אתגר כתיבה מהמם. חדדי את העיפרון ✏️

[שני מילר]

נסעתי במכונית של הדודים, שושנה נתנה לי סוכריה אדומה וצביטה בלחי.

אני שונא צביטות, אבל במכונית היפה עם סוכריה בפה לא אכפת לי.

רוני הבטיח שיהיו עוד פינוקים כשנגיע, ושושנה אמרה שהיא הכינה לי מתנה – – –

התעוררתי פתאום.

החלום נעצר ואני רציתי עוד. מצמצתי בעיני, אבא עמד בצד החדר, בין הארון למיטת התינוק, מחזיק משהו בידיו.

הפסקתי לנשום, פוחד להשמיע הגה. הקרש נפתח בחריקה. קול נקישה מתכתי הדהד בחדר.

הצטמררתי, מחבק את שמיכת הטלאים הישנה וקובר את פניי בתוכה.

אלוקים, ביקשתי בלי קול. שהבריטים לא יעשו חיפוש. אני פוחד —

[נעמי – מלטשת מילים]

בלי נעליים אין שום אפשרות לצאת לרחוב.

לכן היא לא יוצאת. מצטנפת על יד התנור, משפשפת את כפות רגליה הקפואות זו בזו, מביטה בקור רוח מן החלון. היא לא מפסידה. למרות שכל החברות רצות עכשיו בשלג לראות את הפיהרר בכבודו ובעצמו, יותר נכון- את המכונית שלו עוברת בכביש, היא לא מפסידה.

מחר אימא תביא לה נעליים, ואז היא תשיג את כולן בתחרויות ההחלקה על הקרח שהן עושות שם למטה.

“אני יוצא, אלזה”, פאפא בדלת. יש לו נעליים. וגרביים, וצעיף חם. “תשמרי על עצמך. אל תצאי לרחוב, ואל תפתחי את הדלת לאף אחד. אפילו לא לרוז. רק להיינץ, כשיחזור. אני הולך להביא את מאמא”.

“טוב”. היא מתקרבת עוד יותר לתנור, יודעת שעכשיו תיכנס רוח קפואה כשפאפא יפתח את הדלת. “מתי תחזור?”

“מהר, מיינע ליבע. הכי מהר שרק אפשר”. הוא מתופף על הידית המעוגלת.

“ומתי היינץ יחזור?”

“אינני יודע. האימונים אמורים להסתיים בשתים עשרה, אבל אני מניח שהוא יורשה להישאר עוד כדי להתאמן”. הוא קורץ לה. “המגרש ריק. כולם הלכו לראות את מכוניתו של הפיהרר”.

היא ממצמצת.

“רצית ללכת. אני יודע. אלזה… אנחנו… אסור. אני… טוב, אדבר איתך כשאחזור. להתראות”.

רוח מקפיאה ממלאת את הסלון הגדול. פאפא הלך.

“אלזה?”

מהלומות נרגשות בדלת הכניסה. “אלזה, הפיהרר פה, בכביש! את חייבת לבוא!”

זו רוז. “קרעתי את הנעליים”, היא קמה וקוראת אל מעבר לדלת, “אני לא יכולה לצאת. לכי בלעדיי”.

“באמת!” רוז רוטנת, “נראה לך שאלך בלעדייך! זה לא שווה כלום! פאפא שלך אמר לי, פגשתי אותו בדרכו. הבאתי לך זוג. בואי!”

רוז.

מה עושים עכשיו?

“מאמא לא מרשה לי להשתמש בנעליים שאינן שלי!” היא קוראת במצוקה. “אני צריכה לבקש ממנה רשות!”

“אל תהיי מגוחכת”, מתרגזת רוז, “נו, בואי!!! אני מפסידה בגללך הכל!!!”

היא נועצת אצבעות קרות בכיסא. “אני לא יכולה, את יודעת מה מאמא תעשה לי!”

“אני לא אגלה לה!!!” רוז צורחת, תכף כל השכנים מגלים לה, “מבטיחה!!!!”

“ואם היינץ יגיע כשלא אהיה פה?”

“את יודעת שהוא לא יגלה! מאקס! מה אתה עושה פה? אתה לא בכביש?”

היא שומעת קולות מעומעמים, ואז מהלומה נזעמת על הדלת: “הוא עבר! הוא הלך! הכל בגללך! הפסדנו, זהו! תודה רבה!”

“סליחה”, היא לוחשת, אשמה, “לא התכוונתי שתפסידי, רוזי. רציתי שתלכי בלעדיי”.

“תפתחי את החלון!”

היא מתרוממת על קצות האצבעות ופותחת את חלון הזכוכית הקבוע בדלת. זוג נעליים אדומות מחטיא את פניה באלפית המילימטר ועף פנימה. “עכשיו תלבשי ותבואי. מאמא טיגנה לביבות כרוב. לפחות זה”.

“רוז, די. אני לא לובשת את הנעליים הללו. אבוא אלייך מחר. תשמרי לי לביבה”. היא סוגרת את החלון בטריקה, שומעת במעומעם את רוז הכעוסה מתרחקת: “אני שומרת לך כ-זאת סטירה!”

וקול צעיר משיב לה: “נראה אותך!”

“היינץ!” היא פותחת את הדלת לגבה המתרחק של רוז ולאחיה הגבוה והחייכן.

מאמא לא חזרה.

פאפא בא בערב רוטט מעייפות ומקור וקרס על הכורסה ליד התנור. היינץ חימם לו מים לרגליים ואלזה הגישה לו שמיכה עבה.

“איפה מאמא?” העזה לשאול רק כשסיים את כוס התה השנייה.

“הלכה”, השיב במעורפל.

“ומתי היא תחזור?”

“עוד הרבה זמן”.

והנעליים? רצתה לשאול, ושתקה. תשתמש בנעלי הספורט של היינץ, ומאקס, אחיה של רוז, יצחק כמה שיצחק.

“אני רוצה ללכת לרוז. היא הביאה לי נעליים היום”.

“אל תלבשי אותן”, היינץ הזהיר. הוא החליף מבטים עם פאפא. “לכי”, אמר בסוף. “נעלי הספורט שלי מלוכלכות, נקי אותן”.

היא קפצה את שלושת המדרגות אל החדר הפנימי והתנשפה. הבכי רק חיכה לפרוץ ממנה, בדממה, כמו שרק היא יודעת. טמנה את אפה הדולף בכרית נוצות ישנה ובלתי שימושית. ילדים טובים לא בוכים.

היא רצתה ללכת לראות את הפיהרר.

היינץ משחק כדורגל בשבילו. היא שרה במקהלת בית הספר בשבילו. אז רק לראות אותו- לא?

[שרה לרנר]

שני שיעורים עם המורה בועז בסוף היום זה נוראי. לילה יהיה כבר כשאגיע הביתה.

אישה מקומטת מתקרבת לעברי. אני נרתע מעט הצידה. הקרניים המסנוורות של השקיעה מדגישות את קווי המתאר הכהים של שמלתה הארוכה, של השביס המכסה את ראשה.

אדוקה. כמו המורה בועז.

איפה יוסל’ה, אני פולט לעברה. לאן חטפתם אותו.

היא מרימה אליי זוג עיניים שחורות. עצובות.

לא יודעת איפה יוסל’ה, היא עונה לי.

אני גם לא יודעת איפה יוסף שלי. כבר שתים עשרה שנה אני מחפשת אותו.

ואם רק הייתי מוסיפה ל’ וה’ לשם שלו, אולי כל המדינה הייתה מחפשת אותו יחד איתי.

[שני מילר]

חול חם ויבש קידם אותנו, נאנחתי. ראובן הביט בי בדאגה, שריד לאותו יום לא רחוק.

הובלנו עם עולים נוספים, אל צריפי הפח. ‘הכל זמני’ לחש לי ראובן רגע אחרי שסיים לסדר את חפצינו המועטים.

הנהנתי, מצטרפת לתקווה הבוערת בליבות האנשים.

לאחר שהסתיימה הארוחה הדלה ניגש אלינו חיים, בעלה של שורק’ה, עיניו מוצרות בדאגה.

במילים קצרות ויבשות תיאר את המצב, שורקה לא מסוגלת לטפל בתינוק. גל של נחישות עלה בי, רציתי לעזור.

חמקתי ממבטו של ראובן, מהחשש שעמד בעיניו.

נכנסתי אל הצריף הקטן. ריח דחוס עמד באוויר, בקיטון קטן שכב תינוק זערורי, מייבב חלושות.

שורקה בהתה בי בעיניים ריקות. נטלתי אותו בזהירות, ופסעתי לצריף שלנו.

