אתגר כתיבה – אי (לא) בודד 🏝️📝

[פסי פישר]

ריח קלוש עומד באוויר, מלוח. רחש ענפי האקליפטוס המתנועעים ברוח מתמזג עם אדוות הגלים. עשרות סוגי ציוצים נשמעים ברקע בהרמוניה מושלמת. ציפורים מרהיבות פורשות כנף, דואות אל חופש.

גם אני. בחופש.

שוכבת על דשא גבוה, ירוק. גבי נשען על סלע. לוגמת אוויר צלול, ריאותיי מתרחבות בעונג. עיניי בוהות באינסוף הפרוש למולי; חום אדמה, ירוק דשא, תכול שמים. צהוב בהיר של שמש גולשת אל ים.

אני לבד, לא רוצה לצאת מפה. טוב לי. לא חושבת על שום דבר. כאילו לא השארתי מאחוריי עולם אחר, תזזיתי. תובעני. דורש הרבה יותר ממקסימום. לא רואה אותך.

כאן אין אף אחד. רק אני.

כמעט.

רחש נשמע מאחוריי, מקמט פסטורליה. אני מתרוממת באחת, מסתובבת.

מולי עומדת ילדה קטנה; שמלה מוכתמת בוץ, שער בהיר מתבדר ברוח, עיניים תכולות. תמות.

אני רוכנת אליה, מופתעת. “מי את, ילדונת? מה את עושה כאן, באי השמם הזה?”

היא מתיישבת על הדשא. אני מחקה אותה, משתוממת.

עיניה מביטות בי. “אני הילדה שלך”.

אני צוחקת. “אין לי ילדים”. מתבוננת בציפור שיר על ענף, מזמרת.

“אבל יהיו”.

אני שותקת שניונת, תוהה. מנגינת האי ממשיכה לפזר תווים. מנגינה.

“אני הילדה שתהיה לך”, היא אומרת בשקט, שיער נופל על עיניה, מכסה. “באתי בשביל לדבר איתך”

“למה?” קולי תמה, “מה את רוצה לומר לי?”

היא מלפפת עלה ירוק על אצבע. תולשת. ז”ל.

“אני רוצה לבקש ממך”, היא מסתכלת על שמש, ממצמצת. “שתזכרי תמיד את הרגע הזה, שהיית פה. כשבבית עוד לא חיכתה לך הילדה שלך. שתזכרי תמיד…” היא מסיטה שיער מעיניים. לוחשת. “כמה חיכית לי”.

כדור כתום צולל אל הים. שמיים נצבעים ביופי שאין שני לו. “למה?” אני שואלת אותה. “למה חשוב שאזכור? למה לא אשאיר את העבר מאחוריי, לשקוע?”

היא מחייכת. “כי ככה תמיד תרגישי עשירה”.

עופות חגים מעלינו, מצווחים. ערב בא. וחושך. אני לא עשירה. יום אחד אהיה.

מחבקת אותה. “מבטיחה לזכור”.

היא אומר: “תודה, אמא”. נעלמת אל תוך הלילה.

ושוב אני לבד על אי. כבר כן רוצה לצאת, לצעוד אל עבר עתיד, להתקדם אל עבר עושר.

יום אחד אהיה.

[sarabar]

פסי, הקטע שלך יפהפה.
עוד לפני שקראתי אותו עלה לי רעיון דומה.

אני משתפת, מקווה שיש לזה מקום:

איזה שקט— מזמן לא שמעתי שקט כזה.

אני מקשיבה לשקט.

לא. זה לא שקט של מזימה ילדותית,
זה גם לא שקט מוחלט, כי אפשר לשמוע בו ים, רוח, וציוצים רחוקים של ציפורים.

בטוחה שאלו ציפורים יפהפיות שמעולם לא ראיתי כמוהן.

הספר הכחול של הציפורים היה עוזר לי לזהות אותן.
אבל הספר בבית, ובעצם גם יענקי, והילדים.
זו רק אני שהגעתי לפה, בדרך לא ברורה.

מה אני עושה כאן???

טוב, לא חשוב עכשיו.
רק עוד רגע להתמכר לשקט הזה.
אני חייבת לנצל, אם לא עכשיו, אז—

חסחססחסס… עלים יבשים מתפצחים

אמאל’ה—!!!
יש כאן מישהו!!!!!!

מתרוממת באחת. אני לא בבית המוגן שלי, ועל האי הבודד הזה-

יצור שמתקרב עלול להיות כל אחד וכל דבר….

מתלבטת אם ללחוש “שמע ישראל” כאן ועכשיו,

אלא שהדמות שמתקרבת נראית קטנה, ובמפתיע, גם מוכרת מאוד—

“יאירוש??!!”

“כן אמא, זה אני”. הוא מחייך אליי את אחד החיוכים האהובים שבעולם.

“מה אתה עושה כאן??”

“אני קראתי לך לכאן”, הוא שליו והחלטי, הילד שלי.

“אתה? קראת לי??”

על מה אתה מדבר ???

בכלל לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שחוויתי אותך.

זאת אומרת- וודאי שהיית איתי בבית, בתוך הקלחת היומיומית הזו של ארוחת צהריים- החתלה- ערב- מקלחות-החתלה- השכבה… אבל אני לא חוויתי אותך.
חוויתי את יוסי- שירי- יוסי- שירי לסירוגין,
אותך לא.

