זהירים אבל! //אתגר חדש

[ת. עקבי]

אתגרת בהחלט 🙂

בחרתי דווקא בצד הילדה מהדיון ההוא. אמנם לא עובר במדויק את הכללים – אבל כן את כף הזכות, לדעתי.

*

אמא קוראת לזה קוצים. לדברים האלו שלא נותנים לי לשבת אפילו לדקה ארוכה-ארוכה, שבכלל לא חושבת להיגמר.

קוצים זה כואב, והם חומים נורא, מהסוג ששפרה קוראת להם משעמם טילים.

שפרה כבר הלכה מזמן, מיד אחרי שאמרה שלום לתמי הגננת וכיתפה שוב בתנועה המצחיקה שלה את התיק של הגדולות עם הפסים הכחולים והריבועים האדומים והלבנים.

גם לשרי יש אותם, ככה היא אומרת כל הזמן. היא גם מוציאה לי לשון כל הזמן, כשהגננת לא מסתכלת, ובשבועיימים האחרונים היא לא מפסיקה לספר על הטיול שעשו לירושלים, העיר של הכותל.

אני אוהבת את הכותל, עם האבנים הגדולות הגדולות. אני חושבת שאמא פחות אוהבת אותו כי היא כל הזמן בוכה לידו, במיוחד אחרי שסבא הלך לבית של החולים.

הרבה שבועיימים לא היינו בכותל, אבל אמא אמרה שאולי ביום ראשון נלך טיפה, אם יהיה לה כוח.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון? ואיך זה שלאמא אין כוח?

אני כבר רוצה לספר לשרי וכל שאר הילדות שגם אני הייתי בירושלים, העיר של הכותל. אבל אני לא אוציא לשון, כי אמא תמיד אומרת שרק ילדות קטנות עושות ככה. ואני ילדה גדולה! נורא-נורא גדולה!

הקוצים מתחילים להפריע לי, אז אני זזה לכל הכיוונים כדי שירדו לי מהכיסא, אבל תמי הגננת מתחילה לכעוס ולסמן עם האצבעות שלה.

אני מפסיקה מהר-מהר, למרות שזה כואב, כי אני גדולה. עובדה שאתמול הרשו לי להקשיב לשיחה של גדולים!

אמא אמרה לאבא על סבתא ירושלים, שעצוב לה להיות בלי סבא. אבא אמר שהבית גם ככה קטן, ושל סבתא גדול יותר. ושאנחנו נעבור אליו! ונהיה כל יום בירושלים, העיר של הכותל!

אני צריכה להגיד את זה לשרי, היא בטח תעשה לי פרצוף מקנא, או שתמציא שאתמול הם טסו לדוד שלהם שבאמריקה.

אני שונאת שהיא ממציאה סיפורים, במיוחד כשהם לא הגיוניים. אפילו שפרה אומרת שאמריקה זה רחוק מאד, ורק ירושלים קרוב.

אני לא יודעת כמה קרוב, אבל אני כן יודעת איפה סבתא גרה. וממש ממש צובטת לי הבטן כשאני חושבת עליה.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון?

אני צריכה לשאול את הגננת. אבל אם אני אשאל – שרי תצחק עליי שאני לא יודעת, כי אני לא מקשיבה בריכוז.

גם הגננת אומרת שאני לא מקשיבה בריכוז, ושילדות שנמצאות בגן צריכות להקשיב. אבל כבר לא הקשבתי, ומאוחר להקשיב עכשיו, עוד טיפה הריכוז נגמר.

אני צריכה לשאול את אמא, חבל שהיום היא אמרה לי חזק ללכת לגן.

אולי כי מעבירים את הבית שלנו לבית של סבתא?

חבל. חבל שהיא לא אמרה לי. אני ילדה גדולה ויכולה לעזור לסבתא הרבה! כמו בפסח!

אולי היא שכחה?

כן! היא בטח-בטח שכחה! היא כל הזמן אומרת שאני מיוחדת ואיזו עבודה אני עושה. היא בטח-בטח שכחה!

הקוצים שוב מפריעים לי, אבל בגלל שסבתא בטח-בטח מחכה לי אז אני זזה עוד יותר לכל הכיוונים.

