שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

תיקון לפסקה האחרונה, רוצה להדגיש משהו חשוב:

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנת שמים מנחמת. בכל רגע בתקופה הקשה ההיא ידעתי שיש מישהו למעלה שמכוון כל מאורע בחיי, ושגם המהמורות והבורות השחורים האלו מגיעים עם מטרה ותכלית. מויש היה בהחלט חיבוק מאבא שהייתי זקוקה לו מאד.

הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא, כבן אנוש, יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

[שירי 🙂]

פרק נ”ב

אחרי הסטירה של אלישבע בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. כאילו שבנוכחותה החזיקה שסתום עצום על מעיין נובע, וכשיצאה מחיי הכל השתחרר, ובגדול.

בכיתי המון. בכל מקום, בכל זמן. פורקת דמעות בשביל חיים שלמים. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. הדמעות הגיעו וזהו. בלי לשאול או להסביר, והפעם לא הצלחתי להתנגד.

המסיכה הצילה אותי, מסתירה את פני המתעוותות וסופגת את הדמעות. זאת היתה התקופה היחידה בה הבנתי כמה בכי יכול לשחרר. ועדיין כאב הפגיעה ייסר אותי בלי סוף.

כשניסיתי לספר ולפרוק בפני יחיאל, לא הצלחתי לומר מילה. הוא אמנם ידע על כל מה שקרה ונאמר, אבל לא העלה בדעתו שאני עדיין נאכלת מבפנים יום אחר יום. רציתי לספר, נסיתי, ולא הצלחתי.

הוא באמת לא היה יכול לעזור לי. הייתי צריכה הרבה יותר מאשר הקשבה. במיוחד שהוא כל כך כעס על הדמות שמאחורי המסך, שפגעה כך באשתו. בנסיון לעזור לי להתאושש הוא ביקש ממני להיפגש עם אשת מקצוע שתעזור לי לצאת לאור מחדש. הוא גם ברר והשיג בשבילי כמה שמות של מטפלות מנוסות.

הסכמתי איתו, רציתי לטפל בעצמי. בחרתי מתוך הרשימה שם אחד ובאופן רנדומלי בהחלט, כי לא הכרתי אף אחת מהן, וקבעתי פגישה. הכנתי את עצמי שהולך להיות רטוב וכואב, אבל לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת.

שני היתה נעימה ואמפתית. החדר היה רגוע והכסא נוח. היא חזרה על מה שסיפרתי לה בטלפון, מוודאת שהבינה אותי נכון. הנהנתי, מאשרת את הפרטים.

“חשוב להבין מה קרה, מה גרם לך לשבר כל כך גדול. ובשביל זה נצטרך לחזור קצת אחורה, שירי” היא חייכה ואז הלמה בי:”ספרי לי על הקשר שלך עם אמא”

“אמא שלי?”

“כן”

“ולמה היא קשורה לכאן? היא אפילו לא איתנו” שאלתי, מסרבת להסכים לבקשה שלה.

גבותיה ביקשו פרוט: “מה זה נקרא ‘לא איתנו’?” היא שאלה ברוך.

“היא נפטרה לפני כמה שנים”. הסברתי.

שני הנהנה והמהמה אמפתיה. לא השתכנעתי. אבל גם היא מצידה לא נבהלה מהמידע החדש:”בכל אופן… זה הקשר הראשון שלך עם העולם. חשוב שנבין אותו”.

לא הסכמתי. חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות. לא משנה מה אומר ומה אספר, הקשר שלי עם אמא לא היה סטנדרטי משום כיוון. לא הסכמתי שמי שלא הכירה את אמא ולא היתה במקום שלה מעולם, תשפוט אותה.

לא הכרתי את שני ולא יכולתי לקחת סיכון.

אצבעותי גיששו בתוך התיק שהיה עלי כל הזמן, מחפשות את השטרות. עייפות גדולה שלא יכולתי לשאת כבשה אותי.

“זה הכרחי?” שאלתי נואשת:”אני רוצה לדבר על מה שהיה עכשיו, לא מעוניינת לחפור בעבר. הוא ממש לא רוולנטי מבחינתי.”

“אני מבינה אותך שירי. לעיתים התהליך נראה לא קשור, אבל רק הוא יתן לך תמונה שלמה ותובנות מגדלות. זאת השיטה שאני מאמינה בה. ו..”

ואני לא. שתקתי לה. המילים של שני היו רכות, אבל הרגשתי איך הן סוגרות עלי, יחד עם קירותיו של החדר שהלכו הצטמצמו. חשתי מחנק. כל מה שרציתי באותו רגע היה לצאת משם ולנשום שוב.

התרוממתי והנחתי את השטרות על השולחן, מסיטה את הכסא לאחור בהחלטיות וקמה לצאת.

“אם יש התנגדות נוכל לשוחח גם על זה, שירי” היא אמרה, מופתעת מהנחרצות שלי.

“תודה” אמרתי, הודפת את הניסיון שלה להשאיר אותי בחדר שהפך למעיק. הסתובבתי יצאתי בלי להוסיף מילה.

האוויר בחוץ הקל מעלי במידה רבה, אך עדיין הייתי חנוקה ומתוסכלת. גיליתי את עצמי צועדת מהר, כאילו בורחת. בלי יכולת להגדיר מה רודף אותי.

גם אם יחיאל התאכזב מהדלת שסגרתי הוא לא הראה זאת. הוא אפילו לא הציע לי לנסות מישהי אחרת. הוא רק אמר: “את תהיי בסדר” וגם:”אני כאן” ואני רק הנהנתי והגפתי דלתות, חלונות ואמון. החיצים שתקעה בי אלישבע היו נעוצים כל כך חזק בלב, בראש ובכל מקום באישיות המתפוררת שלי, שהאמנתי שהיא צודקת שאני חסרת תקנה ושעדיף שאפסיק לסובב אנשים עם כנפי המלאך שלי שמסתירים מפלצת. אז הפסקתי.

סגרתי את הפה, את הלב, חזרתי לבדידות, מקום ומוגן ובטוח בשבילי, וגם… בשביל מי שמעז להתקרב.

והפסקתי גם לנגן.

*

משהו רך מתחכך בזרועי הימנית, מזיז את העט שמצייר עצמאית קו מעוקל על הדף המלא באותיות נסערות.
“התעוררת, מוישי?” אני עוצרת, סוגרת את המחברת והעט ומטמינה אותם בתיק. מוישי מתעורר באיטיות, מחייך אלי את החיוך הממיס שלו, בהבעה ישנונית ומתפנקת. כמעט שלוש שעות של שינה הרגיעו אותו לגמרי, ועכשיו הוא רק סוקר את סביבתו, תוהה איפה הוא נמצא.
אני אוספת אותו אל ברכי, מרגישה את רכות גופו מתמסרת לחיבוק, חושבת בליבי איך שקעתי כל כך בכתיבה עד שלא שמתי לב מתי רבקוש נרדמה לידי.
“מויש, תכף נוחתים ואז נלך לסבא וסבתא!” אני לוחשת לו ומחליקה על שערותיו הארוכות.
הוא מוחא כפיים בהתלהבות ילדותית מתוקה: “עכשיו הולכים לסבתא?”
“תכף, מתוק. המטוס ינחת עוד מעט, ואני בטוחה שסבא וסבתא מחכים לנו שם. הם כל כך מתגעגעים אליך, מושי!” הוא מחייך וכורך זרועות רכות סביב צווארי.
“מה סבתא תיתן לך?” אני שואלת אותו.
“מ’תקים!” הוא שולף בביטחון. “בטוח!” אני מדמיינת איך חמותי באמת לא תעמוד בפני החיוך הכובש הזה שלו. “היא תתן לך נשיקה גדולה ותאכל אותך מרוב שאתה בעצמך מתוק!”
הצחוק המתגלגל שלו מעיר את יחיאל וגם את רבקוש, ומחזיר אלינו מבטים מחויכים מהזוג שיושב מולנו. אני מהסה אותו בעדינות, מוציאה מהתיק חטיפים לכל מי שהתעורר, ועד הנחיתה אנחנו נהנים יחד מרגעים קטנים ושלווים שלא חווינו זמן רב.

שדה התעופה מרסיי – פרובאנס בנוי על גדות ימה מלוחה וגדולה. כך היו כתוב בחוברת שהכינה לי בצי. אבל כשפסענו בתוך הגשר המחבר אל הטרמינל, לא יכולנו לראות זאת. הבניין עצמו קיבל אותנו עם חלונותיו הרבים שהחדירו כעת את גווני השמש השוקעת, מקרינים עלינו אור רך של סוף יום.

אבל יותר מהאור והמראות החדשים, הקולות הם אלו שתפסו אותי. כמו גלים, הם חזרו אלי מכל עבר.
המבטא המתנגן והצלילים החדים-רכים, הציפו את תעלת השמע שלי בלי שליטה.

רשל… כאילו היא כאן לידי, מהדהדת בתוך החלל הגדול וההומה. אני יודעת שאני רק מדמיינת, אבל הצלילים האלו כל כך קרובים לליבי.

צרפתית תמיד היתה עבורי כמו שיר, מילותיה היו כמו מנגינה שאהבתי להקשיב לה, והזיכרון המתוק הזה מתערבב לי עכשיו עם הצלילים שמסביבי. לרגע אני חושבת איך אשרוד את הדחף להסתובב לכל כיוון בו נדמה לי שאני שומעת אותה, אבל לפני שאני מספיקה לצלול לתוך התחושות, אלי וחיים צורחים: “סבא! סבתא!” ואז הם מתנתקים מאיתנו ורצים קדימה, נעלמים בין ההמון, בדרך לחיבוק מועך ומתגעגע.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ג

“אמא!” סוף סוף מגיע תורי אחרי סבב ממושך עם כל ילד בנפרד.

“שירי! יקרה שלי! אני לא מאמינה שאתם כאן!”היא מחבקת אותי בחום, אולי שוכחת שאני לא עוד ילד במשפחה.

לפעמים, רק כשנפגשים קולטים עם איזה חסר התמודדנו. אמא של יחיאל היא כמו אמא בשבילי, ומכיוון שהיא המתמודדת היחידה על הכתר כרגע, אפשר להוריד את ה’כמו’. היא אמא ממש.

“התגעגנו כל כך” היא אומרת ובוחנת אותי במבט רך ורטוב.

אני אוחזת בידיה ואומרת:”גם אני. אנחנו. מאד. מה שלומך אמא? כל הרבה זמן לא דיברנו כמו שצריך!”

“נכון,” היא מביטה ברבקוש שנצמדת אליה, מלטפת את ראשה: “אבל יהיה לנו בעזרת השם הרבה זמן כדי להשלים הכל. נלך?” היא שואלת את כולנו.

נלך.

הערב כבר יורד כשאנו פוסעים החוצה עם כל הכבודה. ונכנסים לרכב גדול: “יהודים יקרים יש בקהילה שלנו. הרכב הזה הוא רק דוגמא. אם היה מקום נוסף ברכב – בעליו, יהודי יקר, היה כאן בשביל לנהוג ולעזור. אבל אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר לבוא לקבל את פניכם. נכון מתוקים?” חמי מביט בילדים היושבים מאחוריו בעיניים בורקות. אני יושבת עם חמותי ומויש מאחור.

“יחיאל סיפר לי שעבדת קשה מאד בתקופה האחרונה.” אומרת חמותי כשאנו יוצאים סוף סוף לדרך, מצטופפים עם התיקים והחבילות. לא נעים לי לאשר, אבל זה היה נכון.

“לפחות אצלי תוכלי לנוח, שירי. הבית כבר נקי לפסח, ואנחנו הולכים להנות מערב פסח של תיירים!” זאת הפתעה. חלום של כל אישה בית מוכן לפסח בלי להפוך לסמרטוט. לא?

“אבל…” היא יודעת מה אני רוצה להגיד ומקדימה אותי: “אל תדאגי, הילדים לא יהיו בבית בשביל ללכלך אותו.”

“תודה” אני אומרת: “אין לי איך להודות לך, ועוד לא התחלנו…” אני מפנה את הראש לחלון כדי להתמודד טוב עם ההתרגשות, חושבת על החסד שעשה איתי השם כשדאג לי לחמות כל כך תומכת וחמה, שקיבלה אותי כבת ובצורה כל כך טבעית ומובנת מאליה. אבל חמותי מפרשת אותי אחרת: “הצלחת לנוח בטיסה? את נראית לי כל כך עייפה”

אני מחייכת. “לא ישנתי, היה לי הרבה על מה לחשוב”. אני פוזלת אל הספר שרק שוליו העליונים מציצים מן התיק.

“אשה עסוקה” צוחקת חמותי ומציעה:”יש לנו ארבעים דקות נסיעה, אולי תצליחי לנוח קצת עכשיו?”

זה היה יכול להיות רעיון טוב, אם לא הייתי עכשיו במקום בו לא הייתי מעולם: “תודה, אמא. אני לא יכולה להפסיד את כל הדברים החדשים שיש בחוץ”. אני אומרת, והיא מסכימה איתי מיד:” פרובנס הוא חבל ארץ ידוע בפסטורליות שלו, אולי נצליח לראות משהו למרות השעה”.

הרכב יוצא מתחומי שדה התעופה ומשתלב באלגנטיות בכביש המהיר. בחוץ כבר חשוך, אבל בצידי הדרך אפשר להבחין בשדות רחבי ידיים הנמתחים תחת שמי הלילה, מטעי עצי זית וחלקות כפריות מבודדות. הנופים מתחלפים בהדרגה שלווה. אנו חולפים על פני יישובים קטנים, בתים בעלי גגות רעפים אדומים ודרכים כבושות המעמיקות לתוך השדות.

ככל שאנו מתקרבים לפרברי מרסיי, השלווה הפסטורלית מפנה את מקומה לקצב עירוני ותוסס יותר. רחובות מוארים, כבישים סואנים, ובניינים גבוהים ומודרניים העומדים לצד מבנים עתיקים.

“חדש וישן,” אומרת חמותי:” זאת עיר עתיקה מאד, ומרתקת. אבל לצערנו המוסלמים כובשים לאט לאט את השכונות. יש אזורים מסוכנים ממש, בהם האנטישמיות בולטת. לא מזמן, לאחר ששכונה אחת הפכה למוסלמית כמעט במאה אחוז, נאלצה הקהילה למכור את בית הכנסת למוסלמים… ואת מבינה לבד למה הוא הפך”.

אני נרעדת. גם בארץ המצב מורכב, קל וחומר בגולה, רחוק מן הבית.

חמותי קולטת את ההבעה המפוחדת שלי ומרגיעה: “אל תדאגי, השכונה שלנו בסדר, ובכל מקרה, אנו עובדים עם המשפחות בקהילה ומעודדים אותם לעלות לארץ מיד כשנוכל”.

אני מביטה בה בעניין, והיא מחייכת ולוחשת לי: “קיבלתי עדכון שהסטארט -אפ ‘ההוא’ הושק בהצלחה. סכנת התביעה ברוך השם לא קיימת”. אורות בעיניה.

“כל כך טוב לשמוע!” היא מהנהנת, נהנית מהשמחה השקופה שלי, ואז מוסיפה כשקמט טרוד בין גבותיה: “אבל עדיין אנחנו לא יכולים לחזור, שירי. חוץ מההתחייבות לקהילה כאן, איבדנו את הבית. אני מקווה שנוכל לצבור משהו כדי שתהיה לנו אפשרות להתחיל שם מחדש”.

כואב. כואב כל כך. אני שותקת את חוסר האונים. וכל כך שמחה שאנחנו כאן כדי לנסות לעזור ולהקל.

“האמת שיש לי תפקיד בשבילך, שירי” היא מוסיפה והענן שעל פניה עדיין שם: “אבל אני רוצה שהחג הזה יהיה נקי ממפריעים וטרדות, בשביל שתינו. נשוחח על כך בעז”ה במוצאי החג.” היא מחייכת שוב, ומסלקת כל רמז למשפטים האחרונים.

כעת עולה הרכב על גשר רחב: “תראו ילדים, זה הנמל העתיק, רואים?” היא מכוונת את הילדים להסתכל לשמאלם והם, כילדים שרואים ים רק פעם או פעמיים בשנה מתלהבים מהמים הנוצצים וממאות הסירות המסודרות סביב לרציפים, תרניהם דוקרים את השמים הכהים.

“זה מדהים, ובטח ביום פי כמה” אני אומרת.

“אני מטיילת הרבה.” היא מגחכת : “יש לי חברה שדואגת לקחת אותי לסיורים שווים”.

“חברה?” כל כך טוב לשמוע שיש לה חברה כאן, כשהיא רחוקה כל כך מהשכונה המשפחתית בה היתה גרה רוב חייה.

“כן” היא אומרת, ושוב האור בעיניה מרגש אותי :” רוב היהודים במרסיי מקורם מאלג’יר. אבל החברה שלי היגרה לכאן ממרוקו כשהיתה בחורה צעירה” היא נראית משועשעת מהבעתי המופתעת: “אל תדמייני אותה כמו דודה סימי… התרבות הצרפתית השתלטה על מרוקו עוד לפני שתושביה חשבו להגר לכאן.” אני צוחקת. חמותי עלתה לארץ כילדה קטנה, ולא הספיקה לקבל חינוך צרפתי כמו אחותה הגדולה וחמי שעלה לארץ רק כנער. זאת גם הסיבה לכך שההשתלבות שלו בצרפת היתה הרבה יותר פשוטה. הוא דובר צרפתית כאילו זו שפת האם שלו.

“אנו מתקרבים” היא אומרת כשאנו נכנסים לשדרה רחבה ממוסגרת בשורות עצים ישרות. על הכביש מימיננו מסומן נתיב האוטובוסים בכיתוב גדול ולבן. מהצד השני אפשר להבחין באזורי כניסה לתחנות הרכבת התחתית. הרחובות מלאים באנשים כאילו אמצע יום עכשיו.

הגענו. ברוכה הבאה למרסיי, אני אומרת לעצמי, ופוסעת לתוך הבית הגדול והנקי. חמותי מכוונת אותנו ישר אל המטבח: “אין שום דבר דחוף לפני ארוחה טובה” היא אומרת, ועוזרת לי להושיב את הילדים המבולבלים מהיום הארוך והמסעיר הזה, מסביב לשולחן.

“טעים!” אומר אלי: “כמה זמן לא אכלנו אוכל של סבתא!” כולם צוחקים, ומצטרפים לאלי במסדר מחמאות שכל שפית שמחה לשמוע. והרגעים המתוקים והטעימים האלו משכיחים ממני את העייפות, המשא והמסע.

טוב לי. ברוך השם.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ד

כשפקחתי עיניים החדר היה מואר באור יום בהיר וצלול של תחילת אביב. החלון הגדול והמאורך שמאחורי ראשי הכניס גם רמזים מבחוץ לתנועה ערה של יום חדש. כמה שניות עברו לפני שנזכרתי איפה אני נמצאת, ואיך ולמה אני ישנה עם בגדים.

עצמתי עיניים שוב, מנסה לשחזר איך הסתיים עבורי יום האתמול. נזכרתי שחמותי שלחה אותי אחרי הארוחה לנוח, ואז כנראה נרדמתי כל כך חזק שאף אחד לא הצליח או לא ניסה להעיר אותי.

יצאתי בשקט מהחדר, מציצה על הילדים השקועים בשינה מתוקה בחדר הסמוך. הבית היה שקט לגמרי.

כשאני יחפה, פסעתי למטבח, מנסה לדלות רמזים בקשר למה שהספיקו כולם לעשות בזמן שהייתי שקועה בשינה העמוקה הזאת. על השולחן בסלון, על גבי מפה חד פעמית נערמו בצורה מסודרת אריזות מצות, אגוזים ושקדים טחונים והמון שוקולד כשר לפסח של ארץ ישראל.

חייכתי.

מזוודה אחת, אם כן, הגיעה לפורקנה. בתוכה הגיעו המתנות ששלחו כולם, וכל דבר שמורכב להשיג כאן והבאנו איתנו מהארץ. נטלתי ידיים וחזרתי אל הסלון, מתבוננת החוצה אל רחוב צר שמעברו השני עמד בניין זהה וגדול מידות בעל חלונות מלבניים וגדולים. וילונות כיסו את כולם. הסטתי גם אני את הוילון ולקחתי סידור, מתכוננת לנצל את הזמן השקט והנקי הזה לתפילה טובה. אבל לאיזה צד מתפללים כאן שמונה עשרה?

קיוויתי שעד שאגיע לתפילת העמידה, מישהו יקום ויחכים אותי. חמותי זכתה בכך.

כשסיימתי, היא כבר היתה עסוקה במטבח. הצטרפתי אליה מנסה להשלים את כל מה שהפסדתי אתמול. “תודה על כל ההפתעות שירי, הילדים כל כך רצו לפתוח את המזוודה של ההפתעות, ורבקי הבטיחה שאת בטוח מרשה אפילו שאת ישנה…” צחקנו.

“אני חושבת שניתן לילדים להתעורר לבד, הם צריכים את המנוחה הזו” היא המשיכה, מגישה לי כוס חמה וקרקרים ומתיישבת מולי עם כוס הקפה שלה. “אני לא יכולה לתאר לך את השמחה בלב כשאתם כאן. רק ה’ יכול לשלם לכם על כך”. אני מחייכת.

“העונג שלנו לשמח אתכם. גם לנו אין דרך להחזיר על כל מה שתמיד אתם עושים בשבילנו”. זה תמיד נכון, ובמיוחד במקרה שלי.

ואז חמותי רוצה להשלים ולשמוע על כל מה שעברנו בתקופה האחרונה, ולהתענג עוד קצת על סיפורים על הבנים, הנכדים והחיים בארץ.

בין לבין קמו הגברים ויצאו לתפילה, רבקוש התעוררה ובאה לשבת איתנו מתחממת עם כוס שוקו, אחריה התעוררו אלי וחיים, ואחרון- הגיע מוישי להתרפק על אמא.

“אמא, סבתא הבטיחה שהולכים לטיול היום” אמר אלי מרוגש, כשהוא מקבל בתודה את הכוס שלו. הסתכלתי על חמותי, מבקשת אישור.

“סבתא הבטיחה שהולכים לטיול כל יום. בעזרת ה’” היא תקנה אותו בחיוך. אתם יכולים לדמיין את קריאות ההתלהבות שמילאו את המטבח באותו רגע.

“עוד מעט תגיע חנה, חברה שלי, ותספר לכם לאן הולכים היום. טוב?” שלושה ראשים קטנים הנהנו במרץ. הרביעי, רק מחא כפיים קטנטנות בלי להבין בדיוק על מה החגיגה.

“אבל קודם הולכים להתפלל עם סבתא, כדי להגיד תודה לה’ ולבקש שיהיה לנו יום טוב”. אמרה ונתנה יד למויש, מעודדת אותו להצטרף.

לקולותיהם המתוקים והזכים, חתכתי ירקות וטיגנתי חביתות. בארגז שעמד מעל מזנון סגור ומכוסה היטב בנישה הקטנה שבמטבח, חיכו לי לחמניות אותן מלאתי ועטפתי בקפידה. את החמץ נאכל בחוץ.

דפיקות על הדלת. אני מציצה לסלון, חמותי שקועה בתפילת שמונה עשרה, והילדים כבר ליד הדלת, סקרנים.

אחרי היסוס קל, אני מציצה דרך הקוקר שבדלת, ומבינה שחנה הגיעה.

“בונז’ור” היא אומרת ומוסיפה משפט שרק את סופו הבנתי “ארץ ישראל”. היא כנראה מברכת את האורחים מארץ ישראל, רק שהקערה הגדולה שהיא מחזיקה בידה גורמת לה לחפש את השולחן הקרוב. אני ממש מתאמצת לא להציץ לתוכה, ומצביעה אל המטבח, מחייכת. אין לי ספק שהיא מכירה יותר טוב ממני את הבית הזה.

איך מתגברים על מכשול השפה? אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון לפתוח את הפה!

אבל להפתעתי, האורחת בעלת המטפחת הקשורה המגולגלת יפה יפה מסביב לראש, מושכת כיסא ומזמינה את הילדים להתקרב, ובעברית.

“סבתא סיפרה לי על… אתם” היא אמרה, מחייכת אליהם בחום. “היא הרבה חיכתה… הרבה מאד” הילדים רק מתבוננים בה בעניין ולא אומרים דבר. “סי… מתוקים כל כך!” היא פונה אלי.

אני מחייכת לפנים הנעימות, ואז לחמותי שמצטרפת אלינו. “בוקר טוב, חנה. מה הגזמת הפעם?” היא מציצה לקערה העטופה. “אול-לה! חנה!”.

“תדעי שירי, שחנה מפנקת אותי במאכלים שכמעט שכחתי מהם!” חנה צוחקת, ומביטה בי, ומוסיפה משפט שאני לא יכולה להבין. עכשיו חמותי צוחקת, ומביטה בי בחיבה. “חנה שואלת אם היא תזכה לשמוע את קולך”. ואז מוסיפה בעברית ולאחר מכן במרוקאית, ומביכה אותי עוד יותר: “שירי בודקת כמה אחוזי מרוקו נשארו לך”. זה באמת מצחיק, את שלושתנו.

במקום תשובה, חנה קמה ואומרת לי:”ויאה, מה שרי*” ופוסעת לדלת. אני פונה ללכת אחריה, מבקשת במבט, אישור מחמותי.

“הילדים איתי, לכי שירי. יהיה לך מעניין”. אנו יורדות במדרגות, שתי קומות למטה וחוצות את הכביש. ימינה בבניין שמעבר לכביש, חנה מכניסה אותי לבית שלה.

“regarder**”היא אומרת ונעמדת במרכז הסלון. מבטי מתהפנט אל הקיר המרכזי המכוסה כולו מהתקרה ועד לרצפה בטפט כהה בדוגמת מעויינים מעוטרים בכחול וזהב. זוג מגשים עגולים ומוזהבים תלויים על הקיר, קוטעים את הרצף הגיאומטרי בעיטוריהם המעוגלים, ומחזירים את תאורת הנברשת בהבזקים זהובים.
עיני נמשכות למטה אל מזנון נמוך מעץ כהה מעוטר בגילופים עדינים ויפהפיים. כלים, מגשים וקנקנים מונחים עליו בקומפוזיציה מחושבת. על מגש גדול נוסף, מנחושת מלוטשת ונקיה מאבק מסודרים קנקן תה בעל זרבובית ארוכה וכוסות זכוכית מעוטרים אף הם בדוגמא מורכבת ועדינה.
אני מביטה בלי מילים בתערוכה שמעולם לא ראיתי כמותה, מעבירה אצבע על עיטור בולט במתכת האדמדמה וחשה את מגעה הקר.

עיני מתעכבות על כלי חרס עגול וגדול. “טאג’ין” אומרת חנה, העומדת לידי כל העת ועוקבת אחרי מבטי. היא מרימה את החלק העליון, חרוט חלול עד קצהו וחושפת קערה גדולה ושטוחה.

“אני כאן בת ארבע עשרה” היא מסבירה. “זה–” ידה מחווה על הפינה המדהימה והמטופחת “אמא שלי”.