בלילה בכה התינוק. דמעתי בשקט, שרק לא ישמע ראובן, שרק לא יתעורר. שקט עטף את המחנה,

רק יבבות התינוק עטפו אותי, כמו אז. נתתי לו לאכול, החלפתי את בגדיו, וליטפתי בעדינות. מחר יאיר בוקר.

השראה מגבורתה של סבתי ז”ל. עברה את זועות השואה. איבדה את ילדה בלידה,

וגידלה במחנה תינוק שהיה זקוק לאם.

[נעמי – מלטשת מילים]

כשיחיאל דפק על הדלת, חייקה לא פתחה.

עוזר היה באחד מהתקפי הכאבים הקשים שלו, והיא ניסתה להקל עליו בכל דרך אפשרית. אבל איך כבר אפשר להקל על כאבי בטן איומים.

בתוך כל זה היו דפיקות עדינות על הדלת. מהוססות אפילו. והיא לא פתחה. כנראה שזה אורי עוז. שוב הוא צריך לעשות טלפון. שיילך למזכירות.

יחיאל דפק שוב.

ושוב, ואז היא פתחה.

עוזר נאנח אנחה חנוקה בחדר. “חייקה, מי שם?”

היא לא הצליחה לדבר. היא עמדה ולטשה בו עיניים, ויחיאל לטש בה.

עוזר השתעל. “לבוא?”

“חיהל’ה”? יחיאל לחש.

“יחיאל”. כחכחה. “הגעת לבד?”

חיוך קל חצה את שפתיו הדקות. חיוך מר. “כן”.

“מתי נהיית רזה כזה?”

“בארבעת השנים האחרונות, כשאת גרת בקיבוץ שדה אליהו”. ציניות אף פעם לא הייתה מנת חלקו. זה היה מוזר.

עוזר הופיע מאחור, עטוף בחלוק כחול עבה. “יחיאל!” פרש שתי ידיים, וכנראה זה מה שיחיאל היה צריך: להתמוטט לתוך זרועות רחבות ונורמליות, ולדמוע בלי בכי.

יחיאל תמיד העריץ את עוזר.

עוד כשהתחתנו, לפני הבר מצווה שלו, נצמד אליו בכל הזדמנות ושתה בעיניים מעריצות את מחמאותיו השופעות והערותיו הטובות.

אחר כך, כשעוזר וחיהל’ה עלו לארץ, הוא העדיף לקוות שהם גרים בירושלים או בפתח תקווה.

בכל שנות המלחמה הוא חשב עליהם הרבה. יש לו אחות בארץ ישראל. יש לו לאן לחזור, יהיה לו בית להניח בו ראש.

אבל עכשיו – הכול היה זר ומוזר.

עוזר חבש קסקט משונה, והוא לא ראה כיפה מציצה. המטפחת השחורה של חיהל’ה החליפה את מקומה בשיער קצר – אולי פאה?

ובמטבח היה רק כיור אחד.

ולאט לאט חלחלה למוחו ההבנה שניסה להדחיק בכוח: הוא לא יוכל לגור בבית הזה, וספק גדול אם לשמור על קשר עם יושביו.

[ת.]

אוהבת את הכתיבה שלך!

[חיה אלטמן]

כבר רבע לשתים עשרה, צריך לצאת לקחת את הילדים.

ככה אני אוהבת לעזוב את הבית: נקי, מסודר, ובסירים במטבח ארוחה מדיפה ניחוחות.

תחושת סיפוק עולה בי כשאני יוצאת אל הרחוב, ואוויר חם מקדם את פניי. אח, בני ברק, הלוואי ויכולנו להתקין ברחובותייך מאוורר. אני ממהרת ללכת. מאוחר כבר, אני לא רוצה לחכות רגע מיותר עד שאפגוש את ילדיי. כל הבוקר הם היו בגנים ואצל המטפלת, בוודאי הם כבר מתגעגעים.

מספיק יש לי נקיפות מצפון על הגיל הקטן שבו הם נאלצים לעזוב אותי לטובת המטפלת. כשאני הייתי ילדה נשארנו בבית עד גיל שלוש. אמא שלי גידלה אותנו בעצמה ללא עזרה של מטפלת, עד שהיינו מוכרחים לעזוב את סינרה המגונן. הלוואי והייתי יכולה לאפשר זאת גם לילדיי.

אני רואה את השכנה באה מולי, היא מורה ועכשיו סיימה את יום הלימודים שלה. נחמה קטנה באה לליבי, אני לפחות לא יוצאת לעבוד, גם זה משהו.

הילדים כמובן מאושרים לראות אותי, כמו בכל יום, אנחנו חוזרים הביתה לארוחת הצהריים שהכנתי להם. גילי כמובן מסכימה לאכול מהקציצות רק אחרי הבטחה למרמולדה, ישראל כרגיל גומר הכל בלי תלונות, וחני בת השנתיים מלכלכת כהוגן את כיסא האוכל שלה.

בצהריים אני מנסה קצת לנוח, תוך העפת מבט על הילדים. בובות הגרב שהכנתי איתם שבוע שעבר מעסיקות אותם לא רע, אבל כמובן שצריך לפקוח עליהם יותר מעין אחת.

דפיקות בדלת. אני מציצה בשעון, מופתעת. אחד וחצי, אנשים לא שמעו על מנוחת צהריים?

“כן”, אני פותחת את הדלת, הילד של טובה השכנה עומד שם, לחוץ. “יש לכם 10 ש”ח להלוות לנו? נגמרו לי הניקובים בכרטיסיה, ואני חייב לחזור אחר כך לחיידר”, אני נותנת לו והוא רץ לדרכו.

בערב, אחרי שהילדים כבר עמוק בעולם החלומות והבית שוב מסודר, חוזר דוד מהכולל.

“את שומעת? מדברים על זה רציני, על העיר החדשה ההיא”, הוא מספר תוך כדי ערבוב נמרץ לסלט. “שמעתי שהרב שך מאד תומך בהקמה, ויש כמה יזמים רציניים שמקדמים תהליכים.”

“נו נו”, אני סקפטית. “למה שמישהו נורמלי ירצה לגור כ”כ רחוק מההורים, על גבעה שוממה ביהודה ושומרון, שלא בטוח מי יבוא לגור בה?”

“לא לכולם יש אופציה לגור במרכז”, הוא מזכיר לי ונוטל ברכון.

נכון, אני אומרת לעצמי. ב”ה שלנו כן יש.

[חיה אלטמן]

אופס היתה לי טעות עם השעה

כשהשכן דופק זה אמור להיות 2 וחצי

[נעמי – מלטשת מילים]

הקטע שלך פשוט מקסים!

[שני מילר]

לו רק הייתי מוצא את אבא! שפשפתי את כפותי הקפואות זו בזו.

ריח העשן המיתמר מן הארובה התערב בריחות בישולים, לו רק יכולתי להיכנס לאכסניה ולהפשיר את הקור הנורא.

משכתי את צעיפי כלפי מעלה והחזרתי בזריזות את ידי לכיסי המעיל.

לצידי ניצב הסל הגדוש, כמו לועג למשובתי: ‘לו היית פחות תאוותן כבר היית יושב במטבח ולוגם ספל מרק מהביל’.

הפריטים שמצאתי ביריד נדמו לי כמיותרים בתכלית. מה יועילו לי כעת שעון או חגורת עור,

הבל הבלים ממש.

איפה אתה אבא? השאלה פורצת משפתיי הקפואות, ממתין עד בוש בנקודת המפגש, מכורסם מייאוש.

[ריקי לפאיר]

ילדים גדולים לא בוכים.
ילדים גדולים לא מתלוננים סתם. כשאין מה לאכול, כשקר להם או חם, כשהם כבר עייפים מלסחוב דברים על הגב בשביל עוד כמה מטבעות שיגרמו לעינייים של אמא לחייך.
בגלל זה עזרה לא בוכה. לא בוכה בכלל. בכלל!!
הפחון קטן, חנוק וצפוף, ואמא חלשה.
לכן הוא קם בבוקר מוקדם, לפעמים עוד לפני שהשמש זורחת והולך לעזור לשמעון הזקן. לכן בצהרים כשהעיניים שלו כמעט נעצמות הוא שומר על הילדים שישחקו באבנים בחוץ ולא יפריעו לאמא לישון. לכן הוא משאיר הרבה פעמים בצלחת מהאוכל המועט שכן יש להם ואומר שהוא כבר שבע למרות שהבטן מקרקרת לו עדיין כי הוא יודע שציון יאכל את זה ואז אולי הוא לא יקום באמצע הלילה ויבכה לאמא שהוא רעב.
עזרה ילד גדול. ילדים גדולים צריכים להיות הכי טובים שאפשר.
יום אחד בכי הרעיד את הפחון שלהם.אמא חיבקה גוף זעיר וצורח ושאר הילדים הביטו, מוקסמים, בפלא הקטן.
תינוק.
ואז, פתאום עזרה הרגיש רגש שהוא לא הרגיש הרבה זמן. הוא הרגיש שהוא שמח.
שבוע אחר כך התינוק הקטן לא הרגיש טוב. אמא לקחה אותו לרופא. ומשם- משם הוא לא חוזר.
ועזרה לא בכה.
ילדים גדולים לא בוכים.