הגננת כועסת עוד ושולחת אותי לפינה של המטבח, ואחרי טיפה דקות הריכוז נגמר וכולן יוצאות לחצר, חוץ מיעל הגננת.

היא עסוקה בגזירות של שפכולים, ולא רואה בכלל שאני מחפשת את התיק שלי.

מצאתי אותו! ועכשיו נשאר לי רק לצאת מהגן וללכת לסבתא. היא בטח-בטח מחכה לי נורא.

קצת קשה לצאת מהגן, כי השער שלו נעול והגדר גבוהה, אבל הקוצים עוזרים לי לטפס על עץ גבוה ומשם על הגדר, ואחר כך לטפס למטה ואז כבר אני נמצאת ממש על הרצפה ויכולה ללכת עד לסבתא!

אין הרבה אנשים ברחוב, אז אני מחכה בסבלנות למרות הקוצים עד שאני רואה אישה שנראית נחמדה.

היא הולכת מהר, ואני לא יודעת לקרוא חזק, אז רק אחרי כמה רחובים שהרגליים שלי כבר מתעייפות אחריה אני עוצרת ומחכה למישהו אחר.

מישהו אחר מגיע, והוא שומע שאני קוראת לו. אבל הוא לא מבין בכלל מה אני רוצה.

וסבתא בטח-בטח דואגת לי כבר נורא!

[שרה ברנט]

לא האמנתי כשראיתי.

אבל איתי היו עוד כעשרה עדים, אז אני בטוחה שזה לא היה חלום.

אולי זה לא היה חלום, אבל זה היה סיוט. סיוט שאני עדיין מתעוררת ממנו בלילה. וגם בהקיץ.

אני רואה את זה כל פעם מחדש. כאילו זה קורה עכשיו.

הילדה הקטנה, שבקושי מגיעה לגובה הגדר הנמוכה שמקיפה את החצר. תיק הפעמונים הסגול- תכלת שלה, שמתנדנד לה על הצוואר. כבר אז תהיתי לעצמי מה היא עושה ברחוב לגמרי לבדה.

ופתאום זה קרה. רעש מוזר נשמע.

חללית משונה נחתה מלמעלה. מתוכה יצאו שני יצורים שהיו נראים לי במבט ראשון דולפינים שמהלכים על שניים, עד שהבנתי שאלה חייזרים.

“אנחנו-מחפשים-יצור-תבוני-לקחת-איתנו-לאלפא-קנטאורי-457” אמר בקול רובוטי אחד מהם.

כולנו התחלנו לברוח מייד.

אבל היא לא. אולי לא הזהירו אותה מחיי-זרים???

“יש-כאן-יצור-תבוני—” הכריז אחד החייזרים בקול שהיה אפשר להגדיר אותו כקול מנצח.

הם לקחו איתם את הילדה ונעלמו לשמי הבוקר.

תגידו לי שזה חלום!!!

כמובן שזה נכתב בהומור גמור😅

[sarabar]

יצירתי!! אהבתי 🙂

[ה]

משום מה הזכיר לי את עצמי בורחת מהגן , אבל בכלל לא היו לי קוצים

“רק” לקחתי באותו בוקר את הארנקים שלי ושל אחי שקיבלנו במתנה עם הכסף בפנים, כדי להראות לחברות, וזרקתי את זה לגן למטה כדי שהגננת תרשה לי לצאת להביא אותם, היא כנראה לא הסכימה,

כי אני זוכרת שהשתחלתי מתחת לגדר ויצאתי

אבל היתה איזה ילדה רעה אחת שהלשינה עלי לגננת, והיא תפסה אותי על חם.

לכן עד היום לא החזרתי לאחי את הארנקים 😔

[שרה ברנט]

אם נתחיל לדבר פה על חסכים מהגן אני קוטפת מקום ראשון😅

[רחלי …]

“אף אחד לא הבטיח לך שום דבר!!!” יהודה מרים את קולו בכעס בעודו שובר ימינה עם ההגה, “אפילו לא חתמנו חוזה עדיין כך שאיך בדיוק את מתכוון להתלונן עלינו בבית המשפט, עם כלום בידיים?! תעשה לי טובה אורי!” אסתר מנדנדת לו על ממתינה בלי להתייאש, הוא מקווה שהיא תבין אחר כך למה לא ענה לה.

