ערפל | | סיפור קצר בהמשכים

[פסי פישר]

ט.

לא רוצה לזכור | 4

דן היה אחר. אחר מכל מה שהכרתי, מכל מי. רציתי להאמין שהוא אחר גם ממני. לא ידעתי אם זה נכון. כבר לא הייתי בטוחה מי אני, מה אני רוצה. מה אני חושבת. מה מרגישה.

כשהתקרב אל השולחן, כשטפח בעצמה על שכמו של חנן, לא ידעתי שדן עתיד לקחת חלק משמעותי בחיי. משמעותי ורע. ורחוק.

כשחנן הכריז “מה איתך, אחש’לי”, חשבתי שזה אותו אחש’לי של יוסי מהמכולת לדודו מהקיוסק ממול. רק כשלינוי הצהירה בקול צווחני: “אמאל’ה איך אתם דומיםם!” הבנתי שזה אחש’לי מסוג אחר, אמיתי. אח. שלי.

אחש’לי שלי לארי. אאוץ’.

ארי כעס. ניצוצות בערו לו בעיניים כשהביט בי, כשדיבר על עתיד. שידוכים. בית. הכעס שלו גרם לי לקחת פסיעה. להתרחק עוד קצת, עוד טיפונת. לא להיכוות.

היה לי נח לראות כעס באישונים זהים. להתעלם מכאב, רסיסים של אהבת אמת.

הכאבתי לו.

חיים שחלקנו ביחד, שאיפות שליבינו בשיחות אחר חצות. לב שפרשנו בינינו, חשוף.

לא עוד.

בדידות הכתה באח שאהבתי. הכתה גם בי. רצון בער בעצמותיי: לקמט. לקרוע. להשליך. לזרות פיסות של דמותי החדשה לכל הרוחות. לחרוץ לארי לשון: “סתאאםם. צחקתי”. לא צחקתי בכלל.

מעל לצלחת מדיפה ניחוח בהיתי בחנן ודן. אחש’לי. טפיחה על שכם. צחוק ואישונים בוהקים. געגוע צבט לי לב, הרטיב לי עיניים. השפלתי אותן, כשדן שאל:

“ומי זאת?”

אישוניהם ננעצו בי. הרמתי מבט, ממצמצת.

“זאת מרים, בצוות שלנו”. חיוך טיפס על שפתיו של חנן. “תותחית על. מרים, זה דן. אח שלי”.

הנדתי ראש. שוב התדפק מצפון על חדרי ליבי, הולם. אוזניי קלטו הדי שיחה, רסיסי מידע התעופפו מעל הצלחות. מתפזרים. הוא שחקן קולנוע, דן. יש להם במאי מטורף, מפיקה מטורללת ותסריטאים מחורפנים. החיים היפים. צחוק התגלגל ביניהם, מרעיד שתיה בכוסות. הלב שלי התכווץ עוד קצת. ועוד.

“נו אז בואי נראה אותך משחקת את טל יעקובי מ’הגלעדיים'”. דן ישב על קצה השולחן, זחוח. עיניו נעוצות ביהל. היא פתחה פה עמוס, עיבתה קול. שילחה משפטים עמומים אל החלל. הקהל רטט. לא הכרתי את טל יעקובי מ’הגלעדיים’, ואל מול צחוקם שהדהד בינינו הרגשתי פתאום זרה כל כך. לא קשורה.

ראיתי את דן מחליף מבט עם חנן, הינד ראש זעיר. התעלמתי. הוא ביכר שלא.

“הי מרים, מה איתך?” היה לו קול חביב, חף מהתנשאות. קול של מישהו שמתעניין בך מאפס אינטרסים. ניסיתי לבנות חומה בקצב נואש, להגן על לב. לחצוץ.

שתקתי. הוא חייך. “עכשיו תורך. נראה אותך מציגה את חנן כשגלית מפילה עליו למנטר ג’וניור ירוק ירוק”.