“מזכרת מאמא?” אני מבינה. “כן”. היא מחלצת תמונה ממוסגרת: ” אמא ואבא, אני. אחות. אחיות” היא מצביעה על דמויות הספיה שבתמונה “אחים שלי”. אני מתבוננת במשפחה המכובדת המביטה אלי מתוך המסגרת המגולפת בצבעי אגוז כהה.

היא מחזירה את התמונה למקומה, ומחלצת תמונה ממוסגרת נוספת, גדולה יותר. “זה שלי” היא אומרת ” ma famille ” אני מתבוננת בתמונה שהניחה בידי, צבעיה מעידים על השנים שהפכו את התיעוד לדבר שיגרתי.

“המשפחה שלך” אני מבינה. “הרבה נחת, חנה! איזו משפחה יפה יש לך!” היא מקבלת באהבה את המילים שלי גם אם לא הבינה אותם לגמרי.

Elle est en Israël“. היא מצביעה על בחורה תמירה העומדת במרכז התמונה. “היא בישראל עכשיו. חיפה” מסבירה, “אני לומדת עברית בשביל נכדים” אני מהנהנת, אולי מבינה. “היא התחתנה וגרה עכשיו בישראל, בחיפה?” אני מוודאת. “כן, בחיפה. מכירה? ” אני מכירה, לא מקרוב, אבל כן.

“קשה להיות רחוקים” אני רק אומרת. “מתגעגעת בטח…” חנה מחייכת אלי, “כולם מתגעגעת” היא אומרת במבט רך.

אני מהנהנת בהזדהות. “כולם. אם תרצי, אוכל לקחת בשבילם דרישת שלום כשאחזור לישראל”. חנה מתקשה קצת להבין את המשפט, אבל לבסוף כשזה קורה, היא מודה לי בחום ואנו פונות לחזור, הביתה.

כשהיא סוגרת את הדלת אחריה, ונועלת, אני מרגישה כמה קשה לי להתנתק מהיופי האמנותי הזה והרגש שבו.

איך סגרתי דלת לעולם שהוא בברור חלק ממני? איפה את רשל?

לתגובות כאן

*ויאה, מה שרי- בואי יקירתי, צרפתית.

**regarder – תראי, צרפתית.

[שירי 🙂]

פרק נ”ה

בכל יום מחדש קיוויתי שהיום נצא לפארק בורלי. תשאלו, למה לא ביקשתי? אין לי תשובה. אולי כי לא הרגשתי מספיק בנוח בשביל לבקש, או אולי מפני שלא רציתי לעורר אצל חמותי או חנה שאלות שאין לי כוח בשבילן.

אבל בסוף הגענו לפארק. זה לא היה באמת בסוף. רק הציפיה שלי יצרה את התחושה הזו. הפאר היה פסטורלי בדיוק כמו שרשל תיארה לי אותו. כל כך הרבה ירוק. ומים. ופינות יפות לנשמה. ניסיתי לדמיין את רשל מסתובבת כאן בין השבילים האפורים, נהנית בצילם של העצים הרבים, בוהה במי האגם ונהנית מהירוק שאין ספור גוונים לו. היא סיפרה לי שהפארק היה קרוב לבית, אולי היא גרה ממש כאן, קרוב?

איפה את רשל?

אנו יושבים מול המים הירקרקים ואוכלים ארוחת בוקר. חנה מספרת משהו לחמותי, והילדים מפוזרים בינינו ועסוקים מאד. אני מתנתקת לאט לאט לאט נשאבת שוב אחורה לימים המתוקים ההם. קולותיהם של הילדים המשחקים, הדיבור של חנה, במבטא קצת יותר חתוך מזה של רשל , משתלבים נהדר עם הזכרונות.

לפני הפסח השני של רשל איתנו, נסענו למושב לבקר את פפה, דוד סמי, ולקטוף תפוזים כדי להכין מהם מיץ. באותם ימים, רק מיץ סחוט תוצרת בית הורשה לעלות על השולחן בפסח.

בשבילי, זאת היתה הפעם הראשונה בה הצטרפתי אליה לביקור שם, וכמובן שהתרגשתי מאד. הרכב של דוד סמי היה ישן ומאובק, אבל לי לא היה אכפת כל עוד יכולתי להתבונן דרך החלון בדרך החולפת על פנינו. כבישים, רכבים, עצים לצד הדרך, שדות פתוחים פורחים בצהוב והמון חממות, היו כל מה שראיתי. לצערי, הנסיעה הסתיימה מהר מידי. לא ידעתי שהמושב כל כך קרוב! הגענו.

האוויר בחוץ היה צלול הרבה יותר באשר בעיירה שלנו, ומלא בקולות ציפורים רעננים ובריח ירוק, חריף. השכן גזם את הדשא בחצר הבית שממול, מה שששחרר לאוויר ריח נפלא של דשא קצוץ. שאפתי אלי את הטבע כאילו היה חמצן בשבילי.

דוד סמי הזמין אותנו להיכנס ולשתות משהו. ולאחר שרשל שוחחה קצת גם עם ממה- דוה אליס, יצאנו שתינו החוצה.

הקפנו את הבית ונכנסנו לתוך הפרדס הקטן המסודר בשורות ישרות, דורכות על מרבץ מפצפץ של עלים יבשים. קטפנו את תפוזים גדולים לתוך שקיות נקיות וחדשות שהבאנו מהבית, מה ששחרר לאוויר ארומת פרות הדר משכרת. קשה לקטוף פרות מהעץ. הם מחוברים מידי חזק בשביל ילדה בת 10. תפוז אחד היה כל כך עקשן, שאני פשוט עפתי אחורה כשניסיתי לנתק אותו מהעץ. זה היה כואב. רשל המודאגת עזרה לי לנקות את החצאית מהעלים והאבק שנתפסו עליה, ובררה שלא קיבלתי מכה חזקה מידי. “חבל שלא הבאנו מספריים” היא אמרה, ואז הראתה לי איך היא מנתקת את התפוז בלי למשוך אותו ואת כל הענף אחריו. עכשיו היה לי קל יותר.

ולאחר שסיימנו למלא את השקיות בכמות שיכולנו לסחוב, מצאנו פינה נוחה ומוצלת ונהנינו מתפוחים חתוכים שהבאנו מהבית.

“תראי שירי,” רשל החזיקה בכל אחת מידיה תפוז כתום. “גם התפוזים לא דומים אחד לשני. אפילו שהם רק תפוזים. לזה יש כאן שקע, לזה יש שריטה, אולי מעלה שהתחכך בו, את רואה?” זה היה מסקרן. הוצאתי גם אני שני תפוזים והתבוננתי בהם. “בואי ניתן להם שמות,” אמרה רשל בהתעוררות. “רוצה?” כל מה שרשל מציעה, אני רוצה.

התבוננתי בתפוז שלי, וקראתי לו אורי. הוא היה נקי לגמרי ועגול. השני היה מאורך יותר, וראשו, מסביב לעוקץ, היה גבשושי כמו… כתר. קראתי לו אלימלך. רשל בקשה שאספר לה על התפוזים שלי, ולאחר מכן הציגה בפני את ‘שלום’ ו’ישראל’ שלה. צחקנו והכנסנו את ארבעת התפוזים לשקית ריקה, מערבבים ביניהם. “קדימה שירי, בואי נראה אם נצליח לזהות את כל התפוזים.” להפתעתי, זה היה קל.

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על חצאיתה הרחבה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

“את מיוחדת” אמרתי לה, נצמדת לזרועה המאומצת משקית התפוזים הכבדה. רציתי לומר לה כמה שאני אוהבת אותה, אבל לא הצלחתי.

“אף פעם לא אמרתי לך כמה אהבתי אותך. וכמה היית משמעותית בחיי” אמרתי בלי מילים למים השקטים. “אני כל כך מתגעגעת. איפה את רשל?” אני רוצה לבכות, אבל זה לא אפשרי כאן. אז אני רק בולעת את הכאב ומשתיקה את המחשבות. לאט לאט אני נוחתת חזרה, לפארק בורלי של שנת תשפד. כולם סיימו לאכול וכעת חמותי אוספת את הילדים לברכת המזון.

חנה מתקרבת ומתיישבת לצידי. “מה את חושבת הרבה, שירי?”היא שואלת בעניין. אני מחייכת אליה. מתלבטת אם אצליח להסביר לה ובכל אופן מנסה. חנה גרה כאן כל כך הרבה שנים, אולי היא מכירה? אולי תוכל לעזור לי למצוא קצה חוט? אז אני מסבירה לה לאט ובמילים פשוטות.

“היתה לי חברה, מכאן, ממרסיי. היא סיפרה לי שהיתה מגיעה לפארק הזה הרבה פעמים, היא אמרה לי שהפארק הזה קרוב לבית שלה.” היא מהנהנת. “אני נזכרת בה, מתגעגעת”.” היא מהנהנת שוב, ואני כל כך שמחה שהיא מבינה אותי.

“היא גרה כאן, עכשיו?” שואלת חנה ומנסה להבין איפה הבעיה.

“אני לא יודעת…הרבה זמן לא דיברתי איתה, אני לא יודעת בכלל איפה היא”. גבותיה של חנה מתקרבות אחת לשניה והיא מניעה את ראשה בצער. “אולי אני … מכירה אותה? יש הרבה… משפחות אבל אולי את רוצה אני אבדוק”.

אני מספרת לה כל מה שאני יודעת על רשל. מציינת את הגיל המשוער שלה ושל האחיות הקטנות. חנה מקשיבה בסבלנות ונראה שהיא מנסה לחפש רמזים שאולי מוכרים לה ויכולים לעזור לי. “אני בודקת עם חברות שלי. אל תדאגי שירי, אנחנו נמצא אותה בעזרת השם”. אני מודה לה בחום, וסוף סוף כשכולנו מאורגנים , מציעה חנה שנרד אל החוף. הוא ממש קרוב.

אנו יוצאים משטח האגם ומגיעים למזרקת מים עגולה וגדולה, בהמשך השביל אנו צועדים לצד נהר הזורם בתוך תעלה מסודרת, “הוא גם הולך לים” צוחקת חנה. וכפי שהבטיחה מהר הים נפרש לפנינו, כחול ומדהים כפי שרק ים יכול להיות. הילדים כל כך נרגשים, ואנחנו צריכים לאחוז בידיהם כדי שלא יפרצו קדימה ישר אל המים. אנו עולים על לשון יבשה צרה שמעמידה אותנו בדיוק במקום בו נשפך הנהר אל הים.

רוח קרירה ישר מן הים מכה ברכות בפנינו. אני סוגרת לילדים את הקפוצ’ונים, מרימה את מויש ומחבקת אותו, גם כדי לוודא שהוא לא יחליט לבדוק את המים מקרוב. רבקוש והבנים יושבים על הסלעים הגדולים, ומביטים איך מי הנהר מתמזגים ברכות לתוך הים. כל כך הרבה זמן לא נסעתי לים! אני רוצה לדעת איך לבוא לכאן בעצמי.

אבל בשביל זה, אני צריכה לדעת לקרוא צרפתית ואני לא מצליחה להתרגל לכך שיש אותיות מיותרות בשפה הזאת. את רואה משהו אחד- שומעת משהו אחר.

“זה מזכיר לי את הקלרינט…”. אמרתי לחמותי ברגע מתוסכל אחד.” קוראים תווים בסולם אחד, שומעים סולם אחר*. איך אפשר להבין משהו ככה?”.

כנראה שאפשר. עובדה:)

*קלרינט שייך לקבוצת כלים טרספוזיטוריים בהם האצבוע בכל סוגי הקלרינט הוא זהה בכדי להקל על הנגנים. אך לשם כך נכתבים התווים באופן כזה שהנגן קורא תווים של סולם אחד ובפועל שומעים צלילים אחרים.

תגובותיכן החשובות כאן

[שרה ו]

אפשר לנשום את הטבע מכל מילה.

כיף לקרא!

יש קטע שנחסם

[שירי 🙂]

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על האדמה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

[שירי 🙂]

פרק נ”ו

דברים טובים נגמרים מהר. הטיולים, החג הרגוע עם סבא וסבתא ואהבתם הגדולה לכולנו, ובכלל הרגעים המשפחתיים האלו לפני הנחיתה לשגרה החדשה שקצת מאיימת על כולנו.

הכלים החליפו ארונות, וחנה הספיקה להכין מופלטה, לשתות קפה עם חמותי ולהשאיר אותנו להתענג על מעשי ידיה וללקק את האצבעות (שלנו) בלי להתחשב באף אחד מכללי הנימוס.

הריח המדהים של הדבש והחמאה הנמסים על גבי הבצק הקלוי מגרה אותי יותר מידי, וחמותי שמה לב לזה בלי להתאמץ בכלל. “מה תגידי לחנה אם היא תשאל אותך מה את אומרת על המופלטה שלה, אה?” אומרת לי חמותי בחיוך, “תטעמי קצת”. אז אני מקשיבה לה וטועמת קצת, ומבינה לגמרי למה כולם מתלקקים.

“המטבח המרוקאי לא ממש מכבד את הדיאטה שלי” אני צוחקת וקמה לשטוף ידיים. “תכף יגיעו השבקיה, והספינג’… אני חושבת שאספר לה את האמת, זה יהיה הכי פשוט.” אמת היא הדרך הנכונה והישרה, אבל לא תמיד קל לומר אותה, אז אני מוסיפה: “כשאחזור”.

צמרמורת לא נעימה עוברת בגבי. בעוד שבוע, אני חוזרת לארץ ומשאירה את כולם כאן. כבר הספקתי להתחרט כמה פעמים על ההחלטה שלי, אבל עכשיו יש סיבה נוספת ומשמעותית שמחייבת אותי לדבוק בה..

אתמול, אחרי שהבית היה נקי, מסודר והשטח פנוי מאזניים קטנות, ישבנו סוף סוף לשיחה רגועה על כוס תה, וחמותי סיפרה:

“אותו יום היה יום לחוץ מאוד. הכתבה עמדה לרדת לדפוס באותו לילה, אבל אז נזכר המרואיין שהוא לא רוצה לפרסם את החלק העוסק בסטארט-אפ שלו. אומנם זו היתה פיסקה בודדת ודי שולית, ובכל אופן, הוא לא רצה לקחת סיכון. לא הייתי בבית באותו הזמן, והעורכת התקשרה אלי כשהיא לחוצה מאד לאחר שלא הגבתי להודעות המייל הדחופות שלה במשך כמה שעות. היא ביקשה ממני לערוך את הכתבה בדחיפות. האמת, שלא הצלחתי להבין למה היא לא עושה זאת בעצמה…” ניכר היה שהזכרונות לא נעימים לה, ובפרט מחשבות מסוג ‘היה אפשר גם אחרת’.

אבל יש לנו אמונה. ושתינו יודעות שלא היה אפשר לכתוב מציאות אחרת, אם כך, ובדיוק באופן הזה היא נגזרה עלינו.

“בכל אופן, מיד כשהגעתי הביתה, מחקתי את הקטע, בדקתי שאין אזכורים נוספים, ושלחתי את הכתבה ישירות אל הגרפיקאית. היא היתה צריכה להתאים את העיצוב למספר המילים המעודכן.” היא עוצרת, לוקחת לגימה ובהבעה מהורהרת ממשיכה לספר: ” כמה דקות לאחר מכן, התקשרה אלי הגרפיקאית ושאלה אם העדכון ששלחתי הוא סופי, כי העיתון חייב לרדת לדפוס, והיא חייבת לישון. אישרתי לה בלי להבין מה הבעיה, ומאז הכל היסטוריה.

העיתון התפרסם עם הפסקה שמחקתי, במקומה- נמחקה פסקה שונה לגמרי. הגרפיקאית טענה שכמה דקות אחרי ההודעה הראשונה שלי לאותו ערב, נכנסה הודעה שניה ממני, וזה התיקון שאישרתי לה בטלפון “.עכשיו קולה עירני ונחרץ. “אני טוענת ששלחתי לה רק הודעה אחת, והיא טוענת אחרת…” הבטתי בה מוטרדת. איזה בלגן! נשמע שמישהו כאן באמת היה עייף.

“חלק מהטענות היו שהעלמתי ראיות,” היא מוסיפה בלחישה. “כלומר, שמחקתי את ההודעה ששלחתי לגרפיקאית באותו לילה, כי בבדיקה שהם ערכו בתיבת המייל שלי, הם לא מצאו את ההודעה השניה. לעומת זאת, הגרפיקאית הציגה את ההודעה שהיא קיבלה ממני, וזאת עובדה שההודעה קיימת.” זה מוזר.

“אבל אי אפשר למחוק הודעה בלי שיראו זאת בשרשור” אני מציינת.

היא מחייכת באירוניה. “אז זהו, שההודעה הגיעה אליה כהודעה חדשה, ולא בתוך ההתכתבות שלנו. כך שמבחינתם, יכולתי למחוק אותה מבלי שישאר סימן לכך”. אני לא מוצאת מילים להגיב, איזה מצב הזוי!

“אני נותנת לך יפוי כוח, שירי, כדי שתוכלי לשחרר את המחשב מעורך הדין אצלו הוא הופקד, ותנסי לבדוק מה קרה שם. אני נותנת לך גם את הטלפון של הגרפיקאית, אבל עליך לדעת, שלצערי, גם היא פוטרה, ואני מקווה שהיא תסכים לחזור אחורה ולנסות לעזור לנו, למרות שמבחינתה הדברים נראים פשוטים לגמרי, ואין כל כך מה לחדש”. הנהנתי, עדיין מחפשת מילים.

“אעשה כל מה שאני יכולה, אמא. זה נשמע כל כך מוזר, אבל כמובן שאני איתך.”

“תודה שירי. הייתי כל כך מבולבלת אז, והדברים קרו והתגלגלו במהירות שלא הותירה זמן לחשוב בהיגיון, שפשוט הפקדנו את המחשב אצלו וברחנו”. הבטתי בה ברחמים, נזכרת בלא קושי בבלגן וחוסר האונים שחשנו אפילו בלי להבין מה קורה.

“הנה זה, כאן. היא הושיטה לי תיקיה קטנה עם דף מקופל, תעודת זהות, ודף קטן נוסף. ישראל יקח אותך לבאר שבע אחרי שתתאוששי מהטיסה, וכשיתאפשר לשניכם. רשמתי לך את הקוד לחשבון המייל, שימי לב לא לשמור אותו במנהל הסיסמאות. בסדר?” כמובן. הבטחתי להשתדל לעשות כל מה שאוכל למענה, והמבט המודה שלה סיפר לי עד כמה חשוב לה שלפחות אנסה לנקות אותה מהאשמה הקשה הזו.

את הימים הבאים ניצלנו כדי לשלב את הילדים במסגרות החדשות ולחפש עבורנו דירה. לשמחתנו גילינו, שרוב הצוות כאן יודע עברית ברמה טובה מספיק, וכולם קיבלו את הילדים בחיבה גדולה ובנכונות לעזור בכל מה שאפשר.

אני יודעת שילדים מסתגלים מהר למקומות ולשפה חדשה, אבל הם הילדים שלי, ואני לא רוצה שיהיה להם קשה. אני דואגת. ודואגת גם שחלילה יתעוררו קשיים כשלא אהיה כאן, גם אם מדובר בזמן מוגבל, ובקשיים שגם אבא וסבא וסבתא בודאי יכולים להתמודד איתם.

במטבח, קולפת ירקות לצידה של חמותי, אני פורקת בפניה את החששות שלי. היא מקשיבה לי, ואולי קצת נפגעת, כי היא שואלת: “את לא סומכת עלי, שירי? אני כאן בשבילם. רק בשבילם”. מבטה החם מרכך את השאלה, אבל אני מרגישה שהיא רוצה יותר אמון מצידי.

“אני דואגת שגם לך לא יהיה קשה איתם, אמא” אני מנסה לרכך. “ובודאי שאני סומכת עליך. הם כל כך אוהבים ומחוברים אליך, שאני בטוחה שיהיה להם הכי טוב שאפשר.” אם לא הקולף והגזר, הייתי מעניקה לה חיבוק שיסגור את כל הספקות. במקום זה, אני רק עוצרת, ונותנת למילים שלי מקום.

“אז אל תדאגי, מותק. אנחנו נדבר כל יום, ואשלח לך תמונות. ונתפלל שתחזרי מהר ועם בשורות טובות.”

אמן.

במוצאי שבת לפנות בוקר העיר אותי מויש כשהוא קודח מחום. למזלי, תיק התרופות שהבאנו מהארץ היה איתנו בחדר, ולא הייתי צריכה אפילו לצאת מהחדר כדי לחפש תרופה עבורו. ישבתי לידו, מלטפת את הראש שזכה לתספורת ראשונה ממש לפני החג, מחכה שהחום ירד. אבל הבוקר הגיע, ושוב להט העולל הקטן שלי וסבל מכאבי בטן והקאות. הטיסה המתקרבת היתה נראית עכשיו לא אפשרית בכלל.

“אני מרגישה שהוא אומר לי בשפה הכי ברורה שיש ‘אמא אל תלכי'” אמרתי ליחיאל שחזר מהתפילה באותו רגע שהוצאתי את מויש עטוף במגבת ומיבב מהאמבטיה.

“אני מסכים איתך, אבל מה את מציעה לעשות?” הוא שואל מביט בידי המלבישות אותו בזריזות. לא הספקתי לענות, וחמותי נוקשת בדלת, מתעניינת מה קורה. אני מביטה בה ומבינה שהיא גם מבינה. “בוא מויש, סבתא הכינה לך טוסט טעים” בתגובה, מויש רק אוחז בי וצורח. זה בדיוק מה שחסר ללב שלי.

אני מגניבה מבט לחמותי. רואה את התחנונים בעיניה. רואה את התקווה הגדולה שהיא תולה בי. ולא יכולה לעמוד מולם. הם חזקים אפילו יותר מהבכי של מויש הסובל.

אני מושיבה אותו עלי, ומסבירה שוב. מתוך אמונה שזה בדיוק מה שעלי לעשות, ומתוך אמון שגם הוא, קטן וקשור לאמא, מסוגל לעמוד בזה. “מויש. אמא חייבת לנסוע היום. סבא, סבתא ואבא ישגיחו עליך עד שאחזור. וגם רבקוש אלי וחיים.” כולם שותקים, רק הבכי שלו והמילים שלי עומדים באוויר, מתחרים אלו בזה.” אני הולכת לפתוח את כל ההפתעות שהשארת לי בדירה. אתה זוכר?” הוא מהנהן, עדין בוכה ואוחז בי בחוזקה. “עכשיו אתה לא מרגיש טוב, אבל בעזרת ה’ הכל יעבור בקרוב. טוב מותק? אתה תמיד יכול לבקש מסבתא או מאבא להתקשר אלי. בסדר חומד?” הוא מהנהן שוב.

“נהדר. ילד בוגר שלי. עכשיו נלך לאכול טוסט טעים?” אני שואלת ונעמדת, אוחזת בידו. הפעם הוא מסכים.

לא נותר זמן רב. אני מזדרזת לאכול משהו, להיפרד מהילדים ולהיקרע שוב מהידיעה שיעברו ימים רבים עד שאראה אותם שוב. המזוודה הקטנה ארוזה כבר מאתמול, המסמכים איתי, וגם ספר הכתיבה של רחלה. חיבוק נוסף לחמותי ולמויש וכבר אני רצה למטה, חנה מחכה לי שם ברכב מותנע.

שוב הגעתי לטיסה חסרת נשימה.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ז

שלומי ואודליה מחכים לי בשדה התעופה. אני מאד מקווה שהם לא הצטערו כבר על המתנה הגדולה והמטריחה שהם התחייבו לתת לי. אבל לפי ההתרגשות העירנית שלהם, אני מתרשמת שזה עדיין לא קרה. נס.

בתמורה, שאינה משתווה למאמץ שלהם, אני מספקת להם דוגמיות מתוך החוויות שלנו עד כה.

“רוצים לעלות איתי?” אני שואלת כשהרכב נעצר ליד בנין נחמד ולא גבוה. “אני רוצה שתכירי לי את הארמון שהכנת לי”. הם צוחקים. שלומי נוטל את המזוודה, ואנו מטפסים קומה אחת. אודליה פותחת עבורנו את הדלת.

הדירה הקטנה שכרגע ברשותי היתה פעם חדר ומרפסת של משפחת רוזנפלד. זוג מבוגר, שחיתן את שני הבנים היחידים שלו לפני שנים רבות. החדר לא גדול, אבל מספיק לי בהחלט. יש מטבח נחמד, ומרפסת כביסה, ספה נפתחת עם שלל כריות ואפילו מנורת אהיל על רגל גבוהה שכובע בד לבן וגדול לראשה. אני חושדת שהפריט הזה, לא היה כאן בדיפולט, אבל משאירה את הבירור לגבי העניין הזה לזמן רגוע יותר.

לצד השולחן המכוסה במפת פשתן בהירה וארבעת הכסאות המסודרים מסביבו, עומדים ארבעה קרטונים סגורים ומקושטים. בתוכם מחכים לי ההפתעות שהכינו לי ילדי, תעסוקה לכל אחד מהימים הארוכים העומדים לעבור עלי בלעדיהם.

אודליה מניחה לי להתבונן סביבי. וכשמבטי חוזר אליה לבסוף, היא אומרת: “יש לך כאן ארוחת ערב, שירי. ובמקפיא- לחמניות כוסמין מלאות שהכינה לך שרה”. היא פותחת את המקפיא הקטן. “ארוחות צהרים לשבוע הקרוב” היא אומרת ומצביעה על קופסאות פלסטיק המצטופפות לצד לחמניות מאורכות ארוזות אחת אחת בניילון נצמד.

“וואו וואו!” אני מתרגשת. “מתוקות שאתן. אודליה, הכל כל כך מסודר ונקי… ומפנק. אני לא יודעת איך להודות לך על המתנה הגדולה הזאת!”.

“שום דבר, שירי” היא אומרת ונסוגה אל הדלת.”זה העונג שלנו, באמת”. רגע לפני שהיא חוצה את המפתן, אני נזכרת במשהו. מוציאה מהתיק שקית צלופן מלאה בעוגיות ביתיות, שלו הייתי יכולה לא הייתי מותירה מהן פירור. חנה נתנה לי אותן לדרך. “קחי אודליה. כנראה שזה היה מיועד לך מהשמים. מהשכנה של אמא שכל אחת היתה רוצה לגור לידה”. הם צוחקים. מי לא שמע על חנה?

אודליה לוקחת את השקית ברצון רב. “לכי לאכול שירי. ושיהיה לילה טוב ורגוע. אנחנו נעדכן את כולם שהגעת שאת בסדר” היא קורצת לי, והולכת.

אני נועלת את הדלת ומתיישבת על הספה. קמה לקחת התיק, רוצה לדבר שוב עם יקירי. חמותי עשתה עבודה טובה, כי כולם, כולל מויש, נשמעים במצב תקין ואפילו שמח, שומרים ביד אחת על המצפון הרגיש והמתנדנד שלי.

לאחר מכן, בשקט הסמיך מידי, אני אוכלת, מתארגנת וצוללת לשינה עמוקה ונטולת חלומות.