[נעמי – מלטשת מילים]

מאז שבית המקדש נחרב, אבא ויצחק קמים כל לילה. בחצות. בוכים ומקוננים.

מאז שבית המקדש נחרב, אמא אף פעם לא לבשה את כל התכשיטים היפים שלה ביחד.

מאז שבית המקדש נחרב, ידעיה לא ניגן בנבל הקטן. אפילו לא בחתונה של לאה.

ורק ישי לא מתגעגע.

הוא לא מתגעגע כי הוא אף פעם לא היה בירושלים.

הוא עצוב מאוד, כי אבא הבטיח לו שאחרי המלחמה הוא יעלה לירושלים בפעם הראשונה, ולא היה “אחרי המלחמה”, כי בית המקדש נחרב ונכבש.

הוא זוכר את אבא קפוא ולבן.

הוא זוכר את אמא צועקת ואת לאה בוכה.

את יצחק וידעיה רועדים ודומעים.

וישי בכה, כי הוא היה קטן, והפחיד אותו לראות את כולם בוכים.

אבל מאז קצת קשה לו.

הוא זוכר גם את החתונה של מוריה. זה היה מזמן והיא גרה בשילה. הייתה לה חתונה שמחה מאוד. עם תופים וכינור ועשור, והנבל הקטן של ידעיה.

ובחתונה של לאה היו רק תופים, וכולם קצת חייכו ובעיקר הזילו דמעות.

ישי אף פעם לא היה בירושלים. כשהוא היה יותר קטן, והייתה מלחמה, אבא סיפר לו המון על בית המקדש. אבא הבטיח לו שאחרי המלחמה הוא ייקח אותו לירושלים.

אבל אחרי שבית המקדש נחרב- אבא לא מצליח לספר עליו. הוא רק מתחיל לדבר וכבר הוא בוכה. ואז גם אמא בוכה ואז גם יצחק בוכה ואז כולם בוכים חוץ ממנו והוא הולך החוצה.

והוא עצוב. והוא רוצה שהכול יהיה כמו פעם, שכולם שמחים ומאירים, ואבא לומד בשמחה ועובד את האדמה בשמחה, ואמא מכינה אוכל ותופרת ומכבסת ומחייכת, וידעיה מתאמן בנגינה והולך עם יצחק לבית המדרש ושניהם חוזרים בפנים מאירות. והוא משתובב בחצר עם יונה ומיכאל.

“ישי?”

יונה עומד בפתח בהיסוס. “אנחנו הולכים לנהר, אתה רוצה להצטרף?”

הוא מסובב את הראש לאמא, שמערבבת בקערת העץ מים וגבישי קינמון שעזר לה לכתוש בקיץ. “אתה יכול ללכת, ישי. תחזור לפני שתרד החשכה”.

הוא משרך את רגליו החוצה. “מי בא?”

“יעקב”, יונה מפרט, “זבדיה, יהוסף ומיכאל”.

“אבא שלך גם בוכה?” השאלה נפלטת ממנו בלי שתכנן. יונה חבר טוב.

יונה מהנהן בשתיקה. “גם אני בוכה. הייתי המון פעמים בירושלים, דוד שלי גר שם, והוא נהרג בקרבות. הייתי בבית המקדש וכל פעם שאני נזכר בזה אני מיד בוכה”. עיניו של יונה מתמלאות בדמעות.

“אני לא בוכה”, ישי ממלמל. “לא הייתי אף פעם בבית המקדש”.

יונה מביט בו ברחמים.

[רחלי ש]

צביה מעולם לא חשבה שהיא נגועה במידת הקנאה אך כעת הכתה בה מכה זו במלוא עוצמתה, היא חשה קינאה כמעט עיוורת בגיסתה אווה הפריזאית שכרגע יושבת רגל על רגל בטרקלין ביתה, בפרנצ’סקה אחייניתה הנמה כעת את שנתה במיטת עץ מחופה בכילה. בגיסה פליקס הפקיד הנכבד – מקצוע שחנוך העניך יכול רק לחלום עליו, השב לביתו מעבודת יומו ובכל מה שמרכיב את חייהם נטולי תחושת העבדות.

בעוד יומיים יתקדש חג הפסח, צביה מוצאת את עצמה מתפללת שיזכו גם השנה להסב יחד כל המשפחה, כיצד יוכלו להרגיש את החרות אם בכל רגע יכול להגיע איכר צרפתי מתלהם ולפרוק בהם את תסכולו מצד הממשל החדש? כידוע, היהודים היו תמיד השעיר לעזאזל בכל סערה מדינית, כך היה תמיד, אך יש מקומות שעכשיו כבר לא. מקומות שהיהודים המתגוררים בהם זוכים להרגיש בני חורין.

“אמא” משיכת שרוול קוטעת את הרהוריה לרגע “אמא מה זה אמנצי… אמנצי…” “מה” היא מתנערת לפתע “איפה שמעת את המילה הזו?” המילה הנושאת מטען סמנטי כה רב “זה כתוב במכתב של פרנצ’סקה” מנופפת הילדה באיגרת שבידה “לקחתי אותו כדי לקרוא קצת, להעביר את הזמן שלא אדאג” היא מסבירה בבגרות בלתי אופיינית שנרכשה ביממה האחרונה “ואת יודעת מה עוד כתוב שם.” מצטחקת לפתע הילדה עד כי נדמה שהפרעות היו רק חלום רע “היא כותבת שהיא למדה את זה בבית ספר, מה את אומרת אמא שמעת פעם על ילדים יהודים שהולכים לבית הספר?” “כך זה בפריז” מפטירה צביה בחמיצות המחזירה אותן לעיצומו של ליל הפחד “בפריז ובאזורים נוספים, הוענק שוויון זכויות ליהודים אחרי המהפכה הצרפתית, וכך הם יכולים ללמוד בבית הספר וליהנות משירותים נוספים. שיוויון הזכויות הזה נקרא אמנציפציה, יהודי אלזס לא קבלו עליהם את האמנציפציה” לייצ’י שותקת לרגע כמעכלת וגל של רחמים גואה לפתע בליבה של צביה על ביתה, המסתתרת פה מאחורי התנור ורואה בעיני רוחה מרחבים אחרים.

[Sara Amor]

‘הי, ילד’ ,אני רוצה לקרוא לו, ‘תקשור את השרוכים, אתה עלול ליפול’.
‘לא, לא ללכת לשם!’ ,אח, הוא נפל, לו הייתי אומר לו.
נו שוין, זיי געזונט, רק שלא יתפלא אם שוב אביו ילווה אותו בבוקר לחיידר, שומר על היינגאלע שלו שחלילה לא יפול.
הוי, את מי אני רואה? דיברנו על המשיח ואון דער אײזל איז אָנגעקומען.
שולם עליכם, ריב יענקל, ווי ביסטו? ניראה עייף….
בוא, רבי יענקל, תביא כיסא, יש היום שמש חמה, שב תחת לְצֵלִי, ספר לעץ הזקן, מה מעיק על ליבך?
אני יודע, אני יודע, אינך צריך לספר לי, היינגאלע שלך לא נרגע, נו שוין, תתנחם בכך שהוא עוד לידך, עוד שנה וקצת כבר לא יהיה כאן, בעיירה, ילך לישיבע, הבוחער.
אל תדאג, שמע לי, אני עץ זקן, יושב בחצר החיידר כבר עשור, הם גדלים ומשתנים. אתמול, הגיע אברומל שטיין, דעם יונגערמאַן, היה דער בלאַזן פון די חיידר. אתמול הגיע לבוש בפראק, ממש כמו רבה.
תקשיב לי, רבי יענקל, הוא עוד יהיה א גרויסער רבי, הוא עוד יהיה רב העיירה הבא, רק תתן לו זמן, סבלנות.