ילד אחד מתוק ורגוע עומד מולי ומביט בי בשקט.
סנדוויץ’ אמיתי, מהסיפורים…

כמה זמן זה כבר ככה? כמה זמן כבר לא הייתי איתך באמת?
אולי… מאז הפעם האחרונה שהיית בית עם חום??

היד שלי הולכת לה, ללטף את הלחי הרכה של הילד הטוב הזה.
אולי הוא טוב מידי.
אולי אני לא מספיק טובה בשבילו.
רטוב לי בעיניים.

“אמא”, הוא אומר בעדינות.
“אני באמת רוצה לספר לך מה זה האי הזה–“

אהה… ?
ילד טוב שלי! אתה קטן עדיין,
מה כבר יש לך לספר לאמא??

“כן” הוא זוקף סנטר,
אני זוקפת גבה.

“אנחנו, זאת אומרת, האי הזה… זה כאן…
בתת מודע שלך.”

העיניים שלו מאירות.
כמו לפני חמש שנים, כשהוא היה התינוק שלי, והיינו רק אני והוא.

“אני נמצא כאן תמיד,
תמיד- תמיד.
קראתי גם לך לבוא לכאן, רק לקצת זמן,
כדי שתדעי את זה…”

[ס. מגנזי]

מהמם שרי 🙂

[ש פ]

שקט.
סמיך כזה. עמוק.
רעש מונוטוני של גלים אי שם – בחוף ממנו הגעתי.
עצים.
ירוקי עד. המון.
ריח של עלים מלאי עסיס ופירות טרופיים שאני לא מכירה.
אמור להיות לי כיף.
אמרו לי שבחופש, לבד, נהנים. נזכרים כמה אנחנו אוהבים קצת שקט. כמה מחפשים מנוחה.
סוגרת עיניים, פותחת.
רע לי.
הלב שלי שונא להיות לבד.
רגילה שתמיד. תמיד יש לי דרך לתקשר עם העולם או מקסימום לברוח לספר. או לעיתון פרסומות. או לקופסת קורנפלקס.
אף אחת מהאופציות לא פה.
אף אחד לא פה.
אני לבד עם עצמי. לא כיף לי איתה.
לא בא לי עליה, האמת.
מי החליט שאנחנו מתאימות??
בולעת רוק ברעש. אף אחד לא שומע. טעות. אני שומעת ולא אוהבת אותי עוד יותר.
מרימה ראש, השמיים תכולים פה כ”כ!
השמש מסנוורת אותי.
איזה מתסכל לבכות לבד.
לבד.
בואוווו! אני צורחת. אף אחד לא בא.
שום דמות מסתורית כהת עור, אפילו לא חיה שמעולם לא ראיתי.
בואו כולם!! אני לבדדדדדדדד
הד של אישה אחת צועקת חוזר אליי.
עכשיו זה רק אני וההד.
לבדדדדדד. הוא צורח לי באוזניים. לבדדדדדדדד.
ופתאום עצמי מדברת. ‘את פה? שומעת?’
אני מהנהנת. הרוח מביאה אליי חול ולחות. ‘כן. מה.’
‘את… אוהבת אותי?’ היא מתקיפה.
מעפעפת. קמה מהר ומנערת חול מהשמלה. ‘אהה….’
‘פשוט..’ היא נבוכה. לא רגילה להשמיע הגה. אני ממילא לא מקשיבה.
‘אם את לא אוהבת להיות איתי, למה שמישהו אחר יאהב???’

בוכה.
מקשיבה לה.
חושבת.
אולי,
אולי מהיום
אוהבת?

[ס. מגנזי]

אני פוקחת עין אחת. לאחר מכן את השנייה. מזדקפת על מקומי ואט אט הזיכרון שב אליי.

לוקחת נשימה מלוא ריאות ומרפה את שריריי.

המיית הים כמו נישאת ברוח, מלטפת את פניי. משב רוח חמים ומלוח ממלא את אפי, ועיני נחות על קצה מוקצף של גל אשר מתנפץ על החול הלבן ומתבוסס בו.

רגע של אתנחתא. זאת היתה הבחירה הטובה ביותר שעשיתי מזה שנים.

אני מביטה אל האופק, בוחנת את מליוני נקודות האור שהשמש מפזרת על האוקיינוס הגדול וחמימות מתפשטת בקרביי.

תודה לך השם. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

“תגידי את לא חושבת שזאת חוצפה?”

אני מהנהנת במרץ. אוטמת את אוזניי. לא רוצה לחשוב על כלום ומה פתאום קולה של גיסתי הגדולה מהדהד באוזניי. אבל לא. זאת לא עוד מחשבה, ולא זיכרון. זאת לא הזיה ולא חלום.

זאת היא. בגודל ממשי.

“מה את עושה פה?” השלווה מתנפצת לה באחת, רסיסיה עוד צונחים מול עיני, נספגים באדמה הלחה. והאי הקסום שלי לפתע הופך ממואר וצבעוני, לאפור וסגרירי.

“מה אני עושה פה?” היא צונחת ליידי. “תשאלי את הבמאי”. היא זוקרת אצבע.

“למה לא לקחת אותי איתך?” גיסתי נשענת לאחור ומביטה לעבר הים הגדול. אני מביטה על הצדודית שלה וצובטת את עצמי פעם אחר פעם בכדי להבין שההזיה לא באמת סוריאליסטית אלה מציאותית בהחלט.

“רציתי להיות לבד”. תירוץ קלוש נלחש מבין שפתיי.