החומה היתה נמוכה מידי. החלטתי לנטוש כיסא, צלחת. חברים. מבטים מוארים. לארוז לב כמה. טייק אוויי.

פתחתי פה לומר: אני הולכת.

יצא לי החיקוי הכי מוצלח בשולחן. בעצמי לא ידעתי על הכישרון הזה. הלם תלה את מילותיי באוויר. לשניה. אחר כך התגלגל אליי הרעם, ביקש לשטוף הכל. הם צחקו עד דמעות, מחאו כפיים עד שהאדימו.

נשכתי שפה. ארי, זאת לא הייתי אני. מבטיחה.

לא יודעת מי זאת היתה.

~

אבא שתק כשביקשתי ללמוד משחק בסמרטאקט. אולי שתק מכאב, אולי מחידלון. אולי צפה את העתיד. ידע שסמרטאקט הוא לא יעד. רק שער לעולם אחר, זר. מרוחק.

הוא שתק, אמא שאלה: “למה?”

עניתי: “סתם”.

היא עפעפה. הוספתי: “רוצה ללמוד משהו חדש”.

עכשיו גם היא שתקה. ככה שתקנו בסלון. אבא ואמא יושבים ליד שולחן, ארוחת ערב ביניהם. אני עומדת. ושותקים. את מה שהיה, את מה שיהיה. עומדים בפיסה של הר, מביטים למטה. יודעים שתיכף אפול.

אחר כך עזבתי שתיקה וסלון והלכתי לחדר, למחשב. לברר איך נרשמים לסמרטאקט.

הלימודים היו עולם אחר, חדש. מרגש. באמת היה לי את זה. בדיוק כמו שדן טען בלהט. ככה טענה גם רינת, המורה. ככה טענו חברות. את שחקנית על.

עתיד חדש התחיל להתרקם לי בין חדרי הלב. דחקתי ארי, שידוכים ובית לפינה, מאפשרת לחלום להמתיק לי לילות. ימים קודרים בקומה 17. לאט הלכה התעניינותי בעבודה ופחתה. מהר עזבתי את סמרטאקט. עברתי ללמוד במקום אחר. אחר.

דן קיבל מחנן את מספר הטלפון שלי. הבטיח שיסדר לי אודישן כשרק אתמקצע עוד טיפה.

התמקצעתי. המון.

התמקצעתי בלשרוט לבבות. של אחרים, שלי. התמקצעתי בלשכוח בכח כל מה שידעתי. חובתי בעולמי. דין ודיין.

ארי כעס, כעסתי חזרה, שומטת עפעפיים על עיניים זועמות.

מכסה על אהבה. עיוורת.

[אבישג]

ואוו פסי!!!!

איזה סיפור!!

התחלתי לקרוא מהתחלה ופשוט מצאתי את עצמי מרותקת עד לפרק האחרון(לבינתיים…)

יש לך כתיבה מיוחדת!

אז ממש תודה ומחכה כבר לפרק הבא…

[ת. עקבי]

יפה מאד. כואב מאד.

לא ברור לי ה’אחשלי שלי לארי’ – התחביר ובכלל להבנה. לקח לי רגע ארוך וקריאה חוזרת להבין שהיא משווה בין קשרי האחים. ובאותו עניין – חנן ודן גם תאומים? וגם אם לא – אם לינוי אמרה שהם דומים – לא צפוי ממרים שתבין את זה גם מהמראה? או שהיא לא הסתכלה?

[ס. מגנזי]

גם אני נתקעתי על הקטע הזה.
ועל חלק קטן אחר על ג’וניור וירוק..

[פסי פישר]

היא לא התעמקה,

יש מצב שהייתי צריכה להכניס על זה עוד משפט

וזה שלינוי צווחה “איך אתם דומים” לא מחייב שהם באמת היו כל כך דומים

יש אנשים שאוהבים דרמות וסופרלטיבים

[אסתר פת]

פסי, תודה על עוד פרק

מרגישה שמשהו בכתיבה שלך מאד בשל ומדויק

היא מושלמת בעיני לכתיבת ביכורים, ולא רק

קצת מהיר בעיני התהליך של מרים

הייתי מצפה לקצת יותר התחבטויות עם עצמה באמצע, שיחות עם החברים/ות החדשים/ות, שינויים שניכרים בבית. השינוי מתואר כאילו מנקודת המבט במקום העבודה שלה, בעיקר. פחות בבית ועם עצמה בכלל. קצת חסר לי בתמונה המלאה.

