אמא שכזאת / שיתוף לקראת החופש. מאת: אמא של מלכי

[מרים ג]

מהמם! תאור מעולה. מרגישים מצוין את האמא, שהבת שלה פשוט מרגיזה ומעצבנת אותה, וקצת קשה לה לראות איך היא חמודה ו- שומו שמים, קשה לה לאהוב אותה כרגע.

[חיה אלטמן]

אהבתי את התיאור. הוא מאד אותנטי, וקל להזדהות עם הגיבורה.

לדעתי הוא הכי טוב שלך מבין הקטעים שהעלית פה לאחרונה.

[שני מילר]

מסכימה איתך.

[ה]

וואו,

תיאור גומר!! הרגשתי את העייפות של האמא והתסכול

נשמע ילדה עם בעיה, בכל זאת לשבת על רצפה בחדר מוצף מים כבר ממש לא אמור לקרות…

[מירי כ.]

וואו.

לא פשוט…

הכתיבה יפה וקולחת,

מחכה לעוד…

זו הייתה רק טעימה קטנטונת…

[מרים סולובייציק]

האם זה היה באמת?

האם יכול לקרות כזה דבר? לדעתי כן.

הבנים שלי היו בשקט ערב אחד, חשבתי שהם נרדמו בסוף אחרי יום מסובך איתם. אני מדברת בטלפון עם אמא שלי, ולפתע מתפרצות לסלון 2 דמויות שחורות-חומות, ממש כמו כושים, קלטתי מיד שאלה הילדים שלי, (שלגדול שבהם חיכיתי יותר מ-6 שנים!) מתברר שהם התמרחו בשוקולד למריחה, על כל הגוף כולל שערות ופנים.

לקחתי אותם בדחיפות לאמבטיה ורחצתי אותם ממש כמו ששוטפים כלים, עם נוזל כלים וסקוצ’. בקושי הצלחתי לנקות אותם, הם בכו כשרחצתי אותם, אבל אמרתי להם שאין להם ברירה, הם צריכים לאכול את מה שהם בישלו.

את השיער ניקיתי עם מסרק כינים עם ערמות של נוזל כלים! מאז לעולם לא חזרה התופעה המשונה הזאת.

[שני מילר]

חברות,

תודה על התגובות!

אשמח אם תתנו לי גם נקודות שצריכות שיפור.

לא תיארתי ילדה קלאסית, אלא ילדה יצירתית מאוד עם קצת היפר ותחושתיות.

[שושי ו.]

יש המשך??? 🙁

[sarabar]

אני מצטרפת לכל המחמאות הנ”ל,

רוצה לציין שהרעיון והסגנון מאוד מזכיר לי את “ילדה נוף”

[שני מילר]

פרק ב’ -המשך-

14:00

“היום קונים עטיפות!” מלכי ורותי שרו שוב ושוב, מקפצות על הספה, בדיוק כמו שאני לא מרשה. “לרדת מהספה!” אמרתי, בפעם המאה להיום. רותי קפצה לריצפה, “אני רעבה!” מלכי לעומתה המשיכה, כאילו לא אמרתי כלום. “מלכי! אמרתי לרדת!” טרקתי את החלון הפתוח, בושות מדויטש.

“שלום!” יוסף נכנס הביתה. שרי רצה אליו, מלכי השיגה אותה ונתלתה על ידיו, מפרטת לו מה עשתה בכל דקה ביום. ידי כיסו את אוזני, כמו באוטומט. “רגע, מתוקות, תנו לאבא לנוח” התעשתתי, משכתי את מלכי אלי בעדינות.

“כולם באים לאכול!” ניסיתי לעשות סדר. מלכי ורותי החלו לריב על המקום, “אני פה, אני פה!” שרי נצמדה אלי, לחוצה. נאנחתי. אין לי איך לשנות את המציאות. ואת מלכי, בטח לא. היא חזקה ממנה.

הגשתי מנה ליוסף, ירקות אפויים לצד שוקיים ברוטב מתוק, “איכס!” מלכי הצטווחה, ורותי הצטרפה אחריה,

“שונאת את הבטטות שהכנת!” מלכי הביטה בי בכעס. “אף פעם אין בבית הזה אוכל שאני אוהבת!” סיימה בטון יללני.

רותי החמיצה פנים. שרי משכה בשרוולי, “אני כן אוהבת”. הכנתי מנה לעצמי ולשרי. ‘לא אומרים איכס על אוכל’ עלה בי משפט חינוכי.

שתקתי אותו. יוסף הפנה אלי את מבטו, החלטי. שונא שאני משכנעת לטעום. מי שלא רוצה שלא תאכל. תהיה רעבה ותבוא לבקש ואל

תתחנני. בערך פעם בחודש אנחנו מתווכחים על זה. שתקתי, האמת שפשוט לא היה לי כח לשכנע. מלכי ורותי פרחו לחדר הילדים,

מי יודע מה יחוללו שם. די, לפחות להנות מהאוכל בלי דאגות, גם את זה אני לא מסוגלת?

“הכל מעולה” יוסף קטע את מחשבותי, “בסוף הן תאכלנה” הוא הבטיח, אין על מי לסמוך.

“רותי הולכת אחריה”. אמרתי פתאום, כאילו בלי קשר.