“טוב”. היא משפשפת את כפות ידיה, מנערת מעליהן גרגרי חול. “אני אספר לך למה באתי”.

אני פולטת נשיפה ארוכה ארוכה.

“תראי שירה, יש דברים שלא ניתן לברוח מהם. זאת עובדה”.

אני שותקת. היא בוחנת את ארשת פניי דקה ארוכה וממשיכה. “בחיים הללו צריך להתמודד. להיפגש יום אחר יום עם הקשיים ולהביט להם בלבן של העיניים”.

“לא רוצה קשיים” אני מפטירה.

“אף אחד לא שואל אותך יקירתי”. היא מקשטת חיוך מנצח על פניה.

“איך מתמודדים בכלל עם קשיים?” לא מאמינה שאני נותנת יד למזימה שנרקמה נגדי.

“את רוצה לדעת איך?” היא מתרוממת ממקומה. “בואי איתי”.

אני מביטה בה בחשדנות. ואז מוצאת את עצמי נשרכת אחריה.

“זה טוב ונחמד לנוח מפעם לפעם. אך לשכוח את עצמך חודשיים תמימים על אי בודד? תסתכלי לשם”.

היא חושפת לפניי מעבורת ישנה. “תעלי עלייה. שילמתי לך את הנסיעה חזור”.

“אני לא רוצה לחזור” מחיתי כמו ילדה קטנה.

“רצית לדעת איך מתמודדים עם קשיים. לא?”

שתקנו.

“חיזרי למציאות שירה. אל עולם העשייה. לברוח זה לא הפתרון. זאת בטח לא התשובה”.

גררתי את רגליי לעבר המעבורת השורקת את דקת הסיום שלה על החוף.

גיסתי נופפה לי לשלום.

ורק לאחר שהמעבורת החלה לעשות את דרכה לחופי ישראל הבנתי שדקת האתנחתא של גיסתי החלה כעת.

אני עוד אדאג לשלוח אלייה את חמותה.

[אלישבע]

זה קטע שכתבתי בעבר שינתי אותו קצת שיתאים לאתגר (מקווה שלא יצא מדי ארוך)

לבן, לבן, לבן. זה כל מה שיש סביבי בזמן שאני פוקחת עיניים. אבל לא הדבר הראשון שאני חשה בו, כי לפני זה הרגשתי בקור.

זה שלג! האסימון נופל לבסוף אני מתרוממת מנערת רסיסי שלג שנדבקו עלי בזמן ששכבתי על הלבן האין סופי שניגלה לעיני, יש משהו מפחיד בלהיות לבד, משהוא מלחיץ אבל גם רגוע. זה מין סתירה כזו שאני לא מצליחה ליישב כאשר אני מתחילה להתבוסס בשל לסקור את הסביבה שלי.

אני לא צריכה הרבה זמן להבין משהוא כי מיד אחרי שאני מסיימת לעלות על גבעה קטנה אני רואה לפני פס תכלת עבה, הים, אני מבינה. אני מסתכלת לאחור רואה את מה שלא ראיתי מקודם, גם ים, ימין ושמאל, הראש שלי מסתובב לשני הצדדי אותו דבר. אני על אי! בפעם השנייה נופל לי האסימון.

לא על אי אני מבינה אחרי שניה נוספת, אני על קרחון!

השלג רך ואני נוגעת בו מנסה לכתוב עליו משהו, קר לי אבל מי ששם אותי פו דאג לציד אותי כך שיש עלי מעיל עבה שמגן עלי.

❄❄❄

הזמן עובר דקה ועד דקה, שעה ועוד שעה משהו בשעון הפנימי שלי אומר לי שהשמש אמורה לשקוע באיזה שהוא שלב. אבל כשזה לא קורא וגם אחרי שנראה כאילו עברו כבר הרבה שעות הני נזכרת באנציקלופדיה ישנה שהסבירה למה באנטארקטיקה אין שקיעה בחלקים מהשנה.

אני מתייאשת מהשמש נשכבת על השלג הרך, נרדמת. כשאני מתעוררת העולם נראה בדיו כמו שהיה נראה כשהלכתי לישון. בדיוק? או לא בדיוק? כשאני מסתכלת שוב על הקרחון הקטן שלי אני מבינה שלא בדיוק, הוא התקטן!,

ברור שזה יקרה אני מסבירה לעצמי. השמש זרחת עליו, המיסה אותו, אין פלא שהוא לא באותו גודל.

❄❄❄

יום ועוד יום ועוד יום, אני לא ילדה אבל כבר בניתי בובת שלג נסתי את ניסיוני בבניית איגלו, אני לא יודעת למה אני לא רעבה. אבל הזמן שעובר נראה נצח. אני לא יודעת איך העולם מסתדר בלדי. אני רק ידעת שאני כאן לבד, לבד והקרחון שלי?………. חרדה מטפסת בגרוני.

“איך יוצאים מפו?” אני מזהה את עצמי זועקת אחרי שאני רואה בחרדה כמה האי שלי הספיק להתקטן. “מי שם אותי פו? בשביל מה? מה הוא רוצה ממני?” אני שואלת את הים התכול שהספיק להתקרב.

“אני שמתי אותך פו” קול מוזר עונה לי, אני בטוחה שאני הוזה “אני הבאתי אותך לכאן” הקול אומר שוב למרות בטחוני.

“למה?” אני שאלת, למרות הפחד “למה שמתה אותי לבד?” אני חוזרת על שאלתי יודעת שרק אם יענה לי אדע שלא הזיתי את הקול הפתאומי ששמעתי.