הוא סורק את הרחוב בעיניים מצומצמות, בעוד רבע שעה הוא בבית, כך לפחות מודיע הקול הלקוני והמעצבן של הוויז, זה בול הזמן שהוא עומד להקדיש לעורך דין החצוף הזה ולא שניה יותר.

אורי מסביר לו כמה דברים בקול צורמני, יהודה מעביר יד עייפה על הכיפה שלו ומסדר את מראת הרכב שמולו בחוסר שימת לב, גבותיו מתרוממות בהפתעה כשהמספר של אשתו ממשיך לעמוד על הצג. זה כל כך לא מתאים לה…

אולי קרה משהו?!

מבוהל הוא מתנצל בפני אורי העצבני גם ככה ופוטר אותה בהבטחה שיחזור עליו בהמהירות האפשרית, ידיו כמו מעצמם מחייגות את מספרה של נוות ביתו.

“אסתר? הכל בסדר?” הרמזור שמולו מתחלף לירוק והוא דוהר קדימה עם הרכבים. “קרה משהו?”

“לא לנו”. היא ממהרת להרגיע אותו, “אבל הבייביסטר של כהן השכנים התקשרה עליי עכשיו ואמרה שמיכאל נעלם לה! חשבתי אולי תוכל לצאת לחפש עם הרכ—”

יהודה עוצר בפרעות את הרכב, חריקת צמיגים קורעת את עור התוף של חצי מהשכונה ומפיו נמלטת צעקה מבוהלת, הוא כמעט דרס פה ילד!!!

הוא יוצא מהרכב בריצה, מתעלם מהרכבים המצפצפים מאחוריו, איך אף אחד לא שם לב לבחור?! כשהוא מביט בשעון ומגלה שהשעה קרובה לחצות הוא מבין, באזור בו הוא נמצא גם בשעות היום אין כמעט בפעילות, אז בלילה? האזור נראה כמו אחרי קרב רוחות. ריק ושומם.

“מה אתה עושה פה?!” יהודה מחבק את מיכאל הקטן בידיים רועדות, “כמעט דרסתי אותך!!” הוא נכנס איתו אל הרכב כשהילדון נזכר לפרוץ בבכי, “עוד רגע אנחנו בבית”. הוא מעדכן אותו ונושך את שפתיו, שלא לפרוץ הוא בעצמו בבכי אחרי הסטואציה הנוראה, המחשבה שלו היה מתקדם רק עוד סנטימטר אחד הורגת אותו.

הוא מתקשר לאסתר ומעדכן אותה בדבר המציאה הכשרה, ומבקש ממנה בכל תוקף שלמרות תחנוניה של הבייביסיטר שטוענת שלא עברו חמש דקות מאז שהילד נעלם שתספר לגברת כהן על המקרה האחרון.

שאורי הזה יחפש אותו, הוא ממש לא הולך לחזור עליו היום.

והמחשבה על זה מרגיעה במעט את האנדרנליו שמילא אותו דקה קודם.

[רחל אמסלם]

אמאל’ה!! את תיארת בדיוק מה שקרה לבן שלי כשהיה בן שנתיים בערך…

אבל אצלינו המטפלת עדיין לא שמה לב. היא דיברה עם השכנה מהדלת ממול והבן שלי ניצל את ההזדמנות וברח החוצה מהקומה הראשונה עד לכביש. בדיוק השכן שלנו שהוא גם חבר קרוב שמכיר היטב את הבן שלנו ואוהב אותו כבן, הגיע עם הרכב שלו לכניסה לבניין. פתאום הוא הבחין במשהו שהתפרץ לו לכביש החניה. בחסדי שמים ברגע הכמעט אחרון הוא עצר וגילה את הבן שלי. והחזיר אותו למטפלת …

[שני מילר]

מי סיפר לך את זה, המטפלת? או החבר של בעלך?