הכתיבה שלך מרתקת, מדויקת, כל מילה מילה. העלילה מרתקת ויוצאת דופן.

הדמויות בנויות יפה, קצת מעורפלות בעיני. כאילו, קשה לי למשל לדמיין ממש את מרים, או את ארי. (ואני בד”כ מאד מדמיינת דמויות) אבל בהחלט מעוררות הזדהות.

ממש מחכה שתמשיכי, יש לך כישרון נדיר בעיני! הלוואי שתפתחי אותו ותצמח לנו כאן עוד סופרת חרדית מעולה וייחודית!

[פסי פישר]

התהליך מהיר כי הסיפור קצר

מתכננת לגמור אותו עוד כמה פרקים בודדים

אם הייתי מאריכה, הייתי יכולה למתן את התהליך..

[מירי]

הגיוני לגמרי

אבל אולי כדאי לתת פה ושם משפטי קישור שיתנו מימד של זמן, או כל רעיון אחר שעולה בדעתך

ככה שיהיה ברור יותר שזה לא שהתהליך היה מהיר בצורה לא מאוד הגיונית, אלא שההתייחסות במסגרת הסיפור היא לסצנות נבחרות בלבד

[ת. עקבי]

זוכרת שהיה כתוב שהיא התרגלה לשבת איתם בשולחן. באיזשהו שלב חנן הצטרף ולא הרגישה נעים לעזוב, מתישהו התרגלה.
לדעתי ההתרחשויות עצמן לא מהירות מדי, אלא את מאיצה את תהליכי העלילה.

מבחינתי, זה בסדר גמור לסיפור שמכוון מראש להיות קצר. כן תהיתי לגבי האופן בו היא הציגה קטע משכנע כשהיא רק התכוונה להגיד אני הולכת, אלא אם מתאים לחנן להגיד “הלכתי” בפרצוף של סלק, וזה בדיוק תאם את הסיטואציה.

[שושי ו.]

אני דווקא הבנתי שבשכל היא רצתה ללכת אבל בלב לשתף פעולה

אז תכלס היא לא אמרה הלכתי בפרצוף של סלק, אלא חיקתה את חנן…

[ת. עקבי]

עדיין. הקפיצה הזו בלבלה אותי:

פתחתי פה לומר: אני הולכת.

יצא לי החיקוי הכי מוצלח בשולחן.

ואם כבר אני ממש נכנסת לפרטים – מה זה למנטר ג’וניור? כי היה לי מאד קשה להבין מה היא חיקתה שם…

זה היה נשמע לי כמו שתיה כלשהיא, אבל פתאום אני קולטת – כאילו מֶנַטוֹר – להדריך ג’וניור, מישהי הבינה את זה? (זו בכלל מילה חוקית – למנטר?)

[שושי ו.]

דווקא מיד הבנתי את הכוונה.

לא הבנת? את בהייטק, לא?

[ת. עקבי]

בהייטק, ומנטרתי יותר מדי עד ששבעתי מזה.
אבל מעולם לא שמעתי מישהו משתמש במושג הזה. מצחיק.

טוב, למדתי משהו חדש, הולכת להפיל את זה במינטור הבא חח.

[שושי ו.]

לא שמעת כי זו מילה יותר מדי ‘חוקית’ ולא שימושית.

הסופרת, מה שבטוח, לא מהייטק 🙂

[ת. עקבי]

דקדוקית ההטיה לא מסתדרת.

מֶנַטוֹר לא שווה לְמַנְטֶר.

