אתגר כתיבה 3- לדבר עם…

[חיה]

להלן הקישור לשרשור התגובות

https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8-%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-3-%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa/

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[דיתי דאל]

הלוואי שתהיה ממתינה, אוף… מחייג. הצילו.

“הלו?”

“שלום, אפשר בבקשה לדבר עם המנהלת?”

“מ-ד-ב-ר-ת” בנוסח קלאסי.

“אה, אה… מדברת בתיה כץ רציתי להציע את עצמי להוראה, אפשר להפריע עכשיו?” אאוצ’, הרגע עשיתי לעצמי בושות?.

להפריע? לא, אבל את לא מפריעה” כמה נימוס נוזלי קיים בעולם, אפשר לטבוע “כן, את רוצה להציג את עצמך?”

“אה.. כן, אז אני בתיה כץ” אוף, זה נשמע זוועה, מה אני קו”ח מתוקלט? “בוגרת בית ספר ותיכון “שורשים”, למדתי הוראה אנגלית בבית המורה…”

“מממ…”

“שמעתי על בית הספר שלכם משכנה שלי, מלי כהן, היא לומדת בכיתה ח’…”

“כן, מלי מקסימה, את שכנה שלה?”

“כן… בדיוק, היא מאוד אוהבת את בית הספר ולא גומרת לספר על האווירה המיוחדת, התוכניות המושקעות…” אוקיי, מנהלות אוהבות לשמוע דיבורים מסוג זה, מעולה בתיה. המשיכי כך. “והייתי שמחה מאוד להצטרף, כלומר להיות חלק מ… מ… ” ממה, כפרה? ממה? “מהבצפר”. אוי ואבוי, ואבוי, ואבוי, התנסחות כזאת גרועה מן הסתם לא חצתה את תעלת האוזן של המנהלת מאז הפגישה שלה עם הורי החתן בשידוך.

“אני שומעת…” במנגינת “מדברת”.

מנהלת יקרה, אנא ממך, שאלי אותי דבר מה בכדי שאוכל להיחלץ מהסבך אותו טוויתי לעצמי.

“ספרי לי על הניסיון שלך בהוראה” הואילה המנהלת ברב טובה לנרמל את הדו שיח “חשוב לי לשמוע על רמת ההיכרות שלך עם השטח”

“ברור, כן” עכשיו זה מתחיל. זה הדבר. שיווק בתיהל’ה, תשקיעי בשיווק. “אז ככה, בשנה האחרונה עבדתי בבית חם לילדים שהייתי… כאילו, הייתי… זה היה אחרי צהריים, כאילו, הילדים, הם היו מגיעים אחרי הלימודים…

“בתיה, את בד”כ בוהה בטלפונים ביום יום?” קולה של אסתי אחותי קטע את החרדה בהקיץ “כי זה לא נראה תקין…” אחיות, כמה ישירות טמונה במושג הזה.

“אני עושה עם עצמי סימולציה לשיחה עם המנהלת של בית ספר “שורשים”. אבל התוצאות לא משהו…”

“תקשיבי טוב, בתיה אחותי המורה המדופלמת” אין לכם מושג כמה בקרוב מאוד, תזכרו שאמרתי… “אמרתי לך מיליון פעם, את מפתחת לעצמך מפלצות כשאת חושבת כל כך הרבה לפני כל טלפון. הנה,” אסתי לקחה את הפתק שהיה לי ביד, חייגה את המספר של המנהלת, לחצה על הירוק והצמידה לי לאוזן, הדופק שלי העלה הילוך, הנחתי יד על הלב.

“הלו?” עכשיו זה אמיתי.

“שלום המנהלת, אני רוצה להציע את עצמי להורא…”

“רגע” אופס “איייממממאאאא…..”

“מי זה? מה היא רוצה? לחשושים “כן?”

“שלום, אני רוצה להציע את עצמי להור…”

“יש לך את המספר של המזכירות? זה פשוט לא הזמן המתאים עכשיו, תתקשרי למזכירה היא תתן לך כתובת מייל ותשלחי קורות חיים, בסדר?”

“בסדר גמור, תודה רבה רבה” על מה בדיוק?