בעיני זה חוסר אחריות מצידה, ולא אמור להיכלל פה ברשימת הסיפורים.

[רחל אמסלם]

החבר של בעלי סיפר לנו. זזה היה מסעיר ביותר.

במיוחד לאור העובדה שהמטפלת חברה מאוד טובה של המשפחה ושכנה ג”כ….

[נופר מרדכי]

ועכשיו צריך לדון לכף זכות את הבייביסיטר שהילד ברח לה ב12 בלילה ועל זה שלא התקשרה מיד לדווח שהילד נעלם?

אולי נרדמה, וכשגילת שנעלם היתה חסרת אונים ולא ידע מה לעשות

אבל בטח ההורים כבר לא יביאו אותה לשמש כבייביסיטר יותר

[ה]

לא צריך לדון אף אחד.

וגם אני הייתי פעם בטוחה שהורים רשלניים, מזניחים, פושעים,

גדלתי (יחד עם הילדים שלי) והבנתי כמה דברים בחיים, לא הכל זה חינוך ושמירה,

וחינוך לא נגמר בגיל 3 או 9 זה עד החתונה – ולא סתם ילד זה לא רובוט וחינוך זה לא אילוף זה להסביר ולהדריך שוב ושוב ושוב ושוב…..

לא שאין מקרי הזנחה, אבל יש הרבה מקרי רצון ד’.

[נופר מרדכי]

היי, ברור, תודה לך.

המקרים שאני סיפרתי עליהם (לפחות אחד מהם באופן בולט)היו מקרי הזנחה/רשלנות (אולי כן היה נכון לערב משהו סמכותי, אבל זה אחרי מעשה).

זה לא מקרה רגיל, שילד בורח, או רץ לכביש, מדובר בתגובה של האמא למעשה.

לכן אני לא חושבת שהמקרים שדיברתי עליהם רלוונטיים לאתגר הזה.

[ת. עקבי]

מזכיר לי.

לא הבנתי אף פעם איך הורים מסוגלים לקחת את הילד מהגן בדקה האחרונה שלפני הסגירה, או גרוע יותר -אחרי.

עד… שנתקעתי בבית בלי מפתח ולא מצאתי שום בייביסיטר שתוכל להוציא אותו (אין בסביבתי משפחה), וגם לשמור עליו אח”כ, כי איפה היא תשים אותו? תשחיל לי מהחלון?!

למזלי, ב”ה, המטפלת מאד נחמדה והבינה את המצוקה שלי ובסוף, כשבעלי הגיע להוציא אותו (ולחלץ אותי) חצי שעה אחרי סיום – היו איתו עוד איזה שלושה ילדים.

מאז לא דנה, לפחות משתדלת…

[אלישבע]

דיייייייי

האתגר הוא אתגר כיתיבה! לא שפיטה!

פליז על תתחילו לדון כל קטע האם הוא אחראי או לא ואם היתה כאן רשלנות.

הביקורת שאמורה להישמע פו היא לא על הדמויות המשחקות אלה על הצורה בה כתבו את אותם דמויות!

לא על הסיפור אלא על איך שהוא כתוב!

נ.ב אני כן חושבת שכדי לצין על סיפור מסוים שהוא קרה באמת. כי זה נחמד לראות איך שמה שהיא בעינינו בדיוני/דמיוני קרה גם קרה.

[תמר זיו]