כלכך הרבה זמן שלא כתבתי, מקווה שתאהבנה, וגם אם לא, העיקר שנהנתי😉

[שני מילר]

מומלץ לקרוא לאט

ידו הגדולה והמחוספסת של אבא עטפה את כף ידי, תיק העור היטלטל על כתפי בסקרנות.

אבא החזיק את הקשתות, קאיה הקטנה נופפה לשלום. יצאנו. זאור כבר המתין בחוץ, משפשף את

קת החנית שלו בקוצר רוח. “השמש לא מחכה, דארה! מה קרה הבאת את הילד?” נשכתי את שפתי.

אני לא ילד קטן, ואבא התעקש שהפעם אני מצטרף. אמא בכתה, אבל אבא כעס. “הבן שלי לא תינוק.

יבוא לציד, יהיה גבר!”. קאיה פרצה בבכי, מבוהלת. אמא קשרה לצווארי את מחרוזת

העצמות העתיקה שלה, היא מפחדת עלי. התחלנו ללכת. הלכנו והלכנו, מתרחקים מהכפר לתוך

היער. אף פעם לא יצאתי מהכפר, זה מעניין. זאור הושיט לי את המקל שלו. “קצת עצים והילד

הולך ליפול” אמר בקולו העבה. אמרתי תודה, מועלב. “הייי, דארה!” זאור צווח לפתע,

אבא והוא לא החליפו עוד מילה, מיומנים. אבא הזיז אותי לצד בחוזקה, “וורג, עכשיו!!!” הסתכלתי

לכיוון שאבא סימן, מחזיק את הקשת בידי הרוטטות. אייל מרשים פסע בנחת בינות לעצים הסבוכים.

נשימתי נעצרה. אף פעם לא ראיתי אייל חי, אמיתי. לא רציתי שהוא ימות. אבא וזאור עמדו כפופים,

זיעה זלגה מפניהם. קולות החיצים הדהדו שוב ושוב, נתקעים בעצים, מחטיאים את המטרה.

עצמתי את עיני בחוזקה, מפחד להביט קדימה. טראח. חבטה. שאגת כאב קטועה,

“היידה!” צווחו אבא וזאור. פתחתי עיניים. האייל שכב שרוע, מפרפר בין המוות לחיים.

רציתי להציל אותו, לחבוש את הפצע ולשחרר לחופשי. זאור הזדעף. “הילד לא נהנה, מה?”

[שני מילר]

אוף, זו לא היתה הגירסה הנכונה… הנה זה סופי:

מומלץ לקרוא לאט

ידו הגדולה והמחוספסת של אבא עטפה את כף ידי, תיק העור היטלטל על כתפי בסקרנות.

אבא החזיק את הקשתות, קאיה הקטנה נופפה לשלום. יצאנו. זאור כבר המתין בחוץ, משפשף את

קת החנית שלו בקוצר רוח. “השמש לא מחכה, דארה! מה קרה הבאת את הילד?” נשכתי את שפתי.

אני לא ילד קטן, ואבא התעקש שהפעם אני מצטרף. אמא נלחצה ובכתה, אבל אבא כעס. “וורג יהיה

גבר!” קאיה פרצה בבכי, מבוהלת. אמא קשרה לצווארי את מחרוזת העצמות העתיקה שלה,

היא מפחדת עלי. התחלנו ללכת. הלכנו והלכנו, מתרחקים מהכפר לתוך היער. אף פעם לא יצאתי

מהכפר, זה מעניין. זאור הושיט לי את המקל שלו. “קצת עצים והילד הולך ליפול” אמר בקולו העבה.

אמרתי תודה, מועלב. “הייי, דארה!” זאור צווח לפתע, אבא והוא לא החליפו עוד מילה, מיומנים.

אבא הזיז אותי לצד בחוזקה, “וורג, עכשיו!!!” הסתכלתי לכיוון שאבא סימן, מחזיק את הקשת בידי

הרוטטות. אייל מרשים פסע בנחת בינות לעצים הסבוכים.

נשימתי נעצרה. אף פעם לא ראיתי אייל חי, אמיתי. אבא וזאור עמדו כפופים, זיעה זלגה מפניהם.

קולות החיצים הדהדו שוב ושוב, נתקעים בעצים, מחטיאים את המטרה. עצמתי את עיני בחוזקה,

מפחד להביט קדימה. טראח. חבטה. שאגת כאב קטועה, “היידה!” צווחו אבא וזאור. פתחתי עיניים.

האייל שכב שרוע, מפרפר בין המוות לחיים. רציתי להציל אותו, לחבוש את הפצע ולשחרר לחופשי.

זאור הזדעף. “הילד לא נהנה, מה?”

[ת. עקבי]

קטע ישן ששוכב אצלי, ייתכן שפרסמתי בעבר.

מציינת שאין בכוונתי לרדת לדעת גדולים. הם גדולים ממני מליוני מונים…

*

חייו של משוגע אינם קלים. חייו של אחד הנחשב בשגגה לכזה – קשים עוד יותר.

אבל איזו ברירה יש לו?! הוא נושם את אוויר בין הערביים הצלול, מבחין בזרימתם ההולכת ומידלדלת של באי השוק, בבעלי הדוכנים המתכוננים לסוף יום עבודה, מוזילים את מחיר מרכולתם.

הגיע הזמן. אם את רצונו איש לא יכול להשביע – לפחות יעשה זאת הוא לקיבתו.

את דוכנו של הדייג השמנמן וחיוור הפנים הוא מוצא באותו מקום בו היה אתמול ושלשום, הלה מזהה אותו כשוטה הכפר החדש ונוהג בו בהתאם.

“הנה לך, מלך”, הדייג מרים דג מכווצץ וצמוק, על פניו רצינות תהומית, קולו נותר מבודח. “הדג הכי טוב בים, בהבטחה”.

“והמחיר?” מעולם לא היה צריך לשאלה. מגוחך להעלות אותה כאשר גושי הזהב שלו רובצים ברחובות עירו, כבדים עד כדי שחבורת גברתנים אינה יכולה לסחוב.

“כמו אתמול”, שפמו של האיש מקפץ עם חיוכו. “אבל אם לא קיבלת מספיק מיסים היום – אני יכול להוריד לך מעט ממחירו. מהחלק המיועד להם, כמובן”.

מיסים. מעט המטבעות שנידבו לו האנשים יספיקו בהחלט, על אף שכשפנה אליהם בבקשתו הפשוטה, ההגיונית כל כך, לא חשק בכספם אלא בשכלם, בהגיונם הישר והבריא.

מטבעותיו עוברות לדייג המצקצק, מחזיר לו בפרוטות נחושת קטנות. הדג אף הוא עובר לרשותו, נראה טרי. לא בטוח. רגליו מוליכות אותו אל עבר פרברי הכפר, משם הוא צועד אל עבר החוף, צופה בדקות אחרונות של שקיעה.

שוב ימצא מעט ענפים, יקבץ אותם לערמה קטנה. ישפשף שניים זה בזה עד שתתפוס בהם האש, תהפוך למדורה.

שוב יחשוק את שפתיו, יקשקש את הדג, יבתר ויפלט את העצמות, ינעץ בענף דק ומחודד וירים אל מול המדורה עד שיהפוך הדג לאכיל, עד כמה שאפשר בלי תבלינים ראויים לשמם.

אפילו מלח אין לו! התבלין הפשוט ביותר שנמצא ברווח יחסי אצל פשוטי העם. מלח!

דמעותיו נופלות על הקשקשים הפזורים על הארץ, דבוקים גם לידיו. באנחה מלוויית בתפילה הוא חורץ בבטן הדג חור, מושך את להב הסכין עד לזנב, מגלה שזו נתקעת כשהוא חוזר עם הלהב לכיוון הראש.

אדם רגיל היה מוציא את הסכין ותוחב אותה שנית. אבל הוא לא אדם רגיל והעכבה הקטנה מעמיקה עוד את ייאושו.

כמה ימים עברו? לפני כמה אנשים שפך את נפשו, קיבל בתמורה הנדות ראש במקרה הטוב, לעג באחר? כמה כפרים וערים כבר סובב ברגליו?

הרבה, יותר מדי. יותר מדי בשביל להמשיך ולנסות.

אצבעות ידיו מרפות מן הסכין והדג מחליק מידו אל העפר, אל הקשקשים המעורבים בו. פניו מורמות אל השמים ופיו נושף את האוויר האצור בריאותיו. אז הוא התייאש, סופית.

אבל אסור לו! אסור לו להתייאש!

שוב הוא חושק שפתיים, אוסף את הדג מן האדמה, מנער אותו. תופס חזרה בסכין, תוחב אותה בבטן הדג.