אבל ניחא, הסברתי לכל מי שלא העזה לשאול. (תצביעו בבקשה, שלא ארגיש לבד).

[פסי פישר]

אם את אומרת מינטור את יכולה גם לומר למנטר

על אותו משקל של מירג’וג’ => למרג’ג’

אבל מתנצלת על אי הבהירות

דוקא זה נשלף לי בלי לחשוב אפילו

[ת. עקבי]

בחיים שלי לא אמרתי מירג’וג’, ולא למרג’ג’, ה’ ישמרנו 😱

ומינטור כתבתי רק עכשיו, שימשתי את הסלנג…

אבל זה בסדר, מותר לך להמציא מילה חדשה. רק כדאי שתנקדי אותה, כדי שלא נבין אותה אחרת.

[פסי פישר]

נראה לך שאני המצאתי את המילים האלו??

בתוך עמי אני יושבת

לא ממציאה שום דבר, אין לי את הכישרון לזה:(

[ת. עקבי]

לא נתקלתי…

טוב, מה אגיד? עברית קשה שפה.

[י]

יאווו מילים ממש שימושיות ביום יום של ההייטק הישראלי 🙂

מירגוג למנטר מוכר לחלוטין.

[רחל פישביין]

או שאין לכם דיילי, או שאתם מדברים בו באנגלית, כי אין מצב שאת אומרת מיזגתי.

[ת. עקבי]

הייתי ב3 עבודות וחוץ מכמה מילים שלימדו אותי באחרונה (צוות חרדי שהקמתי, כלומר בנות שבאו אחריי) כמו: לצ’קן, שלי מזכיר משום מה תרנגול צלוי (🤪), אני תמיד אומרת עשיתי check in, עשיתי merge וכו’.

לא יודעת, אולי עניין של אופי.

[ת. עקבי]

מצחיק. כשאתן עושות קומיט, אתן אומרות – קימטנו את השינויים?

והנה, הבאתן לי רעיון לכתיבת קטע מעניין. נתעדכן 😉

[פסי פישר]

ג’יפיטי חופשי אומר לי-

אם את רוצה לאוטומט את הפונקציה הזאת…

כל ההטיות האלה הולכות ונכנסות, ותכלס הרבה יותר נחמד למרג’ג’ מאשר לעשות מרג’.

[פסי פישר]

.

[פסי פישר]

בטוח?

[שרה]

דווקא נראה שהיא עמוק בתוך ההייטק
יש הרבה מושגים כמו קומיט, פיגמה, מרג וכו’
שמשולבים ממש בטבעיות

[ת. עקבי]

אגב, יכול להיות שהייתי מבינה את זה אם היה מנוקד. קראתי את זה לֶמֶנְטֶר במילעיל (אין לי צירה, רק סגול משום מה) וזה התאים לי בול לשם של בירה.

[שושי ו.]

ואם את שואלת מה היא חיקתה

אני דמיינתי אותו אומר סבבה בפרצוף חמוץ או אפילו חוטף בחילה והולך להקיא

לא חסר מה אנשים עושים כשמנחיתים עליהם דברים שהם לא סובלים 🙂

[ת. עקבי]

אני יכולה לדמיין מה היא חיקתה עכשיו, אחרי שהבנתי. אבל יש כאלו, בעיקר אלו שלא בהייטק, שלא יבינו.

אויש, למנטר. הייתי נותנת אגרוף ובורחת.

[שושי ו.]

כן, באמת גם אותי בלבל הניסוח שהיא פתחה את הפה לומר משהו ויצא לה קרקור של צפרדע נבחלת,

זה מה שנקרא סיפור מעמיק שגורם לך לחשוב. נעצרתי להבין ולדמיין מה קרה שם…

[מירי]

צודקת לגבי הקפיצה המהירה

למנטר ג’וניור – דווקא לי היה ממש ברור (ואני לא מהייטק דווקא…)

מניחה שזו לא מילה תקנית, אבל לא הפריע לי. מתאים לאווירה

(כמו שלא היה מפתיע אותי לפגוש את “לדבג” בתיאור סביבת עבודה רלוונטית)

[ת. עקבי]

אפשר לומר שהיה לי יותר עסיסי לחשוב שהיא מפילה עליו חבית תוססת של בירה מאשר הדרכה עלובה.

