סיפור / ילדים גדולים

[אתי אדלר]

עצוב

[שושי ו.]

הייתי אומרת -מפחיד, לא?

[שני מילר]

מפחיד? אולי. סיפור אמיתי.

אשמח לקבל הע/ארות.

[ת.]

שושנה, מדובר בסיפור שמטרתו להציף נושא מסוים לדיון?

כי הקריאה של הקטע הכניסה אותי לבלבול… התיאור של השבע ברכות, והקפיצה המיידית כמה שנים קדימה, ב’בום’ כזה.

יכול להיות שזו הייתה המטרה? להראות בחדות איך החיים לוקחים את הזוג הרחק ממה שהם ציפו לו בתחילה?

חסרים עוגנים קריטיים בסיפור,

אבל מסכימה עם אלה שלפני- עצוב. מפחיד. העולם הוא מקום לא צפוי.

[שני מילר]

למה ראית את זה כקפיצה כמה שנים קדימה?

כי לא התכוונתי לזה

[ת.]

אופס, צודקת.

זה הרושם הראשוני שקיבלתי,

אבל במחשבה שנייה זה לא נכון.

מעניין מאוד איזה תהליך אפשר לראות בהמשך של כזה סיפור.

[שני מילר]

יש לך כיוון?

על איזה רקע התלבש לך הסיפור?

[ת.]

האמת, התקשיתי להתחבר לסיטואציה של בושם ספציפית. הרגיש לי דוגמא קצת… ס’פסנישט’ לכתיבה.

אבל לעצם הרעיון, זו יכולה להיות נקודת פתיחה יפה להבין את המניעים שלו, על מה זה יושב.

מצד שני-

לעקוב אחרי האכזבה שלה, ההשלמה בהדרגה, המיקום המחודש של כל אחד במצב החדש.

אבל עוד משהו-

כזו עלילה חייבת להיות חלק מעלילה גדולה יותר, עוד דמויות ורכיבים. בספרות שלנו מאוד מאוד קשה לכתוב על תהליך זוגי פאר-אקסלנס. חייבים לאוורר קצת את הסיטואציות בקטעים קלילים יותר.

[שני מילר]

אני חושבת שכל דוגמא שהיא תהיה מעט ס’פאסנישט, כמו שאת אומרת.

תדמייני לבד… מעדיפה לא להיכנס לדוגמאות,

לגבי העלילה – את צודקת ברור שזה לא יכול לעמוד בפני עצמו,

מלעקוב אחרי האכזבה השקטה שלה לא יוצאים עם משהו – תובנה, או רעיון

היא חייבת גם לעשות משהו.

הרקע שלי היה בחורה טובה, תמימה קצת, ממשפחה פשוטה שמתחתנת עם בחור קלאסי, בינוני + בחור שעושה מה שצריך אבל קצת מחפש את עצמו ולא מספיק מחובר.

אם תקראי שוב, די בולט שהיא לא הכי ‘חכמה’ ומשופשפת

לגבי ההמשך, כמו שכבר אמרתי, אין לי ממש קו ברור.

[תמי אפשטיין]

בושם לגבר זו בעיה של ‘לא ילבש’.

אם את רוצה משהו שהוא יותר סולידי ועדיין פחות מקובל את יכולה ללכת על כיוון של נעל פחות עדינה, מכנסי דגמח, חולצה עם שרוול קצר. אפשר לשנות את סוג הכיפה, סוג בד החולצה, ולא משנה מה.

בנוגע לעלילה – חשוב להחליט מראש מי הדמות הראשית, מי אמורה לעבור תהליך ואיזה. אלו נקודות שמשמעותיות להתפתחות הסיפור ולפוקוס הנכון

[ר. טייך]

@tammyepshtein
תרשי לי לחלוק עלייך?