יום המחר פוגש אותי עירנית ורגועה הרבה יותר. אני מתארגנת לעבודה ומעבירה בראש את התוכנית הצפויה לי לשבוע זה: עבודה בכל בוקר, וכמה שאוכל בהתחשב בתוכניות הנוספות. מחר עלי לפגוש את מרים. ביום רביעי- לימודים. פספסתי מפגש אחד בשבוע שעבר, אסור לי להחסיר יותר. אני נזכרת באביגיל ונצבטת מהמצב בו השארתי אותה חודש שלם. אטפל בזה כשניפגש בעז”ה.

הלאה. ביום חמישי אסע לבאר שבע, אם יתאים לישראל, שהתנדב להסיע אותי, וכמובן-לעורך הדין שאמור למסור לי את המחשב. רושמת בזכרוני לתאם איתו כבר היום את הפגישה.

זהו. אני מוכנה, וגם הראש. יום חדש.

בחוץ, היה מזג האוויר מוזר בהחלט. בבוקר היו השמים מעוננים, אבל מזג האויר היה חמים. בעוד אני אורזת את עצמי לקראת סוף היום, התעבו השמים עוד יותר והעננים הפכו למקשה אפרפרה ומחשידה. טיפות גדולות וכבדות ליוו אותי בדרכי הביתה, ומשעות הצהרים המאוחרות, בזמן שניסיתי לחזור לעניינים ולהתחיל את המטלה שקיבלנו לפני פסח, כבר ירדו גשמים עזים וללא הפסקה, שופכים בריכות של מים על עולם מופתע.

עמדתי לידי החלון בוהה במסך הגשם הלבן. רגע קודם הקפיץ אותי הבזק מרשים. נעמדתי לברך, ונשארתי מהופנטת לחלון. עמדתי שם, חושבת על כלום ונהנית מנופי הגשם כמו שרק מי שנמצא בבית חם יכול להנות.

דפיקה על הדלת עוררה אותי. “שכנה כנראה” חשבתי לעצמי פותחת את הדלת אפילו בלי להציץ בעינית.

זו לא שכנה.

זו אביגיל. רטובה כמו אחת שטיילה בין הממטרים בלי מטריה. אני כל כך המומה, שאני שואלת בלי לחשוב:

“את…מה את עושה פה?” ומיד אחר כך מושכת אותה פנימה, עוזרת לה לפשוט את הג’קט הספוג במים, ורצה להביא מגבת גדולה ויבשה. “הכל בסדר איתך שיצאת ביום כזה, אביגיל?” אני שואלת אחרי שזו הספיגה את פיאתה ועטפה את כתפיה במגבת הגדולה. זה לא מספיק. אני רוצה להביא לה גם בגדים יבשים, אבל אביגיל לא מסכימה. היא לוקחת בתודה רק גרביים עבות ויבשות.

“אני מכינה לך תה” אני מודיעה לה מהמטבח, זורקת מבט לכיוונה, וקולטת אותה מסתכלת סביב. אני יכולה לנחש מה הולך להיות, אבל לא אכפת לי.

“הפרעתי לך לקרוא” היא אומרת לי כשאני חוזרת עם מגש קטן ועליו זוג כוסות שקופות ומחממות לב.

“לקרוא?” אני מניחה את המגש באופן זמני בידיה של אביגיל כדי להסב את הכסא לשולחן אירוח. “זה בשביל המטלה האחרונה” אני מסבירה. “לא הספקתי כלום לפני פסח”. אני הופכת את הספר, דוחקת את הסימניה בין דפיו וסוגרת אותו בטפיחה. “לא תענוג גדול” אני מתיישבת על הספה וזורקת על אביגיל כרית אחת, דוחפת את השניה מאחורי, ומקרבת מעט את הכסא.

“אני עדיין לא התחלתי לחשוב איך להשיג חומר לעבודה הזו” אבגיל מושכת את הספר אליה ומרפרפת על הכתוב בגב הכריכה. ” בכל מקרה, אם זה לא תענוג גדול, אז בואי נשאיר אותו בצד עכשיו.”

אני מהנהנת ופני הופכות לרציניות. “קחי” אני מגישה לאביגיל כוס אחת, ומציעה לה להמתיק אותה בדבש. “סוג של נקמה על כוסות הקפה המיותמות שלך. אני מקווה שתסלחי לי על זה יום אחד”.

עיניה של אביגיל בוהות בנוזל הצלול שבכוס. “עוגיות אין” אני מוסיפה: “באותה הזדמנות תסלחי לי גם על זה.”

אני נוגסת בשפתי וחוצבת את המילים בקושי רב: “אולי עד שהסערה תירגע ותתיבשי קצת, נכין ארוחת ערב שאפשר לאכול יחד”.

אביגיל תולה בי עיניים חמות. “אז זה רציני עם הסוכר”.

“לגמרי.” שתיקה קטנה של פליאה דקה. ” חשבת שזה עוד תרוץ?”

אביגיל מושכת בכתפיה. “העדפתי לא לחשוב. המחשבות היו מידי…” היא משפילה עיניים ושפתיה מתהדקות. אני רואה כמה קשה לה להמשיך את המשפט. אני ממתינה, יכולה להבחין בנשימותיה המהירות ובאותו בור מיוסר שכל כך מוכר לי, בעיניים החומות. “לא ידעתי איך להתמודד איתן. עם המחשבות שלי.”

“אני יודעת. מקרה אבוד”.

“למה?” היא לוחשת “למה?? היא שואלת שוב.

אין לי תשובה. אז אני רק נאנחת ומשקיעה את מבטי בכוס שבידי.

אביגיל שותקת גם, מניחה לי. מבטה משוטט בחדר אל המטבח הקטן מימין. אני עוקבת אחרי עיניה המטיילות על הקירות החשופים, נתקעות בקירות הסגורים שאין שום פרוזדור או חדר מאחוריהם. כשעיניה חוזרות אל הספה עם שפע הכריות והשמיכה המכורבלת בעצמה בצד, אני מבינה שהיא לא מבינה מה קורה כאן. צדקתי.

“שירי!”

“תסתכלי עלי, שירי!”

לא נעים לי שהיא כל כך מבוהלת, אבל משום מה אני לא מוצאת משפט מתאים כדי להרגיע אותה, והמבט שלי, לא מספיק לה.

“אני לא מבינה כלום. את מוכנה להסביר לי מה קורה?”

אני מניחה את הכוס בחזרה ונשענת לאחורי. “הכל בסדר אביגיל, זה לא מה שאת חושבת. זאת דירה זמנית וכמו שאת רואה, אני כאן לבד. המשפחה שלי כולה, בצרפת. הייתי שם בפסח, וחזרתי כדי לסיים את הלימודים.”

אביגיל מרפה נשימה, אבל נשארת דרוכה. אני מחווה לכיוון ערימת הקופסאות. “הילדים שלי. מתוקים. הם השאירו לי זכרונות שאוכל להרגיש אותם דרכם. עד שנתאחד, בעוד חודש וחצי, אולי קצת פחות”. אני מפשפשת מתחת לשמיכה ומוציאה אלבום קטן.

“כאילו שיש חשש שאשכח” מניחה את האלבום לפנינו מדפדפת: “רבקוש. בת תשע. אלי בן שש וחצי. חיים בן כמעט חמש. ומויש. הבייבי שלי. בן שלוש. לפני החג גזרנו את שערותיו על רקע נופי מרסיי”.

אביגיל נוטלת בעדינות את האלבום מידי , מתעמקת בפניה המתוקות והתמות של רבקוש. בשיער הערמוני הקלוע, באף הקטן ובנמשים שפזרה השמש עליו. “היא דומה לך?”

“לא. אני מקווה שלא”.

“שירי!!” היא צועקת, אפילו שהיא לא. “אני מרגישה שאת מכה את עצמך כל הזמן, ואני מבקשת רחמים. עליך. בבקשה–” היא נעמדת, נראה שהסערה שבחוץ נבלעה בה איך שהוא.

“את חמודה” אני קוטעת אותה . “אבל אני לא יכולה לרחם על עצמי, אביגיל. זה משהו שצריך לטפל בו מהיסוד.” אביגיל מנענעת את ראשה והקצוות הרטובים של הפאה מצליפים עלי טיפות. זה לא מצחיק אף אחת משתינו.

“צריך שמישהו יטלטל אותך! שיוציא אותך לסיור מופלא בתוך עצמך! למה את לא יכולה לראות את הדברים היפים שיש בך כמו שאני רואה אותם? למה?” עיניה של אביגיל בוערות, והכנות שבצעקתה מרגשת אותי. אני מביטה בה בחצי חיוך ועונה:

“לא שואלים למה”

סוף סוף צוחקות.

היא מתיישבת שוב לצידי. “אני רק מנסה להבין למה את חושבת ככה על עצמך. את כל כך רגישה ועדינה, מה עובר לך בראש שמקשיח אותך ככה?” אביגיל לוקחת לגימה, נושמת, מנסה להירגע.

אין לי תשובה. אני רק יודעת שאביגיל לא מכירה אותי. בכלל. התמונה שהיא רואה, שונה לגמרי מהאמת.

הי, אתן שם, מסכימות איתי?

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ח

“את עדיין חושבת על מה שקרה עם תמר?” היא שואלת ברוך.

“כן”. באצבעות נוקשות אני מחלצת את הכרית שמאחורי “אני חושבת ושואלת את עצמי למה זה קורה לי” מחבקת את הכרית ונשענת לאחור.

“קורה לך מה?” אביגיל מרוכזת בי, לא נותר רמז לסערה הקודמת, רק קשב עמוק, מתעניין.

“שאני נותנת אמון ומגלה שטעיתי בגדול. רק פגשתי אותה, וכבר הצעתי לה ליווי הביתה. מה הטיפשות הזו?”

אביגיל שותקת. משפילה את עיניה באיטיות הלומה.

“מה?”

השתיקה מעמיקה.

“אביגיל?” אני שומטת את הכרית ומביטה לתוך עיניה הכהות של אביגיל.

“פגעתי בך” אני אומרת לפנים הכאובות. אביגיל מעפעפת אבל שומרת על מבט יציב. והמבט הישיר הזה , דוקר אותי. “בעבר, וגם עכשיו. אוף”

אביגיל מעבירה לשון על שפתיה החרבות. “נכון. אבל אני בעיקר לא מבינה. תסבירי לי. מה עורר את אותו אמון בשעה שאלי התנגדת כל כך? מה עשיתי לא טוב בזה שביקשתי להכיר אותך? או- מה היא עשתה כדי לקבל אותך כל כך בקלות, כשאני כבר לאחר יאוש?” דופק פועם בצווארי. הנה זה מגיע. עוד אחת במסדר הנפגעים. למה!!!

“ואז את רוצה לנער אותי. כי אני לא מצליחה לראות בעצמי שום דבר טוב. את מודה בזה שאת פגועה, ובכל אופן את כאן. אז תסבירי לי את, בשביל מה להכיר או לפתח קשר עם מישהי שמכאיבה לך? מה יוצא לך מזה??” עיני גדושות, ואני לא מסתירה אותן. התסכול, המאבקים הפנימיים בכל מערכה מחדש. כמה אפשר?” אביגיל עוצמת עיניים. כאילו מחפשת את המילים שיקלו על הדמעות.

“אני שומעת רק כאב. מרגישה אותו בכל מילה ותו שלך. וליבי איתך. אני אולי לא מבינה את המניעים שמנהלים אותך, וכנראה שזה לא ענייני.” היא נאנחת, אוספת כח. “נכון שזה גם גרם לי להרגיש… אההמ לא רצויה ומיותרת לגביך, ועדיין, קשה לי לוותר. את לא יכולה להסתיר את הדברים היפים שיש בך. סורי. לא הצלחת”.

אני בולעת. את המוסר והמילים הטובות יחד. יש להם טעם…מורכב.

“אפילו שעכשיו את גם יודעת שבעוד חודש וחצי אני עוזבת ולא נפגש שוב, לא בקרוב לפחות?” אני אוספת באגביות דמעה שעומדת תלויה בקצה סנטרי. אביגיל מביטה בי בגבות מכווצות.

“אם את יודעת שגלידה נגמרת בסוף, אז את לא מתחילה לטעום אותה? מה זה קשור?” היא מחייכת ומוסיפה “אני אדע להעריך כל רגע. פרידה לא תנהל אותי עכשיו, שירי”.

אנחנו שותקות. אני מועכת את הכרית האומללה, חושבת עוד קצת ומבקשת:

“אביגיל, את מסוגלת להתנתק לרגע מהפגיעה שלך וללמד אותי משהו חשוב?”

“כן מותק. אפילו שאני לא חושבת שאני יכולה ללמד אותך משהו”. היא עדיין כואבת. אני שומעת את זה בקולה. עצוב לי ואני רוצה שיהיה כאן טוב, אז אני אומרת: “תכף תראי שכן.” אני זורקת את הכרית על השמיכה ומתרוממת.

“אבל בואי נכין משהו לאכול, כי אני מתחילה להרגיש לא טוב, והכל ביחד הוא קצת יותר מידי בשבילי”.

“אולי אלך ותנוחי קצת?” אביגיל מתרוממת גם, כמעט הולכת לקחת את הג’קט המטפטף התלוי על הכסא.

“אני אפילו לא מסתכלת החוצה לראות מה המצב. אל תלכי, בבקשה. אני לא רוצה שתלכי לפני שהכל מסודר בינינו.” אביגיל מניעה את ראשה בתודה. מוכנה.

ירקות נערמים על השיש, קולף, שני סכינים וקרש חיתוך אחד.

אביגיל קולפת מלפפונים ומעבירה אלי. בצידו השני של לוח החיתוך, היא מחקה אותי וחותכת עגבניה לקוביות קטנות. “בואי תעמדי במקומי, שם, ליד הפסנתר. בחורה עיוורת שמנגנת באופן מופלא.” אני מתארת . “מאז שהתחתנתי לא כמעט ולא נגעתי בפסנתר, למעט תקופה קצרה מאד באמצע, וזה היה מזמן. וגם אם הייתי ממשיכה ללמוד ולהתקדם, לא הייתי מגיעה לרמה שלה גם לא בעוד שנים. זה הקסים אותי.” אביגיל מהנהנת בלי קול.

“עכשיו. בבקשה, אל תפגעי לי שהיא הקסימה אותי ואת לא. כי זאת לא משוואה נכונה. כשנכנסתי לכיתה כבר הייתי נעולה מראש. לא הבטתי סביבי בכלל בשביל לראות אותך! בבקשה, הביני אותי.” הסלט כבר כמעט מוכן. אני מעבירה את הירקות לקערה, ממתינה במתח לתשובתה של אביגיל.

“כבר אז ידעת שאתם הולכים להגר?” היא שואלת, שוטפת את הסכין ומניחה ליבוש.

“לא. וזה עניין אחר. אולי קשה טכנית לעבור לארץ אחרת, ויש הרבה חששות גם מסביב לסיבה שגרמה לנו לעשות זאת. אבל הכאב שאת רואה קשור למשהו אחר לגמרי” אני נאנחת “כנראה שנגיע אליו גם כן, מתישהו”.

“בסדר. הנה אני שם, במקומך, מוקסמת גם. מה השאלה בעצם?” ארבע לחמניות נערמות על צלחת ומשונעות בעזרת אביגיל אל השולחן. אנו נוטלות ידיים, כשהשאלה עומדת בינינו, ממתינה.

“מה היית עושה במקומי? איך היית יוצרת את הקשר הזה באופן בטוח. בלי שיתגלה לך אחרי שבועיים שעקרונית הוא לא מתאים”. אביגיל בולעת את השאלה יחד עם הלחם ולועסת את התשובה היטב בטרם עונה.

“הייתי שואלת כמה שאלות, וחוזרת מידי פעם לשאול עוד כמה, בשלב זה- לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר.”

“לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר” אני מהדהדת אותה. “כוסות קפה. עוגיות. עזרה. תמיכה. כלום”

אביגיל מהנהנת. “כלום.”

“אני רוצה לחשוב על זה. זה חדש לי, אבל מאוד הגיוני. ובאמת יש לי נטיה להתמסר מיד ויותר מידי, ואז אני פשוט… נופלת לתוך מציאות כואבת ולא יודעת איך לעכל אותה”. אני מעבירה סלט לצלחות אישיות ושואלת: “את מרשה לי להתעניין במשפחה שלך? זה מתאים לשלב שלנו?” אביגיל משתנקת בפה מלא, צוחקת.

מאוחר הרבה יותר מאשר ערב, העננים נסעו הלאה והותירו שמים שחורים וקטיפתיים כמו הלבבות שפרקו עול כבד ומיותר.

אביגיל עמדה בפתח, לבושה במעיל קליל והעיקר- יבש. בשקית ארזתי לה את הג’קט הסחוט שלא הואיל להתייבש כלל לאורך שלוש שעות הביקור, ובמקומו היא קיבלה אחר, שלי.

“תודה שפתחת לי את הדלת” היא מסכמת ברוך, “מעריכה מאד אותך ואת ההשקעה שלך שיהיה לנו טוב ביחד”.

“וכל הבורות והנחשים שמצאת? השלום לך?” אני רצינית, אבל אביגיל מחייכת ואוחזת בזרועותי באומץ.

“את כמו ציור. בלי צללים, אין עומק. כולנו מורכבים, מנסים להשליט את האור, לבסס אותו. בעומק יש את ההתמודדויות שמצמיחות אותנו. את עם שלך, ואני עם שלי. וביחד יותר קל וגם לומדים דברים חשובים. לא מוותרת על זה”. היא משחררת אותי, נסוגה עוד צעד החוצה. ” זאת מהות הקבלה, שירי. הייתי רוצה שתאהבי את עצמך לפחות כמו שאני אוהבת אותך. וזה לא מעט. תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה”.

“תודה אביגיל. אני לא אתחיל להודות לך, כי אין לי מילים. הם נגמרו להיום”.

רגע של מבט מחבק, ולאחריו יוצאת אביגיל אל החושך.

אני עוקבת אחריה דרך החלון כשהיא יוצאת מהבנין ונשימתי קופאת.

יש לה מטריה ביד.

לתגובותיכן המחממות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ט

אי אפשר להתרגל לסטירות. הן פשוט כואבות בכל פעם מחדש. לפעמים כשהמכה הקודמת עדיין טריה, הכאב ממש בלתי נסבל. אבל יחד עם הדקירה הכמעט אוטומטית שחשתי כשראיתי את אביגיל יוצאת עם המטריה, הבנתי שאני כנראה לא יודעת את כל הסיפור.

ישבתי מכורבלת עם עצמי ושיחזרתי את הביקור מהרגע הראשון שלו. בסופו של דבר, זאת היתה השיחה הטובה ביותר שהיתה לנו עד עכשיו. ולמרות זאת, היו לי כמה שאלות בלתי נמנעות. כמו למשל- איך הגיעה אלי אביגיל? מה היא רצתה בעצם? למה היא הגיעה כל כך רטובה בזמן שהיתה לה מטריה?

אני יודעת שהחשדנות ותחושת הרדיפה שמלוות אותי מאז אלישבע עלומת הזהות, הם אלו שזוקרים בתוכי את כל חיישני הזהירות. אבל באותה מידה אני יודעת שיכולות להיות כמה תשובות אפשריות שיסבירו את אביגיל, ואני חושבת גם שיהיה ראוי שאתן לה את ההזדמנות להסביר את עצמה, בעצמה, ועד אז מוטב שאנסה לשכוח ממה שראיתי ובמקום זה אחבק את הטוב שהיא השאירה לי בלב.

לא היה קל להתנתק מהמחשבות. הן היו חזקות ובועטות. אבל השעה המתאחרת והגעגועים עזרו לי להתמקד בצורך הדחוף שלי להתקשר הביתה.

אחד אחד הם מספרים לי איך עבר עליהם היום, מה היה קשה ומה היה נחמד. מידי פעם הם טורחים לדווח מה מישהו עשה ומה סבתא אמרה ואני משתדלת להחזיר אותם להתמקד בעצמם. אני מצידי מספרת להם על הגשם הפתאומי, ועל ההפתעות המתוקות שמשמחות אותי כל כך.

סיפרתי להם שהאלבום הקטן הולך איתי לכל מקום, וזה אפילו יותר טוב מכל זמן רגיל, ושאני מתכוננת להשאיר אותו בתיק גם כשאחזור ונפגש שוב.

קולו הרגוע של יחיאל הוא אי בטוח בעבורי. הוא מסכם את היום שלו ושל הילדים, ושואל בשם אימו האם אספתי כבר את המחשב. אני נאלצת לעדכן אותו שעדיין לא ושזה יקרה רק ביום חמישי. ולבסוף הוא מדווח שחנה מחפשת בשבילי את רשל, ומקווה שבקרוב יהיו לה בשורות טובות.

לא מפליא שאחרי השיחה אני נשארת עם לב כבד. כשאני מנסה להבין מה מציק לי חוץ מתחושת הריחוק והלבד, אני מבינה שאני חוששת שהיא לא תמצא עבורי בשורות טובות. ואני לא רוצה בשום אופן שהיא תגלה אותן לפני.

יש זמנים שהלב והראש כבדים מידי, ואני לא מוצאת דרך להתמודד איתם חוץ מאשר ללכת לישון. וזה מה שאני עושה גם עכשיו.

*

הגינה של מרים קיבלה אותי פורחת ויפהפיה. העלים שעל העצים התחדשו, פרחים נפתחו. ובכלל, היא נראתה כעת מלבלבת ופראית מתמיד. נעצרתי לרגע ארוך ליד זוג פרחי ציפור גן עדן שנראה שנפתחו לא מזמן. יכולתי להבחין בגבעולים ארוכים נוספים שבקצותיהן המתינו ניצנים גדולים לשעתם להיפתח אל העולם.

מרים לא הסתירה את ההתרגשות שלה לבואי, וחיממה לי את הלב. בתקופה האחרונה קיבלתי מנות גדושות של יחס וחיבה מכל כך הרבה נשים יקרות. אני מרגישה מחובקת, וזה עושה לי כל כך טוב.

“איך את מתמודדת עם המרחק מהילדים, שירי?” היא שואלת כשאנחנו מתמקמות זול מול זו על הספה. “מתגעגעת.” אני מודה. “אבל עברו רק יומיים, ועדיין לא נחתתי לגמרי כדי להרגיש את המשמעות של המרחק.” היא מהנהנת בהבנה.

“אני מתנחמת גם בעובדה שאוכל להתאחד איתם מיד כשארצה, אחרי הכל זו היתה הבחירה שלי לחזור לכאן. אני יכולה לבחור אחרת.” אני מוסיפה.

“אם אערב את הסינטמנטים שלי בעניין”, היא אומרת בחיוך קטן. “יהיה לי קשה להיפרד מתלמידה וחברה איכותית כמוך. אני אצטרך זמן עיכול. תודיעי לי אם יש לך תוכנית כזו?” היא שואלת. אני מחייכת בתשובה ומרגיעה: “אין לי תוכנית כזו בינתיים. וחוץ מהלימודים שחשובים לי מאד, יש לי שליחות חשובה לבצע”.

“שליחות?” היא שואלת, מבטה מתמקד בי בסקרנות.

“כן. חמותי ביקשה שאבדוק בשבילה כמה דברים בקשר לסיפור שהיא הסתבכה בו. הסיפור שבגללו היא שם ואנחנו בעקבותיה” היא מהנהנת שוב, צער בעיניה.

ואז אני נזכרת בסיפור שלי, שכתוב כעת על דפים חלקים במחברת בעלת כריכה כהה עם תבליט של מנדלה כסופה עליה, ומבינה שהגיע הזמן לשוחח גם על העניין הזה.

אני שותקת. רוצה לשתף אותה ביומן שבתיקי. רוצה לתת לה אותו להסביר בכמה מילים במה מדובר, אבל לא מצליחה. שתיקה עומדת בינינו, מחכה אף היא שאפר אותה.

“אני מקשיבה, שירי.” אומרת מרים ברגישות ונותנת לי כוח לנצל את הרגע.

“כתבתי במטוס את כל מה שהיה לי כל כך קשה לספר.” אני אומרת ושולפת באיטיות את היומן. היא מביטה בי, מעודדת אותי בתנועת ראש קלה להמשיך. “אומנם ההתחלה חסרה, אבל את רק צריכה לדעת שההכרות התחילה בתקופת הקורונה, כשעבדתי מהבית במערכת העיתון”. אני מושיטה לה בהיסוס את הספר. והיא מצידה לוקחת אותו בעדינות תוך כדי שמבטה בוחן אותי, כאילו נכונה לשחרר אותו אם אתחרט.

אבל אני כל כך צריכה את העזרה שלה, ואחרי שעקפתי את הקושי שלי לדבר, וכתבתי הכל בספר הזה, אין לי כוונה להתחרט, יהיה מה שיהיה.

“אשמור עליו, שירי.” היא אומרת ואוחזת את הספר בשתי ידיה. “ונשוחח על מה שכתבת בפעם הבאה.” אני זקוקה למילים האלו. ובאותה מידה מאמינה במרים שכך יהיה.

עם משימות צפייה חדשות ועם תחושה שהפקדתי את ליבי בידיים לא מספיק מוכרות, יצאתי אל הרחוב. הימים התארכו, ועדיין מואר בחוץ. אני מוצאת פינה ירוקה, ומחליטה לשוחח עם הבית עכשיו.

*

עשרים ושתיים שעות אחר כך, נכנסתי בשערי הקמפוס, מצפה לפגוש את אביגיל ומתפללת שהשיחה תעבור בשלום, לשתינו. אביגיל כבר בכיתה, ושקית מונחת על כסאי. אני מנחשת מה יש בה. אביגיל מציעה שנצא החוצה לאוויר הנעים שבחוץ, ואני מסכימה איתה שזהו רעיון טוב. בדרכנו החוצה אני משננת שוב את המשפט אותו בחרתי להתחיל את שיחת הבירור. הרהרתי בו אתמול ארוכות לפני שנרדמתי.

אנו מוצאות ספסל שפונה אל גדר מכוסה בצמח מטפס, שלא ברורה הסיבה למקם אותו דווקא שם, ולאחר תפילה קצרה אני שואלת: “אני כבר יומיים שואלת את עצמי איך הגעת אלי?” אביגיל לא מופתעת מהשאלה.

“עבודת בלשות”היא קורצת לי. “אספר לך הכל, זה פשוט”. אני מרפה נשימה ומקשיבה לה.

“האמת שהייתי מוטרדת כשלא הגעת לשיעור הקודם. עוד לפני זה לא היה לי ברור איזה נזק גרמתי לך עם היזמה שלי…” אני מהנהנת. “האמת שכבר לפני פסח רציתי להתקשר, אבל לא היה לי מספר או דרך להשיג אותו, אז פשוט חיכיתי שנפגש שוב כדי לשוחח”. אני מביטה בה, מבינה לגמרי את התחושה המציקה. לא יכולה לספר לה מה אני עברתי באותם ימים.