“את לא לבד פו” אומר הקול אחרי שניות של שתיקה “את איתי”.

“ומי אתה?” אני שואלת, רועדת, לא בטוח שאני רוצה באמת לדעת.

“אני האני הפנימי שלך” הוא אומר, לא באמת שואל לדעתי “אני זה שברחת ממנו עד עכשיו, עד לכאן”

“א..תה” אני רועדת “א..תה אני?!”

“כן” הוא אומר בפשטות “הבאתי אותך לכאן כדי שתקשיבי לי”.

“אני מקשיבה” אני אומרת קורסת על השלג יודעת שהו צודק מעולם לא הקשבתי לו, ואני גם לא רוצה לעשות את זה עכשיו.

“לא ככה” הוא אומר.

אני יודעת אני רוצה לומר לו אבל במקום זה אני מוצאת את עצמי מקשיב, מקשיבה בפעם הראשונה לרצונות שלי, לשאיפות למחשבות. עוצרת שניה ממרוץ החיים הלא פוסק ומאזינה כאן באי הבודד על הקרחון למי שהיתי רוצה להיות.

❄❄❄

[מירי]

אי, כואב לי. הלב כואב לי. כאבים פיזיים. אמאלה! מה זה?

אני פה, כבר יומיים אני פה. על האי הקסום הזה. שקט צורח לי באוזניים. ידי נשלחות אינסטינקטיבית לקפל כביסה/ להדיח כלים/ להחליף טיטול/ להתקשר..

אבל לא. לא לקחתי לפה דבר. רק צידנית עם אוכל ושתיה.. וזהו. אותי, בעצם. עם כל מה שזה כולל.

אז מה, אני ככה אשאר פה? בלי מעש? מנסה להניח את הראש על החול הרך, אבל שוב פעם הכאבים האלו.. מה זה?

“הי, שלום לך” אשה זקנה, של ארוך על גופה, קמוטת פנים ניצבת לפני. אני אפילו לא מספיקה לזעוק כשהיא ממשיכה “מה חשבת? לברוח מעצמך? מהכאבים שיש לך בחיים?”

אני מזדקפת מבלי משים. “דעי לך יקירתי”, היא ממשיכה, “זה בלתי אפשרי! אי אפשר לברוח! אם את לא נפגשת איתם, עם הקשיים, הכאבים- הם לא נעלמים. הם נמצאים ודורשים את שלהם”. היא מסיימת את דבריה, מיטיבה את השל על צווארה.

“אז.. לכן אני מרגישה כאבים?” הצבעתי על ליבי. אולי האשה הזו תפענח את פשרם.

“כן יקרה. יש לך עכשיו הזדמנות. הזדמנות להתייחס אל הכאב, לתת לו מקום..” ידיה פרושות בנסיון להדגים את הנאמר.

נאנקתי. “איך נותנים לו מקום?”

לא לוקח לה הרבה זמן להגיב “מכירים בו. חשים אותו. אחר כך- מעבדים אותו. אם תרצי, אני פה, ויכולה להדריך אותך על כל שאלה”.

נשכבתי. נכנעת למגע החול. “כן. אני רוצה”.

[מרים סולובייציק]

אני הייתי לוקחת לאי בודד את עצמי והייתי משתעממת תופת. כמה זמן אפשר להסתכל על תוכי מדבר שחוזר על המילים שלא אמרתי, כי אין לי בכלל עם מי לדבר? ואולי הייתי מתחילה לדבר עם התוכי ומלמדת אותו מילים ומשפטים בשפתי ו”משוחחת” עם התוכי (קוראים לו ג’אקו?). ואז הייתי איכשהו באיזושהי טכנולוגיה לא מוכרת יוצרת תקשורת עם הארץ, הייתי שולפת משם שתי חברות שלי “תופסת אותן באוזניים” ומביאה אותן אלי, עם המחשב בלי קליטה לאינטרנט.

היינו משוחחות על החיים, על מה שהיה עד עכשיו, וכמה שמעכשיו יהיה טוב ושמח, לנו ולכל עם ישראל.

שלושתנו נשים עובדות, אבל הלכנו – נסענו הנה בסירה קטנה ומתוחכמת עד לאי הבודד כאן. והשארנו הכל מאחורינו, ללא תאריך חזרה.

וכאן היינו רוצות לשוחח על השקט. כמה כל אחת מייחלת אליו, וכמה כל אחת נותנת תקווה שכאן, באי הבודד נמצא שקט ומנוחת הנפש, וכך נוכל אולי לחזור הביתה אי פעם. כאן המקום להביא שיר שכתבתי לפני כמה שנים כאשר ייחלתי לקצת שקט בחיי הסוערים:

אי שקט / מרים סולובייציק

אני נתונה באי-שקט

אני רוצה להגיע לאי

לאי של שקט

בתוך האי-שקט

מחפשת את השקט

את השקט שבאי

שבאי-שקט

את האי השקט

[‫איידי וייס‬‎]

וואו, מרים, התעתוע בשיר הזה מדהים!

אני חוזרת וקוראת אותו וחוזרת וקוראת, קוראת וחוזרת וחוזרת וקוראת

ומנסה לפענח.