ה, הקטע עם הארנקים חמוד ומתוק. צריך עוד קצת הסבר איך הם הגיעו לידייך, כאדם
סקרן עלו לי כמה שאלות על הסיטואציה. הקריאה זרמה, משפטים תקינים, והסוף הכי
יפה.
רחלי, כתיבה סופר-זורמת. הצלחתי להיכנס לסיטואציה ולאדרנלין על אף שאני עם
הכוס קפה של הבוקר ולא באמצע מרתון או משהו.
נופר, לא צריך לדון לכף זכות. צריך לחשוב על רעיון אחר הזוי ולכתוב אותו. בואי
נקרא גם אותך…
והנה שלי:
שתי הקוקיות (בבית כינינו אותן “קרנים”) קיפצו בעליזות עם כל ניתור של הילדון.
הוא היה בן, יכלו לראות לפי הבגדים, והוא היה בן כמעט שלוש, יכלו לראות לפי
הגובה. היה אפשר לחשוב שהוא בן ארבע, אך שערותיו הארוכות והסיכות שהחזיקו רק
בקושי את הכיפה המדולדלת מכל הניתורים שלו, מנעו את האפשרות.
היתה זו שעת בוקר מאוחרת, שקטה. תיק הגן תלוי היה על גבו, ומבטו הסקרן של
הילדון סקר את הסביבה. “הנה מכונית!” הוא קרא, והסתובב אחורה לוודא שמתייחסים
אליו.
פתאום הוא היה כמעט בין הגלגלים שלה. היא עצרה בחריקה צורמת, והנהג שרבב ראש
החוצה וגער “גברת, את לא רואה מה הילד שלך עושה? תשמרי עליו! הוא יקר!”
הצעקה שלו הבהילה את הילדון שפרץ בבכי, ורץ אל אמא.
והיא לא הייתה אשמה, אמא. היא כבר היתה בכל קבוצות הנחיות ההורים וקראה את כל
ספרי החינוך הרלוונטיים לגיל. וגם את אותם הרלוונטיים לגיל ההתבגרות, אולי זה
יעזור.
היא לא הייתה אשמה, אמא.
היא היתה אני.
(ולכל הדואגות: זה לא היה באמת. ולא הייתי עדת ראייה לשום דבר דומה. הכל
ממחוזות הדמיון שעולה על כל מציאות)

[תמר פ.]

@t.akabi – כרגיל, כתיבה יפה וקולחת, ממש מכניסה לדמות. נהניתי מזה שהבאת את הצד השני בסיפור בצורה כ”כ אותנטית! (רק הביטוי “הבית של החולים” קצת פגע באמינות. אולי אני טועה, אבל חושבת שילדים לא נוטים לפרק את סמיכויות, בפרט לא במונחים שהם שומעים מהמבוגרים.)
@RRRRR – מיוחד! כתבת בצורה ממש נעימה וזורמת. היטבת לתאר את הרגשות. נהניתי.

[rachel_f]

בשכונת הזהירים נזהרים ומזהירים. זה המוטו ואלו החיים.

יש שם בית ילדים מיוחד לכאלו שהוריהם לא היו מספיק זהירים.

בבית הילדים יש הרבה ילדים.

ילד אחד בן שלוש, אחותו בת ה11.5 שמרה עליו כשההורים יצאו להליכה, השכנה שדפקה לבקש שתי ביצים נדהמה ומיהרה לדווח ללשכת הזהירות, תוך יומיים הוצאו כל הילדים מהבית.

ילד אחר בן ארבע הצליח לפתוח את נעילת המגירה ולהוציא קופסת גפרורים. אומנם די מהר אימו שלפה מידיו את המוצר המרשיע, אך היא לא נזהרה וסיפרה על כך בתמימות לגיסתה, וכך זכתה לביקורם של אנשי לשכת הזהירות שהעבירו את ילדיה לפנימיה השמורה במדינה.

עוד אחד, בן חמש, הלך עם אמא להחזיר את התינוקת מהמעון. הוא רץ לפניה וסיפר למטפלת שהיום אמא שלחה אותו לקחת את בת החצי שנה. לא חלף זמן רב וגם ילדים מוזנחים אלו הועברו לפנימיה הנ”ל.

ילדה בת שש שהלכה לחברה וביקשה מאישה אחת לעבור כביש, נלקחה על ידי האישה הזהירה ללשכת הזהירות בעוון פניה לאנשים זרים.

ילדה נוספת, בת שבע, עלתה לבד במעלית למרות האזהרה המפורשת שאין להשתמש במעלית מתחת גיל 14. לרוע מזלה, כשהמעלית נפתחה צצה מולה אשת לשכת הזהירות שבדיוק באה להחרים את ילדי השכנים, היא לקחה גם אותה בעסקה חבילה.

