חורף תשפ”ב

קדם Forums כתיבה ספרותית חורף תשפ”ב

  • חורף תשפ”ב

    פורסם ע"י מרים סולובייציק  יעוץ אימון והנחיה on 20/03/2024 ב1:45 am

    חורף 2022 תשפ”ב

    אחרי החגים דובר על כך שאחזור הביתה בקרוב. ר’ חיים שולם (המדריך של אלחנן) ור’ צבי פוקס (רה”י של הבנים שלי) באו לשוחח עם רותי ואבישג ואיתי. ישבנו בחדר צוות. היה יום מעונן והאורות דלקו. שעת אחר צוהריים מאוחרת משהו. ישבנו סביב השולחן העגול ושוחחנו. האוויר שנשב מהאספה הזאת הקפיא אותי טוטלית. ואז החלה הדרדרות. העייפות לא עזבה אותי, הרגשתי כבדות, כאילו כל איבר שבי שוקל טון. המשכתי ללכת לעבודה. המשכתי לנגן. המשכתי ללכת לבקר אצל הילדים. אבל כולם ראו. כולם ראו את חדלות האישים שלי. את העייפות, את הכבדות, את העצבות ואת המתחים. ראו שלא ישנתי בלילה. ראו שלא אכלתי ביום. ראו.

    דיברתי עם ד”ר כהנא. זה היה אחרי שסבלתי במשך חודש ויותר. היא הייתה צריכה לחלוב אותי, כל מילה – בסלע משקלה. היא שלפה את המילים ממני כמו ששולפים עצם תקועה בגרון.

    היא עשתה שינוי פרמקולוגי, שינוי שהמיט עלי אסון. לא זאת התגובה לה ציפתה הרופאה. שקעתי בבור שחור ועמוק. וכך עבר עוד חודש. עדיף שלא תדעו איך הייתי נראית, גם אני לא ידעתי, וטוב שכך, רק הדיירות בהוסטל, הצוות, המלוות שלי בעבודה והרכזת, הם שידעו, וחבל שידעו. כן, כנראה גם הילדים.

    ואז נפגשתי שוב עם ד”ר כהנא. כשראתה שהדיאלוג בינינו הפך למונולוג שלה, היא הציעה את הרעיון שנראה על פניו מופרך לחלוטין:

    למה לא להתאשפז?

    משכתי בכתפי.

    פרלה, את לא צריכה מחלקה סגורה. להיכנס למחלקה פתוחה ברמת ירושלים זה לא פשוט, אבל אני יכולה לארגן לך את זה די בקלות. אני מכירה את מנהלת המחלקה ד”ר חנאן עבאס והיא תכניס אותך כבר בשבוע הבא, אם את מסכימה.

    ד”ר חייבים?

    כן. אני רואה שאין שינוי לטובה, אלא להיפך. ולכן אני חושבת שבאשפוז יוכלו לעזור לך יותר ממה שאני יכולה. יש להם כלים לכך.

    אשפוז במחלקה פתוחה מחייב הסכמת המטופל. אני הרגשתי שאני בדרך ללא מוצא. ועל כן הבעתי את הסכמתי לאשפוז. אם כי לא הייתי בטוחה בכך. זה היה ביום רביעי בשבוע.

    למוחרת, ביום חמישי, לאחר שחזרתי שפוכה מהעבודה, פנתה אלי רותי בשאלה: למה לא להתאשפז? לא היו לי תשובות משכנעות נגד, הגם שתשובות משכנעות בעד לא היו באמתחתי, עם זאת הבנתי שזו הדרך היחידה בה יכולים לעזור לי כרגע. מכל מקום, נשלחתי למיון ברמת ירושלים לבדיקה, ככל הנראה כי המצב החמיר. הסתובבתי בבגדי קיץ לא מכובסים בעיצומו של חורף ירושלמי קר וגשום. נעליי נקרעו אך לא מצאתי את העוז ברוחי לגשת לחנות הנעליים הקרובה לקנות זוג חדש. כנ”ל גם המעיל הישן שכבר עשה את שלו, לא זכה להגיע למנוחתו האחרונה בפח הזבל.

    הרופאים במיון של רמת ירושלים התקשרו לד”ר כהנא, ונודעו מפיה על כך שאני עתידה להתאשפז ביום ראשון הקרוב. הם גם שוחחו עם מנהלת המחלקה שגם היא אישרה את המידע. חזרתי להוסטל.

    ביום ראשון הגיעו הוריי לקחת אותי לרמת ירושלים. אמא נכנסה איתי לחדר הרופא, ד”ר גרין, רופא חדר מיון, לאחר שיחה קצרה הגיש לי טופס הסכמה לאשפוז עליו חתמתי.

