קטע קצרצר – ממלכה במבחן, שובו של יקוואל

[אסתר ק]

איזה המשך מרתק.

המשך אפילו ואולי בעיקר מבחינת סגנון הכתיבה, נראה כאילו העתקת את זה מהמחשב שלה.

מעניין אותי אם הנקודה הזו מבחינתך היא מחמאה או סתם עובדה אולי…

[ת. עקבי]

השתדלתי לחקות את הסגנון שלה. מתקשה להגיד שהצלחתי, כי אני ביקורתית ורואה היכן לא. אבל אם זה מה שניסיתי – אז כן, מחמאה 🙂

[שרה ברנט]

דמעות של אושר עולות בי…

אחת הנקודות שתמיד הכי הפריעו לי הייתה שיקוואל מת, ועכשיו החזרת לי אותו. תודה!!! אין לי איך להודות לך!!! בפרט שזה נראה חלק מהספר המקורי…

אולי היא תוציא מהדורה חדשה מעודכנת עם הקטע הזה?…

[ת. עקבי]

לא חושבת, ולא רק בגלל שמאוחר מדי. הייתי באיזשהו מפגש איתה בו היא טענה שהתהליך הנכון ליקוואל היה למות, כי ‘אדם לא יכול לחטוא ולחטוא ולחטוא ולצפות שבשניה אחת יימחל לו הכול’.

היו שהסכימו איתה, היו שהתנגדו. לי קצת הפריע שבקלות כזו אפשר להחדיר לילד מתמודד שאין לו עתיד במקום לתת לו כלים ולהעניק לו סתם אהבה, ללא תלויות. ואני מתקשה להגיד: ‘נו, זה רק ספר’, כי כל ספריה של קינן מלאי מסרים אל ההווה, אבל הדעה שלי ממילא לא תשנה את התוצאה, אז…

בקיצור, שלא נצטרך להתמודד עם מציאות כזו, וכולם יהיו טובים, אהובים ונאמנים (ואם כבר ברחו – שיחזרו בקרוב ממש)

[שרה ברנט]

כן, גם אני שמעתי את זה ממנה. אבל היה לי קשה לעכל…

[Sara Amor]

גם לי הרגיש מאד רע שהיא הרגה את יקוואל.

וממש קשה לי לחשוב שדמות כלכך מוכרת וחינוכית דיברה בצורה כזו נוראית.

אתן בטוחות שככה היא אמרה?

[ת. עקבי]

הבאתי את דבריה בקיצור, אבל זה היה העיקרון.

לא מצאתי בדבריה משהו לא נכון, כי באמת – ‘שוב יום אחד לפני מיתתך’ ו’אל תאמין בעצמך עד יום מותך’.

יש בסיס לדבריה, לא אומרת שלא. אבל אם זה המסר אותו בחרה לתת – וזה בסדר – נשכח המסר לצד השני, שהעוול שלו זעק, לפחות לי, לאורך כל ההתנהלות עם יקוואל.

[רעות סימינובסקי]

וחוץ מזה שיקוואל רצה להיות טוב יותר.

בסוף הוא התחיל לחזור בתשובה וברור שאם היה חי עוד הוא היה נהיה אחר, וגם חוזר הביתה מן הסתם. אם כי זה פחות מטריד אותי.

מגיע לו ולנו שהוא יחיה ויהיה טוב יותר במוצהר ולא רק בעיני עצמו. שהוא יוכיח לכולם שאפשר לחזור בתשובה שלימה. להיות אהובים ואוהבים..

אהבתי תהילה!! כמו תמיד יש לך רעיונות מדהימים, כתיבה מרתקת ומסר!!

[רחל אמסלם]

מהמם!! אהבתי מאוד את השתלבות חזרתו של יקוואל בכל מהלך השתלשלות העניינים!

היטבת לכתוב !!

[נעמה כהן]

וואווווווווו

ענית פה להכול!