תלוי באיזה אוכלוסיה
למשל לקהילה שאת משתייכת זה ממש לא ילבש
ויש הרבה רבנים ממגזרים מסוימים שמתירים

[תמי אפשטיין]

יכולה תמיד לחלוק עלי 😉 וזה בסדר 🙂

בכל מקרה זה לא הנושא, אלא הדוגמא

[ה]

פעם ראשונה שאני שומעת שזה יכול להיות לא תלבש,

מאוד מקובל היום בהרבה מגזרים עדין יותר או פחות,

אבל לי זה הפריע בסיפור – היה עדיף לכתוב על רשיון / עבודה / סגנון לבוש וכו..

[שני מילר]

אבל זה ממש סוטה מהכיוון, בחור חסידי שמתחיל ללכת עם חולצה קצרה זה משהו אחר…

טוב, אני לא צריכה להסביר

ובושם- מכירה דווקא כמה ,

לא רוצה להיכנס לוויכוח, אבל לא חושבת שבושם של גברים זה לא ילבש,

יש הרבה סיבות אחרות למה זה מודרני (במקומות מסוימים- לא לכעוס עלי!)

אבל אולי אני טועה,

בסיפור אני רוצה להראות איך היא שכל כך בתלם ומתנהגת בלי לחשוב אפילו מקבלת יותר עומק על הפעולות ובונה את עצמה ממקום אמיתי. איך היא ובעלה לומדים לדבר על דברים שמפריעים להם,

[תמי אפשטיין]

מה המטרה של הסיפור, בעצם?

ואגב, כרגע לא ראיתי כאן סיפור. זו רק סיטואציה/ סצנה. אין כאן עלילה, עדיין

[ת.]

זה כיוון מאוד מאוד מעניין.

הייתי נותנת הרבה צ’אנס לעלילה שתתמקד בה,

ותיתן לה לבחור מחדש לאחר ש”בלעה” כל מה ש”האכילו” אותה מקטנות…

[שני מילר]

המשך,

היה דווקא בסדר אצל ההורים. אבא לא היה, זה היום שלו אצל סבתא. אמא אירחה אותנו יפה, הכינה בלינצ’ס כמו שדודי אוהב (אמא שלו אמרה לה, באחד מלילות השבע ברכות) דודי פטפט קצת עם מוישי ושרולי הקטנים, שהביטו בו בהערצה גלויה. חני אחותי ניסתה לספר לי משהו על התוכניות בסמינר. האווירה היתה חמה כרגיל, רק אני ניסיתי לשדר קלילות ולהנפיק חיוכים. בטח אמא הרגישה שאני לחוצה, אף פעם לא ידעתי להציג. נשמתי לרווחה כשהגענו הביתה, אין ממי להסתיר. לדעתו של דודי, גם אין מה.

אמא מתקשרת. הלב שלי דופק במהירות. פם פם פם. החלטתי לענות, מתכוננת לגרוע מכל. קולה של אמא נשפך בחמימות מהטלפון, מברר מה שלומנו. נרעדתי. היא מבינה שמשהו קרה? את הבושם לא יכלה לפספס. היא מרחמת עלי, ולכן מתקשרת לראות שאני בסדר. היא מאוכזבת. מדודי. גם ממני, הבת הבינונית שלה. בינונית בלימודים, ציונים באזור 80. לא התקבלתי למסלול נחשב מדי, וגם לא רציתי. הכרתי את עצמי ואת היכולות שלי. בשידוכים אמרו עלי שיש לי מידות טובות, לא בלטתי בשום תחום. ניסיתי לענות לאמא בחיוך, אולי היא תרגיש אותו מעבר לקו, תחשוב שהוא אמיתי. השיחה הסתיימה בסוף, מגבירה בי את חוסר האונים. נשמתי עמוקות והלכתי לנסות את הכלים החדשים שלי.