שרי הכניסה לפה כפית אחר כפית, בשקדנות. יוסף הנהן בשתיקה.

16:20

דפיקות בדלת. מלכי רצה בהתלהבות. “רבקי!!!” שמעתי אותה צווחת. חמקתי למטבח, נס שיש לנו סלון סגור.

“באתי לעזור לכם” ביתה של אסתי אחותי נכנסה בפסיעות נמרצות. נכנסתי לחדר שינה, סוגרת את הדלת. כנראה לא אוכל להימלט מהיציאה לפארק. נשענתי על הדלת, חשקתי את שפתי. אסתי הגזימה הפעם.

“איפה אמא שלך?” קולה של רבקי עלה, מתפלא. יצאתי מהחדר.

“שלום, רבקי.” בפארק אסתי תספר לכולם כמה היא עזרה לי.

“מאוחר!” רבקי התקרבה אלי, מבטה לחוץ: “אנחנו נבוא אחרי כולם!” נשמתי עמוק. הסתובבתי לשיש. “רוצה לעזור לי?” שאלתי בקול כמעט רגיל. היא הנהנה בראשה.

הי! נקניקיות! דפקתי לעצמי על המצח,

“תבדקי אם יש נקניקיות במקפיא” אמרתי לה, היא פתחה אותו בתנופה, הסמקתי, מודעת למצבו הדביק. “אין!” היא צעקה לי באוזן. “לכי לקנות, טוב?” שלפתי שטר מהארנק. היא יצאה. נשמתי לרווחה, ופניתי לארגן את הילדות. “מלכי! בואי הרגע!” שער פזור, פרצוף דביק. מלכי. “מה אמא?”

“הולכים לפארק. תלבשי גרביון” הושטתי לה. “עוד מעט, אנחנו באמצע המשחק!” היא העיפה את הגרביון על הספה. “מלכי! הולכים!” אין תגובה.

“מלכי, תסתכלי אלי!” עיניה התמימות נתלו בי, “מה אמא?” רותי ואסתי כבר נעלו נעליים, שרי רצה להביא כובעי מצחיה.

“תלמדי מאחיות שלך! למה אני צריכה לומר לך מאה פעמים?” נשכתי את שפתי.

מלכי התיישבה בשקט והחלה לגרוב את הגרביון. רבקי חזרה מהחנות, וירדה עם הקטנות לחכות למטה.

בסוף יצאנו. “סוף סוף הגעתן!” רבקי התנשפה בקולניות, והחלה לפטפט עם מלכי.

“תתפללי שתהיה לך את המורה כץ, איך אני אוהבת אותה!” היא החלה לנאום.

“לא אוהבת שום מורה” מלכי הזדעפה, “לא רוצה לדבר בחופש על מורות מעצבנות!” קולה עלה בפתאומיות. “הבהלת אותי!” אישה זקנה קפצה על ספסל התחנה, “לא לצעוק ילדה!”

מלכי השתבללה לתוך עצמה, נזופה. רציתי רק לחבק אותה, לעטוף. כמו לפני 10 שנים.

00:30,

יוסף חזר.

ישבתי על הספה ברגליים משוכלות, עם כוס קפה שהספיקה להתקרר. החנקתי פיהוק. “שלום”.

“איך עבר היום?” הוא צנח על ספת היחיד, מוריד נעליים, פותח ריקליינר.

“בסדר” חייכתי. “יצאנו לפארק,” הבטתי על הנעליים המושלכות.

“היה קשה?” הוא בחן אותי, “היה לך כח ללכת לפארק?” מצחו התקמט בשאלה.

“אסתי אחותי התקשרה, אמרתי לה שאני לא בעניין והיא לא נרגעה.” ניסיתי לתמצת, “בסוף היא שלחה את רבקי שלה, לעזור”

הטעמתי את המילה האחרונה.

הוא תופף על מסעד הספה, עיניו נעוצות בסדק הפעור. “כעסת?”

“כשהגענו היא היתה באמצע להסביר לכולן שהיא שלחה אותה לעזור לי, כי רבקי ילדה אחראית” ניגנתי את המילים כמוה.

יוסף פרץ בצחוק, “בול אסתי!”

“כץ, מהעירייה התקשרה אלי היום” הייתי חייבת לומר.

“מה היא אמרה?” הוא הצטרד.

מצמצתי, “שזה בגלל שהם עידכנו את התקנון”.

“לא הבנתי!!! מה קרה? מה התירוץ?” הוא התנשף, מנגב זיעה מהמצח.

“כשרשמנו את מלכי, עדיין לא היה את הסעיף הזה.” מילותי אבדו.

“איזה סעיף?” גבותיו הצטמצמו. “אצל מלכי חתמנו שאין בבית אינטרנט, לא מספיק?” ידו נשלחה לפתח החולצה,

מותחת את הצווארון.

זמזום שאני שונאת קטע את השקט, הודעה קפצה לו בפלאפון.

[שושי ו.]

מהמם! ממש אהבתי את ההמשך

נראה שנפתח עוד זירה בסיפור, עם בעלה

האמת, שהאישה הזאת מעוררת רחמים

כל הזמן נראה שהיא מנסה לשרוד את הרגע

[שני מילר]

מעוררת רחמים?

אני חושבת שמי שמתמודדת עם הקשיים,

לא מעוררת רחמים.