היא אולי קוראת את ההזדהות שעל פני, וממשיכה. “זכרתי את הכתובת שנתת למזכירה באותה פעם… זוכרת?” אני זוכרת. “עדיין היתה לי תקווה שהגזירה תתבטל ולא נצטרך לעזוב,” אני מסבירה. “אז היתה לך את הכתובת הקודמת”.

“נכון. אבל בכתובת הקודמת יש שוכרים, והם נתנו לי את הכתובת המעודכנת שלך, ומטריה”.

אני מקמטת את גבותי בשאלה. מצד אחד אני רוצה שהיא תספר לי על זה, ומצד שני לא יכולה לשקר שלא ידעתי עליה.

“כן. יצאתי מירושלים בשעת צהרים פקוקה. כשירדתי מהאוטובוס כבר היה גשם שוטף ושלוליות ענק בכל מקום. לא מצאתי שום מקום לקנות בו מטריה”. היא צודקת. אפילו המכולת היחידה בשכונה שלי ממוקמת במרחק מהתחנה בה היתה צריכה לרדת, ובגשם שוטף כזה מספיקים שני רגעים מחוץ למחסה כדי להירטב כליל.

“אז פשוט… דילגתי בין הבניינים”. היא מתארת בחיוך נבוך. אני מהנהנת בהשתתפות. “ולא מצאתי את הבית”.

וזה נכון, הבניין שלנו ממוקם בחנייה פנימית. “מסכנה שלי. צריך להכיר את הרחוב כדי להגיע לבניין הזה. אבל בוודאי לא היתה נפש חיה שתוכל לעזור לך”. היא מהנהנת בחיוך. “נכון. נרטבתי כהוגן. השוכרת היתה בהלם כשפתחה לי את הדלת וראתה אותי, שהיא פשוט נתנה לי מטריה בלי שהייתי צריכה לבקש.”

היא שותקת לרגע, ואז שואלת: “את האמת, שירי. היית מכניסה אותי אם לא הייתי כל כך רטובה ומעוררת רחמים?” אני צוחקת, והיא מצטרפת אלי. “ברור שכן. אביגיל. את יכולה להאמין לי שהייתי חולה אחרי שהשארתי אותך ככה בידיעה שלא נשוחח חודש? לקחת ממני משא כבד”.

“תודה. שמחה לשמוע” היא אומרת ברוך, ועיניה מאירות. ואז היא נזכרת במשהו ושואלת: ” מה עם שבת, שירי? אולי תרצי להתארח אצלנו? אם לא נוח לך עם רעש ובלגן, אדאג לילדים למקומות אחרים”. אני כל כך מעריכה אותה על ההצעה והרגישות, אבל לא יכולה להיענות לה: “לבעלי יש שישה אחים. בדיוק בשביל ששת השבועות שאני אמורה להיות כאן, אביגיל. אף אחד לא יוותר, ואני חייבת להם המון על העזרה הגדולה שלהם בכל עת”. היא מהנהנת, ולא מסתירה את אכזבתה. אני חושבת קצת ואז מציעה: “אבל אם תרצי, אוכל לקפוץ במוצאי שבת כדי שנבדוק יחד את המחשב.”

“מחשב?” היא לא מבינה.

אני נאנחת. נזכרת שעדיין לא סיפרתי לה דבר על הסיבה שעקרה אותנו מכאן . וזה מה שאני עושה כל הדרך אל הכיתה.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס’

כשנקשתי על הדלת במוצאי שבת, עדיין נשמעו קולות ילדים תוססים מעברה השני. רציתי לסגת ולחכות עוד קצת, אבל הדלת כבר נפתחה. אביגיל, במטפחת וחלוק שבתי הובילה אותי לעבר הסלון שהיה כבר מסודר ושטוף.

“ברוכה הבאה, שירי. הילדים מאד רוצים להכיר אותך. ואז, ככה הם הבטיחו”, היא קורצת, ” הם ילכו לישון” חייכתי בחום וסימנתי בידי לפרצופים שהציצו אלי מקצה הפרוזדור, להתקרב.

הם עדיין שם, בחסות הקיר, מתביישים. אבל אחרי שאביגיל מעודדת אותם, הם נענים ומגיעים בגוש אחד מהסס ומצחקק.

“כבי, הבכורה שלי, משכיבה את התינוק. אולי מאוחר יותר היא תבוא לראות מי דואגת לה לשיעורי מוזיקה עקיפים”. מחייכת אביגיל. “יונתן, ישי, מאיר” היא מצביעה על חבורת בנים הדומים זה לזה שבחיוכם המתוק טבוע חותמת אביגילית. עיניהם ירוקות וראשם מעוטר בתלתלים צפופים ובהירים שיחכו עד לג בעומר לתספורת.

“הרוח החיה של הבית” אומרת אביגיל בחיבה, ומעניקה להם צביטה הגונה בלחי, כל אחד בתורו. “שולמית ואסתי” היא מלטפת זוג ראשים של בנות חמש ושבע שמחייכות אלי בביישנות. גם הן קיבלו עיניים ירוקות וגדולות, ושיער בהיר אך חלק יותר, אם אפשר להתרשם מהשיער הרטוב עדיין מהרחצה שקלוע כעת בצמה.

“דובשניות” אני אומרת. “הם כל כך מתוקים כולם”. היא מסכימה איתי. והם מביטים זה בזה, צוחקים ובורחים בחזרה אל חדרם, אולי כדי לרכל בנוחות על האורחת המתנחלת ברגעים אלו ופותחת מחשב על השולחן.

אביגיל עומדת לצידי ומביטה בי ברוך. “אני לא יודעת מה להציע לך, שירי. מה תוכלי לטעום אצלי?”

אני מחייכת. “אני אשמח אם השאלה הזאת לא תטריד אותך. אבל האמת שאחרי שבת, אני באמת לא זקוקה לכלום. וחוץ מזה…” אני מחטטת בתיק שלמרגלותי ומחלצת ממנו שקית צלופן מלאה בכדורים פחוסים וגבשושיים. “זה בשבילך. עוגיות ללא סוכר, אבל עם המון דברים טובים אחרים.” היא המומה, ידיה עדיין תלויות על משענת הכסא. “קחי, יקרה. אפיתי אותן לכבוד שבת, ושמרתי לך גם”.

אביגיל נוטלת את השקית, ופותחת אותה. “וואו. ריח נהדר”. היא מתמוגגת.

בזמן שהיא מביאה צלחת ומסדרת את העוגיות על גביה, אני נכנסת אל המייל, נעזרת בסיסמא שחמותי הפקידה בידי, ומברכת את העוגיות שמעסיקות את אביגיל עכשיו רחוק מהדף שבידי.

“טוב. אז מה יש לנו כאן?” אביגיל מתיישבת לצידי. הפעם היא מברכת, על עוגיה.

“הודעות מהעורכת בשעה אחת, שתיים, שתיים ועשרים, שתיים חמישים. שלוש ורבע. הודעות לחוצות המבקשות מחמותי לערוך את הכתבה ולצנזר את הקטע המדובר.” אני מפרטת.

“אין תגובה מחמותך” היא מציינת. “נכון. כשלא היתה תשובה, הן שוחחו בסופו של דבר בטלפון. וזה קרה בשלוש וחצי. באותו היום חמותי היתה באחיסמך, עוזרת שם לפני מעבר דירה של אחד הבנים. לקח לה זמן לחזור הביתה כדי לטפל בבקשה הדחופה”.

“ואז?”

“בשעה שתיים עשרה וחצי היא שולחת לגרפיקאית את הכתבה הערוכה”. אני פותחת את הקובץ המצורף להודעה, אבל המלל הארוך לא אומר לי כלום. לא קראתי את הכתבה מעולם, ואין לי מושג במי מדובר ועל מה.

“אני חושבת שכדאי שנדפיס אותה” מציעה אביגיל. ” את רוצה לשלוח לי אותה?” היא שואלת.

אני מתלבטת בקול: “אני לא רוצה לעשות שום פעולה דרך כתובת המייל הזו.”

“את צודקת”, אומרת אביגיל ומיד מציעה:”אולי נוריד אותה לדיסק און קי?” אני חוששת גם מזה, אבל מבינה שחשוב לבדוק את כל הפרטים ושאין לי דרך אחרת טובה יותר להדפיס את הכתבה. אביגיל מניחה דיסק און קי על השולחן, ומציעה לי ברגישות להיכנס איתה לחדר בו ממוקם המחשב והמדפסת.

אני כל כך מעריכה אותה כשהיא מציעה לי גם להדפיס בעצמי את החומר, אבל אין לי מילים ואומץ לספר לה עד כמה חשובה לי הזהירות בשלב הזה.

“היינו צריכות לבדוק קודם את הקבצים המאוחסנים במחשב” אומרת אביגיל כשאנו חוזרות עם הדפים המודפסים. “למה את מתכוונת?” אני עדיין לא מבינה.

“הרי הקובץ נערך במחשב הזה, נכון?” היא מניחה השערה.

“כנראה. אלא אם כן הוא גם כן נשמר על גבי כונן נשלף.” זהו פרט שאני יכולה לברר בקלות מול חמותי. אבל כעת אני רוצה לשמוע את מחשבותיה של אביגיל.

“לא חושבת. גם אם היא עבדה על הכתבה במערכת, הקובץ היה אמור להיות אצלה עוד קודם. הרי באותו יום היא לא היתה שם כדי להעתיק אותו אליה. היא בכלל לא ידעה על הבעיה שעומדת להתעורר”.

“את שוב צודקת, אביגיל. אם כן הגיוני שהכתבה היתה על המחשב כבר קודם. בואי נריץ חיפוש”.

שמו של הקובץ לוקח אותנו לתיקיה המכילה קבצים רבים ולפחות חמישה מהם נושאים את שם המרואיין.

“יש כמה גירסאות, אביגיל” אני אומרת. “היא מניחה יד על זרועי. “אל תפתחי. הקבצים אמורים להציג את התאריך והשעה בה הם נערכו לאחרונה.” אמנם אם לא אבצע בהם שינוי לא יקרה דבר, אבל זהירות היא הדבר הכי חשוב לי כרגע.

“מה הייתי עושה בלעדיך, אביגיל.” אני מרחפת עם העכבר על גבי הקבצים. יש רק אחד מהם שנושא את התאריך הרלוונטי.

“הקובץ נערך לאחרונה בשעה שתיים עשרה עשרים וחמש ” אני אומרת את מה שגם אביגיל רואה. אנו מביטות זו בזו.

אביגיל נוטלת עוגיה נוספת ומכרסמת אותה תוך שהיא מרוכזת במחשבה.

“שירי, נסי להריץ חיפוש לפי תאריך. הרי אנו לא יודעות איך קוראים לקובץ שנשלח לגרפיקאית”. היא מציעה.

אני מקשיבה לה, אבל החיפוש לא מעלה שום קובץ נוסף.

“אני לא מצליחה להבין מה קרה כאן. ואיך האשימו אותה אם נתונים כל כך בסיסיים מעידים אחרת!” היא אומרת בתסכול.

“מסכימה איתך. אבל אי אפשר להתעלם מההודעה שהגיעה אל הגרפיקאית והכילה גירסה שונה לחלוטין.” אני אומרת, “והם עדיין יכולים לטעון שהקובץ נשלח מתוך כונן נייד, ולכן הוא לא מופיע במחשב”.

“למה הם חושבים שאדם יקלקל בצורה כזאת לעצמו!” היא מניעה את ראשה בתסכול.

“בהחלט לא מובן”. אני אומרת. “אז בשלב הבא, נצטרך לבקש את עזרת הגרפיקאית על החלק שלה בסיפור”.

“רוצה להתקשר אליה עכשיו?” שואלת אביגיל.

אני מציצה בשעון. מאוחר. “אטפל בזה מחר”. אני רוצה לשחרר את אביגיל ולהשאיר לה איזו פיסה של מוצ”ש לעניניה החשובים.

אבל לפני שאני סוגרת את המחשב, אני פותחת את המייל שלי ומעדכנת את חמותי בקצרה שאני עובדת על המחשב, ושאני מחכה לתמונות מיקירי.

חמש דקות מאוחר יותר, אנו נפרדות. לאביגיל חבל שלא נותר זמן בשביל לשוחח והיא מאיימת עלי שאאלץ להגיע גם לארוחת ערב, בקרוב. אני מחייכת ומודה לה על הבית והלב הפתוח, אבל לא מבטיחה שום דבר.

אני צועדת אל התחנה וחושבת את מה שלא אוכל להגיד לה לעולם…

אל תרוצי מהר אביגיל. הלב שלי עשוי שברים שברים שעדיין לא התאחו לגמרי. חלק מהם אבדו, אולי לנצח.

אל תרוצי מהר אביגיל, הנשימה שלי נעתקת וראותי צורבות. אני לא מאומנת מספיק, ומפחדת ליפול בדרך לתהום עמוקה יותר שאין ממנה דרך חזור.

אני לא יכולה להיות כמוך. לא יכולה להתמסר. לא יכולה להרגיש ביטחון, הוא מתערער כל הזמן תחת רגלי כאילו שאני פוסעת על גשר חבלים שנע ומתנדנד עם כל צעד שלי. אני כל כך רוצה ללכת איתך על קרקע יציבה. האם יש אחת כזאת גם בשבילי?

האוטובוס מגיע ואוסף אותי את מחשבותי ואת שאלתי.

*

השיחה עם אתי הגרפיקאית, לא התפתחה טוב מהרגע הראשון שלה. קודם כל, הסביבה הרועשת בה היתה כשתפסתי אותה, לא אפשרה לה לשמוע אותי טוב. היא גם לא הצליחה להבין מי אני ומה אני רוצה ממנה. כשסוף סוף הצלחתי להסביר את עצמי, נשב ממנה קרח שממש הקפיא אותי.

“עזבתי את העיתון מזמן ואני לא במקום הזה יותר” היא אמרה. “אין לי שום עניין להיכנס שוב לסיפור הזה, ואני לא מבינה מה את רוצה ממני”.

אני רוצה לנתק את השיחה, אבל עיניה של חמותי לא נותנות לי. “אתי, אני מתנצלת על חוסר הנעימות. הייתי שמחה להסתדר בעצמי אבל…”

“אז תסתדרי” היא קוטעת אותי .”אני לא אשמה שמישהו מחק אותה! מה את רוצה ממני?”. אני מרחמת עליה שהיא נשמעת כל כך רדופה. אבל אין לי כוח להיות שם בשבילה. אז אני לוחצת עוד קצת.

“אני רוצה רק דבר אחד, אתי. ומאד אודה ואעריך אותך על המאמץ הזה”. היא שותקת. אולי זה סימן טוב.

“בבקשה החזירי תשובה מההודעה שקיבלת, בלי למחוק שום דבר. כך אוכל לראות את פרטי ההודעה שנשלחה אליך. בסדר?” עוד שתיקה קלה, והיא מאשרת.

“אשלח לך בהמשך היום. אני לא ליד המחשב כרגע”. אני מודה לה ומשתדלת לחמם את קולי, ומנתקת את השיחה בהקלה.

בצהרים שלחה לי חמותי תמונות של הילדים כשהם אופים עוגיות. תמונות של מויש מחייך בפתח הגן. תמונה של כולנו באוטובוס התיירים. אבל מאתי לא התקבלה כל הודעה. לא במשך היום וגם לא במהלך הלילה.

כשנכנסתי למערכת למחרת, נעצרתי הלומה מול לוח המודעות הקטן. פתק מאורך הוצמד אליו בנעץ אדום. ביד רועדת ניתקתי אותו מלוח השעם, והשחלתי לתוך התיק אפילו בלי לקרוא את השורה הבודדת שהיתה מודפסת עליו.

שבוע טוב, כולם.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”א

המשרד עדיין ריק והדלת של מינדה העורכת נעולה. השקט לא נעים, ודחוס מידי. אבל לא להרבה זמן. תוך זמן קצר המשרד התמלא, וחצי שעה לאחר מכן כבר הייתי שקועה עמוק בתוך המשימות של יום עבודה מבורך, שוכחת לגמרי מפתק קטן וסתום.

בדרך לירושלים, אחרי עצירה קצרה בבית לארוחה קלה, אני שוקלת אם לחדש את המנוי לספריה, ומחליטה לחכות עוד קצת. כשאני מתקרבת לביתה של מרים מעסיקה אותי רק הסקרנות לגבי התגובה שלה על הסיפור שלי. הפיקדון שהשארתי בשבוע שעבר בידיה.

אנחנו יושבות על הספה. הספר שלי מונח על ברכיה של מרים, ושתי ידיה שלובות עליו, שומרות.

“קראתי את הסיפור שלך כמה פעמים, שירי.” היא פותחת. “בפעם הראשונה הבנתי את התמונה הכללית. בפעם השניה, כתבתי לי כמה נקודות, ואני רוצה לשוחח איתך עליהן”. היא שולפת דף מקופל שנח בין הכריכה לדף הראשון ופותחת אותו.

“ציטוטים שדרכם נוכל להבין יותר טוב מה עומד מאחורי המילים… שנאמרו” היא נעצרת. עיניה מרפרפות על השורות הקצרות. אני מרגישה מתח מסוים. עדיין לא הבנתי מה מרים רוצה להגיד לי בהקדמה הזו, ומי נגד מי בעצם.

“שירי. עברת חוויה קשה מאד”. היא אומרת ברוך. “ועכשיו אני מבינה למפרע כמה דברים, ומרגישה את הפגיעה שמלווה אותך מאז”. אני שותקת. מביטה בה, שואבת את ההבנה והרכות שלה מתוך המילים.

“בשיחה רעילה לא חייבות להיות מילים קשות.” היא ממשיכה. “הן יכולות להישמע או להיראות תמימות וסתמיות, אבל ההקשר שבו הן מופיעות משמעותי מאד. הצורה והדרך שבה היא גרמה לך להרגיש את הדברים הקשים האלו או הפעילה אותך בדרך שאת מתארת, הם בפשטות סחיטה רגשית. ולא רק”.

“שימי לב.” היא מקרבת את הדף אלי. “נעלמת בלי להסביר. מתעתעת בך. התחושה של קרוב-רחוק עולה כאן שוב ושוב. היא שואלת על הגעגועים ומשתמשת בגילוי הלב שלך נגדך. היא מבטלת את הרגשות שלך ואת הזכות בכלל להרגיש. היא גורמת לך לאבד את תחושת המציאות על ידי הכחשות ושקרים. אין אכפתיות ואמפתיה. היית חולה וחלשה ולא הרגשת טוב. לא היתה מילה אחת. אחת! של אמפתיה… והיה גם המון ניצול… השקעת שעות ארוכות והרבה מחשבה כדי לעזור לה.” היא מקפלת את הדף ומניחה אותו על הספר שעדיין שמור בידיה. “זה עצוב. כל כך הרבה דברים שאי אפשר לקרוא להם אנושיות.”

אני מקשיבה. העובדה שהיא הוציאה את כל זה מתוך המילים שלי, מחממת אותי. סוף סוף אני מרגישה שמישהו מבין באמת מה עברתי כדי להסביר לי את זה. מצד שני, היא לא ראתה את ההודעות ואת ההתכתבות שלנו. היא מסיקה את כל המסקנות רק מתוך הסיפור שלי. אולי היא לא צודקת?

“אבל, איך כל זה מסתדר עם ההשקעה שלה בי? אני לא מצליחה להבין את זה”. אני שואלת.

מרים חושבת מעט לפני שהיא עונה. “לאנשים מהסוג הזה, שירי, יש אישיות חלולה. כאילו אין בהם דבר. את כל החיות שהם זקוקים לה, הם שואבים מאנשים אחרים. היא פשוט דאגה שיהיה לה מספיק מזון על ידי שהיא, כביכול, טיפחה אותך והרימה את הכוחות שלך. ואז היא… שאבה ממך הכל וגם דאגה שלא תצליחי להחזיר לעצמך כלום.”

היא שותקת לרגע, מביטה בי ברוך. אני עדיין לא מרגישה כל הקלה. יש לי הרבה שאלות. אבל היא שואלת קודם:

“את יודעת מה פרק אותי סופית בכל היומן הכואב הזה?” היא מדפדפת לפרק האחרון, שורה אחרונה. “זה”. גם עכשיו עיניה מאדימות.

“הפסקת לנגן. נתת לה ניצחון. היא עדיין שולטת בך. במחשבות, ברגשות, בתחושות. היא כיבתה את רוח היצירה שלך שהיא בעצמה עוררה. לא נותנת לה סיכוי לפרוח שוב. והכי חמור… היא שולטת ברגשות האשמה שלך. היא גורמת לך לחשוב שהיא הקורבן פה כשלמעשה כל כך ברור שזה לא נכון”.

“מי אמר? איך את יכולה לדעת דרך סיפור שסופר מהצד שלי שאני צודקת? אולי אם תשמעי אותה תחשבי אחרת?” אני חייבת תשובה על השאלה הזאת, גם אם היא נשמעת כל כך לא מכבדת.

“שירי. אנשים מהסוג שלה, לעולם לא יחשבו שיש להם בעיה! הם לא מסוגלים להעלות בדעתם מחשבה כזאת! עצם העובדה שאת חושבת ונוטה לקחת אחריות מספרת לנו את האמת. יש כאן ניצול פשוט ושקוף מאד של טוב הלב והרגישות שלך.”

“של הטיפשות והחולשה שלי, את מתכוונת.” שוב אני לא מצליחה להתאפק.

“לא!” היא כמעט צועקת, ואני מרגישה שהגזמתי. ” של טוב הלב והרגישות שלך! גדולים וחזקים מתקשים לעמוד מול המילים והכוח של אנשים כאלו, זה לא העניין!” עיניה בוערות.

“היא כבשה אותך. לקחה לך את כל האמון בעצמך! בלב הטוב שלך. במסירות, בהתמסרות! את כל הדברים הטובים האלו היא פשוט הפכה… לפשע” היא כמעט בוכה. אני מורידה עיניים, לא מסוגלת להביט בה ולעכל שהיא כואבת כל כך, בגללי, בשבילי.

“סליחה” אני לוחשת.

“על מה סליחה?” עיניה בורקות וגלי סערה שולטים בהן. “תאמיני לי! פשוט תאמיני לכל האנשים שאוהבים אותך ורוצים שיהיה לך טוב! במקום זה, את מאמינה ל… אחת שרמסה אותך וגרמה לך לכל זה”. היא מתרוממת ונעמדת ליד החלון הגדול. מעולם לא ראיתי את מרים יוצאת משלוותה.

מה עשיתי? לבקש שוב סליחה?

דקות ארוכות היא מתבוננת החוצה, ואז מסתובבת וחוזרת אל הספה. “אם הייתי המטפלת שלך, היית צריכה לפטר אותי עכשיו, שירי. אני מתנצלת”. היא מתיישבת. “אני לא יכולה לשכנע אותך להאמין לי. זה הרגש שלך, והדרך שהוא צריך לעבור. אמרתי את זה מתוך כאב. סליחה יקרה”. אני מהנהנת. חנוקה.

“יותר משלוש שנים עברו מאז” היא ממשיכה בשקט. “ועדיין היא תופסת אותך בצפורניים. את מבינה איזה כוח היא הפעילה עליך?” היא מביטה בי בעיניה הרכות, ואני בולעת תערובת מוזרה של כאב והקלה, ושותקת.

אין לי מה לומר ויש לי הרבה על מה לחשוב. מרים יושבת גם היא שקטה רגעים ארוכים, כאילו נותנת למילים ולשתיקה שלי מקום להתמזג בו יחד.

אחרי דקות ארוכות אני מרגישה מאוזנת יותר, והיא כנראה מזהה את זה ושואלת: “כתבת ‘הפסקתי גם לנגן’. למה התכוונת במילה גם?”.

“כשרשל עזבה הפסקתי לצייר.” אני עונה בשקט. “כאילו… שהציור היה שמור רק לרגעים שלנו ביחד. לא הייתי מסוגלת להמשיך לצייר לבד.”

היא נשענת לאחור, מבקשת את הסיפור המלא.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ב

“אמא ניסתה לשדל אותי לחזור לצייר. היא למשל, בקשה ממני לערוך לה רשימה של כל חוברות הציור שיש לי כדי לקנות לי אחרות חדשות. לא רציתי חוברות. לא רציתי לצייר. לא עליתי לגג מאז שסגרתי את הדלת.” אני בולעת. גוש של כאב שלעולם יהיה שם. מרים שותקת, מבקשת עוד.

“אחרי שעברו כמה שנים ולא… הסכמתי לחזור לצייר, היא ניסתה להציע לי ללמוד תחום אמנותי אחר, אבל לא התחברתי לשום דבר.” אני עוצרת לרגע, שוקלת אם לפרט ולבסוף ממשיכה.

“הייתי בת 15 כשנכנסה אנה לכיתה שלי, עולה חדשה מרוסיה. התיידדנו”. אני צוחקת על עצמי: “יש לי משהו עם אנשים חסרי אונים.”

“זה הלב הטוב והרגיש שלך, שירי, אם רצית דוגמא.” מציינת מרים בחום.

אנה התגוררה בשכונה גדולה שהוקמה בתוך זמן קצר כדי לשכן בהם עולים מחבר העמים ומאתיופיה. למעשה העליה הגדולה שהיתה כמה שנים קודם לכן, היא זו שהפכה את העיירה שלנו לעיר.

אנה היא זיכרון מתוק בשבילי. וגם הבית שלה. הוא היה קטן ודל, אבל בסלון היה פסנתר. רוסי, חום ונמוך. אנה הכירה לי את מערכת הפטישים והמיתרים, שמרכיבים את מנגנון הפעולה של הפסנתר, ובעצם היתה המורה הראשונה שלי למוזיקה. הייתי צופה באצבעותיה הגמישות בזמן שניגנה יצירות מורכבות. האמת, שיותר מהמוזיקה עצמה שהיתה קלאסית וקצת כבדה בשבילי, התפעלתי מהשליטה שלה.

“בגלל קשיי השפה, היא היתה זקוקה לתגבור והשלמות. עזרתי לה להדביק פערים בדקדוק ובעברית, והיא גמלה לי בשיעורי מוזיקה. כמעט בכל יום הייתי מגיעה אליה לתרגל וללמוד. ואחרי שסיימנו לנקד ונסח, אנה היתה מנגנת לי וגם מלמדת אותי לנגן בעצמי יצירות קלות, דרך חיקוי וזיכרון. בסבלנות רוסית ראויה לציון, היא היתה מדגימה לי איך לנגן, עוקבת אחרי הביצועים שלי ומדריכה אותי עד שההגעתי לביצוע חלק. המוזיקה הדליקה אותי, וככה , אחרי שנה כזו הצלחתי לבקש מאמא ללמוד פסנתר”.

מרים מחייכת. בכל פעם שאני מזכירה את אמא, עיניה מבריקות.

גם אמא לא הסתירה את השמחה שלה כשסוף סוף רציתי משהו וגם ביקשתי אותו. ותוך זמן קצר, התחלתי ללמוד באופן קבוע אצל אולגה.

“אולגה היתה מורה נעימה אבל לא מתפשרת. המורה החדשה שלי לא ריחמה עלי. נדרשתי להתאמן על שלוש יצירות בו זמנית, וכל אחת בסגנון אחר. היא אמנם התחשבה בי, ודאגה ליצירות עם אופי יותר קליל ומביע. למשל, במקום לנגן יצירות טכניות של באך למדתי דינאמיקה והבעה דרך שופן.