כמו כל אחת שמחה להפיאנד…

הפריע לי שככה בקלות היא עשתה שימות ובכזאת דרך…

לדעתי לכל אדם ניתנה האפשרות לחזור ולהוכיח לכולם שהוא טוב

נ.ב אחרי שקראתי בדקתי שוב שזאת לא מיה קינן😅

[שרה ברנט]

נכווווווון??????????🤯

[שושי ו.]

מה לעשות הספר הזה הוא שחור לבן

לא סותר שהוא מהמם מאלף ואין עליו!!!

אבל כל הרעים נהרגים שם בסוף.

[נעמה כהן]

אבל שרה

מי אמר שיקואל רע?

ולא כל הרעים נהרגים בסוף

אם הוא רע, מה יאמרו האחרים?

מה נאמר אנחנו שגם לנו יש נפילות וקשים?

[שושי ו.]

הספר הזה מאוד מבדיל בין הטובים והרעים

והרעים מתים

תבדקי ותראי שצדקתי

והשאלה שלך מצחיקה, כאילו

מה הכוונה מה נגיד אנחנו?

מה אנחנו קשורים

הספר הוא דמיון

ואנחנו מציאות

[נעמה כהן]

אוקי מתנצלת

אני הבנתי שהיא מדברת בכללי ולא רק על הספר

מבחינתי יקוואל טוב למרות שהוא טעה, נותנת לו סיכוי

וזה מה שאהבתי כאן

[ת. עקבי]

הספר הוא דמיון, אבל יקוואל, שלא חי ביננו – חי ביננו כרעיון, כמושג.

בדיוק כמו שמהללאל הוא סיפורם של אלו שלא נולדו על הצד הנכון של המפה.

בדיוק כמו שאיסתרק (בנערותו) הוא סיפורו של כל יהודי עלי אדמות, עם יצר טוב ורע.

בדיוק כמו שיוזבד בא לבטא כיצד נכון לחיות באמונת חכמים ולא לעקם אותה לצרכיו.

בדיוק כמו שפדהאל בא להראות את הבחירה בטוב גם כשהרע נראה משתלם יותר.

יקוואל מציג לנו נוער מתמודד, שנופל ונופל ונופל עד דיוטא תחתונה ולמרות שהוא מתעורר ממש לקראת סופו – מת. וקרו דברים מעולם, לא לשווא אומרים לעשות כל יום תשובה כי לא יודעים את יום מותנו. ודווקא בגלל שהוצג לנו הצד העצוב בסיפורם של המתמודדים – חשוב לשים את האצבע למה שבפעמים רבות גורר אותם למקום הזה.

לרוב, אם תבררי היטב, מדובר על חוסר אהבה כפשוטו. גם ילד לא מוצלח (משלל בחינות) זכאי לאהבה, ודווקא היא תמשוך אותו מעל המים.

[Sara Amor]

הדמיון, מגיע מהמציאות.

וספר בא להביא מסר לעכשיו.

הדמויות, הן אומנם פרי דמיונה של הסופרת, אבל האופי, הקשיים, הן דמויות שקיימות וחיות כאן ועכשיו.

וגם אנחנו, נופלים וקמים וטועים.

וספר, צריך להביא מסר, אור ותקווה.

הצורך של אנשים להפי אנד הוא צורך רגשי, נכון ואמיתי.

הקורא בעצם עובר תהליך בקריאה, יחד עם הדמויות, הוא חי אותן, מזדהה איתן.

ברגע, שאת מביאה מסר חד וחותך, שמי שנופל וטועה יותר מדי. הוא אבוד, חסר תקווה ועתיד.

וזו לא דעת התורה, ליהודי תמיד יש אפשרות לחזור, גם מהמקום החשוך ביותר.

לאף אדם אין זכות לאמר, שמי שטועה אין לו זכות קיום בעולם.

“לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו ויטב..”(תהלים)

[שני מילר]

זה נכון ש‘אדם לא יכול לחטוא ולחטוא ולחטוא ולצפות שבשניה אחת יימחל לו הכול’

כמו שתהילה מצטטת

(תהילה, הקטע נגמר מהר מדי. ואני חייבת המשך של עוד סיפור)

אבל,

מגיע לילד יתום, אבוד בעולם

לקבל אהבה בלי תנאים!!!

איסתרק לא באמת אהב אותו

ומהללאל זה לא מספיק,

מרגיש שזה ‘לצאת ידי חובה’ (מבחינת הסופרת)

מתחת גלימת המשי,

מעבר לפנינים

שרכסו את החולצה ההדורה

פעם לב קטן ורך

וצמא

להכרה.

*ולכן, המוות שלו הוא פיספוס בעיני, כי יכלו להרויח ממנו סיום שיזכר לדורות 🙂

[ת. עקבי]

מבחינת המוות – יכולתי להעביר עליו אם מישהו, מישהו מסוים, היה מודה בטעותו.

כי כשאני מסתכלת על יקוואל והדרך שלו אני רואה מתמודד, ולא כל מתמודד, לצערנו, חוזר בתשובה בסופה של בריחה.

ואם הציגו לי מתמודד שלא הספיק לחזור – אני צריכה שיובהר לי למה. אם הסיבה לבריחתו של יקוואל הייתה חוסר באהבה ללא תנאים, החץ אמור להיות מופנה לאשם העיקרי.

ולא בשביל שיהיה במי לתלות, אלא גם לתת את המסר למי שהוביל אותו לשם, ובעצם להגיד לנו: אל תחטאו בילד.

ואוי, כמה זה מפחיד.

[Sara Amor]

אני דווקא חושבת שאיסתרק אהב אותו.

אבל, הוא לא הבין אותו.

וזה כמו שלאדם רעב תביאי לשמוע מוזיקה.

איסתרק אהב אותו, אבל הוא לא הבין אותו, ולכן לא הביא לו את מה שהיה זקוק לו.

ואני חושבת שיקוואל היה צריך גבולות ומשמעת, חינוך וסדר.

אבל, להסביר לו, למה ומדוע.

להגיד לו- לא, עם חיבוק ותמורה אחרת.

להראות ולהוביל לו את הדרך.

לזה יקוואל היה זקוק.

אבל איסתרק, שחונך לצריך-עושים(כמו הרבה מאד היום) לא הבין למה הוא צריך הסברים, ולמה הוא בכלל רוצה כל מיני דברים, ואיך, ולמה ואיך….

[ת. עקבי]

יש אהבה ויש אהבה. האהבה של איסתרק לא הייתה אהבת אב, אלא אח. אח שבתמורה לאהבתו – רצה תוצאות.

וכשאני אוהבת את הילד שלי אני לא אוהבת אותו כי הוא מוצלח/מחונך/מסודר/מתוק/עונה על הציפיות שלי/תמשיכי הלאה. אני אוהבת אותו כי הוא הילד שלי, גם אם הוא הילד הכי מופרע בגן ואני מקבלת עליו כל יום ד”ש אחר ולפעמים אפילו שניים שלושה – כמות האהבה שלי אליו לא משתנה, והיא מתעצמת עם כל יום.

איסתרק אהב, אבל ציפה מיקוואל לחזור לתלם בעבור אהבתו. זו הייתה הסיבה לשיעורים המשותפים עם הסוסים, זו הייתה סיבת הדו-קרב וזו – בהמשך, הייתה הסיבה בשלה הוא לא הסכים לתת ליקוואל תפקיד הגיוני ואפשר לו ללכת בטל עם נערי האורוות.

גם אם הוא היה עושה נזק למשרדים וקטסטרופה לשם משפחתו – היה לו עיסוק (לא לימודים. מה הם נותנים מלבד שחיקה?), הייתה לו מטרה לקום אליה בבוקר. הייתה לו משמעות.

[Sara Amor]

נכון.