תודה ששאלתן, לא זומנתי לראיון.

[ריקי ריקי]

– שרי? זו את?

המייל שנחת בתיבת הדואר הנכנס שלי בשעת לילה מאוחרת, הכיל את שלושת המילים הללו ותו לא.

שם השולחת היה זהה לשלי- אבל כשקוראים לך שרי כהן, זה לא אומר כלום.

שיקול הדעת הפגום מעייפות גרם לי להקליד:

– מה ז”א “זו אני”? אני זו אני, השאלה אם זו האני שאת מתכוונת אליה. ומי את בעצם?

– גם אני שרי כהן, אבל את לא מכירה אותי. אני רוצה רק לומר לך משהו אחד: לכי לישון. אתמול הלכת לישון ברבע לארבע, וקמת ברבע לשבע כרגיל. עכשיו כבר שתיים וחצי, את על הרגליים קרוב לעשרים שעות, את עושה טעות.

– וואו, אני לא יודעת איך להגיב. מי את ומה זה עניינך בעצם?

– רציתי לומר לך עוד משהו, את לא צריכה להכין עשרים סוגי בשר ותוספות לראש השנה. הילדים צריכים אותך ערנית ופיכחת. רק שלא תירדמי באמצע תקיעת שופר.

– חלילה. להירדם באמצע תקיעת שופר??? מאיפה הרעיונות האלה??? ומי את בכלל?

– אמרתי לך שאת לא מכירה אותי עדיין. ותקשיבי, עוד משהו: את משוטטת באינטרנט מדי הרבה זמן. היום התפרצת על חנהלה שלך, שהפריעה לך באמצע לכתוב משהו באיזה פורום שאת חברה בו. האינטרנט משפיע עלייך לרעה, אפילו שהוא כשר ומסונן.

– אימאלה מאיפה את יודעת שצעקתי עליה? מי את???????? מאיפה הגעת אליי?????

– עוד דבר אחד: את חייבת להפסיק לנשנש, ולהתחיל לאכול בריא. שלא תמצאי את עצמך בגיל 40 עם סט מחלות של גיל 60. תתפסי את עצמך בידיים! די למתוקים, די לנשנושים, תתחילי לצאת להליכות במקום לרבוץ בפורומים הוירטואליים.

– הפעם הגזמת. אני לא עונה לך יותר. את סתם מנסה להתעלל בי- ואני בריאה לחלוטין. נשנוש פה ושם לא הרג אף אחד.

– אין בעיה. אל תעני לי יותר. לפני שניפרד אגלה לך מי אני: אני שרי כהן משנת תתט”ו, המהדורה שלך בגיל 60. תעשי לי טובה. תלכי לישון, כי לי כבר יש הפרעות שינה. אל תשתגעי עם הבישולים, כי אני זוכרת את כאבי הרגליים יותר מאשר מה אכלנו בר”ה תשפ”ה. תעזבי את המחשב ולכי לטפל בילדים, כי הם בקושי באים אליי בתור נשואים. ותתחילי לאכול בריא מייד- אתמול- כי הרופאה שלי זועמת עלייך. להתראות בינתיים, ושיהיו לנו עוד הרבה שנים טובות ומתוקות.
– אממממממ…………אאאאא…………אהמ……..

–סוף–

[פסי פישר]

בס”ד

“היי”,

אוף. “מה הפעם?”

“סתם.. איך היה החג?”

“בסדר, ברוך ה'”.

“לא יודע”, הוא נאנח. “ציפיתי ליותר”.

“תשתוק”.

“קשה לך לשמוע את האמת?”

אני נאנקת. “זאת לא האמת”.

“זאת האמת”. הוא קובע. “הייתי שם אתמול. ראיתי אותך”.

“נו?” אין לי כח.

“תראי, התפילות שלך היו..” הוא נאנח שוב. “את קצת נאיבית”.

“זה בסדר, הוא אוהב אותן ככה”.

“הוא יותר אוהב תפילות מסוג אחר, את יודעת”.

“לא. הוא יודע שהיית שם”. אני מסמנת ניצחון קטן.

“סתם מתזכר- היום בבוקר שכחת לברך אשר יצר”.