אנה המשיכה לעזור לי גם אחרי שעברנו את החוצים בשלום. היא היתה מזמינה אותי להתאמן אצלה בבית, עד שקנו לי פסנתר, וגם אחר כך. היא גם השלימה לי חלק חשוב בהרמוניה וליווי שירים, מה שלא קיבלתי אצל אולגה.

למעשה, למדתי פסנתר ומוזיקה במשך שלוש שנים, ולאחר מכן המשכתי לנגן לעצמי. עד שהחיים לאט לאט סחבו אותי למקומות אחרים.” אני מסיימת, ומביטה בשעון. כל כך מאוחר!

אבל למרים שום דבר לא מפריע, שכן היא שואלת: “אז בעצם אלישבע עוררה אותך לחזור לנגן, ואחרי כל מה שקרה איתה, אבד לך החשק?”.

“לגמרי. איבדתי את ההנאה והתחושה שיש לי דרך לבטא את עצמי.” כאילו שהייתי משוחררת מספיק בשביל להתבטא. על זה אני לא מדברת עדיין.

“זה כל כך הגיוני”. אומרת מרים ברוך.

“איך זה קורה?”

“את שואלת, למה טראומה פוגעת בחשק ליצור?” היא שואלת, וממשיכה כשאני מהנהנת: “יכולות להיות כמה סיבות. אבל היכולת ליצור מונחת ברמה גבוהה יותר של שלוה נפשית. ברגע שאת נכנסת למצב של הישרדות, המשאבים הנפשיים שלך מנותבים למקומות חיוניים יותר, ולא ליצירה. יתכן גם שהדחיפה שהיא נתנה לך היתה חיצונית בשבילך, ולכן היא לא החזיקה מעמד אחרי הניתוק. ויתכן גם שהיה כאן איזשהו ביטוי של דיכאון”.

אני לא שוללת אף אחת מהאפשרויות. כולן נשמעות לי הגיוניות. כולל הדיכאון. קשה לי לשחזר את התקופה הקשה ההיא. אבל יתכן שגם התקופות הסמוכות ללידה של מויש משני צידיה, השפיעו מאד על ההתאוששות הנפשית שלי. גם אם לא הייתי בדיכאון, הייתי מדוכאת. חסרה ומיוסרת.

“יצאתי בנזק. כמה נזקים” אני אומרת למרים אחרי מחשבה ארוכה.”ואחד מהם לפחות הוא בלתי הפיך. את יודעת? הרגשתי רדופה. וחשדנית לגבי כל אחת שניסתה להתקרב וליצור קשר”. יעידו חברותי למשרד המערכת, שמרגישות עד היום את הקונכיה הבלתי עבירה שלי. “מכיוון שאני לא יודעת מי זאת אלישבע באמת, הייתי ‘רואה’ אותה בכל דבר מוזר שקרה מסביבי.”

“זה נורא!”גבותיה מצטמצמות. “על איזה נזק בלתי הפיך דיברת, שירי?””

“מרים, השעון…” אני מזכירה בעדינות.

הפעם גם היא מסכימה שמאוחר, ואני נושמת בהקלה כשהיא אומרת: “את צודקת. ואלו סיפורים כבדים ולא פשוטים. אז בפעם הבאה?”

בפעם הבאה. בחוץ, בתחושה קלה הרבה יותר ועם המון נקודות חדשות למחשבה, אני נותנת לזכרונות של היום ההוא לעלות. הם מלווים את צעדי כל הדרך.

מויש היה בן חודשיים. חשבתי שהצלחתי להתאושש, אבל אז, הזכרונות והפגיעה השתלטו עלי שוב, והחזירו איתם גם את הדמעות. הלכתי לכותל כדי לבכות ולהתפלל לה’ שיגאל אותי כבר מהמצב הנורא הזה. לא יכולתי לסבול יותר את המחשבות הקשות.

חיפשתי לפרוק את הכאב שלא מצאתי שום מקום אחר לבטא אותו שם.

היה יום נעים של אמצע סיוון, אבל אני הרגשתי צמא נורא. עליתי לרובע לקנות לי בקבוק מים שילווה אותי לאורך היום, ולאחר ששתיתי חצי ממנו, ירדתי בחזרה להתפלל.

הרחבה היתה שקטה. מצאתי פינה ריקה יחסית, והצלחתי אפילו להגיע עד האבנים הגדולות.

נשענתי עליהן, עוצמת עיניים ובוכה בלי מילים את הסבל המתמשך, הבדידות, התיעוב העצמי והתחושה הקשה שלעולם לא אצליח לשמור על חברה קרובה בלי שיקרה משהו. לה, לי.

בכיתי גם את האשמה ואת החולשה שלי, ולמה לא נהגתי אחרת. בלגן גדול כבש אותי, הרגשתי על הקצה. מכאן- אין לי לאן ללכת. אני רוצה ישועה עכשיו!

זמן ארוך בכיתי בלי קול. פורקת מטענים כבדים. הייתי שקועה בתפילה הנואשת ומנותקת לגמרי מכל מה שקורה סביבי. הכל התרחק והתעמעם, נותן לי להישען על מי שהמרפא אצלו.

לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בשלב מסוים הרגשתי מסוחררת. גיששתי אחרי הכיסא שעמד מאחורי.

לא הספקתי אותו.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ג

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי קשורה לאלונקה בתוך רכב נוסע. אמבולנס.

לצידי ישבה אישה באפוד זוהר, וטיפלה בשקית נוזלים שהייתה מחוברת בצינור שקוף לזרועי. היא חייכה אלי חצי חיוך שלא היה מודאג מידי.

“מה קרה?” אני שואלת. היא מסתכלת בי ושותקת. “מה את זוכרת?” היא שואלת לבסוף, וזורקת לאחוריה: “התעוררה”.

אני משחזרת: “הלכתי לכותל, התפללתי. הרגשתי סחרחורת, וחיפשתי את הכיסא”. היא מהנהנת.

“מה יש לי?” אני שואלת כשהיא לא מתנדבת להסביר לי מה אני עושה בתוך אמבולנס באמצע היום.

“אנחנו נוסעים לבדוק את זה, שירי.”

“שירי?” אני שואלת. אני לא אמרתי לה איך קוראים לי, אז איך היא יודעת את שמי? אולי היא מצאה את תעודת הזהות שלי בתיק שעומד לידה על הספסל המרופד? אם כן, היא הייתה צריכה לקרוא לי שירה…אני עד כדי כל כך מבולבלת בשביל לא להיזכר מתי ולמי וגיליתי את הפרט הזה?

“אז לא קוראים לך שירי?” היא מבררת ועיניה מתמקדות בפני. עכשיו היא נראית קצת יותר מודאגת, וגם כשאני מאשרת שזהו אכן שמי, היא שותקת עם אותו קמט במצח ורק מציעה לי לנוח.

במיון אני צריכה לענות על כמה שאלות. ולדווח על התפוח שאכלתי בבוקר ועל המים שקניתי. לאחר תחקור קצר וסדרת בדיקות, אני מצליחה לתפוס רגע כדי להתקשר ליחיאל ולספר לו מה קרה. אני לא מצליחה לרכך את הדיווח, מה שקצת מלחיץ אותו, שכן הוא מבטיח לי להזדרז ולהגיע במהירות האפשרית. אני לוקחת בחשבון את ההתארגנות הנדרשה ממנו ואת הדרך הבין עירונית שעליו לעבור, ועם כל זה הוא מגיע אלי אפילו לפני הרופא.

כשהוא לצידי, אני מרגישה הקלה גדולה. הצלחתי לאכול את הלחמנייה שהשאירה המתנדבת קודם, ולפרט קצת יותר מה קרה ומה היה עד עכשיו. כשהתעייפתי מלדבר, הוא סיפר לי היכן שוהים הילדים וניסה להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר. גם איתי.

באופן כללי הוא היה צריך להעסיק אותי, כי הדקות התארכו ושום דבר חדש לא קרה.

לבסוף, כשכמעט איבדתי לגמרי את אומדן הזמן, הגיע הרופא והתיישב מולנו עם צרור דפים המחוברים בתופסן ללוח קשיח.

“הבדיקות שלך תקינות, ונראה שהכל בסדר. זו לא התייבשות.” הוא אמר בלי להביט בנו.

“ב”ה” פלטנו ספונטנית, שנינו. “אבל משהו בערכי הסוכר שלך לא ברור” הוא הוסיף מיד. “בבדיקה שנערכה באמבולנס, הסוכר היה גבוה מאד יחסית לעובדה שלא אכלת דבר מאז תשע בבוקר מלבד תפוח ומים.”

“בבדיקות כאן, הסוכר יצא תקין ואפילו נמוך מעט.” הוא שתק לרגע, והתבונן שוב בדף הצפוף. “בעוד זמן קצר, נבדוק שוב את ערכי הסוכר לאחר שתעבור שעה מאז שאכלת. אנו רוצים לעקוב אחרי הנקודה הזו. כי אם יש בעיה- היא מונחת כאן.”

הנהנתי בלי מילים. עדיין לא הבנתי עדיין את המשמעות של כל זה.

“ועוד דבר.” הוסיף הרופא ועיין בדפים שבידיו כשהוא מביט בנו לסירוגין. “את התעלפת פעמיים. בפעם הראשונה כשהתעוררת, שאלו אותך לשמך, ענית ושאלת מה קרה, ואז התעלפת שוב”.

אני לא זוכרת את הרגעים האלו.

והוא יודע את זה.

עכשיו זה כבר מטריד באמת.

רמות הסוכר לא התאזנו במשך השעה שחלפה. וגם לא אחרי שעתיים. הרופא נכנס שוב, ושאל שאלות חדשות. האם יש לי ילדים, וכמה? האם ביצעתי בדיקות סוכר לפני הלידה, ומה היו התוצאות. האם התחושות שליוו אותי היום חדשות או מוכרות לי, ואם כן ממתי? ועוד ועוד שאלות שסיפרו לי שמשהו כנראה מאוד לא בסדר אצלי, אפילו שמעולם לא היו לי בעיות עם בדיקות הסוכר, ולא חוויתי מאורע כזה בשום שלב בחיי.

הערב כבר ירד, משרה עלי מתח כמעט בלתי נסבל. יחיאל התרוצץ בשבילי וניסה לבדוק ולברר מה קורה, מזכיר לצוות את התינוק הקטן שמחכה לאמא אצל השכנים. אבל בבית חולים יש שעון מסוג אחר, שפועם בקצב איטי ולא מתחשב, והזמן המשיך לזלוג ולמתוח אותי לרמות לא מוכרות.

לבסוף, כשכבר התחלנו לחשוש שאני נשארת כאן ללילה, נכנס הרופא והסביר לי הכל.

לראשונה הצלחתי להבין איזה מסלול עוברים הפחמימות והסוכרים בדרכם אל תאי הגוף. הבנתי מהו תפקידו של הכבד, ואיך קשורים השומנים לכל העסק הזה. והבנתי גם ששגרה חדשה בחיי מתחילה מרגע זה. דיאטנית, בדיקות סוכר על בסיס יומי, וכמובן- דיאטה קפדנית שתרחיק אותי עד כמה שאפשר מהסכנה הראשית האורבת לי בכל ביס- סכרת.

“למזלנו, ” אמר הרופא בנימה מעודדת, “העילפון שלך, שכנראה נגרם מצניחה פתאומית של רמות הסוכר בדם, גילה לנו על השלב הסמוי הזה שעלול להידרדר בקלות לסוכרת. עם תזונה נכונה וליווי מתאים, את תוכלי ולשמור על מצב בריאותי תקין לאורך שנים”. הוא הגיש לי טופס השחרור וביקש ממני לבצע את ההמלצות כבר ממחר.

אחרי יום ארוך עם מחשבות מכל מיני סוגים, שנובעות מדמיון שאף אחד לא שם לו גבול, הייתה האבחנה הזו מרגיעה במידה רבה. כשיצאתי מבניין בית החולים על שתי רגלי, הייתי נכונה לעשות הכל כדי לא להגיע חלילה למצב בלתי הפיך. התזונה, השגרה והחשיבה היו צריכים להשתנות לגמרי בעקבות ההחלטה הזו.

“הרופא לא התייחס לחלק הזה בזיכרון שנמחק לי, יחיאל”. אמרתי לו כשישבנו במונית בדרך הביתה. “אולי זה עוד מאפיין של המצב שהיית בו?” הוא מציע בזהירות.

אולי. אני מקווה שכן. אין לי כוח לתגליות חדשות. “נראה לי שלהתעורר על הרצפה ולראות את כל הפרצופים המודאגים והסקרניים מעלי, זו טראומה בפני עצמה.” אני אומרת. “מעדיפה שלא להיזכר בקטע המביך הזה.” ההשערה הזו לא שעשעה אף אחד מאיתנו ובכל מקרה היינו עייפים מידי בשביל לצחוק.

באופן פרדוקסלי, גיליתי שבעצם התפילה הנואשת שלי בכותל נענתה. אולי לא בדרך הנעימה והמועדפת, אבל כעת, כל תשומת הלב שלי הייתה ממוקדת בטיפול בעצמי.

להישרדות יש כוח מעורר שהופך את החושים לחדים וערניים. הייתי כל כך עסוקה במצב החדש, והרבה יותר מכל זמן אחר, שאלישבע עברה לשולי התודעה. אבל לא לגמרי. יש דברים שלעולם לא שוכחים. אמנם הכאב לא העסיק אותי יותר, אבל הנזקים שהיא השאירה אחריה עדיין מלווים אותי, עד היום.

וגם אם אף אחד לא היה יכול להוכיח או להפריך שהמצב הרפואי הזה נגרם בגללה, אין לי ספק שהתקופה הקשה שעברתי הייתה הסיבה המרכזית להתפתחות הזו.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ד

הווה

שבוע חלף, וכל הודעה לא התקבלה מאתי. ניסיתי להתקשר אליה פעמיים במרווחים של יומיים, אבל כל תשובה לא התקבלה. בפעם השלישית שניסיתי חשדתי שהיא פשוט מזהה את המספר שלי ומסננת את השיחות. זה היה מאכזב, אבל לא העזתי לחפש דרך אחרת ליצור איתה קשר. כשהשבוע כמעט נגמר ולא התקדמתי אפילו צעד אחד, שלחתי הודעת התייעצות לחמותי. מלכתחילה לא רציתי לערב אותה במהלכים כל עוד אני לא רואה התקדמות, אבל לא היתה לי ברירה.

בתשובה, היא הציעה לי לנסות להתקשר שוב ביום ראשון, ואם גם אז לא אקבל מענה- שאנסה לכתוב לה מייל. לא הייתי בטוחה שהודעת מייל הוא רעיון טוב, אם גם אתי החליפה עבודה מאז, מה יהיו הסיכויים שהיא תראה את ההודעה שאשלח? אבל רעיון אחר לא היה לי. אז נשאר לי רק לקוות בכל לב שאתי תתרכך ותסכים בשלב ראשון לקבל את השיחה שלי.

ביום ראשון בבוקר,שבוע פחות יום מאז הפתק הראשון, גיליתי על הלוח המודעות שבעבודה, מסר חדש. מישהו הסיר את הפתק הקודם, ותלה במקומו אחר. גם הנעץ הוחלף. הפעם הוא היה בצבע כחול. ושוב, העתקתי לדף את המילים והמספרים בלי שהם יאמרו לי דבר, ושמרתי אותו ביחד עם המסר הקודם שעדיין לא פיענחתי.

בזמן שהתארגנתי ליום עבודה חדש, סיכמתי עם עצמי, שבפעם השלישית אם תהיה, אגש לספריה לבדוק במה מדובר. בינתיים העדפתי לחשוב שהפתקים האלו כלל לא מיועדים לעיני.

עוד יום חלף, ושוב אני יושבת מול מרים, מתוחה ומלאת תקווה יחד. כשהיא יושבת על הספה, נדמה לי שהיא יושבת שם תמיד ומחכה לי באותה הנקודה בדיוק בה נפרדנו. היא זוכרת שאני חייבת לה סיפור, ומצטטת את המשפטים האחרונים שלי במדיוק.

אבל כעת, יש משהו אחר בפניה. הבנה. כזו, שרק הקשבה עמוקה יכולה לתת. הייתי כל כך חסרה אותה. כל כך זקוקה לה, שהייתי מוכנה לחזור ולספר שוב, הכל ומהתחלה.

מרים מקשיבה בריכוז להרפתקת הכותל שלי. להפתעתי, היא מזכירה לי את אותה שיחה מלפני פסח בו הזכרתי את המחלה של אמא והבעתי את הפחד שלי לסיים את חיי כך, כמו שאני.

“אני זוכרת את ההבעה המהורהרת שלך, שירי. האם זה היה הדבר שהעסיק אותך? החשש שהעומס הרגשי שאת חווה בעצם מזיק לך, פיזית?” הכל נכון.

“את יודעת שירי, אי אפשר להוכיח שיש קשר ישיר בין מצב טראומטי למחלות פיזיות. אבל באותה מידה, אי אפשר להתעלם מההשפעה של המצב הזה על החוסן הפיזי שלנו, מצב של מתח מתמשך בהחלט מחליש את המערכת החיסונית ומתבטא אצל אנשים רבים בתופעות פיזיות כמו כאב ראש, בטן, חום ואפילו התקפי לב”. היא חושבת מעט ואז שואלת: “האם את רואה היום קשר ישיר בין התחושות שלך לבין התנודות ברמות הסוכר?” אני מאשרת. ואת זה הסביר לי גם הרופא. חומרים המופרשים למחזור הדם בזמן שהגוף מזהה סכנה, מעלים את רמות הסוכר בדם כדי לתת לגוף אנרגיה בשביל להילחם. מה שיכול לסייע לאדם בריא, יכול להזיק לי. מאוד.

“רוגע הוא מצרך בסיסי וחיוני עבורך, שירי”. אומרת מרים בחיוך.

אני מסכימה איתה. אולי לכן כל דבר שעלול לערער את תחושת הביטחון שלי מפחיד אותי כל כך?

“איך אני ממשיכה מכאן, מרים. איך אני מתנתקת את הקשר הזה ומאפשרת לעצמי להיות מה שאני רוצה להיות?” אני שואלת. אני יודעת שהשאלה שלי גדולה מידי. אבל מרים הבטיחה לי עזרה כשאהיה מוכנה. אז עכשיו אני מוכנה, והשאלה הזו היא הצעד הראשון שלי.

“מה את רוצה להיות, יקרה?” היא עונה לי בשאלה.

“אני רוצה לחיות” אני אומרת בלי לחשוב. “לחיות באמת. עם כל הכוחות והכשרונות הלא ממומשים שלי”.

היא מביטה בריכוז ושותקת. רמז של חיוך בעיניה. “זה לא אפשרי?” אני שואלת בחשש.

“זה אולי לא יהיה פשוט. אבל זה אפשרי.” היא עונה, עדיין באותו מבט מרוכז. “ואני גאה בך. בשלב הראשון, יש לזהות את המחשבות שהיא נטעה בך, ולנתק אותן, או להחליף את המשמעות שלהן למשפטים בונים שמגיעים לך ביושר”. מרים כל כך בטוחה בדבריה, שאין לי ספק שהיא צודקת. היא חושבת עוד מעט, ואז שואלת בזהירות:

“אפשר לתת לך שיעורי בית?”

“חוץ מאוסף המשפטים מכל הזמנים?” אני קורצת.

“כן” היא עונה וממשיכה מיד: “שירי. לספר שלך יש דפים חלקים. המון. בבקשה… חזרי לצייר. הכוח היוצר שלך הוא כלי מרפא. שחררי אותו, תני לו לעבוד. אם את מנסה ולא מצליחה, אמרי לעצמך את מה שאמרת לי קודם: ‘אני רוצה לחיות’. השכנוע הפנימי הזה יעבוד…מתישהו”. אני בולעת. על כאלו שיעורי בית לא חשבתי.

“אני בטוחה שרשל מרשה לך לצייר עד שהיא תחזור… בבקשה, תרשי לעצמך גם?” היא שותקת ומתבוננת בי, אולי רואה את ההתנגדות על פני. “את יכולה להתחיל עם תרגילים טכניים. או העתקה של אלמנטים פשוטים. מה שאת יכולה ומסוגלת. את תנסי?” אני אנסה.

“את לא חייבת לשתף אותי בתוצאות, שירי. אבל אשמח לראות… הכל”.

“תודה” אני לוחשת. “את נותנת לי כוח, אני אעשה את זה”.

ממרים הלכתי ישר אל אביגיל. כשהיא גילתה שאני מגיעה היום לירושלים, היא לא השאירה לי ברירה. אז מי שחשב שכשהמשפחה שלי רחוקה אני משועממת- טעה. גם הערב הזה תפוס.

חצי שעה מאוחר יותר אני כבר יושבת במטבח של אביגיל. היא עצמה בוחשת בסלט גדול ועשיר, שאין לו מקום בכלל על השולחן המלא בכל טוב. “שירי, מה קורה עם הגרפיקאית?” היא שואלת לאחר שרשימת השאלות הבנאליות הסתיימה. אני משתפת אותה בניסיונות הכושלים שלי להשיג אותה. “אז בואי נתקשר שוב”. היא מציעה. כל כך פשוט. לא בשבילי.

“אביגיל, היא כל כך לא בעניין לעזור לנו, שאין לי אנרגיה להרגיז אותה שוב.” אני עונה ביאוש.

“אני עדיין לא הרגזתי אותה,” אומרת אביגיל בלי להתרגש. “תני לי את מספר הטלפון שלה. את שלי – היא עדיין לא מכירה”. אני מאתרת את המספר של אתי ברשימת השיחות האחרונות, ואביגיל רושמת אותו על דף קטן.

“אבל אני לא רוצה שהיא תוריד לנו את התיאבון, אתקשר אליה אחר כך”. היא אומרת, ומניחה את הפתק בצד. אני צוחקת. “בשביל כל מה שהכנת כאן, באמת צריך תיאבון גדול מאד.”

“תזהרי לך!” יורה בי אביגיל מבט מבודח. “עשיתי מחקר קולינרי בשבילך!” ולמול זה, מה אני עוד יכולה להגיד? “תודה אביגיל. אני רואה ומעריכה”.

אחרי הארוחה, אביגיל מתקשרת לאתי בלי לחכות אפילו רגע אחד. באופן לא צפוי, השיחה שלה נענית מיד, ואביגיל לא מבזבזת זמן על הקדמות מיותרות: “שלום אתי, אני פונה אליך שוב בקשר להודעה האבודה” אני עומדת לידה מתוחה ומתפללת. ויש הרבה על מה.

“אני לא מבינה. ” קולה של אתי זולג אלי דרך הטלפון של אביגיל, “שלחתי תשובה כמו שביקשתן. מה עכשיו?” אביגיל מביטה בי, ואני פורשת את ידי. לא קיבלתי שום הודעה.

“הבעיה היא שלא קיבלנו את ההודעה. מתי שלחת אותה?” עונה אביגיל בנחת.

“יש לכן בעיה רצינית עם המייל. הוא לא מציג הודעות שנשלחו, לא מקבל הודעות… אני ממש מבקשת שתפסיקי להתקשר ולהטריד אותי בעניין”. היא נשמעת כל כך נחרצת, שאני כבר מתייאשת. יאוש על יאוש. אבל אביגיל לא נבהלת בכלל.

“אני מתנצלת מאד על חוסר הנוחות, אתי.” אומרת אביגיל בשלווה. “הייתי מעדיפה באמת לא להטריד אף אחד ולא להחזיר אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו.” היא לוקחת נשימה ומתעודדת מהשקט שמעבר לקו. “אבל גם את ספגת נזק, ואנחנו רוצים לנסות לבדוק מה בדיוק קרה, כדי לנקות את כל מי שבאמת לא אשם. ואת ביניהם”.

אתי נאנחת. אבל עדיין יש קוצר רוח בקולה. “אז מה את מציעה לעשות, אם המייל שלך לא מקבל את ההודעות שלי?” היא שואלת.

“אתן לך מייל אחר”. אומרת אביגיל . “אשמח אם תשלחי ההודעה אלי, ואם לא קשה לך, צרפי גם צילום מסך של כל החלון כשההודעה פתוחה”. אני לא כל כך מבינה את הבקשה, אבל ממשיכה להקשיב. “אם את ליד מחשב עכשיו, נוכל לוודא שההודעה מגיעה בשלום, ונשחרר אותך”. מציעה אביגיל, ואני נושמת לרווחה כשאתי מאשרת במילה אחת את ההצעה שלה.

דקה מאוחר יותר מתקבלת הודעה חדשה לכתובת המייל של אביגיל. אנו מתעמקות במסך. מתוך התצלום אני מזהה את תמונת הפרופיל של חמותי. שעת שליחת ההודעה עומדת על השעה שתיים עשרה וארבעים דקות. אל ההודעה צורף קובץ הנושא את אותו השם בתוספת המילים ‘עריכה סופית’.

אתי צודקת, היא קיבלה הודעה.

הם צודקים, ההודעה נשלחה מהמייל של חמותי.

חמותי צודקת, כי אני מאמינה לה שהיא לא עשתה את זה. מה קורה כאן?

אביגיל מדפיסה בשתיקה את הכתבה, וגם את צילום המסך, והשתיקה המתארכת שלה מספרת לי שהמחשבות האלו מעסיקות אותה בדיוק כמוני, עם הבדל אחד קטן ומהותי.

היא לא מכירה את חמותי, ולכן אין סיבה שהיא תאמין בה כמוני.

אני לוקחת את הדפים, ומכניסה אותם לתיק. מתכננת לעיין בהם באופן יסודי, בבית.

אביגיל יושבת מולי, מבטה ממוקד ועמוק. היא נראית מהורהרת. “שירי, המייל הזה – האם הוא שימש את חמותך רק לענייני מערכת, או שזהו המייל הכללי שלה?”.

“אני לא לגמרי בטוחה,” אני עונה לה ומוסיפה, “נכון לעכשיו אנחנו מתכתבות דרך כתובת מייל חדשה שהיא פתחה לאחרונה.”

אביגיל מהנהנת ומציעה, “יש לך אפשרות לשאול אותה על זה? אולי מדובר במייל מערכתי שיכול להיות פתוח גם לאחרים?”

“אביגיל, היא נתנה לי את הסיסמא של המייל ואמרה לי לשמור עליה”. אני עונה, מנסה להבין אם יש כאן משהו שאני מפספסת.

“עדיין יכול להיות שלאנשים נוספים במערכת יש את הקוד הזה.” מציינת אביגיל.

אני שותקת. משהו מציק ואני לא יודעת מהו.

“שירי” אביגיל דורשת מבט. “אני איתך. אני חושבת ורוצה לשמוע גם את המחשבות שלך, יקרה”.

אני נושמת עמוק. מצד אחד, יש בי רצון פשוט לקום וללכת, להיות עם המחשבות שלי לבד. לחשבו ולבדוק שוב את הכל. ומצד שני אני יודעת שזהו רק צורך שאני יכולה בהחלט לדחות קצת, ושאסור בשום אופן שהוא יפגע בדרך שכבר עברתי עם אביגיל.