[אתי אדלר]

ברחתי לכאן בסוף יום עמוס. מרגע שקמתי הרגשתי את המחנק הזה בגרון שלא מאפשר לי לנשום. נטלתי, האכלתי, נטלתי לאחרים מלמלתי איתם מודה, שטפתי פנים שטפתי גם להם, צחצחתי שינייים, צחצחתי גם להם, הכנתי מלאי ארוחות ונשנושים לבין לבין, יצאתי בלי אוכל הוצאתי אותם מחויכים ומטופחים, הגעתי לסחרחרה שקוראים לה עבודה בסוף 8 שעות עמוסות כשבתווך רק כמה תזכורות מקופת החולים, טלפון ממזכירות בית הספר (המורה הרשתה לי כי אני צריכה דחוף……..) וכמה התרמות טלפוניות, אני מרימה טלפון לוודא שא’ אוסף את ב’ וג’ את ד’ רצה בחזרה מבקשת להשיב נפש בספל ועוגה שהכנתי אתמול לשבת- היא נגמרה איכשהו, מסתפקת בחטיף שוקולד וכולם סביבי. שומעת את הילדה קוראת, את הבן מתקוטט, את הסנדויץ’ מתלונן וכל הקולות מתערבבים לי. בקושי מצליחה להחזיק את ההמשך: משחק, בלגן, קצת שוטף ושטיפה ארוחה נוספת ביניים לגדולים וערב לקטנים. השכבה לקטנים ואינסוף הערות לגדולים.

זהו אני על הכורסא עוצמת עיניים ומיחלת למעט שלווה- אילו הייתי מרחיקה נדוד עכשיו לאי עלום שעוד לא התגלה….

מוותרת אפילו על נוף, מסתפקת בפינה ובשקט.

בום

נחיתה על גבי, אני פותחת עינים מששפת אותם בתדהמה- חבל שלא יחלתי למשיח כך.

ואפילו נוף קיבלתי.

דיונות חול בצידו האחד של האי, גלי ים נשברים אל החוף, הבריזה מהממת, מזג האויר נח. ומישהו דאג לי ואני יושבת על שמיכת פרווה נעימה.

אני עוצמת בחזרה את העיניים מחדדת אזניים. מתמכרת לשקט וללבד, לקולות הגלים והציפורים מרחוק. לא חושבת מה אוכל ואיך אחזור. הודפת בכח כל חשיבה של: חתימה למבחן שלה או ארוחה ליולדת שהבטחתי, עוגה לשמחה…

פשוט נושמת.

טרטור חזק מדי מנער אותי, אני פותחת עיניים. מסוק חילוץ? אווווף.

הוא נוחת בדיוק לידי, דלתו נפתחת וממנו יוצאת עם ידיה על המותנים לא אחרת מחמותי!

בחיוך מתקתק היא אומרת: בואי באתי לעזור לך לחזור.

קשה לי להתנתק והיא שמה לב. “את לא יכולה לשאיר כך את הבית על הכתפיים שלו” היא אומרת בזעף מגוננת על בנה.

“באתי לבקר, והמצב מזעזע: הילדים מחוץ למיטות עם פיג’מות! המשחקים הפוכים בחדר הילדים! כלים בגובה 2 מטר! הייתי בהלם ואפילו פרוסת עוגה להחיות את נפשי לא היה במקפיא!” היא מסבירה את הגעתה אל האי השקט שלי.

אני אוצרת את כל מילותי עד שאוכל לומר אותן לכלתי בבוא היום או לבנה היקר, הקודם מבינהם. ועולה למסוק.

נגמרו רגעי החסד…

בהערכה רבה לכל השויגעריות.הקטע הנ”ל נכתב בצחוק וציניות קלה ולא הועד חלילה לפגוע.

אם ראית את עצמך נפגעת שימי לב: לא עליך מדובר את חמות נהדרת. מדובר על חמותך!

[תמר זיו]