אני נבהלת. “אני??”

“כן. יצאת מהאמבטיה והלכת לחפש גומיה. אחר כך כבר שכחת. זוכרת?”

“אלוקים, סליחה—“

“מה את עושה?!”

“מבקשת ממנו סליחה”.

“בשום אופן. זוכרת איך דיברת אתמול לאמא שלך? באמצע ראש השנה. מדהים”.

“זוז מפה”.

“זוכרת—“

“תקשיב טוב, חמוד”. משהו מתלהט בי. “אני, אתמול, קיבלתי חיים חדשים. התחלה חדשה. הזדמנות חדשה”. אני מתנשמת, הוא לוטש בי מבט המום.

הקול שלי נעשה חגיגי קמעה. “הריני להודיעך בזאת- אין לך מה לחפש פה יותר. אתה מפוטר”.

—

“סטרא כאן אחרא, שומע?”

“שומע עבור”.

“כשלון”.

“מה?? אתה תועמד לשימוע!”

“מי הבא בתור?”

“אין על מה לדבר. תחזור לשם שוב”.

—

“היי…”

[רחל פישביין]

“היי טובי, מה קורה? אויש, הערתי אותך?”

“זה בסדר…”

“מצטערת, לא חשבתי שיש אנשים שישנים בחמש אחה”צ, לדפוק מאוחר יותר?”

“לא לא, זה בסדר. רק שניה, התינוק צורח”.

“איזה מותק!”

“תודה… רצית משהו?”

“ברור, את מכירה אותי כמי שדופקת אצל שכנה סתם בשביל לפטפט? חחח. רציתי להגיד לך, את יודעת שאני עומדת לסיים לימודי תיכנות ב”טרקלין”, ומתחילה לחשוב על עבודה. את למדת תיכנות, נכון? ככה זכור לי מהסמינר”

“נכון”

“זהו, לא ידעתי בבירור אם את עובדת בזה או לא, אבל אמא שלי אמרה שלדעתה כן, היא רואה אותך לפעמים בבוקר עם תיק של מחשב על הגב, אז חשבתי…”

“אמא שלך? את בטוחה? היא מכירה אותי בכלל?”

“בטח שהיא מכירה אותך, אתם גרים כאן כבר שנה, לא?”

“כן, שנתיים…”

“נו, אז למה שלא תכיר? כבר כשבאתם לגור כאן סיפרתי לה שאני מכירה אותך מהסמינר. כשילדת היא שלחה לך עוגה, לא? אבל בטח. גם אבא שלי מכיר את בעלך, מבית הכנסת אולי? או מהכולל, אולי סתם מחדר מדרגות. בקיצור אתם מוכרים כאן, מה את חושבת? בכל זאת גרים כאן כבר שנה. גם את התינוק שלך אנחנו כבר קצת מכירים, לא ילד קל, הא? בלי עין הרע עם מיתרי קול מפותחים. איך קוראים לו?”

“איציק. הוא בדרך כלל ילד מאוד נוח, רק שעכשיו הוא מצמיח שיניים… הלילה לדוגמא ישנתי בקושי שעתיים, וגם זה לא ברציפות”.

“מה את אומרת! כל הכבוד איך את מצליחה להמשיך לתפקד ככה בלי שעות שינה, אז את שומעת? חשבתי אולי תוכלי להעביר את קורות החיים שלי למקום העבודה שלך. בטח תוכלי גם להמליץ עלי, את מכירה אותי עוד מהסמינר, נכון?”

“אני זוכרת אותך מהסמינר, כן… למדת שנתיים מתחתי? שלוש? מתי סיימת בעצם?”

“ממש לפני שנה, אבל באמת, את לא זוכרת אותי? הייתי תפקיד ראשי בערב הורים בכיתה י’, היית אז בי”ב, איך את לא זוכרת?”

“למדתי בתיכון אחר”

“אה, אני נזכרת! ההורים שלך מאופקים, נכון?”

“נכון”.

“אז למה באתם לגור כאן? בטח בגלל העבודה שלך. נורא קשה, לא? בטח תסכימי לעזור לי למצוא עבודה במקום שאוכל לגור קרוב להורים שלי, אז תוכלי לשלוח את הקורות חיים שלי?”