אבל לי זה הרגיש דווקא, שאיסתרק התנהג ככה לא כי הוא לא מספיק אהב.

אלא כי הוא חונך ל צריך- עושים.

יש כללים, חוקים, סדר, משמעת, נהלים, הלכות, פסקים, מעמדות.

וזהו.

ואיסתרק, כמה שהיה לו את הקונפליקט שלו בגיל הנעורים, עדיין, הוא לא היה יקוואל.

הוא לא מספיק הבין אותו.

איסתרק באופי שלו הוא ילד טוב ירושלים.

יקוואל לא, לדעתי, היום היו מדביקים לו אלף שמות: A.D.H.D… וכל דומיו(שאני אפילו לא זוכרת את כל שמותיהם).

הקונפליקט שם היה החוסר הבנה, והחוסר התאמה בין איסתרק ילד טוב ירושלים לבין יקוואל ההיפר המופרע.

[ת. עקבי]

כן?

איסתרק לא רצה שיניחו לו לנפשו, יביאו לו סוס טוב לרכב עליו ויארגנו לו שיט מטורף במקום שיעור אחר שיעור ועוד שיעור?

אלא מה – לאיסתרק היה מורה דרך שאהב אותו, שגם כשנתן לו כאפה – הביט בו באהבה. לאיסתרק היו אנשים טובים באמצע הדרך, שהזכירו לו את מה שחונך אליו.

את יקוואל לא כפכפו, אבל גם לא הביטו בו באהבה. יקוואל – כשיצא את הארמון, לא נתקל באנשים טובים.

להבנתי, איסתרק ויקוואל היו דומים בהתמודדות, לא בתהליך.

[‫איידי וייס‬‎]

@שושנה מילר, אני חושבת שיש לך טעות קצת בהבנה של יקוואל:

זה לא שהוא לא קיבל אהבה או לפחות “לא מספיק אהבה”.

זה ילד שעבר טראומה קשה מאד בילדות. ובגלל שהוא ילד קטן, שעדיין זקוק למבוגר שהוא יכול לבטוח בו, וכל המבוגרים שהוא מכיר – או נתלשים ממנו או מתגלים כבוגדים – הוא מתקשה מאד להתמודד. נוצר אצלו דיסוננס קשה, והוא מתקשה לחזור לעצמו.

מבחינתו, יש בו בור ענק, ואהבה, כמה שיזרימו עליו – הבור לא יתמלא. כיוון שאני לא פסיכולוגית, אני גם לא יודעת לומר איך אפשר לעזור לו בצורה מדוייקת ונכונה, אבל איסתרק עושה כמיטב יכולתו וידיעתו, וכנראה שגם הוא לא פסיכולוג בהכשרתו, עובדה: הוא לא מצליח.

אני לא מאשימה את יקוואל. אבל מבחינת הדמויות, הוא לא מייצג דמות חיובית. הוא מייצג את הדמות של הילד התוהה, המתייסר בכף הקלע הגשמי, זה שצריך ‘כן’ אבל עושה הכל כדי לשדר ‘לא’.

המוות שלו זה פספוס וכאב בעיני, כי היה בהחלט אפשר לקחת אותו לטיפול עומק או בכלל להתייחס אליו בצורה יותר נכונה.

ואם נתייחס לנמשל, כמה ילדים ונערים יש בדור שלנו שבורחים מהכאב העצום שלהם לסמים או לדברים אחרים, לא פחות גרועים?

ולא תמיד אפשר וצריך להאשים את ההורים שלהם.

בעיני זה מקום של “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”.

[ת. עקבי]

מתקשה להסכים. כל מחנך ומדריך מתמודדים יגיד לך שהדבר הראשון שהם צריכים – הוא אהבה. סתם אהבה. הידיעה שלא משנה מה יעשו – תמיד יש להם בית ולב, היא זו שתשאיר אותם שם. תגרום להם להתאמץ על אף הכול.