אני מכירה מישהי שגרה שם. היא סיפרה לי ש99% מהילדים כבר לא גרים בבית, הילדים ששייכים לאחוז הנותר, הם ילדים למשפחות צעירות וזהירות שמעולם לא קרה להם כמקרים האלו (הילדים שלהם עדיין קטנים מידי), או שהם ילדים למשפחות בוגרות יותר, שיושבים קשורים לכיסא גלגלים מבוקר עד ערב, מוזנים באמצעות זונדה מחשש לחנק ונוקטים בעוד מספר אמצעי זהירות שלא כאן המקום לפרטם.

אנשי לשכת הזהירות מעולם לא שלחו הורה לכלא. הם דנים את כולם לכף זכות. אבל להשאיר אצלם את הילדים, זה נוגד את חובת הזהירות.

ולמרות שאני אמא זהירה בהחלט, לעולם לא אגור בשכונת הזהירות.

[שרה לרנר]

כתיבה חזקה מאוד!

הייתי מורידה את השורה האחרונה – חבל להסביר את הפאנץ’…

[ה]

חזק!!

וכתוב ממש יפה

[אלישבע]

רחל פ. הקטע שכתבת ממש יפה כתוב -כמאת כמו דקלום אבל לא;)

החיסרון היחיד שמצאתי פו זה שגנבת לכולם את הרעיונות (גם לי)😉

[נופר מרדכי]

@תמר זיו תודה יקרה, פעם היה לי חלום לכתוב, משהו ישן נושן.

ותראי איזה בלגן אני יכולה לגרום עם הסיפורים שלי, מה גם שהם קיצוניים ולא מתאימים לכאן.

אם יעלה לי משהו התאים אולי אני אעשה זאת.

תודה לך.

ולגבי השנייה עם שכונת הזהירים, ממש חמוד והומוריסטי, כנראה שאף אחד לא יגור בשכונה כזו🙃

[ת. עקבי]

מסתבר שזו הסיבה שבשלה הם הגיעו לשם. חוסר הביקוש הנמיך את מחיר הדירות, והם אמרו לעצמם: לי זה לא יקרה.

[נופר מרדכי]

יש דברים שאף פעם לא יורדים: מחירי דירות וכביסה

[נופר מרדכי]

האמת רציתי לכתוב קטע הפוך ממה ש@רחל פ כתבה, ואי אפשר לכתוב הפוך בלי להשתמש בפנטזיה של @שרה ברנט כי אז הסוף יהיה גרוע, אז תודה לשניכם על ההשראה.

עיר רחוקה בקצה השני של העולם הכי רחוק שאפשר מהזהירים, שם קמה לה עיר הפזיזים.

אנשים נחמדים וחייכנים בלי דאגות בחיים.

בלחץ של הבוקר ההסעה כבר מחכה? מה הבעיה קופצים מהחלון ו…. בום ציפור גדולה מגיע, לוקחת את הילדים ברי המזל עד לכיתה.

ובכלל מי צריך הסעה אם אפשר להסתמך על כול טרמפ מזדמן.

זרים? חס ושלום כולנו אחים.

מעבר חציה? איזה מין מושג זה? לא כביש ולא מדרכה.

ושמגיע רכב הוא מיד מדלג מעל העובר באלגנטיות.

ושלום לילד ולנהג, אהה וגם לרכב היפה שלא נשרט.

מחזה מרהיב ומשובב נפש שרק בני העיר זכו לראות.

וכול השאר מניסים לחזות בו בדמיונות.

ובכלל לגננת המסורה אין לחץ ודאגה לשמור על הילדות ולנעול את השערים, רגע אין בכלל שערים כול מי שבא לבקר מוזמן בשמחה, וכך באמצע היום מצטרפת ילדה חמודה,

מאושרת עד הגג לפגוש שלושה בנות דודות ושכנה יקרה,

והגננת שלה בכלל לא דואגת כי לה בעצמה הצטרפו היום שלושה קטנטנות לקבוצה.

ובסופו של יום כול אחת לבד לביתה חוזרת,

איך היא יודעת ת’דרך? תעלומה שהעיר הזו עד היום לא מספרת.

ואין מציל בברכה או בים, בזבוז כסף נורא, למה צריך אם גם כך הסרדין ומושט שמים דואגים לשוחים והבריכה תמיד נקרעת לשנים כשנכנסים.