אבל נו, כל אחד והריגושים שלו.

העיקר שבסוף הובנה הכוונה, יושרו ההדורים ואני יכולה סוף סוף ללכת לישון חסרת דאגות.

לילה טוב 🙂

[אלישבע]

למרות שזה סיפר קצר, עדין נראה לי שזה מידי מהר. נגיד הקטע הקודם עם השידוך שנשבר בגללה, והחרמה שבאה בעקבותיו הרגיש לי ארוך יחסית. כלומר הפרופורציה בין הקטעים…

חוץ מזה הסיפור כתוב טוב! מכניס עמוק אל תוך העלילה!

מחכה להמשך

[שושי ו.]

מהר מדי, לא מתקלקלים ככה!!!!!

[אסתר פת]

אוי, אני ממש מאוכזבת לשמוע.. חשבתי שזה סיפור ארוך:(

אבל כן, את צודקת שאם ככה, זה נראה ממבט אחר

[Hadasa]

רק כשקראתי את ההערות שלכם שמתי לב שכתוב למנטר, לדעתי זה ברור לגמרי, לפחות למי שבהייטק.

ומי שלא, תבין שהיא לא מבינה, כמו שהיא לא יודעת מה זה פיגמה.

ולמרג’ג’ זה מה שכולם שונאים לעשות😉🤮

[מרים ג]

אני עמוק בהייטק ולא הכרתי למנטר (אגב, ממש לא אהבתי).

ודווקא משתמשת הרבה במרג’ג’תי, דיבגתי, רפרשתי…

ואגב, מה הבעיה למרג’ג? למה לשנוא?

[ת. עקבי]

אולי זה תלוי מי חברות הצוות שלך.

מזכיר לי שעמלתי על פרויקט שהגיע אליי במצב חיתולים, טפטפתי אותו יפה ומסודר לרמת ייצור וכשחזרתי מחופשת לידה – גיליתי שמישהי חכמה החליטה שיותר נאה לו גיט מTFS ועוד כמה שינויים משמעותיים.

כל ההיסטוריה – לפח. אם יש באגים – לכי תחפשי את החברות שלך (ולא תמצאי, נעלמו להן אחרי הפוש האחרון)

ןלמה כל זה? כי הן לא הצליחו לעבוד במקביל (הגדרה פשוטה בTFS שהיו צריכות לשנות)

[הדסה ש]

הקונפליקטים!!!

תלוי כמובן כמה זמן עבר מאז המרג’ הקודם.

אם עבר מידי הרבה זמן זה סיוט שאין כדוגמתו. איך תדעי מה למחוק ומה להשאיר?
טוב, סטינו…

ואגב, מה לא אהבת? את המינטור או את הביטוי?

[רחל פישביין]

בשביל זה מרבסים 🙂 כל יום.

(rebase)

[ר. ר.]

קודם כל הסיפור נדירררררר

דבר שני….אולי תפתחי דיון רק לתגובות ודיון רק לסיפורים….זה הרבה יותר יקל על כולם

ותודה על הסיפור!!!!!!!!

[פסי פישר]

י.

לא רוצה לזכור | 5

בסוף עזבתי.

הכל.

מסך, מקלדת. כסא מסתובב. שורות מוזחות על רקע שחור. חברות, כאילו.

הכל עזבתי כשהתקבלתי לגיקנייט. רק המצפון מאן לעזוב, להשאר בקומה 17, להפוך לפיח. הזדחל אחריי. מעיק, מציק. מטריף את הדעת.

כשהקראתי טקסט מדף, כשהשתחלתי אל נעלי דמות לא לי, כשחזרות אינסופיות איימו למוטט את עצביי. הוא ישב שם, בקהל. וכשכולם הריעו, הוא רק שתק. נעץ בי מבט עצוב, מצולק.