אני מכירה מתמודדים, כאלה שלא חזרו עדין וכאלה שחזרו בסערה. ויכולה גם להעיד על עצמי, שיתוף שלא קל לי – שרק האהבה שקיבלתי מהוריי הצליחה לשמר אותי בעולם החרדי, אחרת, עם הנתונים בהם גדלתי, חונכתי וסובבתי – מזמן הייתי מדלגת על ההרים. ולא דווקא מרצון, אלא כי אלו, מבחינתי, היו החיים והאילוצים.

בית הוא עוגן. ואם הבית עשוי מנייר – הוא לא יצליח למנוע מהגלים לחטוף את הסירה.

[‫איידי וייס‬‎]

מסכימה לגבי אהבה, אבל לא פחות מכך חשובים הגבולות.

אהבה ללא גבולות היא אהבה בעייתית. כל גחמה אמורה להתקבל בברכה ובהכלה בשם האהבה?

[ת. עקבי]

לא. אבל רק כשיש אהבה – אפשר להציב גבולות.

אחרת אין בהם טעם, המתמודד ינסה לחצות אותם עד להצלחה. או כישלון, ליתר דיוק.

[שרה ברנט]

יש בדברייך.

אני לחלוטין חושבת שלמרות האנכרוניזם היו צריכים להכניס לשם דחווווף פסיכולוג. לאיסתרק- על חוסר בטחון עצמי וחסכים רגשיים, ליקוואל- על טראומה מהילדות, להלה- על גדילה עם אבא רעיל….

מי שמסכימה שתלייק:)

[ת. עקבי]

הכניסו את פנרס. והוא היה – במחילה – ממש גרוע.

זה היה רגע התפנית, להבנתי.

[שרה ברנט]

לאאאאאאא

הוא אפילו לא יכול להקרא פסיכולוג חובב

הוא סתם דמות לתמיכה

[ת. עקבי]

הוא אשר אמרתי.

לתמיכה באיסתרק. לא ביקוואל.

ואפילו מהללאל, התומך של יקוואל, זכה ליחס פחוּת ומזלזל. ויגיד בסטיאן מה שיגיד – אי אפשר לקרוא לרגשות של איסתרק אהבה אם הוא מוכן לקבל את יקוואל רק כשיחזור עם עפר על ראשו או מה שלא היה שם. לא אהבה אמיתית.

[אסתר ק]

קצת סטיה אבל אני לא מתאפקת,
מכירה ילד שההורים שלו אוהבים אותו באהבה ללא תנאים! באמת! ומוזילים מכספם על פסיכולים ואנשי מקצוע

ולא, הם לא רואים תוצאות.

אני דברתי עם האמא ולא האמנתי לכמויות של האהבה שהשפריצו ממנה על הילד שלה באשר הוא.
ומדובר בבית תקין לחלוטין.

אני כותבת כי הרגשתי כאן שפיטה מסוימת בדיבור על העולם הזה.

מתחברת מאד למה ש @AidiWeiss כתבה: של נעליך מעל רגליך

[פסי פישר]

סליחה על הסטיה מהכיוון..

קראתי את הסדרה לפני שנים ואני לא זוכרת כמעט כלום, מישמש ענק ומעורבב.

אני ממש מחפשת כבר הרבה זמן איזשהו תמצות מסודר מי הוא מי ומה תפקידו, רק בשביל לרענן את הזכרון

(כמות הפעמים שאני נתקלת באזכור הסדרה הזויה בעיניי, לא ברור איך מיה עשתה את זה)

[ת. עקבי]

על יקוואל או בכללי על הסדרה?

[פסי פישר]

בגדול- על הסדרה…

את איסתרק בכלל קראתי בגיל צעיר מידיי וזאת היתה שטות

אבל בטוח יש סיכום כזה איפשהו, לא?

[ת. עקבי]

תמיד אפשר לקרוא שוב.