“גם כי אלך בגיא צלמוות -” הוא פוצח בניגון חרישי מבית אבא, העולם מיטשטש מבעד לעפעפיו. “לא אירא רע כי אתה עימדי”, שפתיו חוזרות על המילים שוב ושוב, משרישות אמונה פשוטה, זכה.

הסכין נעצרת. הפעם הוא מתאמץ מעט יותר, נבהל כשגוש נזרק לפניו, נופל אל הקרקע, מנצנץ.

טבעת חותם. לא סתם טבעת חותם. טבעת החותם שלו.

“ירושלים, עיר הקודש. עיר מלכותי”, הוא הוגה בעיניים דולקות, כפות ידיו עוטפות את הטבעת עליה חקוק השם המפורש. “הנה אני שב אליך, במהרה”.

[אתי אדלר]

אני יודעת שזה לא הגיוני לרצות. לא הגיוני לבקש. אז אני מתפללת בשקט למי שיכול את הלא הגיוני לקיים.

כשחזרנו אחרי 8 שנים לתוהו, כשראינו מה נשאר התהפכו המעיים. ובכל זאת, שם, במחנה הגרמני של אחרי ביקשתי אחת: בחור ישיבה.

כבר בת 24, מנערה צעירה של עירה קטנה לעלמה למודת סבל. מסתובבת סהרורית, מבקשת לזכות בזכות הנשים. אחי עזרו לאבי בפרנסה, הם לא זכו לגלות למקום תורה. אבל אותו ורק אותו חיפשתי. וכשאחרי הצעות רבות אמא הציעה “מישהו” אפילו את שמו לא זכרה. רק שלפני הסער “למד בישיבות” ביקשתי אותו.

אח”כ הכל היה מהיר. מאד מאד מהיר. השמחה היתה לא רק שלנו. של כל הניצולים- בית יהודי קם על חורבותיה של גרמניה. אבל השמחה שלי היתה בדף גמרא. לא הכרתי אותו, ההורים בדקו מי המשפחה- כן זכינו ב2 הורים שילוו.

ובנינו בית ועלינו לארץ ישראל.

והדעות המבולבלות של אז סחפו רבים.

רבים מאד של העמך הטובים והישרים.

אבל לא את מי שהיה שקוע בתורה גם כשהיה צריך לפרנס. לא את בן הישיבה מפולין.

וגם אני כמעט וטבעתי עם מי שסביבי בים של ציונות ועבודה זרה.

אבל נאחזתי בדף הגמרא והגעתי לחוף. כי אין לנו שיור רק התורה הזאת.

מוקדש באהבה לסבתי ע”ה שכל שרצתה הוא בחור ישיבה.

[אתי אדלר]

הכבסים הרבים שהיא משפשפת לא גורמים לה לאנחה. וגם אחר כך כשהיא תולה אותם לייבוש וזרועתיה עייפים מן המאמץ היא מחיכת. לא שלא קשה לה, קשה ועוד איך. את כל שהיה לה הותירה מאחור, והיה לה הרבה. אבל טוב לה לדמיין מה קורה שם עכשיו בעיר החכמים הגדולה. אולי בעלה שואל שאלה ואולי עונה תשובה? אולי מעלה סברה ואלי מפריך? הנה בתה שלצידה מושיטה לה עוד כתונת לתליה היא מותחת היטב ומצמידה אל החבל בעזרת האבנים, מקווה שגברת הבית תהיה מרוצה כך תוכל להביא טרף לביתה. לאחרים יש את האפשרות ביום רעב ללכת לאבא, אבא שלה ולשבוע. אך לה לא. ומי שמכיר מרחם מאד. בשבוע שעבר היה כאן הלך שטען טענות קשות, כמה נלחמה בעצמה שלא לקבל ולא להאמין, רק לקוות ולהמשיך. בלי לדעת שבעוד פחות מ12 שנה ישוב הביתה טעון בתורה ויכריז כי כלשלו ושל תלמידיו שלה היא.

הכבסים הרבים שהיא משפשפת לא גורמים לה לאנחה. ב”ה על כך. חג יפה היה למרות ועל אף חסרונו של ראש המשפחה. לא שלא קשה לה, קשה לה ועוד איך. אבל טוב לה לדמיין את מוצאי החג בו נכנס אל הרבי ובקש את בקשתה: מחצית מזכויותיו. בעוד כמה ימים, כשיחזור, והבית יריח ממטעמים שתכין לכבודו ובגדי החג כבר ימתינו בארון לשבת הקרובה. היא תזכה לשמוע על ההתרוממות הגדולה, על התורה והעבודה שהיו שם כשהיא שהתה כאן הרחק ממקור החיים האמיתי. חדה חידות , סיפרה את שידעה על החג. ניקתה בשלה ואפתה. אולי תרגיש גם היא חלק? וכשהוא נכנס ומבקש במעט בושה מחצית מזכויותיה, כי הרבי הסביר ואמר. נעתקה נשימתה.

עוד מכונה אחת לפני שהיא קורסת. הקטן לא גומר לשלשל בדיוק בימים כאלה. דוחפת למייבש ומפעילה מכונה נוספת. ושוב הקול הזה… “ילדים, כולם לרדת למטה” היא אומרת בקול הכי עליז שהיא מצליחה להפיק. בפסיעות גדולות היא פוסעת בבית בין החדרים בודקת שאף אחד לא נשאר. במקלט היא וקדת אותם אחד אחד- “ספירת מלאי” מצחקקת השכנה. האקשן מתחיל עד להודעה חדשה. ילדי השכנים הבוכים. ילדי השכנים עם הממתקים גם ילדיה עם החידות והמשחקים… זהו הודעת הרגעה. נשיפה ארוכה, אפשר לעלות חזרה את ה4 קומות. מסביב מתחילים לשמוע עדכונים “2 פגיעות ישירות”. “ב”ה ניסים גדולים”. היא ממהרת את ילדיה לחזל”ש. כמה שניתן כמובן. עוזרת לרחלי עם שיעור בחשבון. מלמדת את שולי לעצור במקש 5 עד שתמצא את העיפרון והמחדד. מחליפה שוב לקטן ששוב שלשל, מתחילה לחשוב שזה רגשי. זה לא שלא קשה לה, קשה לה ועוד איך אבל היא מצליחה לדמיין איך דפי הגמרא שלו, איך הסדר העכשווי שלו מסוכך על ביתה, ומשפחתה ולא רק עליהם. ואולי כשיחזור יאמר לה ואולי לא. אבל היא יודעת כי כל שלהם שלה הוא

ובזכות נשים צדקניות נגאל במהרה!

[רחלי …]

174 לפנה״ס

“אלעזר בין אלחנן!” הרים אבא את קולו ואני ומרים נדחקנו אל הקיר בחדר הפנימי של הבית. “ממתי ילד יהודי לומד פילוסופיה יוונית ומראה עניין באפלטון ואריסטו?! ממתי?! תענה לי!!!” אלעזר- או בשם החדש שאימץ לעצמו-הביט באבא בחיוך עקום, לא היה נראה אפילו שבכיה החרישי של אמא שקרע את ליבי הקטן לשתיים נגע בו. עד כמה רע הוא יכול להיות?!

“ממתי שאני כבר לא אלעזר”, זקף אלעזר את ראשו, “מהיום אני אזארוס אבא, תתרגל”. ליטף את הטוגה היוונית שלבש.

“אז תצא לי מהבית ברגע זה! אפיקורס!” אבא הצביע ביד רועדת לעבר דלת הבית, עיניו ירדו לסנדלים שלבש אלעזר, “ותזהר שהסנדלים היווניות האלה לא יפילו אותך ביציאה”. אמר בקול חתום.

אלעזר לא חיכה שניה אחת מיותרת ופשוט יצא מדלת הבית בצעדים גדולים, הדלת נשארה פתוחה עוד הרבה זמן אחרי שהוא עזב.

…

18 שנים אחרי, 167 לפנה״ס.

“אל תפחדי”. לחש לי יוחנן שעה שהובלנו לכיכר הראשית בעיר, מאות יוונים מקיפים אותנו בשאגות קרב, “אנחנו עשינו את מה שציווה אותנו הקדוש ברוך בתורתו הקדושה. מתתיהו שלנו מת כיהודי גאה ולא כגוי שפל. ואנחנו מתים על קידוש שם השם”.

עצמתי את עיניי, דמעת פחד ראשונה זלגה לי מבין הריסים, מעולם, באף אחד מדמיונותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שאני אגיע לכזה מצב. מוצאת להורג יחד עם בעלי, בתליה. כי מלתי את בני.