אז אני מנסה להסביר, מצרפת בזהירות מילה למילה. “אין לי ספק שחמותי לא שלחה את המייל הזה. אני פשוט מאמינה לה. מצד שני אני מרגישה ש…אולי אין לך סיבה לחשוב כך לאור העובדות שמוכיחות אחרת…”

“אני איתך” חוזרת אביגיל שוב. “את מאמינה לי?”

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ה

היום החדש היה בהיר ורענן. ומזמין. כשפתחתי את החלון חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לצאת אחרי העבודה ולשבת באיזו פינה בטבע. יום האתמול התיש אותי במידה חריגה וגם אחרי לילה שלם של שינה רצופה עדיין הרגשתי שאני זקוקה לשקט ולזמן עם עצמי. מרוצה מהרעיון החדש, התמקמתי ליד החלון עם הסידור, נהנית מאוויר נקי ושקט רגוע.

קצת פחות משעה לאחר מכן היה התיק שלי מוכן לכל תוכניות היום. בנוסף לארוחה נוספת, הכנסתי גם את הספר שיהפוך מהיום לסקצ’בוק שלי. עיפרון אצטרך לקנות, בינתיים יש לי עט, וזה מספיק.

רק המחשבה על הטיול שארגנתי לעצמי נתנה לי כוח ליום הארוך והעמוס הזה, וכעת אני יושבת מול מים ירקרקים, צמחיה סבוכה וקנים גבוהים שמסתירים את גדות הנחל. כל כך יפה כאן. יש מים. יש ירוק ויש אוויר טוב.

לפגוש את הטבע זו חוויה מאד עמוקה בשבילי. כזו שקשה לי להעביר למילים. כל החושים שותפים לה. רוח קלה, כמעט לא מורגשת מרשרשת את העלים שעל העצים הגבוהים. ריח ירוק ועדין זורם אלי מהצמחיה העשירה ומהמים. השמש משחקת בין העלים המאורכים, מקרינה תעתועים של אור וצל על האדמה. והציפורים. מושבות של ציפורים על הצמרות ובכל מקום. דררות צווחות מפעם לפעם מעל ראשי, במעופן מעץ לעץ.

ובתוך התמונה הזו אני יושבת. נושמת שלווה נדירה. מושלם, לא?

אבל יש תיק על ברכי. ובתוכו מחכה לי ספר ושיעורי בית. רק שאני עדיין לא מוכנה לגשת אליהם.

כשקשה לי לעמוד בהחלטות שלי, אני קובעת זמן לביצוע. אבל גם זה לא תמיד עוזר, והדיונים שלי עם עצמי יכולים להיות ממש משעשעים. הם בודאי יזכירו לכם את התירוצים היצירתיים של ילדות בית ספר שלא רוצות להכין שיעורי בית או לסדר את החדר שלהן. אז קודם החלטתי שחשוב שאנוח קודם ואהנה מהשקט ומהנוף. וכשעברה חצי שעה, הסברתי לעצמי שעלי לאכול קודם, כי עם ארוחות אסור לי לשחק. וכשגם התירוץ הזה פג, לא נשארה לי עוד ברירה. אני מוציאה בעצלתיים את הספר ופותחת אותו מצידו השני, הריק. הדפים החלקים יפים ונקיים. אולי לא כדאי שאקלקל אותם?

אני רוצה לחיות.

מוציאה עט ומסתכלת סביבי.

משמאלי צומח לגובה מרשים עץ אקליפטוס ענק. אני מתבוננת בקליפת הגזע המעניינת שלו. היא מורכבת משכבות שכבות בגוונים שונים של חום- אפור וורדרד. השכבות הישנות שמתקלפות ברצועות ארוכות, חושפות תחתיהן גוונים חדשים ובהירים יותר. יהיה מעניין לנסות לבטא את הגוונים המתחלפים והקילופים בעזרת העט שלי.

אני מתבוננת בריכוז בגזע היפהפה. איך אפשר להעביר אותו אל הדף? אחד הנושאים האחרונים שלמדתי עם רשל היה טקסטורות. היא הסבירה לי שכל בליטה ושקע יוצרים משחקי אור וצל, וכך בעצם אנו מבינים את המרקם גם בלי לגעת בו. אבל השיעור הזה היה מזמן, ואני לא זוכרת מספיק בשביל להרגיש ביטחון ולהתחיל. אני מתקרבת אל העץ וממששת את הגזע. הוא חלק. קו כהה של צל מגדיר את הגבול שבין הקליפות. לנסות?

מידי הרבה זמן לא ציירתי והקווים שלי רועדים. אני משרטטת את מתאר הגזע, מלבני וארוך, ומנסה להוסיף את הגבולות הכהים המציינים את השכבות. זה לא נראה גזע, ולא נראה קליפות, והעט הנובע שלי לא יכול ליצור גוונים או עובי משנה של קו. אבל אני רוצה לחיות, אז אני מוכנה להיכשל, כרגע.

אולי אם היו לי צבעי מים הייתי יכולה ליצור את הגוונים הרכים והיפים האלו?

אני מחפשת עץ אחר, עם טקסטורה בולטת יותר. יש כאן הרבה עצים כאלו, שאינני יודעת את שמם. הגזע החום והמחורץ מספק לי אתגר כשאני מנסה להבין אם יש מבנה או סדר במרקם המחוספס. קווים קטנים עוקבים אחרי מסלול הצל המסמן את השקעים המאורכים. זה כבר נראה יותר טוב.

העלווה מסובכת קצת לתיאור. במקום עלים אני מנסה למלא את השטחים בתלתלים קטנים, והמקומות המוצלים מקבלים קשקושים צפופים יותר.

יש לי עץ. הוא ממש נחמד. ואני מרוצה. מה עכשיו?

אני רוצה לנסות לצייר את המים. הם מנצנצים בתנועתם השלווה, אבל זאת בעיה. הם זזים כל הזמן ואני לא מצליחה לעקוב אחרי התבנית שיוצרים הגלים הקטנים. במחשבה שניה, אני מוציאה את המצלמה ומצלמת את המים, ואם כבר, אז גם את האקליפטוס, ולסיום אוספת כמה קליפות בגוונים שונים. אולי אשיג צבעי מים ואנסה לצייר גם אותם. אני אורזת את המצלמה ואת אוצרות הטבע, וסוגרת את התיק.

מספיק להיום? מספיק. מבחינתי זו התחלה טובה.

בבית אני מעבירה את התמונות אל המחשב, ושולחת כמה מהן ליקירי. ואז שוקעת בשיחה ארוכה ומתגעגעת. מתוקים כאלו. אני כל כך שמחה לשמוע שטוב להם. ושמויש לא בוכה אחרי כל שיחה או בדרך לגן. איזה חסד שאני יכולה להיות כאן ברוגע יחסי, ולטפל במה שצריך.

אם זה נקרא לטפל… אני חייבת להתקדם בנושא, אבל איך?

באנחה אני מתיישבת עם הדפים שהדפיסה לי אביגיל ומתחילה לעבור בעיון על שתי הכתבות. בתחילה אני עוברת על כל שורה בשתי הגירסאות ומקבילה ביניהן. אחרי חצי דף תנועת העיניים מסחררת אותי, אז אני בודקת רק את שולי השורות. ההתחלה והסוף, כדי לאתר את הקטע הבעייתי.

מהר מאד אני מבינה את הבעיה. בשליש האחרון של הדף הראשון, מתחילה הכתבה להתבלגן. אני מסמנת את השורה, ומחפשת את המקום בו שתי הגירסאות מתאחדות שוב. וזה קורה רק בסוף העמוד השני. למעשה, זה בדיוק מה שסיפרה לי חמותי. הקטע שהושמט, הושתל שוב על חשבון פיסקה אחרת. אבל הנקודה החשובה היא, שמי שערך את הגירסה השניה והבעייתית, ידע לעשות זאת בצורה חכמה כל כך, שבמבט מלמעלה לא מבחינים בדבר. שתי הגירסאות הן באותו האורך בדיוק. כאילו שספרו את המילים והתחשבו גם באורכן.

מהורהרת אני מניחה את הדפים, חושבת מה לעשות ואיך להתקדם.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ו

הערב עדיין ארוך. מספיק ארוך בשביל לסיים כל מה שצריך לעשות בבית אחד קטן שרק מישהי אחת עלולה ללכלך ולבלגן אותו. מספיק ארוך בשביל לאכול, לסיים מטלות וגם בשביל להשתעמם. אולי מישהי אחרת היתה נהנית לשוחח בטלפון עם חברה, ולתת זמן יפה לשיחה טובה, אבל אני זו אני, והטלפון מעולם לא היה חביב עלי.

במקום זה אני פותחת את המחשב ואת תיבת המייל הישנה שלי. מגרדת פצעים ישנים וכואבים שאולי רק עכשיו מתחילים להתרפא.

כואב לעבור שוב את הדרך שעברתי. כל הודעה צובטת אותי, מזכירה לי את המחשבות והתקוות שדעכו. מעוררת ספקות ותהיות שהלכו וצמחו. וכמו שכשקוראים ספר בפעם השניה ועדיין מקווים שמשהו השתנה בהתפתחות העלילה מאז הפעם האחרונה שסגרנו אותו מאוכזבים, כך גם כאן. כל כך הרבה פעמים הייתי רוצה לראות תגובה אחרת, תפנית טובה, אפילו רק שהחרבות לא יכו בי כל כך חזק. אבל המילים כבר נכתבו, ושום דבר לא ישנה אותן או את המציאות.

וכך אני יכולה לראות את עצמי הולכת ונמעכת בלי שליטה, יורדת לתהום, לאט אבל בטוח.

אבל יש במסע הזה בזמן אפשרות לבחון את מה שהיה במבט יותר גבוה וחיצוני. כעת אני יכולה לזהות את הדברים שמרים דיברה עליהם. למצוא סיטואציות נוספות שמתחברות לכל סימני האזהרה שהיא אספה מבין מילות הסיפור שלי.

אני פותחת כל הודעה ומצלמת אותה. תאריך, שעה. מדביקה אותה בקובץ וורד ומוסיפה מפעם לפעם כמה מילות קישור. אני רוצה לתת למרים לקרוא את הסיפור השלם. רוצה לוודא שהיא קראה אותי נכון. ועוד יותר מזה, אני רוצה להיות בטוחה שהיא צודקת . מהטקסטים האלו היא יכולה להתרשם בצורה אובייקטיבית. אם היא תקרא את השיחות, היא תוכל להשוות בין הסיפור שלי לעובדות. ומרים אוהבת עובדות.

הדפים מתמלאים בקצב מהיר. את רוב ההודעות אני קוראת, אבל יש כאלו שקשות לי מידי. גם היום. בנוסף, אני שמה לב שיש חלקים חסרים בפאזל המוזר הזה. למשל, כל ההתכתבויות שנעשו בקובץ הסיפור שלה, לא מופיעות כאן, במייל. הצעות עריכה שכתבתי, התגובות שלה עליהן. כשאני חושבת על זה עוד, אני מגיעה למסקנה ברורה שרוב התגובות החריפות שלה נכתבו דווקא שם. בקובץ שכנראה אין לי גישה אליו, ושהיא יכולה לערוך אותו בכל עת. למחוק הערות או לשנות אותן.

האם זה היה מתוכנן? קשה לי לדעת. וגם אין לי דרך לבדוק את זה. אבל אני חושבת שמה שיש מספיק בשביל המטרה שלי.

מאוחר מאד לתוך הלילה והרבה מעבר למה שחשבתי ותכננתי, סיימתי לערוך את הקובץ, ואז התלבטתי מה לעשות איתו. חמש עשרה דפים מלאים בציטוטים שמספרים את הסיפור שלי בדרך הכי אותנטית שיש. אין אדפיס אותם?

לאביגיל אני לא רוצה לשלוח. אולי רק אם היא תסכים לקבל תשלום . בעבודה אני אף פעם לא מבקשת טובות אישיות, ומינדה גם לא מפרגנת את זה בדרך כלל. אולי אגש לדפוס קטן בדרך לעבודה?

לפני שכיביתי את המחשב העברתי את הקובץ לדיסק און קי, והכנסתי אותו לארנק. אמנם יש יותר מחצי שבוע עד שאפגוש את מרים, אבל משהו דוחק בי להדפיס את הדפים בהקדם.

הדפוס היה סגור בדרך לעבודה. כמובן. איזו חנות שלא מוכרת אוכל נפש פותחת בשעה שבע וחצי בבוקר? התלבטתי אם לעבור שם בצהרים, אחרי העבודה ובדרך אל התחנה. לכיוון ירושלים, ללימודים, וחוששת להתעכב מידי. אני רוצה להספיק לשוחח עם אביגיל. שמעתי טוב. אני רוצה.

הדפוס היה נראה ריק יחסית, נכנסתי ובקשתי להדפיס את הקובץ. הבחור פתח את המסמך ושלח אותו להדפסה. אבל כמובן שכשממהרים משהו חייב להשתבש. חמישה דפים יוצאים בשלום, והשישי נתקע ביחד עם כל מי שאחריו. למכונה הגדולה יש הרבה תאים ופתחים, דלתות ומגירות, הניסיון לפתור את התקלה לוקח את הזמן שלי שהולך ונגמר בקצב מהיר מידי.

כשסוף סוף היו כל הדפים בידי, מיהרתי לשלם ורצתי לתחנה.

רק כשעליתי על האוטובוס ובאמצע דרך בינעירונית, נזכרתי ששכחתי את הדיסק און קי תקוע בתוך המחשב שבדפוס. הלב שלי קפא. לא רוצה להאמין ששכחתי אותו שם! אני בודקת שוב בארנק, אולי לא שמתי לב וכן ביקשתי אותו? לא. הוא לא אצלי. איך זה קרה? אני לא יכולה לחשוב שמישהו יקרא את הקובץ העסיסי הזה! לא! זה יכול לקרות לי!

אחרי הבהלה הגדולה וחבטות עצמיות על חוסר האחריות, אני מנסה להרגיע את עצמי שכנראה לא יקרה כלום אם אאסוף את הכונן מחר. לאף אחד שם אין זמן ועניין לפתוח קובץ של לקוחה מזדמנת ולקרוא אותו על כוס קפה. ואם יגיע אחראי נוסף? או בעל הדפוס? או מישהו שירצה להבין של מי הדיסק שתקוע במחשב? תודו שגם אתם הייתם רוצים לקרוא הכל. נכון?

אולי אשלח מישהי לחנות? שכנה? לא. לא יכולה לסמוך על אף אחד שלא יסתקרן לדעת מה כל כך חשוב בכונן נשלף שאסור להשאיר אותו בשום מקום אפילו לא יום אחד.

על השקית שקיבלתי יחד עם הדפים המודפסים יש את פרטי החנות. אני מתקשרת לדפוס ומסבירה בנשימה קצרה את השכחה שלי, מבקשת לשמור את הדיסק און קי בצד עד שאגיע מחר לקחת אותו. הבחור מעדכן אותי תוך כדי שיחה שהוא מניח אותו במגירה שמתחת לדלפק. כעת הקובץ שלי לא בסכנה מיידית אבל אני עדיין לא רגועה, מה שגורם לאביגיל להצליח להוציא ממני את הסיפור כולו.

מדף לדף אני רואה את פניה משתנות לזעזוע עמוק. “שירי זה…” היא לא מוצאת מילים. “זה לא ברור לך מה קורה כאן?”

“מה?”

“מה זה מה? מה זה מה!!!” ולמול עיני, כמו בתסריט קבוע היא קמה ונעמדת מול החלון, נשענת עליו כשידיה אוחזות בשולי המסילה הכהה. אבל הפעם אני מצטרפת אליה ונעמדת לצידה.

“אני כל כך מבינה אותך עכשיו, שירי. כל כך מבינה. הכל. וכואב לי. מאד” היא עדיין בוהה החוצה, נתמכת בחלון. “אני לא יודעת מה זה. אבל אין לי ספק שזה רע מאד. ואני לא מרשה להגיד שהגעתי למסקנה הזאת רק בגלל שאני… אוהבת ומעריכה אותך”.

אני לא אגיד אפילו שאני רוצה. אז אני שותקת ומקבלת את התמיכה המחממת שלה.

“אני לא מבינה איך שורדים כזה דבר, שירי.” ממשיכה אביגיל לבהות החוצה ולדבר אלי. “לא מבינה בכלל”. אני ממשיכה לשתוק. מי אמר ששרדתי באמת? מישהו יודע איזה חורבן הייתי צריכה לשקם, ועדיין?

“שירי” היא עוזבת את החלון ופונה אלי. “עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ שלך לתת לי להיכנס לחייך. תודה”.

אני מחייכת. “ברוכה הבאה אביגיל. טוב שבאת”.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ז

לא היה קל להחזיר לרשותי את הכונן השכוח. כשחזרתי לדפוס עשרים וארבע שעות אחרי שיצאתי ממנו, הוא היה עמוס, ומוכרן אחר עמד ליד הקופה והיה עסוק בהדפסה ובשירות הלקוחות קצרי הרוח לסירוגין. כשהגיע תורי, ולאחר הסבר קצר ומתומצת, הוא משך החוצה את המגירה המדוברת ואמר בהבעה לא ברורה: “הוא רציני?”

רק כשהוא הציע לי להיכנס ולקחת בעצמי את האבידה, הבנתי למה הוא מתכוון בשאלה הקצרה והצינית שלו. המגירה היתה מלאה בעשרות התקנים קטנים, שחורים- אדומים ששכחו עוד כמה לפני. עוד הרבה הרבה לקוחות לפני. אולי במקרה אחר הייתי מתנחמת בכך שלא רק אני שוכחת. היום לא.

איך אוכל למצוא את שלי בין כולם? לו רק היה לי סימן זיהוי! מדבקה עם שם, מחזיק צבעוני… משהו! אבל כל הכוננים שנשכחו במגירה היו חסרי סימן זיהוי. לא היתה לי שום דרך לאתר את שלי בלי לבדוק אותם אחד אחד, ומבפנים.

המוכרן, שפינה לי את עמדתו והלך בינתיים לטפל בהדפסות, לא ידע איך לעזור לי. לא ניסיתי לבקש ממנו רשות לבדוק את הכוננים במחשב שלו, לאור המצב העסוק בדפוס באותה השעה. במקום זה ביקשתי את רשותו להביא את המחשב שלי לחנות ולבדוק אותם שם.

הוא לא היה נראה שמח. אולי גם העומס בחנות השפיע על הקושי להחליט אם להרשות לי לתפוס מקום יקר בחלל הצפוף. אבל אני מצידי לא יכולתי לוותר. כי ללכת עכשיו בלי הדיסק שלי פירושו- אין שינה בלילה, ואין רוגע עד אחרי שבת. אז נאלצתי להסביר עוד קצת, ולהבטיח אפס הפרעות. וכך, אחרי שחזרתי הביתה כדי לקחת את המחשב, ישבתי בפינה, מאחורי מכונה רועשת, ובדקתי ערימת כוננים נשלפים במשך שעתיים שלמות, מתפללת שאמצא את שלי לפני שהדפוס יסגר וישאיר אותי חסרת אונים למשך כמעט שלושה ימים.

מצאתי. הפעם העקשנות שלי השתלמה. הכנסתי את הכונן האבוד למקומו, משחררת נשימה בהקלה גדולה.

עייפה מהמתח מהמירוץ חזרתי הביתה. לוקחת מנוחה קצרה כדי לאסוף כוח להמשך היום, או יותר נכון למה שנשאר ממנו. הערב. רציתי לאפות חלות לכבוד השבת אצל בצי, ואולי גם עוגה או שתיים. בצי אוהבת פינוקים, ובמיוחד לאור המרחק מאמא. ואני מוכנה לתת לה אותם בלב שלם.

חוץ מזה, אני צריכה להמשיך לצייר. אתמול לא מצאתי זמן וראש, ובמצב שלי כרגע חשוב מאד שאשמור על הפתח שנוצר לפני שיאטם שוב. כבר יש לי עיפרון, מחק וחפיסה קטנה ופשוטה של עפרונות צבעוניים. כשקניתי אותם חשבתי על כמויות חומרי הציור שמחכים לי בעליית הגג. אני יודעת שהם שלי, רשל אמרה לי זאת בפירוש. אבל עדיין אני לא מסוגלת להרשות לעצמי לקחת אותם אלי.

וכך, אחרי שאני מעמידה את הבצק של החלות לתפוח בנחת מתחת למגבת עבה, אני מחפשת במקרר ירקות מעניינים לקומפוזיציה מסוג לייף-סטייל. אין מידי הרבה אפשרויות, ואין לי גם כלים יפים להיעזר בהם. אז אני לוקחת גמבה גוצית, עגבניות שרי התלויות על ענף, וראש שום חסר שן, וממקמת אותם על גבי קפל מפה. אני מנסה כמה אפשרויות, ולאחר שהתוצאה נראית לי ברת ביצוע, אני מתיישבת על הספה עם המחברת שלי ומשרטטת.

אני חושבת שרשל היתה מרוצה לו היתה רואה אותי עכשיו. יושבת מרוכזת מול דוממים אמיתיים. היא תמיד אמרה לי שעדיף לצייר מהטבע ולא מתמונה, כי להפוך תלת מימד לדו מימד זו מיומנות שצריך לתרגל היטב. “זו לא חכמה להעתיק מתמונה שהמצלמה כבר שיטחה בשבילך”. היא אמרה. “כל החכמה היא להבין את הנפח של העצמים ולהבין לבד איך לבטא אותם בציור דו מימדי.” אז ציירנו את התפוזים שקטפנו, פרחים, כלים מעניינים, ואפילו סתם אבנים שהפכנו ל’משפחת אבני’ משעשעת. הזיכרון הזה גורם לי לחייך.

אחרי השרטוט הבסיסי, אני משפרת את הקווים ומעמיקה את הציור עם הצללות. ואז, מתלבטת אם להוסיף צבע. הבצק שתפח ומאיים לגלוש מחליט בשבילי.

אז אני בוחרת להשאיר את העפרונות הצבעוניים לתרגול הבא, וקמה לקלוע חלות ולהקציף ביצים לעוגות.

מאוחר יותר, כשהבית הקטנטן מלא בריח אפיה נפלא, וחלות נהדרות מצטננות על הרשת, אני מארגנת ומסדרת את המטבח והבית לכבוד שבת. עדיין יש לי משימה שעלי לבצע, ולאכזבתי, התחמקתי ממנה יום אחר יום. אני חייבת לברר אצל חמותי לגבי אפשרויות הגישה למייל שלה.

קשה לי לספר לה על ההודעה שהעבירה אתי. על צילום המסך והמשמעות שלו. קשה לי לחשוב שהיא תרגיש ואפילו רק לרגע אחד, שמישהו כאן מפקפק בחפותה. ולכן אני יושבת זמן ארוך וחושבת עם עצמי איך לשאול ומה לומר כדי לצלוח את הבירור הזה בשלום, לשתינו.

“שירי, לאף אחד לא היה את הקוד של המייל שלי. הוא היה פרטי בהחלט!” היא אומרת לי ותסכול בקולה. “את יכולה להעביר לי את כל מה שנשלח אליך? אני רוצה לראות את הכל מקרוב.”

אני מרחמת עליה. הלב שלי קרוע וכל כך רוצה למנוע למנוע ממנה את הכאב. אבל מה אני יכולה לעשות? אז אני פותחת שוב את המחשב ומעבירה את צמד ההודעות ששלחה לי אביגיל.

להפתעתי, אחרי זמן קצר מתקשרת חמותי שוב. “שירי, ההודעה נשלחה אליך מאתי?” היא מבררת.

“מה קרה?” אני מתפלאת.

“מי זאת אביגיל?” היא שואלת. היא כנראה ראתה את השם שלה דרך ההודעה שהעברתי.

“אביגיל עזרה לי להשיג את אתי, אחרי שלא הצלחתי בשום אופן לגרום לה לעזור לי.”

“איזה קסם היא הפעילה עליה?” שואלת חמותי ואין שום חיוך בקולה, מה שגורם ללב שלי להאיץ.

“היא פשוט הציעה לי להתקשר אליה ממספר אחר.” אני מרגישה טיפשה, אבל לא מוותרת על האמת.

“ואז? למה אתי שלחה אליה את ההודעה ולא אליך?” היא שואלת. “סליחה שאני כל כך חשדנית, יקרה. את מבינה אותי, נכון?” אני מבינה מאד. ומעריכה את הריכוך שהיא טרחה להכניס לשאלה שלה. הייתי צריכה אותו בשביל לענות לה בלי להרגיש מותקפת.

“הייתי אצל אביגיל כשהיא הציעה לי להתקשר לאתי.” אני מסבירה. “פחדנו לאבד את אתי, שלא שמחה לעזור לי. מבחינתה, היא כבר שלחה תשובה למייל ממנו נשלחה ההודעה, אלא שאני לא קיבלתי דבר. ולכן, כדי לבדוק איפה הבעיה, אביגיל פשוט נתנה לאתי את המייל שהיה זמין באותו רגע ופתוח מול עיניה. את מבינה?” אני מנסה להסביר ולדייק. “בכל מקרה אני גם לא רציתי לפתוח את חשבון המייל שלי במחשב אחר”.

חמותי מהמהמת בהבנה, ושותקת לרגע ארוך, ואז שואלת: “זה מה שבאמת היה? היא שלחה תשובה לכתובת ממנה נשלחה ההודעה, ואת לא קיבלת אותה?” אני מאשרת שכך היה.

“בדקת בספאם, שירי?” היא מבררת. בדקתי. בכל מקום אפשרי. בספאם, באשפה וגם בארכיון.

אנחנו שותקות שתינו. הלוואי ויכולתי להיות לידה עכשיו. לפחות להראות לה תמיכה בזמן שאין לי מילים.

“שירי?” היא שואלת כשהשתיקה מתארכת.

“כן, אמא”

“אני יכולה לבקש ממך שאף אחד לא יהיה מעורב בסיפור שלי, גם אם את סומכת עליו במאה אחוז?”

אני מבטיחה. הבקשה שלה מעוררת את המצפון שלי. היא צודקת, ואני טעיתי. זה לא הסיפור שלי. אמנם הוא גדול ואני צריכה עוד מוח לצידי, אבל הוא לא שלי ואין לי וגם לא היתה לי זכות לערב את אביגיל.

מוטרדת ונטולת כוח אני מסיימת את השיחה.

מה אני עושה עם אביגיל עכשיו?

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ס”ח

שבת היא חסד בשבילי. מנוחה אמיתית לגוף ולנפש אחרי המאמץ הגדול של השבוע האחרון, ויעידו עליו השרטוטים שהכרחתי את עצמי לצייר, הציטוטים שאספתי, תוך כדי שאני נדקרת מהזכרונות הכואבים. לא פשוט להשקיע כוחות כל כך גדולים רק בשביל לחיות… אחרת. כמה זמן אצטרך לשכנע את עצמי ולהיאבק עם הקונכיה שלי עד שהחיים האלו יהפכו לי לטבע?