לא ממליצה להמשיך הלאה, חושבת שזה פספוס להיחשף לספוילרים כאלה. בכל זאת – מביאה בצמצום.

איסתרק – מספר על ההפיכה שארגן דיאלידאן, תוך שהוא גורר את חטיפת שני הנסיכים – איסתרק ומיכאל, הורג את המלכה (בטעות), משבית את רעואל (שמת בסוף) וגורר הרג לרבים ממלווי איסתרק. קאה הי, החוטף, פועל בשביל להפוך את איסתרק למלך בובה, אחרי שמכיר את תכונות אופיו ה”נהנתניות”. איסתרק מתאפס בזכות “אנשים טובים בדרך”, בוחר בטוב, בורח חזרה לכוזר ומצליח להחזיר אליו נקודות שלטון. כוזר מתפלגת לשניים.

מהללאל – אסופי חסר ייחוס, מגלה שדומה למיכאל. דיאלידאן תופס אותו ומאלץ אותו, באיום על חיי חבריו, לצאת ולהתנקש באיסתרק כשהוא מתחזה לאחיו הנסיך. מהללאל לא מתכוון לציית אלא להאריך את חייו וחיי חבריו, יוצא לאתיל הבירה, נתפס שם כבוגד לאחר יום-יומיים ומכיוון שכוונותיו היו טובות וש”יש לו עתיד” – ניצול מחבל התליה וחוזר אל משפחתו – מקאן. בעצם בן דודו של יקוואל.

יוזבד – צאצאו של יוזבד הפורש – נסיך יורש עצר שבחר לפרוש ולהתעמק בתורה. מגיעים אליו ידיעות שיוזבד הפורש לא פרש מרצונו. מתארגנת סביבו קבוצה שבעצם מנסה לשתף אותו במרד. במקביל – חוב של האחוזה שכוסה ע”י הלוואה בריבית. הוא לא רוצה לערב בשני העניינים את אביו, שעסוק בתורתו, אבל בסוף עושה זאת ובעצם, מלבד להבהיר לנו כי זה מה שהיה עליו לעשות מלכתחילה – גם ניצול כך מאשמת מרד.

בספר זה יקוואל, אחרי נסיונות של איסתרק “להתמודד עם שגעונותיו” – בורח מהארמון בשביל להתחיל חיים נורמלים, נופל בידי שודדים שבעצם מהווים את צבא המורדים, מכיר בנקודות אופים ומתערה בהם (מחוסר ברירה ופחד על חייו, אך במקביל “מבין לקשייהם”) ולבסוף פועל לרעתם – משמיד את האבקה שתכננו לפוצץ כדי לזרוע פחד בעם. נהרג ממנה.

פדהאל – בן למשפחה שנאשמה בבגידה וקרובה לדיאלידאן, נצרך לעזוב את עירו בגלל החוק שאומר שאסור לשלוש בני משפחה, שהוכרזה כבוגדת, לשהות באותה העיר. בנסיונו להשתלב הוא נחשף לשחיתויות ולסיפוריהם של אחרים. כשבנו של איסתרק נחטף ע”י דיאלידאן, הוא בוחר בטוב ומצטרף לסייע, הורג בעצמו, תוך סיכון חייו, את דיאלידאן.

[שרה ברנט]

אין סיכוי שקראת בגיל צעיר יותר משאני קראתי………..

[נופר .]

@ת. עקבי אני רואה בסטטוס שלך שאת הייטקיסטית איך יש לך זמן וידע לכתוב.

בשבילי זה ממש חלום ילדות שמתחיל להתמוגג כי פשוט השקעתי בכיוון אחר, אפילו לספרים אני לא מתחברת כמו פעם, פתאום זה נראלי בזבוז זמן מוחלט, ופעם הייתי קוראת ספרים עד שהייתי יודעת בו משפטים בעל פה, על איסתרק היינו משחקות מי אמר למי, והיום מוזר לי להיכנס לדימיון של הספרים.