כולם רוצים לגור בזו השכונה,

שבה אין כלל דאגה לאף ילד או ילדה.

וההורים יכולים לנוח על זרי הדפנה.

עיר שאין בה כלל חיוב של נשמרתם לנפשותיכם אלא רק שפע השגחה עליונה.

אבל ניסים, כבר אמרנו, קורים רק לבני אותה שכונה ורק הם מורשים לגור בה.

לכול השאר נועד גורל אומלל לנעוץ עיניים כלות ולהשגיח על עצמם ועל שאר הנפשות שברשותם.

[ה]

עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים

וגר זאב עם כלב ועגל עם כפיר ירבץ ונער נוהג בהם

וחיתתו חרבותם לעיתים וחניותיהם למזמרות

לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה

[נופר מרדכי]

כן, חשבתי על כך.

הלוואי…

[מירי סול]

וכיתתו חרבותם לאיתים ותניתותיהם למזמרות.

סליחה, הפריע לי…

[שרה ברנט]

וחניתותיהם…

[מירי סול]

צודקת, שגיאת הקלדה.

סליחה…

[רחלי ש]

זו סכנה על רקע היסטורי, אבל בכל אופן…

הדפיקות הולמות בראשי ‘בום’ ‘בום’ הפטישים נוקשים מתוך המצח והרקות אולי אלו הדפיקות על דלת משפחת ויסמן? ‘בום’ ‘בום’ גם אז רעמו הקולות בקצב אחיד מחרידים את שלוות הרחוב המנומנם. שני חיילים בריטים עמדו שם – כלניות אדומות שאינן משובבות נפש כלל. אני זוכרת את מראה פניו הלום של השינה של אדון וייסמן כשפתח את הדלת, חלוק הלילה המשובץ בכחול היה תלוי ברפיון על כתפיו. “איפה מאיר דוד?” דרשו הם לדעת בקול קר, הצינה חדרה עד אלינו, השכנים מן הבית הסמוך. ליד החלון הקטן במטבח הבטנו בנעשה בעיניים קרועות לרווחה. “אוי ואבוי לי” זעקה גברת וייסמן “א…אני לא מבין” אדון וייסמן היה מבוהל כולו “מאיר דוד שלי הוא בחור ישיבה” בחור ישיבה… גם עכשיו ממרחק של תקופה הלעג ממלא את כולי, מאיר דוד היה בחיר המשפחה, מושא גאוותם של הוריו ועובדת לימודיו בישיבה שעברה לאזור לאחר הפרעות בחברון היתה חלום ישן שהתגשם. עכשיו נכנסו ה’כלניות’ אל פנים הבית, מפירות את שלוות הלילה השוררת בו. בזעם קר הפכו החיילים את כל הנקרה בדרכם, רוקנו את המזווה, את ארגז כלי המיטה, חפשו בעליית הגג ובחביות שבחצר ואבא ואמא וייסמן, ההורים האוהבים של מאיר דוד, הילד שעד אתמול רק הרווה אותם בנחת, מביטים במבט מזוגג, מבט שמתחיל להבין, לעכל, גם להם יש בן בשורות האצ”ל, הוא יצא כנראה לפעולה, הוא לא בבית עכשיו וככל הנראה גם חייו בסכנה. ימים רבים עוד יעברו מאיר דוד ייעלם כאילו בלעה אותו האדמה וכשיבוא לבסוף בעוד מספר חודשים הוא יספר להוריו המופתעים כי הוא נטל חלק משמעותי באירועי יום ראשון השחור. אמא שלו תתנשם בבהלה, בזמן שאפתה לו עוגיות לעקאך מידי שבוע לא שיערה מה הם עיסוקיו האמיתיים של מחמל נפשה. אבל אז לא ידענו כלום וליד חלון המטבח מנגבת אמא את עיניה הדומעות “מסכנים” לוחשת לעצמה “גם מאיר דוד..” התקופה כה סוערת, הבן של עוזאני והנכד של חווה התופרת, שלושה חברים של אבא כבר סיפרו לו בצער על בנים שנסחפו. “הא… אנחה נוספת נפלטת מבין שפתיה של אמא “אני מודה לה’ שהבנים שלנו עדיין קטנים” היא לוחשת לאבא בלי קול אבל אני שומעת “ושרהל’ה ילדה טובה כל כך” אז עוד הייתי ילדה טובה, אז אמא עוד לא שיערה וגם אני חלמתי לא מה ילד יום.