“כן, זה קשה. במיוחד הקושי למצוא כאן בייביסיטר. את מכירה אולי בסביבה?”

“אויש, לא ממש. אני נורא אוהבת ילדים ותינוקות אבל עברתי מזמן את הגיל. אז מה את אומרת? תוכלי להעביר?”

“אהמממ… אני לא יודעת מה להגיד לך. לא ממש מחפשים אצלנו עכשיו, אבל אם את מתעקשת, אני אעביר. רק אל תבני על זה כלום”.

“יופי, אין מילים! תודה רבה! ואל תשכחי להדגיש שאת מכירה אותי וממליצה באופן אישי וכו’ וכו’, סומכת עלייך”.

“בלי נדר, תגידי, אולי אחיות שלך יוכלו לעשות לי קצת בייביסיטר?”

“אהמממ… רגע, אני לא מאמינה, רק עכשיו אני קולטת שבמרתף הזה אין קליטה. אמורה להיכנס לי כאן שיחה סופר חשובה, נדבר. בקשר לבייביסיטר… לא חושבת שזה יילך. ההורים שלי לא מוכנים לשלוח את אחיות שלי למשפחות שהם לא מכירים. להתראות”.

[שירה ג.]

ואאההההההה ואאהההה (אמא)

אוף! נו הוא שוב בוכה.

ואאהההה ואההה ואהה (אמא בואי)

יואו אין לי זמן אני באמצע.

ואוואא ואאאהו ואוווה (אמא בואי בואי)

נו מה אתה לא יכול לחכות עד שאני יגמור את העוגיות??

אווווווווו הואאאוו אוהואאו (אמאאאאאא)

נו אני עסוקה חכה רגע, באמת אתה לא חייב כל הזמן לבכות,

אז מה אם אמא הלכה רגע למטבח.

ואוו האהווואו ואההה (אמא בואיי)

טוב נודניק אני באה.

הולכת לחדר…

אוי מסכן שלי איך שכבת ככה למה לא אמרת לי 🙁

(שוכב על המיטה עם הראש בין המיטה ללול)

אהואא ואוהה הואא הואהה (אני קראתי לך אתת לא הקשבת לי).

[בת עין משען]

“אוי ליבי זה המראה הכי נפלא בעולם”

“שיר חדש את צודקת, אין מרפא ללב יותר מהצלילים הענוגים באלה”

“והריח הזה שעומד באוויר, ריח גן עדן”

“ליבי, את מאמינה? את מאמינה? הטירוף הזה הסתיים… הוא נמוג כליל!!!”

“את האמת כבר לא ידעתי מתי נראה את הסוף, שיר חדש אהובה שלי, כמה היה לך קשה

כמה רציתי את הטוב הזה לפחות בשבילך…”

“את כזאת אור של אהבה ליבי שלי, זה היה נורא, הפחד, האימה, התקיפות הבלתי פוסקות האלה, השמיים שהשחירו והארץ שנצבעה באדום, החרדה שהייתה מנת חלקנו יום יום”

“זה מאחורינו, זה פשוט נגמר, תקשיבי לצלילים האלה”

“מנגינת הלוויים”

“זה פשוט מדהים לראות מהמרפסת הירושלמית שלך את הצבעוניות הרבה הזאת של עם ישראל על כל גווניו נוהר אל בית המקדש”

“שיר חדש, את בוכה?”

“כן, כן, היה לי קשה את האמת, הכתפיים האלה סחבו כל כך הרבה זמן – שקים כבדים שריח גלות קשה נודף מהם…

והלעג, הלעג שהיה מנת חלקינו בגלות, כל מבקשי ה’, והאמת שהייתה כל הזמן נעלמת וחמקמקה…

את רואה את הדמעות האלה? אלו דמעות של הקלה, אני מרגישה כמו אחרי לידה, כמה זמן סחבנו בבטן את הגלות הזאת, ועכשיו? – עכשיו הכל ברור, הכל הכי אמיתי שיש, הכל טוב כל כך הכל טהור!!