אבל לא זה מה שקשה לי כרגע. מאז אתמול הייתי עסוקה במחשבות מה לומר לאביגיל ואיך להסביר לה את המצב העדין. חשבתי על כך כל הדרך מבצי ועד לבית, ולאורך כל שעות הערב שלא הצלחתי לעשות בהן דבר. המחשבות הלכו איתי, מקשות על עיני להיעצם, והתייצבו מולי מיד כשפקחתי אותן בבוקר.

כעת אביגיל עומדת מול עיני ומלווה אותי, דמותה מצטרפת למחשבות ומכבידה עליהן עוד. קשה לי למדר אותה אחרי ההשקעה והעזרה הרבה שנתנה לי בלי חשבון. לא אוכל לעמוד שוב מול עיניה הפגועות אם היא תחשוב חלילה שאני מחפשת תרוץ ופשוט נסוגה או חלילה דוחה אותה.

לא.

לא מגיע לה להרגיש ככה גם לא בטעות.

למה עדיין לא המציאו דרך להעביר מחשבות כנות בלי להסתבך? איך עולם מתקדם כל כך לא יכול לעזור לי עם זה? וכך חלפתי תפוסה במחשבות חסרות מוצא ותועלת על פני לוח המודעות בלי לבדוק אם משהו התחדש עליו. ורק כשקמתי לקחת מים מתישהו באמצע היום, גיליתי שם, תקוע עם אותו נעץ כחול, פתק חדש.

אין לי שום סיבה לחשוב שהפתקים האלו ממוענים אלי, כפי שהיה גם בעבר. אבל אני מרגישה רדופה. עדיין. כאילו מפחדת שאלישבע תופיע מאנשהו ותמשיך לפגוע בי ולנעוץ בי חיצים רעילים. אני חוששת מהתחכום שלה ומכך שאין לי דרך לצפות את הרעיונות היצירתיים שלה. זה פשוט מפחיד אותי. כן, גם היום.

הפתק הראשון הסעיר את המערכת. באותו יום ראשון, גילינו בשולי לוח המודעות ליד פינת הקפה פתק מאורך. מספר מילים וצמד מספרים. כולן חשבו שיש כאן משחק גיבוש מרתק, ולא יכלו לחכות למסר הבא. אך למרות שהפתקים הגיעו בכל שבוע כמעט, לא נמצא שום קשר ביניהם. אלא שאז התערבה העורכת, אספה את כולנו והודיעה שהמשחק הזה לא מקובל עליה, ושהלוח מיועד אך ורק להודעות צוות שעוברות תחת הפיקוח שלה.

כולן התפזרו מאוכזבות, אבל עדיין- הפתקים המשיכו להופיע, מתעלמים מההוראה המפורשת. בכל יום ראשון הייתי מסירה אותם, בודקת את המסר, ומטמינה בחור השחור. למרות שהפתקים התחילו להופיע אחרי שכבר עברה יותר משנה מאז שעברתי לכאן ולכאורה פתחתי דף חדש ונקי מהרפתקאות אלישבע, עדיין הרגשתי את הצל שלה בכל מקום.

אני חוזרת לחדר, לוקחת איתי את הפתק וכוס מים. ומתיישבת על הכסא מותשת לגמרי.

הדף הקטן והמאורך מול עיני, אני קוראת אותו בלי להבין מה הוא רוצה לומר. ודווקא הוא, במילים ספורות וסתומות שכנראה לא מיועדות אלי בכלל, שואב ממני את כל האנרגיה והסיפוק שאספתי בעמל ופשוט מכריע אותי. כעת המחשבות שלי עולות על תדר אחר, גרוע עוד יותר. תהום קרה נפערת מתחתי.

כשראשי בין ידי אני מנסה לחזור לעצמי. אבל זה כל כך קשה, ויש לי כל כך הרבה שאלות, המצטרפות לאלו שנותרו מהשבוע הקודם. ואני מרגישה כל כך לבד. ובלי כוח.

אני מותשת מהמלחמות התמידיות עם עצמי, עם הכאבים שלי. אין לי כוח להיאבק יותר. אין לי כוח להכריח את עצמי לעשות מה שצריך. מצד אחד אני לא רוצה לשקוע. הייתי שם מידי הרבה זמן, טובעת ובולעת מים עכורים. אבל מצד שני, מי יעזור לי להחזיק את הראש מעל הגלים האלו? מי יבין אותי בלי להתאכזב ממני, מהנפילות שלי? מי יתן לי יד וימצא לי דרך, וקצת יותר קלה, בבקשה? מי יקצר לי תהליכים ויעזור לי להגיע לשלווה שלי? מי?

אני לוחצת על ארובות עיני עם כריות ידי. זקוקה לחושך שאולי ימציא לי בסופו אור. איך מרימים את הראש וממשיכים לעבוד? איך מוצאים כוח כשהכל נראה כל כך מסובך?

זמן ארוך אני יושבת מעוכה בלי תנועה, מחכה להצפה שתדעך ונותנת לעצמי להיות שם בינתיים. רק אני ואבא, ובלי שום רעשי רקע מסביב.

מתוך האין מילים והחשיכה אני מוצאת את עצמי מתפללת. מתחננת אליו ומבקשת את רחמיו.

רק אתה אבא, יכול לרומם אותי מכאן, אני שלך ואתה שמת אותי בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות ברגע זה. הנה אני כאן. תראה אותי רוצה כל כך הרבה, יכולה כל כך מעט. אני כאן. מחכה שתושיע אותי, אם תרצה. אם הגיע הזמן. בבקשה אבא.

נושמת עמוק. מקשיבה לתפילה שלי וחושבת אותה שוב. ושוב.

בהדרגה אני מורידה את כפות ידי מעל העיניים ומרגילה אותן לאור. אני מביטה שוב בפתק המונח בשלווה על השולחן. מה עושים עכשיו?

יש עוד מישהו שלא מתייאש, ולי אין ברירה. בשביל לוודא סופית שהמטרד הזה לא קשור אלי, אני צריכה לעשות מנוי לספריה, או יותר פשוט- לעיין בספרים שם. בדירה החדשה שלי אין אפילו ספר אחד, מלבד אלו שאני זקוקה להם בשביל מטלות הלימודים שלי.

אבל בשביל להגיע לספריה עוד היום, אני צריכה לסיים את העבודה. וכדי לסיים- עלי לעבוד. ורשימת המטלות שלי ארוכה מאד מאד.

בהחלטיות אני קוברת את הפתק בתיק, מעוררת את המחשב השקוע בשינה מאז עזבתי אותו, וחוזרת לעבוד.

ככה מרימים ראש.

מאוחר יותר באותו היום, אני מוצאת את עצמי מול המדפים העמוסים של הספריה השכונתית. למרות שרציתי מאד לעשות מנוי ולקחת ספר או שניים הביתה, העדפתי כרגע לעיין בספרים במקום. עוד דרך לא לשקוע באזור הנוחות המרופד שלי.

את הזמן הפנוי שלי עלי להשקיע בשיעורי הבית שנתנה לי מרים. אני לא מסוגלת לאכזב אותה אחרי ההשקעה האדירה שלה בי, אז אני אעשה את זה אם יש לי כוח ואם לא.

אני לוקחת כסא ומתיישבת ליד שולחן פינתי ומוציאה את שלושת הפתקים. אחד מהיום, שניים מלפני שבוע ושבועיים. אני צריכה עזרה מיוחדת משמים כדי למצוא את הספרים שאני זקוקה להם עכשיו.

אני קוראת את הפתק הראשון: “מבחן נאמנות, חוי בר, 229, 5-6.”

די מהר אני מוצאת את הספר מונח על המדף לצד אחיו לסדרה. אני מדפדפת במהירות ומעתיקה בלי לחשוב את השורות לצידו השני של הפתק :“ממש מפליא” ענה שרוליק בקול ציני. “איך יכול להיות שהמסמכים לא במגירה?! ואולי תחפש גם על הלוח מודעות או בסל עיתונים?!”

אני נושכת שפתיים, ועוברת לספר הבא: אלמוני, חיה לוברבום, 79, 1-2.

הפעם אני נאלצת לחפש אותו בין המדפים במשך דקות ארוכות, עוברת מדף מדף וכמעט מתייאשת. לבסוף מציצות אלי האותיות הצהובות מערימה המונחת על אחד השולחנות. אני לא צריכה לדפדף הרבה או לספור שורות. בראש העמוד השמאלי אני קוראת את השורות הקצרות, והלב שלי מאיץ : “בפעם המי יודע כמה לאותו יום, הוא ניסה להתקשר למספר הפלאפון של ראול. מה קורה אתו ועם אולף? “

לא יודעת מה קורה עם אולף. מה שבטוח הוא שמשהו לא טוב קורה כאן. כעת אני ממש לא יכולה להיות בטוחה שהמסר הזה לא קשור אלי, כי הוא מספר בדיוק במה עסקתי בשבוע שקדם לו!

ביד רועדת אני מחלצת ממדף גבוה את הספר השלישי ומדפדפת בקדחתנות. הצתה מאוחרת, מ. ארבל, 569, 11-13. אני קוראת את שלושת השורות ונשימתי מתקצרת.

לא.

זה לא יכול להיות.

לתגובות- כאן.

[שירי 🙂]

פרק ס”ט

אני מרימה עיניים מבוהלות ומביטה סביבי. ליד שולחן סמוך כמה ילדים שקועים בקריאת ספרי קומיקס גדולים. נערה עומדת עם הגב אלי, מתלבטת בין שני ספרים שאחוזים בשתי ידיה. עוד שתיים ממתינות בתור לספרנית שעסוקה גם היא ברישום נתונים במחשב. כולם עסוקים, ולא רואים אותי בכלל. גם החלון הבודד מכוסה במסך אטום והכל רגוע ותמים. רגעים ארוכים אני עומדת ומשגיחה על כל תנועה. ועד כמה שאני יכולה להיות בטוחה, אף אחד לא עוקב אחרי כאן.

ומה יהיה בחוץ? ובבית הקטן לבד? אני מצטמררת. עדיין מואר בחוץ, אבל אני לא מרגישה שיכולה לחזור הביתה כך, עם הפחד הטרי הזה.

אני לא מעיזה להתקשר ליחיאל. חוץ מהעובדה שאני לא רוצה להלחיץ אותו, אני פשוט חוששת להשתמש בטלפון, אם מישהו יודע כמה פעמים ניסיתי להשיג את אתי, הוא ידע כנראה גם על השיחה הזאת.

אני עומדת בחוץ מוסתרת על ידי עץ גדול, ומנסה לחשוב מה לעשות. הרחוב ריק למדי. אישה מלווה בילדים דוחפת עגלת תאומים לפניה, ובוחרת להתמקם על ספסל סמוך. היא כל כך עסוקה איתם, שאני מרגישה בטוחה לגשת אליה ולבקש טלפון.

אני מתרחקת קצת ומתקשרת לאביגיל, מבקשת לפגוש אותה בדחיפות, אצלה בבית. היא מצהירה שהיא מחכה לי, ומחחמת לי את הלב.

שעה וחצי מאוחר יותר אני נוחתת בבית עסוק של שעת ערב מוקדמת. “אביגיל, זו לא שעה מתאימה עכשיו, אני יודעת. קחי את הזמן שלך לטפל בילדים, אני אנוח כאן בינתיים”. היא נראית מוטרדת מההבעה שלי, אבל לא אומרת דבר לגבי זה. “כבי עוזרת לי, שירי. אני תכף באה.”

אני יושבת על הספה. מרגישה יותר מוגנת. וחושבת איך בא הדבר הזה בדיוק עכשיו כדי לעזור לי להסיח את דעתה של אביגיל מהסיפור של חמותי.

“שירי?” קולה של אביגיל מעורר אותי. היא מגישה לי כוס מים ומניחה לצידי על שולחן קטן תפוח מפולח וקערת שקדים ואגוזים ואז מתיישבת לידי ואומרת: “את לא נראית טוב, מה קרה שירי?” עיניה רכות ודואגות. אני רוצה לבכות.

“אביגיל, מישהו עוקב אחרי” אני אומרת בשקט.

“עוקב? מה זה אומר?” עכשיו היא באמת דואגת.

“זה אומר שהוא נותן לי לדעת או להבין שהוא יודע הכל עלי.” אני עונה.

“מתי התחלת להרגיש את זה?” היא שואלת.

אני חושבת, נאנחת. כי הכל כל כך מורכב. אביגיל מעודדת אותי לטעום משהו. אני נוטלת שקד ומברכת.

“היתה תקופה ארוכה מלפני שנה בערך ואולי אפילו יותר, שהייתי מקבלת מסרים כאלו כמעט כל שבוע. לא הבנתי את ההקשר, אבל ידעתי שהם קשורים אלי. ואז הם הפסיקו להגיע. אחרי שחזרתי מחו”ל, או יותר נכון לפני שבועיים הם התחילו להופיע שוב”

“מה זה מסרים? איך הם מגיעים אליך?” היא שואלת, דרוכה.

אני חושבת איך לספר לה את זה. הסיפור הזה נשמע כל כך מצחיק ומופרך. אז אני שולפת מהתיק ניילונית קטנה שבתוכה פתקים קטנים מאורכים, ומוסרת אותה לאביגיל. היא מדפדפת בהם וסימני השאלה מתעצמים על פניה.

“מה זה?” היא שואלת לבסוף. אני הופכת למענה פתק אחד. על צידו השני, בעיפרון, כתבתי את הפירוש.

היא מבינה לבסוף.

“שם של ספר, עמוד, שורה. היית צריכה לחפש את המסר בין דפי הספרים.”

אני מהנהנת: “בדיוק”.

“אבל למה את חושבת שהם קשורים אליך, שירי אין פה שום הוכחה כזו!” היא אומרת ועדיין הדאגה שולטת בעיניה.

“באמת לא חשבתי שהם קשורים אלי “אני אומרת לאט. “עד היום, כשהלכתי לספריה כדי למצוא את המסרים. מישהו ידע שאני מחפשת את הכתבה” אני מצביעה על הציטוט הראשון מלפני שבועיים. “הוא ידע שאני מחפשת את אתי בטלפון ללא הצלחה “. מניחה עליו פתק שני: “הוא מצהיר שהוא עוקב אחרי”. שלישי, מהיום.

“אתה תהיה במעקב עשרים וארבע שעות ביממה” פנה אליו כארים.”היא קוראת מצידו האחורי של הדף. “אנחנו לא נוריד עין ממך גם כשתישן. טעות קטנה מצידך תהיה הטעות האחרונה שעשית בחייך”.

“אוי, שירי” היא אומרת ואוחזת בזרועי. כעת לשתינו אין מילים. רק פחד קר שמייבש את המחשבה.

אביגיל מתבוננת בי ובפתקים לסירוגין. ” מי זה יכול להיות ולאיזו מטרה הוא עוקב אחריך?” היא שואלת לבסוף.

“אין לי תשובה, יש לי השערה אחת אבל אני כל כך מפחדת שהיא תהיה נכונה.”עיניה של אביגיל מצטמצמות. נראה שהיא מבינה.

“אמרת שהיתה תקופה בה הפתקים הפסיקו להגיע. מתי זה היה? את יכולה לשחזר?”היא שואלת. כשגלגלי המוח של אביגיל מתחילים להסתובב, אני מרגישה בידיים טובות.

“זאת שאלה טובה.” אני אומרת והולכת אחורה במחשבותי מנסה למצוא ציוני דרך.

“הציטוט האחרון בסדרה היה ממש אחרי החגים. בדיוק בתקופה שהתחלנו את הלימודים”.

“התחלנו את הלימודים…” מהדהדת אביגיל ומבררת. “ומה היה הציטוט?”

אני מאתרת את הפתק האחרון שהגיע אז, ומקריאה. “דם קר, יונה ספיר, 494, 16. ‘אני לא יודע אם מישהו יהרג. כלומר, לכאורה לא. אבל הוא ינזק בצורה שקשה לאמוד אותה’ “אביגיל מביטה בי בריכוז ואומרת לאט: “זה לא מסר נחמד בכלל! הוא לא הפחיד אותך?”

“האמת שלא חשבתי שהוא קשור אלי. כל המסרים הקודמים היו ממש לא כאלו, ולא קשורים אחד לשני בכלל.” אביגיל חושבת ארוכות. ולבסוף מושכת דף ועט מהשולחן. “נסי להיזכר מה היה באותה תקופה”. היא מבקשת.

איך אפשר לשכוח…

אני עוצמת עיניים. ריח של סתיו. סאונד של עלי שלכת פריכים, רוח. אוויר שעבר שטיפת אבק ראשונה אחרי קיץ ארוך וחם. פלטת צבעים אפורה וחמה ביחד. רואה את עצמי נכנסת לבניין לראשונה. מסיירת אותו. הפסנתר.

תמר מהבהבת לרגע ונושרת מיד. את תמר פגשתי לראשונה ממש קרוב לחנוכה, היא לא קשורה. אני פותחת עיניים. המילים שזרקתי לחלל רשומות על גבי הדף הלבן. אביגיל נוקשת עם אחורי העט על אחת המילים. על תמר.

“מה את יודעת עליה, שירי?” היא שואלת בקול זהיר.

“מה שאת יודעת. פסנתרנית גדולה, לפחות לפי השגתי. מתגוררת אצל משפחה, כוכי. לא צעירה, היא בת גילי, לדעתי. זהו.” חושבת עוד קצת.”אההמ… היא לא רואה”.

“היא באמת לא רואה, שירי? אולי המשקפיים הכהות מחביאות משהו??” היא שואלת, מעוררת אותי לחשוב.

אני חושבת בקול את המפגש הראשון עם תמר: “פתחתי את הדלת, היא לא הסתובבה והזמינה אותי להיכנס. שוחחנו קצת. היא הפנתה את הראש אלי באלכסון, כאילו כדי לשמוע אותי טוב יותר… העיניים בהחלט לא היו בשימוש, אביגיל. אני משוכנעת שהיא אכן לא רואה”.

אביגיל מעפעפת. אולי נזכרת בסצנה בפתח הבית של כוכי, אם זה משחק, הוא משובח ביותר. “היא הזכירה לך מישהי? במראה? בקול? תווי פנים?”

“השיער שלה. השיער השחור. גם הגיל נראה מתאים… חוץ מזה אין דבר שאני יכולה להצביע עליו כנקודת דמיון” אני אומרת.

“את מי היא מזכירה לך?” אביגיל לא מוותרת.

“בת של חברה של אמא שלי. מרים. פגשתי אותה פעם אחת לפני שנים רבות. פעם אחת. והיא היתה אז ילדה.”

אביגיל מביטה בי מרוכזת, עיניה מבקשות הסבר. “אני לא חושבת שזה רלוונטי” אני אומרת בהחלטיות.

אביגיל משרטטת חץ מהעיגול של תמר לכיוון עיגול נוסף, מביטה בי, ממתינה.

“בתיה'”. אני אומרת בחיוך. ולו רק כדי להביע תמיכה כשהיא כל כך רוצה לעזור לי.

“טוב”. היא רושמת וממשיכה: “מה עוד קרה באותה תקופה? נסי לחשוב גם על המעגלים האחרים שמסביבך. המשפ..” היא לא צריכה לסיים, אני יודעת. איך יכולתי לשכוח! הפיל שממלא את ימינו כבר חצי שנה נולד אז!

“חמותי! אז התחיל כל הבלגן!”

“וואו.” אומרת אביגיל. “והנה הקשר לפתק האחרון בסדרה”. נכון שאף אחד לא מת, אבל את הנזק אי אפשר לשער.

אני חושבת על זה עוד קצת, מנסה ליצור הקשרים נוספים. “אביגיל, תרשמי עוד שם. עוד מישהי שקשורה באופן כל שהוא לעסק הזה, והיא אפילו לא הסתתרה כשהסגירה את עצמה. חדווה.”

“מי זאת חדווה?”שואלת אביגיל, ומקשיבה בריכוז לתיאור הקצר מאותו יום חורפי. ” אז חדווה קשורה. היא ידעה מה קורה עם חמותך עוד לפניך.” אביגיל מתקרבת לאזור האסור ואני חוששת שהגיע הרגע בו אני צריכה לספר לה על הבקשה של חמותי. הבקשה שכל כך העסיקה אותי עד היום בבוקר.

אבל למרבה ההקלה, אביגיל פונה לכיוון קצת אחר.”שירי, מי עוד חוץ מהמשפחה יודע שאת כאן לבד?” היא שואלת.

“רק מי שצריך לדעת. השוכרים של הדירה, הזוג החביב ממנו אני משכירה, מרים ו…את.” היא מחייכת וממשיכה.

“ומהעבודה? העורכת?”

“היא לא יודעת שהמשפחה שלי שם. רק שוחחתי איתה על האפשרות לעבוד מרחוק כשנעזוב.” אני עונה, ולא כל כך מבינה לאן היא חותרת.

“העורכת ידעה שהפתקים ממשיכים להופיע למרות האיסור שלה?” היא ממשיכה לחקור.

“לא. תמיד הגעתי ראשונה ומיד הסרתי אותם. חוץ משני הפתקים הקודמים שהשארתי שם בתקווה שהיא תראה אותם ותעשה משהו.” אני אומרת. “ואני מבינה שהיא לא התייחסה אליהם”. מניחה אביגיל השערה הגיונית.

“לא”

“אז מישהו יודע שאת מגיעה ראשונה, ומישהו מגיע לפניך. מי?”

אני מנסה לחשוב על האפשרויות. “יש קוד בכניסה למשרד שממוקם בתוך בניין משרדים גדול ונעול. ויש מצלמות.”

“ש.ב. ” רושמת אביגיל בקצה הדף :”למפות מצלמות”.

“לא באמת” אני אומרת. “אני לא מאמינה שאני צריכה לעסוק בבלשות מהסוג הזה!”

אביגיל מחייכת. “אז אולי את רוצה לשתף את העורכת ולבקש ממנה להציץ במצלמות?”

אני נאנחת. “זה לא נשמע לי הגיוני לבדוק כזה דבר דרך המצלמות”. היא מהנהנת, מבינה. “הרי אם הפתקים מופיעים ביום ראשון,” היא אומרת. “אז..” אני ממשיכה אותה: “מישהו תלה אותם או ביום ראשון לפני שהגעתי- לא סביר. או במוצ”ש- ואז צריך לבדוק אם הבניין פתוח, כי אולי חברת הניקיון מגיעה, או… ביום שישי. יש כמה עובדות שמגיעות ביום שישי להשלים שעות.”

“אז מה את חושבת לעשות, שירי?” שואלת אביגיל. “אולי כדאי ליידע את העורכת לגבי הפתקים המטרידים? ואז אולי היא תדאג לבדוק בצלמות מי תולה אותם.” אני מתלבטת אם כדאי לערב את העורכת. ומשתפת את אביגיל במחשבה שלי. “אולי הפתקים יכולים לעזור לי עדיין כדי לגלות דברים נוספים על המטרות והמהלכים דרך המסרים האלו”.

“אולי” אומרת אביגיל. “ננסה לבדוק בינתיים את הדברים האחרים. ו… שירי?” היא אומרת. “אולי את רוצה לישון אצלנו הלילה? תרגישי יותר בטוח כאן?”

להיכנס לבית חשוך וריק אחרי היום הזה, זה לא עניין נחמד בכלל. אבל להישען על אביגיל זה לא פתרון, ואני לא יכולה לאפשר לעצמי להיענות לה כרגע.

אז אני מודה לה ומסרבת, מקבלת בתודה עמוקה את ההצעה שלה לחזור בכל זמן שארגיש צורך, בולעת את הפחד ויוצאת אל החושך.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע’

הדרך הביתה ארוכה ומיטיבה. יש לי זמן להירגע ויש לי זמן לחשוב ולסדר בראש את כל הפרטים החדשים והישנים ולחבר אותם לחתיכה אחת והגיונית יותר. אני בעיקר צריכה להוכיח לעצמי שאין שום סיכון בכך שאחזור הביתה עכשיו ואהיה שם לבדי. ומנסיון, זה מה שסדר בראש עושה. מרגיע.

חוץ מהצורך הדחוף הזה, אני חייבת לגלות מי כל כך רוצה להטריד את מנוחתי, ועד אז אני לא מוכנה לתת לו שום חלק בהפרעת השלווה והביטחון שלי.

בסיבוב הזה, אני חייבת לנצח.

זו הבטחה עצמית יומרנית מידי, אבל אולי ככה יש לה יותר סיכוי להתקיים.

אני בוהה דרך חלון האוטובוס באפילה שבחוץ, וחושבת. מנסה לחבר חלקים כדי להבין טוב יותר מה קורה מסביבי.

כנראה שאני במעקב כבר זמן ארוך. אולי אפילו מאז שהפתקים התחילו להופיע. השאלה היא למה הם נעלמו לפני חצי שנה? ומה קרה עכשיו שהם התחדשו?

ברור לי שעשיתי משהו שהרגיז את מי שזה לא יהיה, מה שגרם לו לחדש את שליחת המסרים. והאיום הברור בפתק האחרון מספר לי שעצבנתי אותו במיוחד.

מה עשיתי בשבוע שעבר שמצדיק מסר כזה?

אני חוזרת אחורה. משחזרת את השבוע האחרון. ביום ראשון לא היה שום דבר מיוחד. ביום שני הייתי אצל מרים ואז התארחתי אצל אביגיל לארוחת ערב, שלאחריה היא דיברה עם אתי והשיגה את ההודעה וצילום המסך. ביום שלישי הלכתי לפארק אחרי העבודה וציירתי קצת, ובאותו ערב, עברתי על השיחות עם אלישבע וצילמתי אותן. למחרת אחרי העבודה הדפסתי את הדפים ושכחתי את הדיסק און קי בדפוס. לפני הלימודים הספקתי לשוחח עם אביגיל ולהראות לה את הדפים.

הלאה. ביום חמישי הלכתי לחפש את הכונן בדפוס, ולאחר מכן אפיתי לכבוד שבת וציירתי, ואז שוחחתי עם חמותי וקיבלתי הוראה לא לשתף אף אחד בסיפור שלה.

למה מתוך כל זה יש פוטנציאל לעצבן מישהו?

אולי החיטוט בכתבה? אולי בחומר ששלחה אתי יש רמזים משמעותיים שפספסתי? אבל מי יודע מזה חוץ מאביגיל מחמותי ו…אתי? היא אומנם לא התלהבה לעזור לנו, אבל לבסוף שלחה כל מה שצריך. ואביגיל… היא זו שעזרה להשיג את אתי ועשתה הכל כדי לשכנע אותה לשתף פעולה, אז מי עוד נשאר?

ובקשר לשיחות שצילמתי. הן יכולות להפר רק את שלוותה של אלישבע. אבל איך היא קשורה למסרים הקודמים שקיבלתי? מה מעצבן בכלל בצילום השיחות, שאין בהן שום דבר מפליל? ואיך בכלל היא ראתה אותן? יכול להיות שמישהו באמת עוקב אחרי באופן פיזי, והגיע בעקבותי לדפוס? אם כן, למה הוא השאיר שם את הכונן?

לא. אין היגיון בכיוון הזה.