אני עולה את מדרגות האבן הרחבות לעבר הכיכר העגולה, רגליי רועדות וידיי כבולות לאחור בחבל גס.

התליין עלה אל הכיכר.

פסיעה אחת.

נעצר.

הוא החוויר כמת, הסתכלתי חזק אל תוך עיניו הירוקות שהיו מוכרות לי מאיכן שהוא. שפתיו שרטטו בלחש, “חנה”.

ליבי עצר לרגע מפעימתו, ואז חזר לדפוק ביתר שאת כשקלט מי האיש המדובר, “אלחנן?” שאלתי בלחש, יוחנן שלצידי הביט על התליין בעיני עגל, הוא לא הכיר את אחי הגדול, כשהתחתנתי זה היה שבע שנים לאחר עזיבתו של אלעזר.

העולם כמו ועצר לרגע מפעולתו הבלתי פוסקת, האוויר כאילו ונחנק בעצמו.

אלעזר התקדם אל מרכז הבמה בצעדים בטוחים ומהירים, עוד לא הבנתי מה הוא עומד לעשות. כשקלטתי-החבל כבר היה מהודהק על צווארו, מעשה ידי עצמו. “סליחה”. הוא לחש ודחף את הכיסא שמתחת לרגליו.

חרחור קצר.

והלב פסק מלפעום.

יחד עם ליבי.

[חומי קרמינר]

לא פרוזה אלא קטע תסריט, מקווה שמתקבל:

רבקה (סגול, סגול, קמץ. ב’ דגושה) ובריאנדה הן זוג אחיות, בנות למשפחת אנוסים
שברחה מספרד ומתגוררות בשולי פורט רויאל, ג’מייקה. האחיות איבדו את אימן כאשר
היתה רבקה בת 7 ובריאנדה רק נולדה. אביהן נפטר מתאונת עבודה בעבודתו כסוור
בנמל לאחר 5 שנים. אז היתה רבקה מאורסת ולאחר חתונתה פירנס בעלה גם את
בריאנדה. למרבה הצער הבעל חלה ונפטר מקדחת כאשר היתה רבקה בת 17 ולאחר חצי שנה
נולדה ביתם – טמיאל. בפתיחת הסיפור- רבקה בת 25 עובדת לפרנסתן כפיראטית בצי
השוד הימי של דון משה כהן הנריקס. בריאנדה בת ה,18 רווקה מתבגרת המגדלת את
טמיאל בת ה8.5.

1.* חוץ. יום. חצר הבית*

בריאנדה בחצר, מוציאה מהאדמה תפוח אדמה וגזר, ניגשת לאדן החלון וקוטפת
מהעציצים שעליו עשבי תיבול, שער החצר נפתח, רבקה נכנסת, על כתפה שק גדול.
בריאנדה מניחה את כל השלל על אדן החלון וממהרת לרבקה.

בריאנדה

רבקה!

רבקה

אני לא רוצה לשמוע אותך עכשיו.

רבקה נכנסת לתוך הבית, בריאנדה אחריה. רבקה פורקת את השק ליד דלת הכניסה, פונה
לכיוון החדר של טמיאל, בריאנדה אחריה.

בריאנדה

רבקה, תחליפי בגדים קודם.

רבקה עוצרת ומסתובבת לבריאנדה, כמה רגעים מבטים מתמודדים ואז רבקה מסתכלת על
עצמה והולכת לצד השני של חדר המגורים הגדול. בריאנדה מתלבטת אם ללכת אחריה או
להיכנס לחדר של טמיאל. עוד לפני שמחליטה רבקה חוזרת, לבושה כאדם מהוגן. היא
נכנסת לחדר וסוגרת אחריה את הדלת. בריאנדה ניגשת לדלת, כמעט פותחת אותה,
מתחרטת. הולכת למטבח

2*. פנים. יום. מטבח*

בריאנדה פותחת את החלון, מביאה את הירקות שעומדים שם על אדן החלון, מניחה על
משטח העבודה

במטבח. לוקחת תפוח אדמה אחד, מקלפת וחותכת לחתיכות זעירות בלי לשים לב מה היא
עושה.

רבקה נעמדת בפתח המטבח, בריאנדה מסתכלת עליה, רבקה מזמינה אות בניד ראש לבוא
אחריה.

3. *פנים. יום. חדר בבית*

רבקה ובריאנדה הולכות לחדר קטן שיוצא מחדר המגורים, החדר ריק, יש בו רק תיבה
בינונית על הרצפה שיכולה לשמש גם כספסל. רבקה סוגרת את הדלת אחריהן.

רבקה

טמיאל אומרת שאת מטפלת כמו אמא.

בריאנדה

טמיאל היה רוצה שאמא שלה תטפל בה.

רבקה

אני יודעת.

בריאנדה

נו?

רבקה

אני… הבאתי לך משהו. מגיע לך.

בריאנדה

רבקה!

רבקה מסירה טבעת מהאצבע, משחקת בה.

בריאנדה

רבקה, עד מתי, את החושבת, טמיאל לא תדע מה את עושה במסעות הארוכים האלה שלך?

רבקה

אם לא תגלי לה, היא לא תדע.

בריאנדה נושפת צחוק עצוב. מתיישבת על התיבה.

בריאנדה

הרחוב מדבר, כל העיר יודעת.

הן מתחילות לדבר יחד, רבקה משתתקת ובריאנדה ממשיכה בלי לעצור

רבקה

בריאנדה…

בריאנדה

בשביל הבת שלך. עבור אחותך. תשארי איתנו. נעבור מפורט רויאל, נשב באיזו עיר קטנה
ונתחיל חדש.

בינתיים רבקה עונדת שוב את הטבעת על אצבע אחרת.

רבקה

בריאנדה, את לא יודע מהו מחסור כלכלי אמיתי. מאז שהיית קטנה דאגו לך. אבל אני
יודעת.

רבקה מסירה שוב את הטבעת מהאצבע ומגישה לבריאנדה שלוקחת אותה בלי לשים לב.
סוגרת עליה אגרוף.

רבקה

חיים שווים זהב, רופא ותרופות לטמיאל עולים הרבה כסף. וראוי גם שתהיה לך איזושהי
נדוניה…

בריאנדה קמה מהתיבה שעל הרצפה, פותחת אותה. התיבה מלאה עד שני שליש מגובהה
בתכשיטים, כלי כסף, מטבעות זהב ועוד אוצרות שרבקה בזזה במהלך השנים.

בריאנדה

אם זה בשביל פרנסה, את יכולה להפסיק.

רגע שקט. בריאנדה משפילה מבט לטבעת שקבלה מרבקה.

בריאנדה

תודה. הטבעת באמת יפה.

בריאנדה מטילה את הטבעת לתיבה. רבקה מסתכלת עליה. בריאנדה פותחת את הפה כדי
לומר משהו אך יוצאת לה יבבה והיא בורחת מהחדר. אחרי שהיא יוצאת רבקה ניגש לתיבה
.

[נועה Noa]

כל הלילה בכה פונטאו, גורם לעיניה לשרוף בעייפות. היא מצמצה מול קרניים ראשונות שהנצו. עדיין חובקת את הילד בזרועותיה. לבסוף החליטה לצאת. אולי תקל שמש של שחרית על בנה הסובל.

התחככה לרגע בשוט התלוי לצד הדלת, מוכן ומזומן להצליף בעבדי הפירמידות. משכה בכתפיה בחוסר נוחות. ובכן, אין מה מה לומר. בשונה מסביבתה הוא כלל אינו מסב לה עונג.

החליטה שלא לצעוד דרך השדות, אוהבת לערבל את הגרגרים בכפות רגליה. לא אוהבת להיתקל במבטן השחור, הריק של הנשים עם המחרשות הקשורות לגביהן.

הנילוס קרץ לה אי שם. מזמין בלחותו. כבר כשהחלו להתקרב נרגע פונטאו, ריסיו נשמטים על פניו הרטובות.

התקרבה עוד קצת לגדה, מתחככת בקנים. בכוונה בחרה את האזור המרוחק יותר. נזהרת מלהיתקל במראות הזוועה שפשטו לאחרונה ביאור.

תזוזה קלה צדה פתאום את עינה. אימצה את מבטה מבחינה בקושי בדמות משתופפת בין הקנים, פניה בוהות אל האופק.

נפרותי הפנתה את מבטה לכיוון אליו בהתה הדמות, חרדה. תיבת גומא קטנטנה צפה שם.
קול בכי נישא הרעיש ממנה פתאום, חודר בכוח לאוזניה. נעמדה על מקומה הלומה, שמלת הפשתן מרעידה על גופה למרות הלחות הרבה.