“את מדהימה שיר חדש, תודה לה’ איך הכל התהפך כל כך מהר! שבע חזיתות ויותר מול עם ישראל אחד ואיך מחול העיוועים הזה הפך למחול של ניסים וניצחון, איך הם פשוט הושבתו והוכרעו אחד אחד מעל לדרך הטבע ואיך אנחנו פה בשלימות השמחה”

“בעיקר שהפצועים החלימו כליל, והמתים קמו לתחייה – בלעדיהם השמחה לא הייתה שלימה!”

“הריח של הקטורת כל כך מחבר אותי לעצמי ולה’ ריח של קרבה ואהבה, אין מאושרת ממני תודה לה’ על השלימות הזאת!!! “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”!”

[ציפי שפרנוביץ]

מוכר: מה בשבילך, צדיק?

קונה: לא יודע, שים לי מה שאתה רוצה

מוכר: מה זה נקרא? אתה רוצה באגט או…

קונה: כן, בדיוק, ראית איך קלטת אותי?

מוכר: מה לשים בפנים? חצילים, מלפפון חמו..

קונה: בדיוק. מה שאתה אומר

מוכר: מה למרוח?

קונה: יאלה, אמרתי לך כבר, לא משנה לי

מוכר: טוב, שמתי טחינה ןרוטב אלף האיים ו..

קונה: אתה נורמלי? אני לא סובל רוטב אלף האיים!

[נעמה]

#אני לא יודעת למה אבל—

#בלי אבל! מה אתם חושבים שזה שוק הכרמל? כל אחד יכול לעשות פה מה בא לו?

#אדוני! אני-

#בלי אדוני! תני לי לדבר גברת. למה אתם כל היום אומרים לי אדוני שמדוני, ואני כולה עמרם, אז תשמעי מה אני אומר ותכבדי, הייתי ברור?

שקט.

שקט.

#ברור? כמה פעמים אני צריך לבקש שתגיבו לי? הא? איזה מין מקום אתם, רק מחפשים לקחת כסף ואפילו שירות לאדם מבוגר כמוני לא נותנים!

#כן, כן, עמרם. הכל ברור. אז-

#את לא תקראי לי עמרם, אני יכול להיות סבא רבא שלך! אני לא מבין את הדור של היום, חוצפה שכזו. איך קוראים למנהל שלך? רובינסון משהו? הוא המנהל של הבית אבות פה?

#כן. הרב רובינסון הוא המנהל של “בנחת וכבוד”

#משחקי כבוד היא עושה לי זאתי. “הרב רובינסון” זה כולה הבן המופרע של השכנים מתחתינו, שכל הזמן עשה לנו רעש. מסעודה הייתה אומרת ש…

#סליחה אדוני, אתה רצית משהו מסוים?

#מה נראה לך פה, למה את לא נותנת לי להוציא את המילים שלי מהפה. אני חושב שהחדר שנתתם לי לא מתאים בשבילי. כאילו מה אתם חשבתם, שאם אני עמרם, אז מגיע לי חדר דפוק? עם מיליון—

#אוקיי אדוני. אז בוא נהיה מעשיים. אני אשמח לשמוע על מה אתה רוצה להתלונן, ונפתח תלונ—

#זה עוד משמח אותך????

[ציפי שפרנוביץ]

היא: ש-ללללללללללללללום מויששששי, מה שלומךךךךךךךךך?

הוא: מעיף את התיק.

היא: בוא, מותק, תראה מה הכנתי לארוחת צהרים!

<b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>הוא: מעיף נעליים.

היא: מה נשמע? איך היה היום?

הוא: מסתכל על הסירים. נחיריו רוטטים.

היא: בוא, בוא תאכל. ספר לי איך היה. רוצה מרק?

הוא: מלקק שפתיים, מהנהן.

היא: אז מה אתה אומר, מוישי?

הוא: כלום.

[ציפי שפרנוביץ]

אוף! שוב שרעבי משחקים במעלית!

טובה לוחצת עשר פעמים בעיגול המהבהב וליתר ביטחון גם נוקשת בחזקה בדלת.