דודי נכנס הביתה, בהתלהבות שכבר הספקתי להכיר. חייכתי, באמת. הכנתי ארוחת ערב מושקעת, ממש כמו בסיפורים היפים על זוציות טריות שמכינות ארוחת פאר לבעל הצדיק שחוזר מהכולל. שקשוקה ריחנית נוטפת עגבניות עמדה על צלחת חדשה מהסט שבחרתי רק לפני חודש עם חני אחותי, סלט חסה עשיר ניצב סמוך בקערה תואמת, ולחמניות רכות ותפוחות במרכז כל צלחת. וואו, השקעת! דודי פירגן לי, מעביר את מבטו על פני השולחן העמוס. נטלנו ידיים, ולרגע אחד חשבתי שהכל היה חלום.

[שני מילר]

יותר מאשמח לביקורות שלכן!

הועתק לי בצורה לא טובה, ולא הצלחתי לערוך. מקווה שתזרמו

[sarabar]

הכתיבה מאוד רגישה ויפה.

אני חושבת שאולי כדאי לך לתאר את השינוי בבעל בצורה יותר מרומזת.

כשיורדים לפרטים וקוראים לילד בשמו (“בושם” “חולצה קצרה” וכו’)

זה קצת מוריד מהרמה, לטעמי האישי

[שושי ו.]

היא נשמעת קצת טיפשה בסיפור כאילו , אני מתכוונת, איזה אישה היתה שואלת את זה ככה ברגע שהיא הבינה?

תמימה ולא הכי חכמה,

השאלה אם את רוצה להוציא אותה ככה או לעדן את הסיטואציה כמו ששרי כתבה

[ברכי]

מה היא הבינה? על מה אתן מדברות שהיא הבינה?
אחרי סיטואציה מוצגת אחת, כבר היו אמורים להבין משהו?
אני הייתי מציגה במארג עלילתי כמה וכמה סיטואציות שמעידות ברמיזה על זה שהוא קצת מחפש את עצמו ונפתח מעבר למקובל, ואז על ההתמודדות שלה עם זה, כאחת שמחפשת ללכת בתלם ולא לעורר בעיות (אם הבנתי את מטרת הסיפור)
מדי מהר היא כבר חושבת שהיא וכולם כבר יודעים משהו, ושמבינים משהו וכו’, מה זה המשהו הזה? על סמך סיטואציה אחת בלבד כולם כבר אמורים להבין משהו?

[חיה אלטמן]

מענין שאת אומרת שהיא אמורה להיות מישהי לא חכמה ומשופשפת, וגם עוד מישהי כתבה כך,

בקטע הראשון היא ממש לא היתה נראית לי טיפשה או משהו כזה.

לדוגמא במשפטים האלו-

-ניגשתי לחלון ופתחתי לרווחה, מרגישה צורך להתנצל.

– הכרחתי את עצמי לשתוק. לא לפלוט מילה. הוא ביקר בכולל היום או שבילה אותו בחנות?

– אמר בבוטות, משהו עוצמתי עמד בעיניו. נבהלתי, לא יצא לי לשמוע אותו מדבר ככה.

– דודי הביט בי בשאלה. הבזק הבנה בעיניו.

אם היא מכריחה את עצמה לשתוק, מרגישה אוירה חנוקה ושמה לב להבזק ההבנה ולמבט העוצמתי שבעיניו- איכשהו היא לא נשמעת תמימה או טיפשה…

אבל לא יודעת, אולי זה כן הגיוני. אני לא הכי מבינה באפיוני דמויות וכל הנלווה. סתם כותבת לתשומת ליבך.

ומסכימה גם עם מי שכתבה שזה לא ממש סיפור אלא סיטואציה. ואם זה הולך להיות סיפור ארוך- אז משהו קצת מוזר בפרק הראשון, לדעתי הקטע הראשון עם השבע ברכות קצת מיותר, יבינו בהמשך שהם נשואים טריים. זה קצת כמו להגיד “לאחר חמש שנים…” הצורה הזו של הקפיצה בזמן הרגישה לי קצת לא טבעית, בטח אם זה בסיפור בהמשכים.

חוץ מזה הכתיבה שלך יפה וזורמת, תצליחי!