נשארה רק אביגיל כי רק היא ראתה את הדפים.

ועל זה אני לא יכולה לחשוב.

יותר הגיוני שהחקירה הצולעת שלי היא זו שעוררה כאן מישהו שחושש מאד ממה שאגלה בהודעה ששלחה אתי, אם כי לא ראיתי שם שום דבר, וכעת אני גם נאלצת לפעול לבדי.

אולי זה יהיה רעיון טוב לבדוק דרך המסר הבא מי יודע מה.

אביגיל תצטרך לעבור מבחן קטן.

*

הבית מקבל אותי חשוך וקטן. בעיית החושך נפתרת בקלות בעזרת המתג שליד הדלת. חסד ה’ שהוא שם ולא בקיר ממול. העובדה שהדירה שלי קטנה היא מעלה כעת. שכן אני יכולה לראות במבט אחד שהכל נשאר כפי שעזבתי אותו הבוקר. השמיכה שלא הספקתי לקפל, הסכין שחתכתי איתה תפוח, כיסא מוסט ושקית הדפוס עם הדפים, עליו.

בהקלה אני נכנסת ונועלת אחרי את הדלת, רגועה הרבה יותר.

לא שוחחתי היום עם הילדים. אני מקווה שהם גם היו עסוקים בדברים טובים. כעת מאוחר מידי בשביל להתקשר, אולי אשלח הודעה לחמותי? היא תוכל לעדכן את כולם שאני בסדר חוץ מהגעגועים.

באנחה אני פותחת את המחשב ומנסה לכתוב משהו. כותבת, מוחקת, חושבת ושוב מנסחת הודעה סתמית שלא תדאיג אף אחד.

“אמא, מה שלומך? הכל בסדר איתי, בשל עניין טכני לא הצלחתי ליצור קשר היום. בעז”ה אתקשר מחר. נשיקות לכולם, שירי.”

אני סוגרת את המחשב ומושכת מתוך התיק את האלבום הקטן ומדליקה את המנורת האהיל שלצידי. אור רך נשפך סביבי. בשקט הלילי אני עוברת בין ילדי המחייכים אלי מתוך התמונות הגדולות. אני עוברת אחד אחד, כמו שהייתי עושה בכל ערב לפני שהם שקעו בחלומות המסוכרים שלהם. אני מתעמקת בפנים הקטנות. מדמיינת את הפה המתוק מדבר אלי, שולח נשיקה. מביטה לתוך העיניים הגדולות, מספרת להן אהבה וגעגועים. כמהה לחבק ולהרגיש אותם קרובים.

חוזרת שוב לתמונה של רבקוש. מתבוננת בה לעומק. רבקוש לא דומה לי, אבל יש בה הרבה ממני, ואני רוצה לנסות לצייר אותה.

מעולם לא ניסיתי לצייר דמויות. רשל אמרה לי שתמיד אני יכולה לנסות ולצייר כל דבר שאני רוצה ומעניין אותי. אבל רק כשאגיע לגיל שש עשרה אוכל ללמוד את כללי הציור בצורה מסודרת.

“זה לא בגלל שאת לא יכולה, אלא רק כדי שתספיקי ליצור כמה שיותר באופן חופשי בלי להיתקע בכללים המגבילים” היא הסבירה. “היצירתיות והדמיון שלך יותר חשובים מהתוצאה, מתוקה”.

אבל אני לא הספקתי להגיע לגיל המתאים והיא כבר הלכה.

אני פותחת את הסקצ’בוק , מדפדפת לדף ריק, וממקמת את התמונה של רבקוש לפני, תוהה מאיפה להתחיל.

“צורה כללית” מהדהד קולה של רשל בתוכי. “תני סימן שיגדיר לך לפחות את הגודל והמיקום של האובייקט”. אני משרטטת את הצורה הכללית של הראש, ולאחר מכן מתקנת את הסימטריה, הנפח והזווית.

אני מתבוננת ומשווה בין השרטוט לתמונה, ומחליטה לעבור לשלב הבא. כעת אני מודדת עם העיפרון את היחסים בין החלקים השונים בפנים המתוקות. קו השיער, העיניים, סימון לאף הקטן, לפה המחייך.

אחרי שלדעתי הכל ממוקם באופן הגיוני, אני עוברת לשרטט את העיניים, האף והפה, מתרכזת בתמונה ומנסה לדייק את הקווים לפיה. זה מורכב ודורש תיקונים רבים ומחיקות.

אבל אני יודעת שמה שיגרום לציור הזה להיות דומה לרבקוש אלו רק הפרטים הקטנים. נטיית זווית מזערית, עיוות קל בפרופורציות ונפח חסר או מיותר, וכבר נקבל פורטרט של מישהו אחר.

אני יודעת את זה ולא מצפה שהביצוע הראשון שלי יהיה דומה או אפילו נכון. וזה בסדר. כי מה שחשוב לי הוא שכעת אני יודעת שמרים צדקה.

יש משהו כל כך מרפא ומַרְפֶּה בתהליך הציור, שאני לא שמה לב לשעון שהשלים שני סיבובים מאז שהתחלתי לצייר.

מאוחר, ואני עייפה מהיום הזה ומכל מה שהיה בו.

מחר אמשיך, אם לא יהיו חלילה הפתעות נוספות.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”א

הבוקר הגיע בסוף ובלי שהשגחתי עליו. כנראה שהחלון המוגף שלא אפשר לקרני השמש להיכנס, והשעה המאוחרת בה נרדמתי, עזרו לי לישון קצת יותר מעבר לשעה שאני רגילה להתחיל בה את היום שלי בדרך כלל.

גם הפרפרים, בכל מיני גדלים, וצבעים וקולות, התעוררו איתי, חובטים בתוכי ומותירים בי תחושות מעורבות.

פרפר אחד גדול שייך למרים. אני מחכה לפגוש ולשתף אותה בשיעורי הבית שלי, ובעיקר לשאול. יש לי הרבה שאלות וגם תקווה שיהיו לה תשובות טובות בשבילי.

פרפר בינוני קשור לחדווה. אני צריכה לגשש קצת באזור שלה בלי לעורר חשדות. אין לי ספק שהיא יודעת משהו, אם כי אני לא חושבת שהיא זו שתולה את הפתקים.

אני לא יודעת הרבה על חדווה, כמו שאני לא יודעת על שאר הצוות של המערכת שעובדות איתה במשרד. האמת היא שאין לי הזדמנות בתוך שגרת המערכת לשוחח איתן מלבד מה שצריך ומתבקש, והחדר המבודד שלי ליד העורכת, לא זוכה לביקורים רבים מצידן.

אבל אני יודעת שחדווה לא מגיעה כל יום, ולפעמים מגיעה רק לקראת הצהרים לשעות בודדות. איך אני יודעת?

בגלל היא היחידה שמגיעה לעבודה כמו לאירוע… עקביה הנוקשים כל הדרך אל החדר, מספרים לי מתי היא מגיעה, מתי הפסקת הקפה שלה, וגם מתי מסתיים יום העבודה בשבילה.

פשוט, לא?

רק פעם אחת היא הצליחה להתגנב לחדרי ולהפחיד אותי כמו שצריך. אז, באותו היום שאנו עוסקים בו עכשיו.

אבל כעת, אני לא מצליחה להגות שום רעיון שיגרום לה לספר לי את מה שאני רוצה לדעת. אז בינתיים אני רק בודקת את המצלמות. כשאני יוצאת מהמעלית, אני מאיטה את הקצב, ומתבוננת מסביבי.

יש מצלמה אחת מעל דלת הכניסה. משקיפה על כל אזור הכניסה והשטח שבין הדלת למעלית. שניה פונה פנימה, אל הפרוזדור שדלתות נפתחות ממנו אל החדרים שמצידו השמאלי. שמאלה אל המטבחון, אין בו מצלמות. ימינה לכיוון החדרים הפנימיים, אני רואה מצלמה נוספת ממש ממולי. אם כן, הפינה הזו של הלוח לא מכוסה על ידי שום מצלמה.

אני ממשיכה אל חדרי, מתארגנת לעבודה וחושבת איך ובאיזה אופן לגייס את מינדה לעזרתי.

בשעת צהרים מוקדמת אני נכנסת לחדרה של מינדה, מפריעה לה להתרכז בעבודה האינסופית שלה.

היא מציצה עלי מעל משקפי הקריאה שלה בלי לטרוח להוריד אותן.

“כן שירי, מה קורה?” היא שואלת. מינדה היא אישה מעשית מאד, אבל לא מאבדת את האנושיות שלה בדרך כלל. “אני רוצה לצאת יותר מוקדם היום, ולהשלים שעות ביום שישי.” אני מבקשת.”יש אפשרות כזו?”

מבטה חוקר אותי. מובן. זו תקופה לא מתאימה בשביל לבקש חופשות. “אפשר לבדוק אם זה חשוב לך.”היא אומרת. ומחכה להסבר.

“השאלה היא,” אני ממשיכה, “אם תהיה כאן עוד מישהי ביום שישי, כי אני לא רוצה להיות כאן לבד.” שתחשוב שאני פחדנית. תכל’ס, זה נכון.

“האם תהיה כאן עוד מישהי…” ממלמלת מינדה וגוללת עם העכבר חלונות לא נראים על מסך המחשב שלה. “האמת שהשבוע רק התחיל, שירי. אף אחת לא ביקשה עדיין.” היא אומרת.

“וזה קורה?” לא זכור לי שתפסתי אותה כל כך הרבה זמן אי פעם על עניינים מטופשים כאלו, אבל אין לי ברירה. “כלומר, יש כאלו שמשלימות שעות או הספקים בסוף שבוע? פתוח כאן בשביל להגיע כשצריך?” כעת היא באמת לא מבינה מה קורה לי. היא מורידה בתנועה איטית את משקפיה. “במה העניין שירי?” היא שואלת בעיניים מצומצמות.

אני מתיישבת. “מינדה” אני אומרת בשקט. “הפתקים ממשיכים להיתלות על לוח המודעות בלי רשותך, ולאחרונה בכל שבוע.” זה כבר עניין אישי, אם מישהו לא ממלא את הוראותיה. היא רוכנת לכיווני.

“הפתקים? הפתקים ההם של המשחק?”

אני נאנחת. “זה לא משחק מינדה. משהו קורה כאן, ואני מנסה לבדוק מהו!”

פתאום היא קמה, עוקפת את השולחן ואותי ומציצה מעבר לדלת, אל המסדרון הקצר. כשהיא חוזרת למקומה אחרי רגע ארוך, היא שואלת. “את רוצה לבדוק דרך המצלמות?”

“זה לא יעזור” אני נאנחת שוב. “אין שום מצלמה שמכוונת אל הלוח. יש לפני, יש אחרי, כל מי שהולכת למטבחון או אליך, עוברת דרך הלוח הזה. אצטרך לחשב הפרשי זמן בין המצלמות כדי לגלות מי מתעכבת ליד הלוח.”

“וכל אחת יכולה להתעכב לידו מכל סיבה שהיא” היא מציינת בהיגיון.

“אבל אם נדע מי מגיעה לכאן ביום שישי, יהיה לנו יותר קל.” אני מעיזה עוד קצת.

“למה דווקא ביום שישי?” היא רוצה להבין.

“כי כשאני מגיעה בימי ראשון בשבע וחצי הפתקים כבר כאן. אז מתי הם יכולים להיתלות?” היא מהמהמת בהבנה.

“ולמה כל כך חשוב להבין מי זו?” היא שואלת ומחזירה את משקפיה אל אפה. אני מגישה שזמני תם ומתפללת שיגמר טוב.

“כי הפתקים מיועדים אלי. כנראה. ואי אפשר למצוא בהם שום דבר נחמד או משעשע.”

“טוב” אומרת מינדה בנימת סיכום. “אני אנסה לפקוח עין ולבדוק אם יש לנו כאן אורחים ביום שישי. ובמידה ומופיע פתק נוסף, ידעי אותי באופן מיידי”. זה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה להשיג ממינדה, אז אני מודה לה בחום וחוזרת לחדר בלי להזכיר שוב את הבקשה הראשונה שלי.

*

מרים מקבלת אותי בעיניים נוצצות. אני יכולה לראות את הסקרנות האכפתית משתקפת דרכן. “חיכיתי לך, שירי ” היא אומרת כשאנו מתיישבות. “מחכה גם לשמוע איך עבר עליך השבוע עם האתגרים שנתתי לך.”

אני מחייכת. מוציאה בדממה את הספר, ומוסרת לה אותו.

“מכאן” אני מצביעה על הכריכה השמאלית. היא נראית מרוגשת בזמן שהיא מדפדפת בין הדפים המצוירים. יש רק ארבעה כאלו, והיא עוברת עליהם שוב, ושוב, ושוב.

ואז מרימה עיניים ומתבוננת בי במבט חם, מעלה לי חיוך.

“וואו. היא אומרת. “את…את עשית את זה. זה פשוט מרגש!” אני מסכימה איתה.

“מי זאת?” היא שואלת, מצביעה על הציור הלא גמור מאתמול.

“רבקוש. הבת היחידה שלי” היא מהנהנת, מבינה את הגעגועים שלא סיפרתי.

“הציור דומה לה?” היא שואלת, מעבירה אצבע זהירה על קו השפתיים.

“לא במיוחד” אני צוחקת. מרים מביטה בי ובציור לסירוגין. “את לא נראית מאוכזבת” היא מציינת.

“אולי קצת.” אני מודה. “אבל זאת לא המטרה שלי כרגע, התוצאה תשתפר עם הזמן, אני מניחה”. היא מהנהנת.

“איך היו המאבקים?” היא שואלת ברוך, וסוגרת את הספר בעדינות.

“היו. וכנראה יהיו עוד. בינתיים אני מקשיבה לך, ולא לרצון שלי. הוא עדיין לא התעורר.” אני עונה, משפילה עיניים.

“אני מעריצה אותך” היא אומרת בפשטות. “המשיכי. ואגב, את הולכת להיות ציירת גדולה. אפשר לראות את זה כבר עכשיו.”

אני שותקת. בולעת את המילים הטובות ומתחממת. היא שותקת גם. נותנת למילותיה את המקום הראוי להן.

“ו…איך התקדמנו עם החלק השני של שיעורי הבית, שירי?” היא שואלת אחרי רגע ארוך. “היה לך זמן גם בשבילם?”. אני מודה לה בליבי על הדלת שהיא פותחת לי עכשיו בשביל השאלות שלי.

“עברתי שוב על כל השיחות שלי עם אלישבע.” אני מספרת, נצרבת שוב. “זה היה קשה מאד.”

“מובן”.

“אבל זיהיתי שם את כל מה שהסברת לי. היה לי טוב להביט קצת ממרחק על התהליכים שלא הייתי מודעת אליהם אז”. אני עוצרת, לוקחת נשימה. מרים מביטה בי בריכוז. אני יכולה לראות שהיא עדיין מרוגשת. כאילו שהצעדים הקטנים שלי הם פרס בשבילה. ואולי הם כאלו באמת? תמורה קטנה על הזמן והלב שהיא משקיעה בי?

“זו תובנה משמעותית, שירי.” היא אומרת, ואני יכולה להסכים איתה.

“אבל יש שאלה שמציקה לי”. אני אומרת, מחדירה מחט לבלון הורוד.

“אני מקשיבה”.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ע”ב

“אני שואלת את עצמי, מה לא עשיתי טוב בכל הסיפור הזה? איפה נכשלתי?” אני שואלת.

“אולי נתחיל הפוך, מה כן עשית טוב?” היא מציעה בחיוך.

אני לא מצליחה לחשוב אפילו על דבר אחד כזה. מרים מביטה בי ומבינה את משיכת הכתף שלי.

“הדבר הכי טוב שעשית בסיפור הזה, הוא פשוט לקום וללכת, ובכך לעצור את השרשרת ההרסנית הזו.” אני שותקת. מתבוננת בדבריה.

“את לא מסכימה איתי?” היא שואלת כשהשתיקה שלי מתארכת.

“אני מסכימה שלא יכולתי לעשות משהו אחר. כלומר, לא היתה לי בחירה, מכיוון שלא הייתי מסוגלת להמשיך להחזיק את הקשר במצב שהוא היה בו בלי להיעלם”. היא מהנהנת, מעודדת אותי להמשיך. “אבל אולי הייתי צריכה להתמודד איתה אחרת. למצוא דרך נכונה יותר, שתשאיר את הטוב שבקשר ולא תהרוס אותי.”

מרים שותקת. כעת אני רואה ריכוז על פניה.

“הרי יש לה משפחה”, אני ממשיכה לתאר את השאלה המורכבת שלי. “יש מסביבה עוד אנשים, לא? האם כולם נמלטים על נפשם כדי לא להיפגע?” הבעת החשיבה שלה מתחלפת כעת במשהו אחר, שאני לא יכולה להגדיר.

“לא כל אחד יכול לברוח… אז מה כן אפשר לעשות?”

היא לא צריכה לחשוב זמן רב. “שירי. אני לא חוזרת בי מכך שזה הדבר הנכון והטוב שהיית צריכה לבחור בו, וכל איש מקצוע היה אומר לך כנראה שכך היה עליך לעשות: אם יש אפשרות שלא להיות במערכת יחסים כזו, עדיף לוותר עליה.” היא לוקחת נשימה, מתבוננת בפני, ואינני יודעת מה היא רואה בהן.

“התפיסות שלה ושלך לגבי הדברים הטובים שהיו לדעתך בקשר היא שונה מאד.” היא ממשיכה. קולה עולה אך עדיין שומר על הרכות שלו.

“היא לא מרגישה, היא מרדימה חושים. היא לא מתעניינת, היא אוספת מידע עליך. היא לא משקיעה בך, היא חושבת רק על עצמה.” המילים הולמות בי, מפורשות מאי פעם. ” אין פה משהו טוב, שירי.” היא לוחשת.

“וגם לא היה”.

אני שותקת. חושבת על הדברים הקשים. “לא היית אמורה לדעת את כל זה, יקרה. יכולה לעבור תקופה ארוכה ויפה בה נראה שהכל בסדר ואפילו יותר מזה. את השקעת. עשית טוב לפי תפיסות אנושיות סטנדרטיות. העובדה שהתגובות שלה היו שונות ופצעו אותך- לא גורמות לנסיונות שלך להכניס את הקשר למסלול תקין להיות ‘משהו לא טוב’. את מבינה?” היא כל כך זהירה, ואני מעריכה אותה על כך.

“אף אחד לא יכול להעלות בדעתו אילו תפיסות מעוותות מכיל ראשו של אדם מסוג זה, בלי ללמוד את הנושא היטב.”היא אומרת. “ועכשיו תורך. אני רוצה לשמוע גם את מחשבותיך, שירי”.

“לא הייתי רוצה לחזור לקשר הזה, כמובן. אבל מעניין אותי. האם יש דרך להתמודד איתם? לחיות בלי להיפגע? במצב, נניח, שאין לי אפשרות לברוח?” מרים חושבת ארוכות ואז עונה במתינות.

“ללא ספק זהו אתגר לא קל בכלל לחיות לצד אדם כזה בלי להיפגע. אבל יש כמה עקרונות שחשוב להבין אותם. למשל, כמו שאמרתי קודם, להבין איך הראש שלהם עובד ומהי המטרה שלהם.” אני מהנהנת.

בטוחה שהייתי חושבת ומתנהגת אחרת לו הייתי יודעת מה עומד מאחורי אלישבע.

“ברגע שאת מבינה את המניעים ומזהה את הדפוס או השלב בו הקשר נמצא-” ממשיכה מרים להסביר בשטף. ” את בהחלט יכולה לעצור את הגלגל מלדרוס אותך.”

אור חדש נכנס לי ללב.

“אני רוצה ללמוד את זה.” אני מבקשת ומפתיעה אותה.

“ביקשת ממני לאסוף משפטים, אמירות שתוקעות אותי.” אני סוטה מהנושא על מנת לחזור אליו. ” חשבתי הרבה על שיעורי הבית האלו, וגיליתי כמה דברים.”

מרים עוברת לתנוחת הקשבה. “קדימה”.

“דבר ראשון, גיליתי שכעת טוב לי. ב”ה. מה שיש לי כרגע הוא רגוע ומספק”. היא מחייכת “אבל?”

“הבנתי שנקודת הקושי שלי היא מול אינטראקציות חדשות. כלומר, הן משמעותיות במיוחד מול אנשים חדשים”.

מרים מבקשת הסבר ודוגמא ואני מספרת לה בקצרה על אביגיל, על הקוצים ששלפתי נגדה, ועל התהליך הארוך שעברנו לבד וביחד. אני ממש מתביישת לתאר את עצמי, אבל נראה שמרים מקבלת את דברי בפשטות גדולה.

“נסי לשחזר, שירי. מה אמרת בליבך לאביגיל ברגע שהיא ניסתה ליצור קשר”. אני חושבת. חשבתי על זה כבר קודם, אבל לא הגעתי למשהו מוחלט. אני מנסה בכל אופן להציג את מה שיש.

“אל תתקרבי כדי שלא תפגעי”. אני אומרת. היא מעפעפת. מרימה אגודל בתנועה של ספירה , ואומרת: ” טוב. עכשיו נסחי אותו שוב, ובאופן כללי”.

“מי שמתקרב נפגע”. אני אומרת לאט. משהו חם ורטוב עולה בי. פניה מתכווצות. היא מרימה אצבע נוספת.

“לא יכולה להגיד טוב על משפט כל כך כואב, אבל… זה טוב שאת יכולה להביא עוד צדדים לגבי התפיסה הזו.”

היא שותקת לרגע ואז מבקשת שוב: “עכשיו נסחי אותו כמשפט אזהרה. שלט שאת תולה על עצמך” אני חושבת, מתבוננת בי, בה. בולעת דמעות ומנסה. “אסור להתקרב, זה מסוכן.” שתיקה קלה ואז אני לוחשת. “אסור להתקרב אלי, זה מסוכן”. מרים עוצמת עיניים ומהדהדת אותי. מילה במילה.

“מה קורה אם מתקרבים?” היא שואלת ברוך וחוזרת להביט בי.

“מגלים את האמת”. אני עונה והלב שלי מאיץ.

“ומהי האמת?” היא שואלת ולא מרפה.

“אני רק נראית טובה, ובעצם…” לא יכולה להמשיך. לא יכולה גם להחזיק את הדמעות וגם לדבר.

“ובעצם?”

“את לא מרשה לי להגיד את זה” אני לוחשת.

“ובעצם מישהו הכניס לי לראש שאני לא. אבל אני כן! ויש בי המון טוב! רק טוב! ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני או לגמור לי אותו!” דמעות מציפות אותי. מתעלמות ממאמצי לבלום אותן.

“כשנוגעים בנקודת אמת” אומרת מרים ברכות, “היא בוכה, שירי. תני לה את זה. היא צריכה מקום והכרה.” אני נותנת, ומרים ממתינה בסבלנות רגישה.

“האם את מסכימה איתי שהתפיסה הזו שייכת לראש אחר ולא לך?” היא שואלת לבסוף.

“כן, לא” גבותיה מצטמצמות ומבקשות הסבר.

“כי יש גם את הצד שלי, את מה שאני אומרת לעצמי.” אני אומרת במאמץ. “‘להתקרב זה מסוכן’, כי בסוף נשארים עם בור שאין דרך למלא אותו.” אני לוקחת אוויר ואומרת: “כל הדברים הטובים נגמרים בסוף, ומשאירים אחריהם חלל נורא.”

מרים רוכנת לכיווני. “מאיפה זה הגיע, שירי?” היא לוחשת ופליאה גדולה בקולה.

“מרשל”.

“כאילו, אף אחד לא מאריך ימים לצידי. במציאות או במטפאורה.” אני מסבירה, וכל כך עצוב לי. “אמא נגמרה לי מהר מידי. אני לא יודעת מה זה אבא. ורשל…” כאב נורא צובט אותי. “ואני מפחדת. המשפחה שלי, הדבר היחיד והלכאורה בטוח שיש לי, רחוקה כל כך עכשיו.” אני בוכה שוב, ויש הרבה סיבות לכך. “יש לי פחד גדול מאד ל…” שוב נתקעת, לא יכולה להמשיך אבל דוחפת את שורת המחץ החוצה. “אני מפחדת לאבד גם אותך”.

“אני מתפללת לבריאות ואריכות ימים, שירי” היא אומרת בעדינות, מעודדת אותי לדייק את עצמי.

“גם אני. כמובן. אני מפחדת שאעשה איזו טעות ואאבד את הזכות להיות כאן” אני מסבירה, ומספיגה דמעות בנייר שהגישה לי מרים.

“איזו טעות למשל? מה יכול להיות כל כך נורא שיכול להביא למצב כזה?” היא שואלת ברוך.

“אני לא יודעת” אני באמת לא יודעת.

“האם את חושבת או מרגישה שיש לך חלק באובדנים שהיו?” היא מבררת.

“אני לא מצליחה למצוא סיבה כזו.”

“אז מי מאשים אותך, יקרה?” היא שואלת.

“אני אשמה בכל מה שקורה לי” עולה בי משפט נוסף.

“מי מאשים אותך?” חוזרת מרים על השאלה ומוסיפה בגבות מכווצות, כאילו מתבוננת במילים של עצמה “זה קשה מאד שמישהו מאשים אותך בכל מה שקורה לך, בלי לתת לך סיבה או הסבר לכך.”

קשה עד דמעות.

“את אשמה בפטירת הוריך?”

לא.

“את אשמה שרשל הלכה?”

“אני לא יודעת. אין לי שום הסבר או ידיעה. אולי אם אדע למה היא הלכה אוכל לפטור את עצמי מאשמה ולהיות רגועה שלא אני גרמתי לה ללכת.” המילים שלי רועדות כמו כל כולי.

“אז מי מאשים אותך, שירי?” היא שואלת בפעם השלישית.

“אני לא יודעת”

“לא ידוע מי מאשים, לא ידועה מהי הטעות”. אומרת מרים ומשלבת את ידיה.

“את צינית?” אני מבררת בחשש.

“לא. אף פעם לא.” היא נבהלת. “זה מאד קשה לחוש אשמה בלי לדעת מי מאשים ומהי הטענה כלפי! אני מבינה אותך, ומנסה להרגיש יותר לעומק”. אני מרפה נשימה. מקבלת.

“אולי אלו יהיו שיעורי הבית שלך לשבוע זה?” היא מציעה.

“יש רשות, המורה?” אני שואלת בקריצה. אבל באמת! כמה עוד אני יכולה לחפור בשאלה הזו?

היא מחייכת בחום, ולא עונה.

“ו…שירי” היא אומרת ומניחה יד חמה על זרועי. “אין אצלי טעות לא נסלחת. טעות זו רק טעות, וכולנו טועים, וזה בסדר ואנושי. אני כאן כל עוד אני חיה בעזרתו יתברך, לאורך ימים”.

“אמן. ולא משנה מה יקרה?” אני מאתגרת אותה.

“לא משנה בכלל. יש בך רק טוב. אני בטוחה”.

לתגובותיכן החמות כאן

[ריקי אבנהר]

—

השארתי מקום למילים שאין בי.

שאין לי.

😮