הם לא מבינים שזה חוסר דרך ארץ לגרום לאישה מבוגרת לעמוד על רגליה הזקנות, שקיות חסה וסלרי ושאר ירקות בידיה הנעשות אדומות מרגע לרגע?

או! סוף סוף המעלית יורדת קומה אחת. מתקרבת אל היעד.

טובה נוקשת שוב בדלת המעלית המרעידה, מקווה שיבינו שם את הרמז להזדרז.

כמה מילים חריפות על לשונה כשהדלת נפתחת וליידי הדורה יוצאת מתוכה.

טובה מיטיבה את המטפחת, מעלה חיוך.

“שכנה חדשה?” היא מבררת במעשיות.

ההיא מהנהנת בראשה. כנראה מתבישת. עדיין לא מכירה אותה.

“איזה יופי! שיהיה יישוב טוב!” היא חוסמת את המעלית בגופה הגדול.

“אמן” השכנה החדשה משיבה ביובש, מביטה בשעונה.

“אני טובה” ממשיכה טובה ליהיות נחמדה למרות שהיא מקטלגת את הגברת לזן ההפוך ממנה. “ואת?”

“שטיין. שרי שטיין.” עונה שרי בחמיצות.

“שטיין!” טובה מתפעלת עמוקות. “קשורה לשטיין מהחנות של הבשר? או לרבקה שטיין הגננת מגן השושנים? אני מכירה הרבה שטיין, בטוח אמצא קשר כלשהוא. אל תדאגי. שניה, מה את מהבית?”

“אני קצת ממהרת” שרי הזו מתגלה כקצרת רוח לחלוטין ומשהוא מקומה שלישית דופק על המעלית. הם לא מבינים שלפעמים צריך קצת סבלנות בחיים?

“ממהרת, יפה! במה את עובדת? תני לי לנחש… את בנקאית? או אולי…”

“סליחה גברת… טובה? נכון? אני חושבת שנוכל להמשיך את השיחה פעם אחרת.” והיא הולכת, מותירה את טובה פעורת פה, הדפיקות על המעלית גוברות. טוב, טוב היא מיד נכנסת.

אבל איך הן תמשכנה לשוחח אם אפילו באיזו קומה שרי גרה היא לא יודעת!

טובה מחליטה לחפש בין הקומות את הדלת הנושאת את שם משפחתה של הצעירה היהירה, הצעירים של היום, מה הם חושבים? שלא צריך שכנה טובה ומבוגרת שיודעת משהו או שניים על החיים לייעץ קצת מנסיונה בעניני חינוך ולהבדיל בישול?

טובה לוחצת על כל הקומות, בנחישות ובתחושת שליחות עמוקה.

שוב דופקים על המעלית בעצבנות.

למה השכנים כל כך חסרי סבלנות בבנין הזה? הא?

[מירי ח.]

>אמיתי לחלוטין!🤝קרה לי היום בדיוק כשבאתי לכתוב את האתגר!

סירנה מיללת נט”ן ואמבולנס מייללים בכניסה לבניין

השכן הצעיר מפונה על אלונקה

אני: דופקת ,רעש ,לא שומעים

הדלת נפתחת

היא: כן מה?

אני: ראיתי אמבולנס למטה קשור אליכם? אפשר לעזור

היא: לא הכול בסדר הוא פשוט בעלי

היא:- בוכה והתינוק מילל ברקע-

היא: אני , בעלי אפילפטי הוא פרכס והתקשר אלי ו…. לא הייתי בעיר וקראתי לאבא שלו…

אני: וואו !אז מה ,נלחצת?

היא: כן, ולא ידעתי מה לעשות ואבא שלו הגיע וראה אותו על הרצפה

היא:-בוכה-

אני: וואו איזה גיבורה

אני: -מחבקת אותה-

אני: את רוצה לנסוע אתו ואני אשמור על התינוק?

היא: לא, זה אבא שלו נסע אתו

אני: בסדר אם את רוצה משהו תתקשרי

היא: רגע את השכנה מלמטה כהן?

אני: לא כהן. חיים .

היא: אה ואת הבחורה שלהם תודה

אני: קחי את המספר שלי אם את רוצה היום מחר תתקשרי אליי

היא: לוקחת תמספר ,וואו תודה רבה בל”נ

אני: רפואה שלימה!