זה התחיל כמו כל הדברים הבלתי צפויים, באופן הכי צפוי שיש: אטרקציה בלב ים.
סירת חבלים, קוראים לזה. קבוצה קטנה בתוך ים גדול, ונהג – אולי זה רב חובל? או
מלח? – מקפיץ את הסירה ונהנה לשמוע את הצרחות הצעירות. השעון שלי נגד מים,
והוא מגלה שממש עוד כמה דקות נשוב אל החוף הבטוח. מתוך רבע השעה המובטחת עברו
עשר דקות. ולקבוצה הבאה, תצטרף מלווה מבוגרת אחרת. אם אעשה את המסע הזה
בשלישית עם ילדות נוספות, כבר ארגיש בחילה. ואין לי כח למחלת ים.
עד כאן הכל היה, כאמור, צפוי. צפוי וכתוב וידוע. זה היה כתוב אפילו בחוזר
להורי הטיילים הצעירים.
רק עד כאן . כי מכאן – הכל היה בלתי צפוי בעליל: הגעתי לחוף, לבדי. הקבוצה
כולה נופפה לעברי לשלום, ו— נעלמה.
מבט סוקר שהשטתי סביב גילה לי שלא הגעתי אל החוף ממנו יצאתי, אלא אל החוף אליו
הגעתי. חופו של אי. בודד?
הסתובבתי סביבי (בכפילות תטפל כבר עורכת הלשון). הוא לא היה גדול כל כך, האי.
והוא היה ריק. גווני חום של חול ים, וגווני ירוק-תכלת של המון מים.
התפרקדתי על החול הרך (איך עושים את זה, למען ה’? אבל זו מילה יפה וסופרת
כמוני אמורה להשתמש בה) ועצמתי עיניים. שמש חמימה ליטפה את פניי, כמו שכותבים
בספרים, וניסיתי לדמיין איזה סיפור הייתי כותבת על זה. עלו לי כמה רעיונות: אי
בודד יכול להוות מקום מפלט לאנוסי ספרד. אולי עוד מעט אפגוש אותם פה. אי בודד
יכול להיות גם מקום מפלט לנוצרים בתקופה שרדפו אותם, אבל בשביל זה אני צריכה
להגיע לאנציקלופדיה ולספרי ההיסטוריה. אז העלילה הזו תמתין קצת, אולי לעיתון
הבא. אי בודד יכול להוות מסתור לשודדי ים. ברר… קמתי לחפש את האוצרות שלהם.
לפחות מישהו יכסה לי את המשכנתא… כי כתיבת סיפורים לא עושה את זה, בינתיים.
עד ש(לא) מצאתי, עלו לי רעיונות נוספים. לא הייתי מתנגדת לדף ועט, אך הם לא
היו בנמצא. גם לוּ הייתי מצטיידת בהם, הם היו נרטבים בסירת החבלים. אבל לא
נורא, כמו כל כותבת מקצועית יש לי פתרונות לזה. סודות מקצוע של השראה
שמגיעה דווקא בשבת, חג, בחוה”מ, או – להבדיל – באמבטיה. השתמשתי בהם, ומצאתי
רעיונות נוספים: אי בודד יכול להיות גם משל להרגשתו של הילד הדחוי בחברה.
בעצם, זו ילדה. היא בת אחת עשרה. קוקו בלונדי ארוך. אף סולד. מנומשת. אהמ…
בעצם הנמשים לא מתאימים. טוב, צריך לבנות גם את האישיות ולא רק את החיצוניות,
בשביל הסיפור. תכל’ס היא דחויה בחברה ובסוף היא כבר לא. זו העלילה, בגדול.
אי בודד יכול להיות עוד המון דברים. אבל כמו כל סופרת טובה, חלק מהרעיונות שלי
הם סודות מקצוע, ונשמרים בשבילי.
קמתי מההתפרקדות (שכאמור, אין לי מושג איך עושים אותה ואיך קמים ממנה. אבל זו
מילה יפה וסופרת כמוני אמורה להשתמש בה), ופסעתי סביב, נושמת את האוויר המלוח
ואת הבריזה של שעת הערב המתקרבת. שמש עגולה הציצה אליי מבין עננים. היא כבר לא
היתה עגולה לחלוטין, אלא עיגול קטום. חלק קטן התחיל לשקוע. רציתי לשאול אותה
מה השעה, סתם כי חיפשתי עם מי לדבר, אבל במקום זה שאלתי את השעון שלי. הוא נגד
מים, אז הוא עדיין עבד. רק שלוש שעות עברו מאז שהגעתי לפה. רק שלוש.
מה? שלוש שעות??? איך הזמן חלף כל כך מהר???!!! אפילו סיפור אחד לא כתוב עד
הסוף! יש לי רק חלקיקי רעיונות!!!
הפסיעות שלי הפכו לעצבניות, ולפתע – ראיתי אותה.
“נו, תמר” היא חייכה לקראתי, חיוכה היה יכול להיות מוגדר כ”מרושע”, לולא הייתי
מכירה אותה גם בחיים האזרחיים. אפשר אולי לקרוא לו חורש מזימות או זומם תעלול
“איך היה? השגת השראה? סיימת את מה שהבטחת?”
שמטתי כתפיים בייאוש. לא, לא הספקתי. ואני יודעת מה היא תגיד עוד רגע.
הנה, היא אומרת את זה: “הדדליין היה לפני חצי שעה. איפה הסיפור שלך?”

[רחלי …]

אני פותחת עיניים, חול ותכלת מתערבבים מולי בנוף.

אני נעמדת, מופתעת מהקלות של הגוף שלי, ממששת את האדמה בידיים חוששות, מבררת שזה לא חלום.

עצי דלק מתנפנפים מעליי ברוח במנגינה מרגיעה של שחרור, הירוק שלהם ממכר אותי, אני נשכבת תחת צל אחד העצים, תחושה לא ברורה ממלאה אותי ואני נרדמת.

עד שעקצוצי צמא מפריעים לי בחלום העשירי.

אני מתרוממת, עיניים סורקות את הנוף בחיפוש אחר מקור מים, לא מוצאות. אני ממשיכה לכיוון ימין של האי, אולי שם אמצא קיוסק או משהו דומה, אפילו באר תעזור לי עכשיו.

לפתע הנוף שמולי מתעוות ואני מוצאת את עצמי ישובה על כיסא בעל ארבעה גלגלים ואישה דאוגה רכונה עליי, “תמר? תמר מותק שלי? מה את רוצה?” אני מגלה שאני בוכה בקול קצת מפחיד, אבל כנראה שלא כל כך אכפת לי, אני צמאה! מה כזה מסובך?!

אני באה להצביע על הבקבוק מים שמונח מרחק מטר ממני כשאני חוזרת בחזרה אל הנוף הרגוע, מתוסכלת אני נרדמת שוב על החול שכבר לא כל כך מזמין.

ומתעוררת. עכשיו קר לי,ממש. אבל לפחות אני כבר לא צמאה, ככל הנראה שתיתי משהו מתישהו, חייב להיות.

לא עוברת דקה ואני שוב על כיסא אפור מול אותה אישה, המוח שלי מסמן לי שזה אמא, הלב גם, אני לא.