התיבה הייתה רחוקה. רחוקה כל כך. הרבה יותר ממרחק הושטת זרועה הצנומה.

עצמה את עיניה בלאות ואחר הביטה לרגע בפניו הרגועות של פונטאו שלה, החמימות. והתקשחה באחת. ובכן, פונטאו חבוק בידיה וזה העיקר. שום דבר לא יערער על העובדה הזאת.

חבל שתטריד את מוחה וליבה, חבל שתתאמץ לחינם. בכל מקרה אין לעם העבדים האומלל הכלוא בארצם שום סיכוי, נותנת מבט אחרון בתיבה הקטנה, מחליטה שאפשר גם לשמוח, בשבילו. עוד ילד שלא יסבול יותר מרור.

ומפנה את גבה לכיוון ביתה. מהודקת שפתיים.

[ס. מגנזי]

רחל נעמדת ליד ערמת האבנים. נלחמת היא בדמעות. מעיפה מבט אחורנית, אולי בפעם האחרונה לעבר ההריסות.

פעם עמדה פה חומה. חומה איתנה. חומה שהקיפה בגאון את קודש הקודשים, את העיר שממנה הכול התחיל, ולעולם לא יגמר.

כפות רגליה היחפות צמודות. הדם אשר ניגר מקרסוליה פסק, נספג באדמת הקודש. זועק את נקמת החורבן. עם כל זעקה, עם כל חביטת שוט של חייל בבלי, היא נצמדת להריסות. מרימה מבט, עוד ועוד יהודים מתקרבים לעבר נקודת האיסוף.

אנשים ונשים, זקנים וטף.

הבבלים מכים בישיש בא בימים שמנסה לחמוק מידיהם.

המראות קשים. רחל חופנת את ראשה בין כפות ידיה ולחלוחית חדשה מציפה את תהומות הכאב הניבטים מעיניה.

אט אט, יהודים נוספים מתקבצים סביבה. עיניה של רחל משוטטות בניסיון לאתר את יצחק בעלה. חייל בבלי אשר מבחין בה, צועד לקראתה כשהמוט המעוגל בין אצבעותיו. היא מרכינה את ראשה בבהלה. השכינה נסה, היתמרה מעלה עם נחילי העשן. מי כעת ישמע תפילתה?

“לא לבכות!” הוא נעמד מולה, מלוא קומה. מנסה היא למצוא טיפת רחמים בתוך תהומות הרשע, אך עיניו האפלוליות, חסרות הברק היהודי שהכירה עד כה אפורות וקרות.

הוא הולם עם המוט על אחת האבנים אשר הייתה מחוברת אי פעם לחומה. האבן מתגלגלת ונעצרת למרגלותיה, לצידם של כפות הרגליים היחפות והפצועות שראו ימים יפים וקדושים יותר.

“אם אראה אותך שוב בוכה, תחטפי חזק, מובן?!” הוא מגלגל את המשפט על לשונו בלעג.

חייל בבלי נוסף מתקרב ונועץ ברחל מבט עמוק וממושך. “מישהו פה בכה?” הוא שואל בתקיפות מחליף מבטים עם החייל שעומד לצידו.

“כבר לא”. הוא מנתק את זוג עיניו משביל הדמעות אשר הספיקו להתייבש על לחייה הבוערות של רחל.

הם ממשיכים לכנס עוד ועוד יהודים מתוך ההריסות. חיילים בבליים פועלים ללא לאות בתוככי ירושלים, מאתרים ניצולים מבין הנקיקים ותוך הסדקים.

רחל מרימה את עיניה, אנשים רבים עומדים לצידה. שותקים, נלחמים בכאב בדמעות געגוע, בדמעות חרטה על מה שהיה ומה שאיננו עוד. לפתע יצחק מגיע, מצחו שתת דם, בגדיו קרועים ופאותיו סתורות לצד לחיו.

ליבה הולם בפרעות, “מה עשו לך יצחק?” היא ממלמלת מבין שפתיה הסדוקות. מגששת בעיניה אחר צעדיו הכבדים.

הם עומדים שם צפוף. בליל ריחות עומד באפה. הבל פיהם. ריח גופם. צחנה מבחילה של גומי שרוף, מתערבבים ומתבוללים עם ריח העשן העולה מהמקום בו פעם עמד המקדש. רחל נושאת עיניה למרומים.

נתזי אפור מכתימים את השמיים הצהובים. האוויר מאובק, הנשימה כבדה ולא רק מכאב של חורבן. קיץ, שמש, אבל בלב אפור יותר מהחורף.

כולם נאנקים מכאב. ילדים מרימים עיניים עגולות לשמיים בתהייה. זקנים וזקנות, לוים, כהנים, ישראל. צמרמורת חדה עוברת במעלה גבה של רחל.

פה זה נגמר?

החיילים הבבלים העומדים בראש מתחילים לנוע. אחריהם, מאות יהודים, נחילי אדם צועדים בדממה.

מפעם לפעם נשמעת זעקת שבר. תכף ומיד חיילים בבליים מסתערים, מכים, שוברים, עורפים, גודעים.

“אמרתי לא לבכות!” חבטה עזה נשמעת וגבר צעיר מתמוטט על החול הלוהט.

יש שמועות, שכול השיירה תצעד לבבל. מחשבה על הנביא ירמיהו, עוברת בליבה של רחל.

ברכי אמרה שירמיהו צועד עם אחרון הגולים מאחור..

רחל מלכסנת את מבטה ליצחק. הרקות הולמות, הדהודי חרטה מציפים אותה עד האוזניים. קשה לה המחשבה שעד לפני זמן קצר, עשן הקטורת עוד היה מיתמר מעלה מעלה ומותיר אחריו שובלים של קדושה.

מראה המקדש עוד מרחף מעליה, מעל כולם. הדמעות מציפות את הגרון, מנצנצות בעיניה.

שירת הלויים עוד מתנגנת באוזניהם. הכרובים, המנורה, הקורבנות. לא מזמן אכלו מהפסחים והזבחים.

רק לפני חצי שנה, יצחק הקריב קורבן תודה, השמחה בירושלים הייתה שלמה.

רחל מטה אוזניה לשמוע שיחה בין חיילים –

“שערי דמעה טרם ננעלו” הוא מסנן מבין תנועות שפתיים חדות. “אלוקים של אלה מסוגל לבנות להם בחזרה עוד היום את בית המקדש.. שמרו מכול משמר שדמעה אחת לא תרד מעיניהם!”.

המבטים האפורים, הקרים, המנוכרים, משוטטים בין ההמון, שומרים בקפידה, נועלים את שערי הדמעה.

רחל נאנקת, פולטת אנחה כבדה. יצחק מלכסן אליה מבט מנחם, לראשונה מאז נפגשו ליד ההריסות ביציאה מירושלים.

המבט הלקוני נוסך ברחל כוחות, זעקתה חרישית, כמעט בלתי נשמעת.

אנשים מסביב נופלים על הארץ. הדם ניגר מהם, נשטף אל תוך האדמה הלוהטת.

הדרך ארוכה, אך באופן לא צפוי, לצד האלימות והצעקות, החיילים הבבלים משקים במים צוננים ומאכילים בפת.

ילד קטן שואל את אימו “ייקחו אותנו לעבדים? כמו שהיינו במצרים?”

הרוך והתום ממיסים את קירות הלב “נקווה שלא כך יהיה..” אביו עונה לו בפשטות, בגילוי לב.

האם ממשיכה לצעוד לצידם בדממה, מבטה מזוגג.

בשעות היום, שהשמש יוקדת במרכז השמיים והדרך הופכת לקשה ובלתי נסבלת.

אפרים, בנו הקטן של אברהם, שנהג תדיר לשמור בפתח שערי המקדש, מפזם את שירת הלווים. בדיוק כמו אביו, כמו הלויים הנוספים אשר היו מעניקים מקולם הערב בעת הקרבת הקורבנות. השירה שהייתה בוקעת מפיהם, הייתה ממיסה את הלבבות הנוקשים ביותר.

האובדן לא נתפס, הוא פשוט לא נתפס, איך אפשר להמשיך לנשום שבית המקדש עולה בלהבות?

קבוצת אנשים סביב אפרים, מצטרפים לניגון המשכר.

לפתע מהומה פורצת. החיילים מתפרעים. הולמים. מכים חזק עם המוטות.