[ציפי שפרנוביץ]

“לא

בשום פנים ואופן לא.

ממש לא.

אין מצב.”

ניהיה שקט בבית.

רבקי המשיכה להתעסק עם השניצלים.

פרורי לחם נשרו על הריצפה כשפנחס נכנס למטבח והיא הסתובבה אליו.

גבותיה התרוממו בשאלה.

“משהו” פנחס מזג לעצמו כוס מים קרים, שריר בולט ברקתו.

“חצוף אחד” הוא הוסיף, כי רבקי עדיין הביטה בו.

היא חזרה לשניצלים.

ניהיה שקט במטבח.

רק קול בעבוע השמן הלוהט נשמע.

“חשבתי ש…” התחילה רבקי לומר.

הפלאפון צלצל בצורמנות.

פנחס השתיק אותו, דוחף עמוק אל כיס מכנסיו.

“מה חשבת?”

“חשבתי, שאולי כדאי לנו בשבת להציע ל…”

הפלאפון רטט.

פנחס פסע במהירות למרפסת וטרק את הדלת.

זו שלפני חודש וחצי התלהבה ממנה רבקי נורא.

“והיא כזאת חמודה וקטנטנה. בדיוק לזו”צ. אוכל לתלות שם כביסה, לדבר בפלאפון באויר הצח…”

עכשיו עמד שם איש אחד, שופך אש וגופרית על משהו, חצוף אחד.

רבקי מוציאה את השניצל האחרון כשפנחס שב, מתנצל.

“כן, סליחה, מה היית באמצע לומר? שחשבת משהו על שבת…”

“כן, חשבתי שאם כבר אנחנו נוסעים אז…די!!”

היא צועקת פתאום, מבהילה את שניהם.

“מספיק עם הטלפונים האלו! תגיד לי בבקשה מי זה היה ומה הוא רוצה ממך ולמה הוא מעכיר לנו את השלווה!”

כבר לא היה שקט.

[נעמה]

אני: אני אתפוס אותך! מבטיחה! אתה לא תימלט מהידיים שלי!

הוא: את מגלגלת מצחוק. מה את חושבת שאת צורחת את זה ממרחק של 6 מטר?

אני: צוחק מי שצוחק אחרון. אתה תראה. מישהו כבר יכול להביא לי את הנעל השחורה של אבא??

הוא: שקט.

אני: צרחה.

אני: עוד צרחה. הוא בורחחחחח! למה אף אחד לא שומע אותי?! תביאו לי כבר את הנעל!

הוא: את בדיוק כמו כל הרודנים הגרועים מההיסטוריה. מה ההבדל בינך לבין ההוא מקובה? שניכם לא מכבדים את החוקים האנושיים המינימליים. לא ביקשתי אוכל, רק תנו לחי לחיות!

אני: אולי תשתוק? אתה מפריע לי להתרכז. מ י ש ה ו י כ ו ל ל ה ב י א ל י נ ע ע ע ע ל??

הוא: לא שאני מפחד ממך או מהנעל המטופשת הזאת, אבל ליתר בטחון, אני אעלה לכיוון התקרה.

אני: תודה באמת שנזכרתם! עד שהבאתם הוא כבר בתקרה. מה אני אמורה לעשות עם נעל עכשיו? תביאו כיסא כבר!

הוא: זה סוג של קטע, הנאיביות הזו שלך? כאילו את באמת חושבת שאני אחכה לך שם? אני כבר ברצפה מתחת לחלון.

אני: אני? נראית לך? נאיבית?? החוצפה של היום. מישהו רואה אותו? הוא נעלם לי. רגע אני ארד מהכיסא. הוא בטח ברצפה כבר.

הוא: אני חושב שחסר לך קצת ידע בקטע האנציקלופדי של עכבישים. הם רצים מהר יותר מאנשים.

אני: הנה, אני רואה אותו. זוזו, איפה הנעל? הו. אחד שתיים ושלוש- – –

בום. טראח.

הלכה הנעל.

העכביש חי.

[חיה]

יש קטע זוכה, כנסו

https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8-%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-3-%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa/#post-6017948581