[שולמית אורלנציק]

כתיבה מאוד זורמת ונוגעת

התחברתי לדמות, היא בדיוק מה שהיא: תמימה, מדברת ישירות וכנה

לטעמי אין לך מה לעדן אותה, זה היופי שלה!

וגם הדוגמא של הבושם, מתאימה למתל”צ שמחפש את עצמו, בול!

הדור היום שונה

והסיפורת החרדית החדשה צריכה בדיוק את זה, בלי למרוח ובלי להסתיר!

[ת.]

הדור של היום שונה – ולכן מה?

לא מדובר על לשנות את ההתרחשויות,

אלא לכתוב בצורה פחות ישירה על הנושאים הרגישים, ובכך להוסיף לעומק של הסיפור.

לגבי הכתיבה עצמה, זורם ונעים לי לקריאה, שאפו!

אבל כן, עדיין לא ברור הקונספט- סיפור קצר? קו עלילה ראשוני?

[שושי ו.]

היא משדרת תמימות, חושבת שאולי זה היה חלום

סוג של בריחה תמימה מהמציאות, בעיני.

ומעצבן אותי לקרוא על אנשים תמימים!!!!!!

אולי אני צריכה לבדוק למה 🙂

[שני מילר]

וואו תודה על התגובות שלכן,

אני ממש מתלבטת,

מצד אחד מתחברת למה ששרי אמרה שזה כתוב קצת ‘בוטה’

מצד שני הסתדר לי בראש

התמימות שלה, לכן היא שואלת אותו בקול

חיה לגבי ההערות שלך- אני מסכימה אבל

אם היא מרגישה צורך להתנצל- זה יכול לנבוע מהביישנות והחשש שלה, שניכר בעוד מקומות

וזה שהיא נבהלת כשהוא החלטי זה גם מסתדר בסיפור, לא? היא טיפוס לחוץ ותמים ועושה

מה שצריך

שולמית מאוד התחברתי למה שאמרת כי דוגמאות כמו חולצה קצרה לא מבטאת את המתלצ

מסכימה שצריך לתאר את השינויים בצורה עדינה יותר

לכל השואלות

עלה ב1י רצון לכתוב את זה על בסיס סיפור אמיתי

לא יודעת מה יצא מזה,

כנראה שלא ספר

אולי כמה תובנות לעצמי ולמי שיקרא.

[תמי אפשטיין]

אני חושבת שאחרי שתגדירי לעצמך את המטרות יהיה לך ברור יותר הקו של הסיפור ותוכלי להעביר אותו יותר טוב

[שני מילר]

צודקת. זה ממש עוזר

[שני מילר]

מי שיש לה רעיונות, הוספות, תיקונים – תודה מראש!

נושא מרכזי:

זו”צ עם שינויים אישיים וקונפליקטים בין ציפיות חברתיות ואישיות.

דמויות ראשיות ומטרותיהן:

מלי:

מצב התחלתי: נשואה טריה, תמימה, שואפת לחיים “קלאסיים” בבית של תורה, חוששת משינויים.

מטרה חיצונית: להיות אישה לבעל צדיק למדן שעושה מה שצריך

מטרה פנימית: ללמוד לקבל את דודי כפי שהוא (ולא כפי שציפתה), למצוא אושר בנישואים מתוך בחירה מודעת ולא מתוך תמימות/הרגל, לפתח עצמאות רגשית/מחשבתית.

דודי:

מצב התחלתי: מרגיש “לא ממוצה”, חסר מנוחה וסיפוק בלימוד, רוצה שחרור, לפעול מחוץ לכללים, להכיר את העולם.

מטרה חיצונית: למצוא עיסוק/עבודה שתספק אותו אישית, להשיג עצמאות וחופש ממוסכמות.

מטרה פנימית : להתבגר רגשית ורוחנית. מטרה זו כרוכה במציאת סיפוק ומשמעות בחייו, תוך הבנה שעצמאות אמיתית אינה חסרת גבולות אלא דורשת לקיחת אחריות. עליו ללמוד לבחור לעצמו דרך רוחנית (לדוגמה, לבחור לו רב ולהתייעץ), לפתח כישורי תקשורת בוגרים עם מלי, ולהפנים את ההשלכות של צעדיו על סביבתו הקרובה.