היא מלטפת אותי, עינייה אדומות, כמעט ומצטרפת לבכי הכועס שלי, היא מציעה לי משחקים, חוברות צביעה, שתיה, אוכל. אבל לא את השלט של המזגן. וקר לי ממש. למה היא לא מבינה.

שוב אני חוזרת לאי, שיחה שקטה חודרת לי לאוזניים, אמא בוכה, חזק.

“אני לא יכולה מנחם, אני רוצה להבין אותה!”

“זה לא עוזר לי שאין מה לעשות!!! אני לא יכולה לשמוע אותה בוכה בלי לעשות כלום!”

“היא בכתה היום מלא, מלא! הצעתי כל מה שהיה בבית!! היא לא רצתה שום דבר! רק בכתה ובכתה! פשוט התחלתי לבכות איתה!!!”

עכשיו אני בוכה איתה, בשקט.

אולי יבוא יום ואני אצא מהאי הזה?

“ואף על פי שיתמהמה”.

—

[רחלי עפעס]

עייף לי. עייף לי מאד.

יום חמישי, 10, חופש. סוף סוף שקט מחדר הילדים… -זה לא אומר שכולם ישנים, כן? -אני רואה באחת המיטות אור מנצנץ, מסתבר שאחת הבנות החליטה שמשעמם לה לישון, אז היא שלפה ספר מאנשהו.

בעקרון, כמו בכל הספרים, אני אמורה להתיישב עכשו בנחת וסיפוק עם העיתון של היום על איזה כוס קפה ועוגיות.

אבל לא. החלום הזה רחוק ממני. מאד.

יש בקושי שני סלטים למשפחה ה-בלי עין הרע שלי, הכיור מלא עד אפס מקום, קורנפלקס שהבכורה שלי (כיתה ג’, סך הכל) -שהחליטה להעמיד לעצמה ארוחת בוצר- שפוך משום מה על השולחן, על הכסאות, על הרצפה, הרצפה מלאה פסיעות דביקיות מטפטופי איגלו שאחד הילדים זנב מהפריזר, הן מובילות למרפסת.

אוף. אוף. אוף.

אין לי כח. אני עייפה. שחוקה. -איך שלא תקראו לזה.

השעון לא זז אחורה, ואין לי מושג איך הולכת להיות פה שבת.

אני נושאת תחינה שקטה, עוצמת עיניים, מנסה לחנוק את מה שעולה אליהן, כדי שהקוראת הצעירה שם בחדר לא תבוא לחטט לי.

אבא’לה. שמעתי רשרוש. מליון אחוז.

ולא, בעלי בחברותא עד חצות בערך, אז זה לא הוא.

וזה בא מכיוון המרפסת, לא חדר-הילדים.

מממ… מי זה…?

העיניים שלי בדלת של המרפסת, הידיים תופסות את העצם הקרוב אלי, קרי המטאטא.

“אאוץ’!! אין לך עיניים?? לאן שלחו אותי, אלה??”

אני קופצת, מחפשת מסביבי, קופצת עוד יותר כשיצור בגובה 30 סנטימטר מטפס לי מהרצפה לכיסא, ומשם לשולחן. בא לי לצרוח. אמאאאאאא!!!

במקום זה יוצא לי איזה גמגום “מממ… מה אתה…?”

“מה-מה? מי, התכוונת, כנראה. -את כנראה באמת עייפה, כמו בדיווח שנשלח אלינו.”

עכשו הקול שלי קצת חוזר לעצמו, בולבל “ד.. דיווח…? מי דיווח? מה דיווח? מה– מה אתה עושה לי על השולחן שלי…?”

“את רצית שיבוא אלייך גמד, שיעזור לך, נכון? -הנה. אני פה בשביל לשמוע פקודות.”

גמד…?

אני נזכרת בתחינה השקטה שלי. בדמעות שכמעט באו בעקבותן.

חיוך ענק נפרש לי על הפנים.

עייף, מודה.

[sarabar]

אני מאוד אוהבת את הקטע, למרות שהוא לא ממש ממושמע לדרישות האתגר 🙂

[שרה ברנט]

פקחתי עיניים לאור חזק. חזק מדי. ישר מצמצתי.

איפה אני? השמש קפחה בדיוק מעל ראשי, ועיניי התחילו לדמוע בגלל שהסתכלתי אליה ישירות.

התרוממתי לישיבה והבחנתי שאני יושבת- לא, בעצם, נמצאת- על משטח ענק, אינסופי של חול זהוב ורך. ברקע, שמעתי את המיית הגלים שהתנפצו אל קו החוף, במרחק לא גדול ממני.

כמה עצי דקל צמחו לי ליד קו האופק, וציפורים התלהקו ליד נקודת המגוז.

מבולבלת, קמתי והתחלתי להתהלך באזור. רשרוש קטן עצר אותי.

זה היה פתק. והוא היה מונח על החוף, ממש לידי.

“זה מה שתמיד רצית, לא?”

מבולבלת אפילו יותר, ניסיתי לעיין בכתב ולגלות למי הוא שייך, אולי החברה של הפתק תגלה לי משהו. כלום.

זה מה שתמיד רציתי? האומנם?

תמיד כשחשבתי על חופשה באי בודד דמיינתי את עצמי שכובה על ערסל בצל העצים, לידי האוקיינוס רוחש וגועש, תוכים- ואני מוכנה להסתפק גם בסתם ציפורי שיר פשוטות- עפים מעל ראשי, ואני עוצמת עיניי ושותה מתוך כוס בצורת קוקוס סודה קרה עם קוביות קרח.

