כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
אבא’לה צא ממסתרים!!!\שיתוף לביקורת
-
אבא’לה צא ממסתרים!!!\שיתוף לביקורת
אבא’לה,
די. אל תסתיר יותר פנים,
תפסיק לשבת לבד.
במסתרים.
שם.
במקום בו אתה בוכה את החיים.
בוכה את הגלות שהגלית,
את החורבן שהחרבנו,
אותנו.
את הבנים שלך הכאובים.
שהתייאשו,
מלדפוק,
מלשכנע ש-
“אבא!, צא כבר מהחדר, נו,
אבא, רוצים שתבוא לשחק איתנו,
למלא שחוק פינו.
שתבנה לנו מקדש חזק,
מאבנים, מדמעות, מתפילות, ממעשים.
אבא, סליחה נו, מצטערים
צא כבר, לא התכוונו לפרק לך את הבית,
את הלב, את הקשרים.
אנחנו רוצים איתך קשר של מעבר.
אז,
אז אהה…אבא—, אתה יוצא ממסתרים???”
וכמה ששכנענו , אנחנו הילדים,
וכמה שהעור שעל פרקי האצבעות התקלף.
וכמה דמעות שזלגו לך ולנו על הפנים.
וכל הכעס שהיה שם מעבר לדלת,
הטיעונים שהעלנו שם ,ההסברים.
והזוועות שהיו שם בחוץ,
צרחות ה”הצילו” שצעקנו לך ,
אתה. עדיין לא יצאת.
וקצת התייאשנו מלהאמין.
כי כששנים שכנעו אותנו שכאן זה הסוף,
ו— זהו, הגיעו מים עד נפש,
סוף העולם מגיע,
כנראה.
ומשיח מגיע,
בטוח.
אתה לא יצאת עדיין.
והיו שם סרטים מחוץ למסתרים,
היו שם צעקות של ילדים בצרות,
שואה ופוגרומים ומיליוני זוועות,
והיו שם שנים של “כאילו בסדר”
ונפשות נדכאות לבבות שנשברים בסתר,
והייתה שם תשפ”ד ספוגה בדם ושנאה,
הייתה שם תשפ”ד שאיבדה ושיכלה.
ובנים שצעקו, התחננו בבכייה,
“אבא די,
צא כבר, תציל! אנחנו רק ילדים,
אבא די נו!,
זה יותר מידי משא על לבבות קטנטנים!”
ושאלנו מתוך הכאב השורף שאלות,
וחשבנו שאולי שכחת אותנו בים הצרות.
את האמון שנסדק התעקשנו לשקם,
לאחז חזק, לענות תשובות. להישאר.
ואתה, עוד לא יצאת.
ואנחנו, נחלשנו.
הנקישות כבר כמעט לא נשמעו,
ונשבר לנו מלדפוק,
ולהיזכר בך מחוץ לדלת.
קרוב.
כבר התחלנו לשחק לבד,
לבנות בנינים של לגו.
של שטויות, של מים מלוחים ובילויים,
שמתפרקים בשניות,
שמפרקים את הבפנים.
התחלנו לתלות עיניים באומות העולם ואילוזיות,
שכחנו שאתה מי ששלחת צרות ותשלח גם ישועות.
לא שמנו לב לדמעות שזרמו מהסדק במפתן הדלת שלך,
לא ראינו את הנשיקות ששלחת,
לא היה לנו כח לקלף את העטיפות השחורות שבהם עטפת אותן.
הפננו עורף,
שכחנו שיש דלת שעליה צריך לדפוק,
איבדנו אמון בעצמנו,
בציפייה שלך לשמוע אותנו גם מתוך הברוך.
ואתה חיכית לנו באוקיינוס של דמעות,
רצית לבכות איתנו, לחבק חזק בזרועות,
ובמקום שנתקרב אליך, רחקנו.
נפגענו, כאבנו, כעסנו.
ובסוף קפאנו.
ללב כבר היה נמאס מלהרגיש,
התאבנו.