כוח מתנגד מרכזי:

הכוח המתנגד מגיע בעיקר מתוך הדמויות עצמן (החינוך, הציפיות, הפחדים, דפוסי חשיבה ותקשורת) ומלחצי החברה והמשפחה המורחבת.

מטרות העלילה / שאלות שהסיפור חוקר:

האם מחשבה ועצמאות הכרחיות לצמיחה, גם אם הן מובילות למקומות לא צפויים?

סיום ופתרון (המטרות שהסיפור מוביל אליהן):

מלי: לומדת לחיות בצורה מודעת, מתוך בחירה אישית, ולא רק מתוך הרגל או ציות לציפיות.

דודי: ממשיך לחפש את עצמו, אך מוצא איזון – הוא מוצא עבודה, ממשיך ללמוד (אולי בצורה פחות פורמלית אך משמעותית עבורו), מתחבר לרב , ומתבגר בתקשורת עם מלי.

[שושי ו.]

התכנון נראה טוב

אני לא סופרת אז לא יודעת לומר לך בקטע מקצועי

מה שכן

הייתי חושבת שסיפור אמור לעורר יותר שאלות,

כדי לתת כמה תובנות על הדרך ולא רק משהו אחד לכל הסיפור

כנראה יש לך את זה רק צריך להגדיר

מה אומרות?

[אסתר פת]

שושנה, הניתוח יפהפה ומרתק

אני אוהבת סיפורים מהחיים, כאלה שמשקפים תהליכים אותנטיים של התבגרות וחיים יותר מתוך בחירה אמיתית

מחכה להמשך, תודה שאת משתפת

[שני מילר]

המשך2 / ממש מחכה לתגובות שלכן. הנרתעות והמתלהבות – כל אחת מכוונת אותי בדרכה

אשמח מאוד לקבל חוו”ד על כל קטע ואיזה תחושה עורר בכן…

נגמר החופש, מצאתי את עצמי רצה לעבודה, בעוד דודי התארגן בעצלתיים, מזמזם לעצמו. נשכתי את שפתי בחוזקה, אולי זה יעזור לי לעצור את המחשבות. הן המשיכו לדהור, לא מחכות לאישורים שלי. אתמול בערב דודי הסביר לי בצורה ברורה מאוד שהוא כבר לא מחויב לסדרי הישיבה, ואפילו מעדיף לעשות משהו שיתן לו סיפוק.

הגעתי. לאה ומלכי התנפלו עלי בהתרגשות של מי שרואה את הכלה מגיעה לעבודה פעם ראשונה אחרי החתונה. התחבקנו והן החמיאו לי על הפאה והמראה החדש. החמאתי להן על היחס החם לכלה שהגיעה וצחקנו ביחד. עשה לי טוב לצחוק איתן, סתם, בקלילות, בלי לחשוב על החיים שלי. שרה הגיעה גם, שאלה איך הנחיתה מהעננים, חייכתי ופידבקתי אותה על הקלישאה. זהו, התחלנו לעבוד, שרה נתנה לנו כמה הוראות חדשות, קיוויותי שאכנס מהר לעניינים. כ”כ שמחתי כשמצאתי את העבודה פה, ביד אליהו, הם חיפשו מתחילה כי לא רצו לשלם הרבה ואני הייתי ירוקה ממש בהנהלת חשבונות. קיוויתי להתקדם מהר, להרוויח יותר ולפרנס בית של תורה, כמו שלמדתי בסמינר.