בכל יום הלכו העיניים של אבא ואמא ושקעו. הלכו והאפירו. סופה טשטשה אישונים, העמיקה שתיקה. לפעמים הייתי מביטה במראה, מתבוננת בדמותי, מחפשת בעיניי את הילדה שהייתי. לא מוצאת.

זה היה כואב. אף אחד כבר לא חיבק אותי, לא לחש: “אוהבים אותך, ילדה שלנו”. כבר לא הייתי ילדה בכלל. רציתי לרצות לחזור להיות. ילדה, כמו שהייתי. מבט תם, צחוק פעמונים. אהבה. לא הצלחתי. ליבי חול, מדבר. שממה. אפס שמים.

כשתומר הודיע על הטיסה קפאתי, לרגע. ברגע אחרי ראיתי הזדמנות. עיר מקלט. הרחק מכאב, וסופה, ושתיקה מהדהדת.

רק כשיצאתי מהבית, מזוודה קטנה מתגלגלת לצדי, הבנתי שלא באמת אוכל לברוח. לא כל עוד גוש בשר ממוקם בין צלעות ימשיך לפעום בכאב. להכות.

במטוס השענתי ראש על מסעד, מניחה לחודשיים צילומים בצרפת להצית בי דמיון. לבורדו וניס לשאוב את מחשבותיי, לצייר לי עתיד בהיר. יפה. פתחתי מגירה בלב, מכניסה אבא, אמא. משפחה. עבר שהיה לי. לא עוד. אורות נצנצו ממרחק, מחייכים. ילדים מחאו כפיים כשמטוס הנמיך טוס.

בכל זאת חמקה לי דמעה.

בודדה.

~

ישבנו על ספה בסלון, סקאי לבן שידע ימים יפים יותר. מולנו מסך מלבני, דמויות מרצדות. שחררתי פיהוק ענק אל החלל. סוף יום צילומים. עפעפיי נשמטו בכבדות, מסך המשיך ללהג.

צליל חזר לאוזניי. מנגינה שבחרתי בהינף יד. פלאפון חדש, זר.

שרכתי רגליים אל שולחן מתקלף. מספר מוכר קרץ לי מצג. חרץ לשון. ארי, ואיך הוא השיג את המספר שלי, אלוקים.

רוח קרב מחקה עייפות. נטלתי מכשיר ביד ימין, שמאלית הדפה דלת חורקת אל מרפסת ישנה. רוח קרירה קידמה את פניי. שילחתי אגודל נחוש אל אייקון ירוק. “ערב טוב”.

“בוקר, טיפשונת”. לעג נורק מטלפון. הרחקתי יד מאוזן, נושכת שפה. “וגם אצלכם כבר לא בדיוק ערב”.

“מה אתה רוצה?” עייפות הגיחה מסלון מתנמנם, התנפלה עליי בחדווה.

“שום דבר”, הוא הצהיר. “רק לעדכן שהצלחתי”.

“הצלחת מה?” מישהו צחק בפנים, צלליות נעו מאחוריי הווילון. שפשפתי מצח תאב כרית.

“להשיג את המספר שלך”.

אהה.

“ארי, אני..”

“את מה?”

“עייפה”. רחוב הטשטש למולי, פנסי רכב חולף התעוותו, הפכו למפלצות אור.

הוא שתק לרגע. “אני מבין”. קולו התעבה, התעוות. שרט לי לב. השענתי ראש כבד על קיר, מים זרמו בתוכו. מישהו הלם על דלת, דרש שתי דקות אתה בחוץ.

“אתה כועס?” שאלה ברחה ממני. נשכתי לשון.

היתה שתיקה מעבר לקו. לאוקיינוס. עיניי נעצמו, כשהוא אמר: “נורא”.

רגליים התקפלו תחתיי, רצפה מטונפת צהלה לקראתי. קמצתי יד לאגרוף, דחפתי לפה.