ממוטטים אנשים, לגווע תחת השמש החמה

“אסור לבכות!” רחל מכסה את עיניה בכפות ידיים, רק לא להביט, לא לכאוב את צער אחיה.

נאקות כאב ממלאים את השקט, כולם ממשיכים לצעוד בדממה.

רחל מנחמת אישה צעירה אשר פוסעת לצידה. הסבא שלה, היה תוקע בהקהל. היא מכירה את משפחתה. ידה של רחל מגששת אחר כתפיה השמוטות, מבין קרעי שמלתה, מבצבץ פצע קרוש.

“זה בלתי נתפס” דבורה נכדתו של בעל התוקע לוחשת. “אני בסוף אמות מצער” נזכרת בערגה, ברגעיו האחרונים של סביה שנתפס תחת ציפורניים של החיילים הבבלים כמה שבועות קודם לכן.

רחל חושקת את שפתיה, מקשיבה בדממה. מזדהה עם כול מילה, כול תחושה.

“איך נחיה בלי בית מקדש, רחוק מירושלים, על אדמת נכר?, אנחנו לא נחזיק מעמד!” קולה עולה מעט, רחל מרימה את עיניה בבהלה, רק לוודא שהחיילים המפטרלים לא ערים לשיחתן.

כתפיה רועדות תחת הליטוף החם של רחל.

“ירמיהו הבטיח שעוד נחזור” היא מנחמת. אבל השתיקה ביניהן רועמת.

“נבכה בלילה” רחל מבטיחה בלחישה דקה. אוספת את הכאב פנימה. “שאיש לא ישים לב.. שהחיילים יהיו עסוקים, נתן דרור לכול הדמעות העצורות”.

ירמיהו צעק את הנבואה עד שהצטרד. לא האמנו. לא ידענו. לא חשבנו.

כמו בתזמון מושלם, לפתע קולות בכיו של ירמיהו נישאות על כנפי המשב הלילי עד לאוזניהם של הצועדים בראש. הם לא יפגעו בו, הם לא יכולים, הם נצטוו. תחושה זו מנחמת את גולי ירושלים שצועדים כמקשה אחת.

“הם לא מרשים לנו לבכות ביום” נכדתו של בעל התוקע מלכסנת מבט לעברה של רחל. “אבל הקדוש ברוך הוא יכול לבכות עבורנו גם ביום וגם בליל”.

“מניין לך?” רחל מרכינה את ראשה מצמידה אוזניה לפיה של חברתה החדשה למסע.

“ירמיהו אמר”.

“אההה” אנחה נפלטת מפיה. לפתע מרגישה היא שהקדוש ברוך הוא איתם, סובל את סבלם.

חייל בבלי זוקר את אוזניו, סורק בעיני הרשע את השיירה, מגיע ונעמד מולם.

רחל נדרכת, רגליה כמעט כושלות מהפחד. מנסה היא לחזק את עצמה בידיעה, שהקדוש ברוך הוא עזב את ביתו, אך לא את ילדיו.

החייל מביט בחברתה החדשה של רחל במבט חודר ואכזרי. מרים את המוט ומכה בבטנה חזק. “אמרתי! לא! לבכות!”

היא מתקפלת מכאב, ברכיה נשמטות ארצה, אנחת כאב נפלטת מפיה, לאאא אסור לבכות.

אישה גדולה וחסונה שצעדה אחריהן. עד כה בשתיקה, אוחזת בה, מסייעת לה להתרומם, לייצב עמידתה

רחל משחררת אוויר עצור וכואב מראותיה. היא מרימה את הראש, הם מתקרבים למקור מים.

הצעדה נעשית בלתי נסבלת בעליל. הצער על החורבן ועל האובדן עומד להם כמו גוש גדול באמצע הגרון. בלתי נתפס.

נראה שהם מתקרבים לבבל. ניתן לראות באופק. ושמועות עוברות מפה לאוזן, עוברות אותה אחורה עד אחרון הגולים.

חבורת יהודים, מזקני ירושלים, מתכופפים ארצה והולמים את אגרופיהם על האדמה. מבקשים לפרוק מעליהם את כאב האובדן. הבבלים מיד משתלטים על המהומה.

היהודים צורחים, ומניפים את הידיים גבוה כאות מחאה.

החיילים לפתע נראים חלשים ואובדי עצות. הם לא מצליחים להשליט סדר, עוד ועוד גברים מצטרפים למחאה.

פרץ של קול בכי מפלח את השקט באחת, הבבלים רצים עם המוטות באוויר, מחפשים במבטים נואשים אחר מקור הבכי.

לאחר דקות ארוכות של מהומה, הם מצליחים להשתלט על קבוצת הגברים שפתחה במחאה ומכים אותם נמרצות.

“אבא!” לפתע נשמעת צעקה. אחת כזאת חזקה, שסודקת את לבבות המתקבצים

“אבא תציל אותנו….. אבא תעזור לנו……. אבא איפה אתה?”.

שוב, סערת בכי נפתחת, הפעם בקרב קבוצות הנשים.

הבבלים מתרוצצים בין הגולים, מכים, צורחים, משתקים.

אנחנו מטרים ספורים מבבל. המתח הגואה, כמעט חומק מבין ידיהם. זהו זה הסוף

אין לנו ירושלים. אין בית מקדש. אין כהן גדול. אין קורבנות. אין שירת לויים.

הם צועדים בדממה, נהרות בבל נצפים באופק. מאות הגולים מסתופפים שם בפנים נפולות, ולחיים שקועות.

הם מכים על האדמה, צווחות נשמעות עד לב השמיים.

קולות הנהי והבכי נשמעים למרחוק, הקולות סודקים את הדממה על גדות הנהר.

נותנים דרור לדמעות העצורות שחנקו את גרונם לאורך המסע.

“עכשיו מותר”. ידה החמה והמנחמת של רחל מונחת על כתפיה של דבורה.

“אל תשכח אותנו פה אבא, תחזיר אותנו הביתה מהר”.

כולם עמדו שם כאיש אחד, וקולות של בכי וזעקות בזוכרם את ציון.

“אם אשכח ירושלים”, זועק אברהם הלוי “תשכח ימיני.. תדבק לשוני לחיכי”. קול בכי נוסף קוטע את סוף המשפט, אבל הלוי אוסף את עצמו וממשיך בזעקה –

“אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!”.

יהודים נוספים מצטרפים וקורעים את בגדיהם, את שערי השמיים בזעקה.

” אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי “

הבבלים אוכלים ושותים בדממה. חיילים, שרים מכובדים, מביטים על ההישג הנאה בגאון.

הלווים אשר יושבים לא רחוק מהם לפתע דוממים.

“שירו את שירי המקדש”. שר מכובד פוקד עליהם.

אברהם מתרומם, תולה כאות מחאה את הכינור על אחד מעצי הערבה, אחד מבין מאות.

קיצץ בהונות ידיו בפיו. לא, הוא לא ישיר את שיר השם לפני מחריב מקדשו.

אחריו מתרוממים בדממה לוי אחר לוי. תולים כינורותיהם לא לשיר בפני שובם. לא ישירו על אדמת נכר.

עכשיו מותר רק לבכות על ציון, עכשיו שכולם פה מתקבצים על נהרות בבל, מותר לשבת ולבכות את זכרה.

[שושנה פתרונות חכמים]

מציינת כמובן שאין בכוונתי לרדת לדעת גדולים.

קול יבבת תינוק קרע את שנתי. קמתי, מבוהלת מהבאות. הבית היה מואר, אבא ואמא

התלחשו בקול שקט. התקרבתי, רוצה להציץ בפלא. אמא הביטה בי בעיניים לחות.

אבא שתק. הבטתי בתינוק, מעבירה ליטוף על גופו הזעיר. יבבה חרישית רצתה לבקוע,

נשכתי את שפתי בחוזקה. אמא החזיקה קני סוף קלועים, מורחת אותם בחומר שחור.

הבטתי בה, שותקת. היא סיימה למרוח, והניחה על האדמה. זו היתה תיבה זעירה,

מידתה כמידת תינוק. אמא הניחה את התינוק בתוכה ויצאה עמה מהבית במהירות.

שקט שרר בבית. נעלתי את מנעלי, הדקתי את כותנתי, ויצאתי אחריה. אמא נראתה

מרחוק, נושאת את התיבה. מיהרתי להשיגה, אך היא היתה זריזה ממני, והתקדמה

במהירות לכיוון היאור. לבסוף הגעתי ליאור, מתנשפת. התיבה של אמא צפה במים,

שומרת על האוצר שכה אהבתי. נעמדתי בין קני הסוף הגבוהים, מנסה לשמור עליו מרחוק.