יצאתי מהבנין של יד אליהו, נושמת לרווחה. טוב לחזור לעבודה, אך מעייף ומתסכל באותה מידה לגלות כללים חדשים וסידור עבודה שונה מזה שהייתי רגילה לו. המשכתי ללכת בזריזות, מעבירה במוחי את היום. סך הכל היה ממש נחמד, מלכי ולאה היו חמות וחמודות והסבירו לי את כל מה שהספקתי לשכוח. נכנסתי הביתה, ריח בישולים עמד באוויר. זה אמא שלי! דודי הסביר למראה מבטי ההמום. סיפרתי לה שחזרת לעבודה, היא ממש רצתה לעזור לך, עברתי אצלה אחרי הכולל לקחת הכל. מבטו התעמעם לפתע, לא הבנתי למה. “רוצה לאכול?” הוא שאל, “כן, אני אגיש”, ניגשתי לארון והוצאתי 2 צלחות מהסט הבשרי, השחור, מתנה מליבי ושיפי. פרץ געגוע שטף אותי, כל כך הרבה זמן שלא דיברתי עם חברות שלי!

“את מתגעגעת?” דודי שאל, הסמקתי, בכלל לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול, בדיוק כשאנחנו נפגשים אחרי יום עבודה, כל כך לא מתאים לאישה צעירה שהתחתנה כעת! דודי המשיך להתעניין: “חברות שלך נשואות?” לא עניתי, מנסה להתאושש. הוא הסתכל עלי בתמיהה. “לא נעים לי שככה התייחסתי אליך”, התגמגמתי. הוא לא הבין. באמת שהוא לא הבין! ניסיתי להתנצל, “אנחנו זוג צעיר… במקום לדבר עלינו אני…” השתתקתי פתאום, דודי ניצל את השקט, “מה הבעיה? את בנאדם, הכי טבעי להתגעגע!” אבל צריך להתנהג כמו שמתאים, כמו שנכון, ניסיתי לומר. “אבל זה אנושי!” הוא לא הסכים. “את לא רעבה?” האמת? כבר לא הייתי. האוכל מחמותי לא הצליח לגרות את בלוטות הטעם שלי. אנושי, לא?

דודי חזר הביתה, אור בעיניים. מה הדליק אותו? לא נשארתי סקרנית יותר מדי. “כץ מחפש מזכיר לעסק שלו”, הוא לגם מהמרק הכתום שבישלתי (מהמלצות השבע ברכות). “ואתה מכיר מישהו?” שאלתי בתמימות. קולות הכף המקרקשת בצלחת נשמעו יותר מתמיד. הרמתי את עיני, דודי נראה סמוק. זה לא המרק החם, אלא חוסר ההבנה שלי, הלקיתי את ליבי, את תקוותי המהתלות בי ללא רחמים. סיכמנו שנתחיל מחר, קולו של דודי נשמע מאולץ. ליבי שתת דמעות. סיימתי לאכול בחוסר חשק, ונכנסתי למיטה, בורחת מהמציאות.

קמתי בערך בשש, משפשפת עיניים אדומות. הפלאפון שלי צלצל. ליבי. מתגעגעים אליך!!! מה שלומך כלה? חייכתי. ליבי והדרמות שלה. מעניין מה היתה עושה במצב כזה. מה זה משנה? מאיפה צצה לי מחשבה מוזרה כזאת? אני בסדר וגם דודי. לא צריך להילחץ ולהזות. במיוחד שאני באמצע שיחה עם ליבי שכבר ממש מתגעגעת אלי. מצאתי את עצמי מספרת לליבי שחזרתי לעבודה, מכל הדברים הרגשתי שזו קרקע בטוחה בשבילי, הזמנתי אותה לקפוץ אלי מחר. לליבי לא היה קורה דבר כזה, ניסיתי להשתיק את הקול המרגיז. ואם כן? התעקש הקול להנכיח את עצמו, אני לא יכולה לדעת מה מישהי אחרת היתה עושה במצב כזה. מה אפשר לעשות? יש לי בחירה פה בכלל? הוא עושה מה בא לו. דמעות חצופות השתלטו עלי, תופסות שטחים בלחיי האדומות. אין לי שליטה על ההחלטות שלו, אבל הן משנות את חיי.