נורא. הוא כועס נורא. הוא! חצוף! כועס עליי, מה הוא חושב לעצמו! ילד. פתאום התחשק לי לבכות. רוח קרב התנדפה אל שמיים זרועי כוכבים. עיניי התמלאו. זיכרון בהיר הבהב מול עיניי; ארי ואני, ברית שכרתנו תחת שמיכה. לא מלשינים לאמא ספר ופנס, עיניים פקוחות. ברית שלוותה אותנו מאז, נאמנה. אולי.

“אל תכעס, ארי”. לחשתי. “תאומים לנצח, זוכר?”

הוא אמר בשקט: “זוכר”.

התנשף. “אבל נראה לי שאת שכחת”.

[sary]

וואו!

[אסתר פת]

הוי פסי, איזה פרק יפה, תודה!

אני פשוט מחכה בכיליון עיניים להמשך, הסיפור שלך שבה את ליבי

[ת. עקבי]

מהמם.

שתי שאלות:
1. אולי תפתחי דיון לתגובות? אני חוששת להגיב כדי לא להקפיץ סתם בנות
2. עניין הזכרונות ילווה אותנו עוד זמן רב? הוא אמנם מאד מפתה ומרתק, אבל האם הגיוני שהגיבורה נזכרת בהכול כל כך מהר? או שזה כך כי הסיפור מוגדר כקצר?

[פסי פישר]

האמת שאני בהתלבטות

אם אני מחליטה לפתח את הסיפור יותר אני יכולה לתת מקום גם להווה, אם אני רוצה לסיים אותו מהר אני חייבת להתרכז בעבר- שעליו אי אפשר לדלג..

זה גם נוגע לעניין השרשור לתגובות, אם אני מסיימת את הסיפור בקרוב אז לא יודעת אם יש עניין לפתוח.

[ת. עקבי]

נראה לי שכולן פה ישמחו שהוא יהיה כמה שיותר ארוך, אבל זו החלטה שלך.

מה שכן – אם את נוטה לכיוון האורך, חושבת ששילוב העבר בהווה נכון שיתרחש באמצעות טריגר, פלאשבקים שיעיפו אותנו אחורה לפי האזכורים.

[ברכי]

וואו, רק היום התחלתי לקרוא אבל בנשימה עצורה – לא יכולתי להפסיק!

הנושא, אופן הכתיבה, איכות הכתיבה, הגיוון של הנושאים שהכללת, וצורת הכתיבה שהיא לכאורה פשוטה ועממית ולאמיתו של דבר כל כך רבת משמעות, כל מילה!

אני דווקא אהבתי את הסגנון של הקטיעות, נותן מרווח לעיבוד, לחשיבה, יפה מאד!

תודה שאת משתפת אותנו!

בהצלחה רבה וסייעתא דשמיא מרובה!

[ברכי]

וואו, רק היום התחלתי לקרוא אבל בנשימה עצורה – לא יכולתי להפסיק!

הנושא, אופן הכתיבה, איכות הכתיבה, הגיוון של הנושאים שהכללת, וצורת הכתיבה שהיא לכאורה פשוטה ועממית ולאמיתו של דבר כל כך רבת משמעות, כל מילה!

סגנון הכתיבה הקטוע, נותן מרווח לעיבוד, מעצור כדי לתזמן חשיבה, ולמרות שהוא לא ייחודי רק לך, בכל אופן הוא לא מצוי ואת עושה את זה יפה מאד!

תודה שאת משתפת אותנו!

בהצלחה רבה וסייעתא דשמיא מרובה!

[ת. עקבי]

חוץ מלמנטר וג’וניור, שאר המילים עד עתה קשורות לניהול גרסאות – עדכון בין משתמשים על שינויים, שמירה בענן וכו’

לא כל כך מעניין ומושך כמו שנשמע 🙂

[מ. א.]

אולי תפתחו שרשור נפרד לסלנגים בהייטק

קצת סטה מנושא הסיפור

כל תגובה בודקים אם יש המשך ומגלים שזה בנושא אחר לגמרי…