[שושי ו.]

קוראים לי רותי

יש לי שתי קוקיות

והיום הכנתי

בצק של עוגיות.

למעלה שפכתי

סוכריות קטנות

לנתי התינוק

הן כה מסוכנות

קוראים לי רותי,

אני ילדה גדולה

את הפח זרקתי

לבד למכולה.

קוראים לי רותי

כבר בת חמש אני

היום לבד שמרתי

על נתי ושני.

קוראים לי רותי

ואני בכורה

בכל יום שישי

צריך מלא עזרה

את שני אני רוחצת

את נתי משכיבה

משחקים אוספת

ואוספת לי מצווה.

קוראים לי רותי

הכל אני עושה

וסבתא לי צובטת:

“כמו אמא מנוסה”

קוראים לי רותי,

בטח כולכן מקנאות

כל אחת חושקת

ברותי שכזאת 😀

[נופר מרדכי]

ממש יפה.

אולי תגדילי את הגיל שלה.

לא הגיוני שילדה בת חמש תזרוק פח במכולה (היא בכלל לא מגיעה לגובה של המכולה) או תעשה מקלחת לאחיה הקטן.

[שושי ו.]

זה הקטע 🙂

[נחמה ק]

ראיתי אותה, ילדה, שתי קוקיות, עיניים חומות גדולות ואצבע בפה, היא היתה בת 5 אולי 6, בטח תכף עולה לכיתה א,

היא ישבה שם בתוך מעגל של ילדות חמודות וקופצניות שדיברו אחת עם השניה במתיקות כובשת, מנהלות את העולם מלמטה, הן עשו הרבה רעש החמודות האלו, מלהגות, נכנסות אחת לדברי השניה, שרות, צוחקות, והיא ישבה בצד, מוצצת אצבע רעבה להתיחסות,

כולן שיחקו יחד, דיברו יחד, רבו יחד, קמו מהמעגל לטובת משחק תופסת סוער, היא התישבה על גדר האבן, האצבע עדיין בפה.

חשבתי על אמה שלה,

אולי היא הולכת איתה לקורס מוכנות לכיתה א,

אולי היא מזמינה את החברות מפנקת אותן במשחקים וממתקים, העיקר שהבת שלה תכנס לענינים

אולי אפילו הן הולכות ככה פעם בשבוע למטפלת שקצת תעזור לילדה , תקנה לה כישורים חברתיים,

כמה הרבה האמא הזו מוכנה לתת כדי לסלול לבת שלה את הדרך

וכמה מעט באמת היא יכולה לתת .

[‫איידי וייס‬‎]

מי נתנה לבת שלה להוריד את הפח במדרגות, מי!!!

מי הילד ששפך כמה כוסות מים בחדר המדרגות והפך את כל הנקיון של השעה האחרונה לעיסה מלוכלכת ודוחה. מי האמא הזאת!!! אני כועסת, פשוט כועסת.

חדר המדרגות שהיה נקי עד לפני חצי שעה, מלא טביעות נעליים, בוץ ומים ממקור לא ברור זורמים מהקומה למעלה לקומה שלי, והלאה, למטה. מי שפך פה מים, מי!

אני יוצאת לחפש את בן השנה וחצי השובב שלי. ילדון עליז, ראש מתולתל ורעיונות שופעים. הבית שקט מדי, עוד פעם הוא יצא לבד? אנחה כובשת אותי, אני יוצאת לחפש אותו.

במעלה המדרגות, חצי קומה בדיוק, ליד הברז שיוצא מארון כיבוי האש, אני מוצאת אותו. פותח-סוגר, פותח וסוגר.

[נופר מרדכי]

אויש איזה באסה, חחה.

אני כילדה הייתי מנקה אם היינו מלכלכים את הבניין.