אפשר להגיד… שהגשימו לי חצי חלום. איפה החצי השני?

ומי למען ה’ טרח להקשיב לחלומותיי, וגם להגשים אותם???

התחלתי ללכת לכיוון עצי הדקל. כשהתקרבתי, גיליתי לתדהמתי שבין שניים מהם נמתח ערסל. וליד הערסל שולחנון קטן, עליו הונחו כוס בצורת קוקוס, בקבוק סודה חצי קפוא, ומגשית מלאה בקוביות קרח בצורות גיאומטריות שונות

“לא, נו די, אין סיכוי!” קראתי. “זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי!”

רק הציפורים ענו לי בציוץ.

“זה… אמיתי?” לחשתי, לעצמי יותר מאשר לציפורים. ואז, כשסוף סוף עיכלתי, אושר גדול הציף אותי.

“זה אמיתי!” צרחתי באושר וגיל, הכנתי לעצמי כוס של סודה קפואה ונשכבתי בנינוחות על הערסל.

נשמתי עמוק. הבריזה המלוחה היכתה בפני.

קירבתי את הקש של הכוס לפי. עוד רגע, וחלומי יתגשם במלואו—

“קומי כבר!”

אני פוקחת עיניים לחדר קטן ולא כל כך מאיר, שהוא במקרה גם חדרי שלי.

“למה הערת אותי?” אני לוחשת ומנסה שוב להיכנס לחלום. “היה לי חלום כזה טוב-“

“חלמת על חופש, הא?” צוחקת אחותי החמודה, שכרגע הוכיחה לי שכל חופש שאחלום עליו-

הוא עדיין בגדר חלום.

[יהודית]

שקט באוזניים. עץ הדקל הסמוך לא חשב לרגע להצל עלי. הנפתי את עצמי לעמידה ונאחזתי בקליפת הגזע. צלצולי טלפון עוד הומים באוזני, מרגישה את ריבועי המקלדת תחת האצבעות. שפשפתי אותן משעמום.

איך נחת עלי, בדיוק עלי, התחקיר הזה? לחקור אי עלום שאולי יהווה את הבסיס למחיר למשתכן הבא. שורת עצי סרק לא מזוהים זגזגו מולי.

הר בינוני בגובהו התנשא מימין, מעומעם עם האופק. ניערתי את החצאית מפירורי החול והתחלתי לשוטט. שלב ראשון בחקירה, גיחכתי לעצמי. משמשתי עלה ירוק-חום, דף הטבלאות יצא אחר כבוד מהכיס.

חסרונות. יתרונות. אפשרויות מחיה. סוג קרקע…

באמת, מה חשבה צירה? לא למדתי בוטניקה, אפילו לא אדריכלות. איך אני אמורה להכריע בשאלה מה סוג פירורי החול שבין אצבעותי?? קול רשרוש שקט הקפיא את תנועותי לרגע. קיבלתי הבטחה להיות פה לבד! אין סיכוי שאיזו מורה מורתית של ציבי תופיע פה במלוא הדרה, למשל.

הסתובבתי לאיטי, פוגשת בעיני זכוכית שחורות. ציפור ירקרוקת הביטה בי בעניין. “אני לא המנהלת”. התנצלתי בפניה, “לא מחליטה מי יארח לך לחברה ביום מן הימים”. היא התעופפה בהינף ירוק.

עוד שעה תבוא המכונית המבריקה של קורן לקחת אותי חזרה להפקת מסקנות. התיישבתי על האבן הראשונה שמצאתי. הדפים הוחזקו ביד אחת, העט ביד השנייה, והשורות התמלאו באותיות כלשהן.

לא הייתי שולחת את ציבי להתגורר פה. זו הייתה המסקנה הראשונה שעלתה בי שעה שגופי קיפץ במכוניתו של קורן. שתי בנותיו התאומות הציצו בשקיקה בחלונות על האי הקסום.

‘יש חשיבות לקרקע יציבה, יותר מצמחיה ותוכים’ תקעתי עיניים בטבלאות מלאות.

[m. gliks]

<div>בס”ד</div>

רציתי שקט.

פשוט שקט. וזהו.

באותו זמן, לא רציתי כלום אחר.

שקט מאנשים. שקט ממחשבות. מהרהורים.

חלמתי עליו בלילות. הקצתי אתו בימים.

עם השקט שלי.

והנה, קיבלתי אותו.

בשפע.

יופי ושלווה משתרעים למלוא אופק.

ים. שמיים. צמחייה.

ואני.

ואני מתגעגעת.

רציתי שקט. אני מודה.

חשבתי שזה מה שיעשה לי טוב.

ואולי זה אכן היטיב עימי. מעט. ממש מעט.

ורק בהתחלה.

אבל עכשיו…

עכשיו אני רק רוצה רעש.

אנשים. דיבורים.

ה’. אני רוצה לדבר. לדבר עם מישהו. פשוט לעשות פעולה עם השפתיים.

לא לצעוק לגלים. לא לצעוק בינות לעצים, לא לשמוע הד מטופש מהרוח.

רוצה שמישהו יהיה כאן איתי.

יקשיב.

ידבר.

–

אתה איתי כאן.

אני יודעת. מרגישה.

מקשיב.

ומדבר.

אני שומעת. משתדלת לשמוע, לפחות.

ולחזור.

אליך.

קרוב מאי פעם.