שכחנו את האמת של העם שלנו.
את הגאולה. את התקווה.
והגיע לו תשעה באב, שוב.
וביקשת שנבכה.
שנתחנן שוב. שתשוב,
שנצרח שוב “אבא דאאאאי!!! “
אבל אבאל’ה,
אנחנו כבר קפואים. קרח.
אין לנו יכולת לבכות את הדמעות.
הלב שלנו נהיה אבן מרב הגלדים והצלקות.
איך נבכה לך אבא?
איך נתחבר לכאב?
הוא כואב יותר מידי.
הוא שורף.
זה לא לעכשיו.
לא לתמיד.
זה בכלל לא לדמעות.
אז יום אחד בשנה, אבא.
רק יום אחד.
אנחנו שוב דופקים.
למרות שקשה,
מבקשים בלי דמעות, בלי בכיות,
שתכנס אתה למסתרים שבלב שלנו,
תראה את כל הדמעות שנצורות שם בקיפאון.
תכניס אותן למסתרים שלך.
תמיס אותם. אותנו.
שנוכל לבכות איתך עליך.
תן להן, לדמעות, לבכות את צרתנו,
כמו שבכית אתה על צרותינו כבר שנים.
ולא קפאת. גם לא לשנייה.
תן לנו רק ליום אחד.
להיות כנים עם הכאבים שלנו.
תן לנו להרגיש שכל שכואב לנו, כואב כפליים לך.
תן לנו להיות שם בשבילך ובשבילנו יממה.
תפתח לנו את הלב.
פתח לנו דלת.
כי אם תכניס אותנו ותמיס את אותן דמעות,
בהכרח תצא.
אבא,
הבטחת.
הבטחת שמי שמתאבל זוכה ורואה.
אז, אההה…. אבא—בבקשה.
פתח שערי מסתרים,
פתח שערי גאולה.
-
8 תגובות
-
וואווו
מרגש, נוגע ומחזק ממש!!
דמעות.
-
אוי מרים, איך תיארת טובבב את התחושה הזו שקפאנו
הזדהיתי מאד מאד
את החוסר אמון בתחושה
למרות השכל שיודע
את המאמץ להתחבר גם כשלא מרגישים כלום
להמשיך לאחוז במה שיודעים למרות שהחוויה משכנעת אחרת
כתבת מהמם!
-
כ”כ נכון, מזדהה עם כל מילה!!
-
וואו, וואו, וואו
מצמרר!!!
מרגש עד דמעות
אין לי מילים—
-
כואב מאוד, מקווים שתפילת “נחם” התקבלה והשבת הקרובה תהיה באמת “שבת נחמו”.
-
תודה רבה לכל המגיבות,
כיף כל כך לשתף פה עם כזה פרגון…
-
וואוו מרים!!
אין מילים היטבת לתאר את ההרגשה שלי במהלך ט’ באב…
בלילה עוד הצלחתי לבכות אבל ביום כשנוכחתי שוב לדעת שעוד ט’ באב עבר ולא נגאלנו…
משהו בליבי נשבר… אני לא מצליחה לכאוב כמו אתמול…
מה קרה לי בלב??
תודה לך שהצלחת לתת לזה מילים ולשתף!
-
אמא’לה גם לי היה ככה,
ואפילו שאמרתי לעצמי ‘אל תצפי מידי שלא תתאכזבי’ וזה היה כזה סותר למה שצריך ונכון,
אז החלטתי לא להיכנס לזה ורק להצטער על החרבן, ולנסות לדמיין מה יהיה אם הוא יבוא,
כזה לצפות בפרווה…
אבל מסתבר שבאמת כן ציפיתי חזק כי כל ככך התאכזבתי ביום….וואי מאד!!
רק כשכתבת לי על היום והלילה קלטתי שכך גם אני הרגשתי בלילה וביום
ולא הצלחתי להגדיר למה אולי בגלל זה ככה הרגשתי…. מענין.
Log in to reply.
