עצה.

[ת. עקבי]

הבנתי. נקודה חשובה באמת.

זה גם תלוי גישה – אם את באה ממקום של ללמוד את הטקסט או להנות ממנו.

אני לא באה ללמוד, אני מתיישבת על טקסט ברגע של מנוחה. להפוגה קצרה.

אז מה שבולט לי – מע/אירה עליו. לכן גם אין לי הסבלנות לחפש את המחמאות, ק”ו הלימוד.

[פסי פישר]

קודם כל, אהבתי ממש את הקטע עם הפיל, העלה את הנושא בצורה יפה ומושכת. שאפו:)

כמו שכתבו כאן ביקורת לא אמורה להתנהג כמו פיל, אבל אני חושבת שגם אנחנו לא אמורים להתנהג כמו כלי חרסינה..

רב הביקורות שאני נתקלת בהן, גם בפורום וגם סתם כך בחיים, לא מתנהגות כמו פיל.

קצת מוזר לי הקטע שאנשים נפגעים מביקורת יבשה ועניינית, שרק באה לקדם אותם

כשאחותי מציירת תמונת נוף ואני אומרת לה- תוסיפי פה עוד טיפה כחול, זה ישדרג- היא אף פעם לא שוקלת להיפגע

אני אוהבת ביקורת. לא שלילית, בונה.

לא בסתירה- אני גם אוהבת, כמו כולנו, מחמאות.

ואם אפשר לשלב אני משתדלת לעשות את זה (האמת שפה בפורום אני די נמנעת מלבקר, כי קצת קשה לי לדעת מי אכן רוצה לקבל ומי תברח לכרית להספיג אותה בדמעות עלבון)

שאלה ששאלו פה מיליון פעם- זה פורום מקצועי, אם את לא רוצה להתמקצע בשביל מה את מעלה קטעים?

[ת. עקבי]

חיכיתי שמישהי תדבר על הצד של החרסינה, האמת.

לכן הדימוי.

הביקורת היא לא פיל (במרבית הזמן, נתקלתי במצבים בהם הביקורת הייתה פיל רומאי כבד, נושא תחמושת ועטוי שריון), אבל החרסינה (והאיש שצעק), חושבים את נחום לפיל.

והוא לא פיל. ממש-ממש לא פיל.

תודה על ההבחנה. ועל האמירה שבאה איתה. כיף שחידדת רבדים נוספים.

אשמח שיגלו עוד…

[שני מילר]

אולי כי לפעמים מישהי מרגישה שהיא כתבה משהו שהוא חלק ממנה…

אז היא לא מסוגלת לשמוע ביקורת.

נהניתי לראות פעם, בפרוג, מישהי ששיתפה בסיפור חיים קשה מאוד, ממש מחריד

והיא התייעצה וביקשה הדרכה איך לכתוב

לא חלמה להיעלב מזה, ההיפך!

אבל זה לא דבר רגיל.לדעתי כל סיפור שמישהי כותבת היא מביאה בו חלקים מעצמה

גם אם זה לא בדיוק ‘הסיפור שלה’

אז אולי על זה זה יושב.

מה אומרות?

[חומי קרמינר]

נחזור שוב לשאלה:
אם לא כדי להתמקצע, למה את מעלה את הסיפור/קטע?

כדי לשתף?
לא נראה לי שכאן המקום.

[ס. מגנזי]

הביקורת היא קריטית למי שרוצה להתמקצע.

ולא רק בכדי לשמוע איפה היתה טעות לשון, או כיצד ניתן היה להשחיז טוב יותר את המילה.

רק צריך להיזהר בזהירות יתרה לא לכתוב מילים פוגעות.

אין לשכוח שלפני הכול, צריך לכבד כול אדם.

לפני זמן מה קיבלתי ביקורת ‘קטלנית’ שהשביתה אותי מלכתוב, ובינתיים היתה עורכת שחכתה ממני לסיפור קצר.

הייתי צריכה להתאפס בכדי לקחת את העט שוב לידיים.

יש להיזהר בכבודו של אדם ולזכור שמאחורי כול יצירה עומד סופר שחושב פעמיים אם ללחוץ על כפתור ה’שליחה’.

[sarabar]

ביקורת צריכה להיות פשוט עניינית, להתייחס כמה שאפשר ליצירה עצמה-
ולא ליוצרת, לא למאחורי הקלעים של היצירה, וגם לא לסיטואציה החברתית של השיתוף.
ביקורת כזו- כל יוצרת שמחה לקבל, כי היא ביקורת באמת בונה.
זה נכון לגבי הערות לשיפור, וגם לגבי הארות, ביקורת טובה מורכבת משני החלקים.

אם בכל אופן המבקרת מכניסה נימה אישית- עדיף שזו תהיה מחמאה אישית מאשר הערה אישית…

[מלכי לב]

“ביקורת – בונה, אבל איש אינו אוהב להיות מלט”.

תודה לך שרי💗 אהבתי את המקוריות והעוצמה!