    הגיעה אחות נחמדה. ימית. היא הראתה לי את החדר שבו אשהה, נתנה לי שהות להתארגן שם ולקחה אותי לסיור במחלקה. היא הראתה לי את חדר השנטי[1] של המחלקה. כורסאות, פופים, אורות בצבעים מתחלפים ומנגינות מרגיעות היו שם. התיישבתי שם, ושם קבעתי את מושבי. מידי פעם ביקשו ממני לפנות את המקום לטובת מטופלת אחרת שרצתה לשבת ולהירגע שם, ואז ישבתי בתוך כורסת ביצה מול דלת הכניסה למחלקה. גם שם ישבתי רבות.

    מטופלות שאלו לשמי, דיברו אלי, ואני שתקתי. האחיות פנו אלי, ואני עניתי בניד ראש. לפעילויות שהוכרחתי להיכנס נכנסתי, לאלה שלא – לא. אחת מהפעילויות הקשות ביותר היה חדר ריפוי בעיסוק. ישבתי שם רועדת מקור. כי המזגן לא חימם את החדר כראוי, וכי לבשתי שמלת קיץ, כן אותה אחת שלבשתי בשבוע שעבר. והרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר. ישבתי שם חמש דקות ובכיתי. קמתי ורציתי ללכת, רק שלא ידעתי את הדרך משם למחלקה. חיכיתי אפוא שמישהי תחזור למחלקה והלכתי אחריה בדבקות. גם למוחרת נשלחתי לשם, וגם למוחרת ישבתי שם חמש דקות ובכיתי, אבל הפעם לשם שינוי הלכתי לבד למחלקה.

    הייתי אנוסה גם ללכת לקבוצת DBT[2] של ד”ר הרמן. היו שם סיפורים קשים. בנות התעלפו שם, בכו, יצאו מן החדר בהפגנתיות. רק אני ישבתי שם כנציב מלח קרה כמו ירק שקפא במקרר.

    וכך כל פעם חזרתי לישיבתי המשמימה בחדר השנטי או לחילופין בכורסה שבכניסה למחלקה. האחיות לא נואשו ממני, כמו גם שאר הצוות. ניסו ללא הרף לדובב אותי. במרוצת הזמן משהו התקדם. האחיות והרופאים הצליחו לדובב אותי, ולהוציא ממני משפט או שניים. (במקביל עשו שינויים במינונים של התרופות.)

    בהוסטל תוכנן זה מכבר ערב משפחות. ערב שבו מתארחות בהוסטל המשפחות של הדיירות, יש ארוחה טובה ויש תוכנית. כשעוד הרגשתי קצת פחות גרוע, כחודש לפני האשפוז התנדבתי לעשות שני דברים: לכתוב שיר ולהכין הרצאה קצרה. השיר שכתבתי הוא:

    מוֹרֶשֶׁת יָפָה[3]

    מְאוֹר פָּנִים

    לִפְנַי וְלִפְנִים

    הֶאָרַת פָּנִים

    תִּתֵּן אוֹנִים

    עַל כָּל פָּנִים

    לְכָל הָעוֹנִים

    יְרֻשָּׁתֵנוּ יָפָה

    כְּמוֹ יָפָה

    לְלֹא אֵיפָה וְאֵיפָה

    שְׁבָחָה יָפָה

    נָתְנָה לַעֲיֵפָה

    מוֹרֶשֶׁת יָפָה

    שִׁיר וּשְׁבָחָה

    מָאוֹר וְשִׂמְחָה

    לְנֶפֶשׁ מְנוּחָה

    שיר זה צץ במוחי בשבת שבה שהיתי בבית חולים, מאחר שאני שומרת מצוות לא יכולתי לכתוב את השיר בזמן אמת, פחדתי לשכוח את השיר אז הסתובבתי במסדרונות המחלקה ומלמלתי לעצמי את השיר לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, ממילא כולם חשבו שאני משוגעת, כלומר ידעו שאני משוגעת, כלומר ידעו שכולנו משוגעים. השיר נכתב במהלך האשפוז, כנגד כל הסיכויים ששיר כזה יכול להיכתב על ידי אישה שנתונה בדיכאון משתק. וההרצאה בכלל עמדה לרדת מהפרק לאחר שבשבועיים הראשונים לאשפוז לא דיברתי יותר ממילה – שתיים במשפט.

    כשיוכבד המדריכה שלחה לי מייל, שהודיע לי שאני לא חייבת אם קשה לי, והתוכנית לא חייבת לכלול הרצאה, פתאום חגרתי בעוז מותניי, ואיכשהו היה איזה כוח שמשך אותי מהבור והתיישבתי לכתוב את ההרצאה. שלחתי אותה לרותי, ולאחר מקצה שיפורים שקיבלו את אישורה הסופי, התחלתי ללמוד את ההרצאה בעל פה ולאזור כוח לומר אותה לכל מי שרק הסכימה להקשיב לי. תיזכר לטובה גיטה, תרפיסטית במוזיקה, שתמיד לאחר קבוצת מוזיקה ישבה איתי בחדר השנטי והאזינה לי בפעם המי יודע להרצאה.

    ייזכר לטובה האשפוז ההוא. לאחר שבועיים ניתן לומר שמאמציהם של צוות בית החולים לעזור לי החלו לשאת פירות, הייתה שם אוזן קשבת מטעם כל אחד ואחת מהצוות. תמיד היה להם זמן להקשיב, ולענות על שאלות. לכל אחת הייתה אחות אישית שהייתה זמינה לה ברוב שעות המשמרת שבה נכחה. תיזכר לטובה ימית, האחות שליוותה אותי יד ביד עד לשחרור, כעבור חודש.

    לאחר השחרור חזרתי לחיים. אבל הפעם באמת. הייתה עוד פעם אחת שבה מצב רוחי התרומם, אולם לאחר שהסכמתי להעלות את מינון אחת התרופות חסכתי מעצמי אשפוז מיותר, לאחר מכן עליתי על גל של יציבות. גל רגוע. המשכתי לערוך את הספר “בין הניתוקים”. ובאיזשהו שלב קישרה אותי אילנה מיוזמה דרך הלב[4], עם שושנה, עורכת ומוציאה לאור, מהוצאת פיוטית, שקישרה אותי גם עם איה המעצבת הגרפית.

    <hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

    [1] שנטי – חוסר מתח ודאגות, שלווה, רוגע

    [2] השיטה משמשת כיום לטיפול בטווח נרחב של בעיות נפשיות על ספקטרום הוויסות הרגשי, כן בדפוסי התנהגות לא יעילים ואימפולסיביים כמו פגיעה עצמית, נטייה אובדנית ושימוש בסמים.

    הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי מבוסס מחד על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות השמות דגש על שינוי – שיפור היכולת לוויסות רגשי, עבודה על כישורים ומיומנויות בינאישיות, שיפור היכולת להתמודדות עם לחצים ושיפור בוחן מציאות; ומאידך על רעיונות של קבלה עצמית, תיקוף, סובלנות ועמידות למצוקה רגשית וקשיבות (מיינדפולנס)

    [3] ע”ש חברתנו יפה ע”ה

    [4] יוזמה דרך הלב, הנו ארגון המרכז ידע ומומחיות, ששם לו למטרה להביא לשינוי חברתי כלכלי במעמדם של אנשים המתמודדים עם נכות על רקע נפשי, פיזי או חושי, באמצעות השמעת קולם, והשתלבותם בקהילה ובשוק העבודה הפתוח כמשתתפים פעילים, מתפרנסים ומשפיעים.

    מרים סולובייציק הגיבה לפני 1 חודש 3 חברות · 4 תגובות
  • 4 תגובות
  • א ק

    הייטק
    חברה
    20/03/2024 ב2:09 am

    זה חלק מהספר שלך?

    להוריד בפנייך את הכובע.

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    20/03/2024 ב2:13 am

    זה כנראה חלק מהספר החדש שלי, את הספר שלי כבר הדפסתי, וגם עשיתי ככה כמו עכשיו, שלחתי באיזושהי קבוצה ובסוף עשיתי מזה ספר, כל הספרים שלי מתחילים מפרקי יומן שאני כותבת, ולפי המשובים אני יודעת איך להתקדם וגם איך לתקן מה שצריך

    וגם מה להוסיף. וגם אני צריכה את הצומי שכולם יגידו לי שזה יפה ויפרגנו לי וככה אני אקבל מצב רוח והשראה מה לכתוב

    • יונה גלבר

      כללי
      חברה
      20/03/2024 ב2:44 am

      הכי אהבתי את הסעיף האחרון של ההסבר☺

      ואת הקטע אהבתי מאוד באמת ואין לי מה להוסיף חוץ ממה שאמרו לפניי לגבי כובע ולהוריד אותו. זה מקום שבו אין לי מילה:)

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    20/03/2024 ב2:46 am

    גמני…🙂

Log in to reply.

מעוניינת בפרסום

חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר

ניתן לפנות גם במייל ל: [email protected]

מה את מחפשת?

מילות מפתח פופולריות לפי תחומים

ניתן לחפש גם מילות מפתח , תפקידים וכישרון מיוחד שאינם מופיעים ברשימות - "נהגת", "ציור בחול" וכדומה.

דילוג לתוכן