כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
אהבה
-
אהבה
יסכה אהבה את חג הסוכות.
אהבה נורא
המראה המופלא הזה, שכל עם ישראל, ביחד, עולה לבית המקדש, עולה, ונראה, ומשתחווה, לפניו.
אם מישהו מנסה להסביר במילים, מהי החוויה של להשתחוות לפניו. אם מישהו היה יכול. היתה נותנת לו את כל טוב עולמה.
אף אחד, כמה שינסה, כמה שירצה, לא יוכל להסביר,
מהו דביר קודשו.
ניחוח הקורבנות הנשרפים לאיטם על המזבחות, ניחוח הקטורת המופץ עד עיר התמרים.
כהן גדול בא ומכפר
לבוש זהב
לבוש לבן
סומך ידו על השעירים, על הפר.
לשון זהורית, אדומה, לבנה
ואלוקיה
אלוקיהם של כל מצטופפי הבית הזה
אלוקיהם של כל יושבי תבל
אלוקי השמיים והארץ
הוא פה. הוא איתה.
יסכה אהבה את חג הסוכות, אהבה נורא.
היום הכי שנוא עליה בשנה, היה היום שהיה צריך לעזוב הכל , ולחזור הביתה
הביתה
ואיך אפשר להסביר, שהבית שלה, הבית שלה הוא שם. עמוק בתוך הר הבית. שם ליבה, שם הר
ביתה
ולכן, לכן כל כך שמחה, כשהחתן שלה, היה כהן.
ולא סתם כהן, אלא ממשפחת כהנים מיוחסת עד לאיתמר בן אהרון, והם הולכים לגור
בירושלים.
אבל היום, 40 שנה לאחר החתונה, היא לא בטוחה כל כך שהיא שמחה
לא בטוחה כל כך.
כי ככל שחלף הזמן, ככל שירושלים הלכה והשתנתה.
עם ישראל, כמו שהיא הכירה אותו.
גם כן השתנה.
הם באים בהמוניהם, הם מקריבים
כמויות הפרים המוקרבים מעולם לא היו גדולים יותר.
אבל משהו
משהו באווירה
במהות.
כבר לא אותו עם ישראל שהיא הכירה.
מאז נפטר חזקיהו המלך
וממקום מושבה,
זה לא אותו עם ישראל
לא אותו עם ישראל שידע כל תינוק ותינוקת אצליהם הלכות טומאה וטהרה
לא אותו עם ישראל עם אכפתיות וחום לוהט לכל דבר שבקדושה
לא אותו עם ישראל
עבודת האלילים,והקרירות המקפיאה שבעקבותיהם ,הולכת ופושה בתוך עמה, בתוך ליבם, תופסת
את מקומו של אביהם.
והיא נשארת, עומדת ותוהה לעצמה, אם אלוקיהם, אם אלוקיה, רוצה את כמות הפרים האסטורנומית שהם מקריבים לו
או – שמא הוא מעדיף את ליבם הקטן,האגרופי, המוקרב על מזבח האהבה.
וכשבפסח, היא שומעת אישה מאחוריה, מדברת בעזרת הנשים, בעזרת הנשים!, על כמה שהאליל החדש שלה הצליח לעזור לה עם הניקיונות, ואילו עצות נפלאות לניהול זמן הוא הצליח לספק לה, היא מבינה, מתחילה להבין, שמשהו פה. ממש, אבל ממש לא בסדר.
ויום אחד,בשבעה עשר לחודש השלשי, אלישמע חוזר הביתה, חיוור, רועד, מזיע,
וליבה, שצונח עם כניסתו
מבין
שקרה משהו בביתה
בהר ביתה.
אלישמע צונח אל הכיסא שהיא ממהרת להגיש לו, וחופן את ראשו בידיו.
“המלך, המלך…”, הוא ממלמל.
איזה מלך, מה מלך, היא לא מבינה, ליבה מפרפר. היא לא רוצה להאיץ בו, אבל, אבל שכבר ידבר
והוא מדבר. הוא מספר בדמעות, בגרון ניחר, על צלם, שהוכנס, על לב, שכשל, שנמס, על גוף שלא עמד, וקרס, על הר, שהוא בית, שבעזות מצח – נרמס.
והיא בוכה, ומר לה כל כך, והיא בוכה, וגם הוא, ושניהם בוכים, בוכים על עם, על עברו, על הווהו, על עתידו, מבינים שאם המלך נתן כזו פרוויליגיה, אז…
אז…
והם לא טועים. למחורת, חוזר אלישמע עייף, עייף מאוד, ואדיש. היא נחפזת לעברו, והוא מספר, שכבר בבית המקדש הכהנים מדברים על האלילים החדשים שקנו, על החידושים שבחנויות, עד עכשיו הם לא דיברו, הוא אומר בקול עייף, מהיום כבר הכל מותר. אם חשבתי שאין – עכשיו אני יודע – אני כמעט היחיד שאין לו.
“היחיד?” היא נחרדת
כמעט, הוא אומר, כמעט, “גם למשפחת אליצפן ולמשפחת הברזלי אין.”
היא נושמת, לאט, בזהירות, ועינייה פלג.
אבל למה? היא שואלת, לואטת לוחשת, אבל למה?, “הם, הם הרי כהנים! הם משרתי ה’!” היא זועקת, צועקת את הסתירה האיומה, את האירוניה הלועגת, אלישמע מושך בכתפיו.
“הם טוענים שזה לא סותר, אפשר לעבוד את ה’ גם עם אלילים, ושלהיפך – זה כלי ועזר בעבודת ה’, ושכל הזמן הזה שנחסך – מותיר יותר מקום וזמן לעבודת האלוקים.
זמן תמיד היה נושא טעון אצל כהנים. אבל על שפתיה של יסכה עומדת שאלה אחת – איזה אלוקים?
יום אחד, בעודה יושבת בחצר עם אוסנת למשפחת אליצפן , היא פתאום מבינה.
מה ההבדל, בעצם, בין עבודת אלוקיה, לעבודתם?
ואולי הם בעצם
צודקים?
השאלה הזאת מנקרת, דוקרת, כואבת, כואבת כל כך שהיא מוציאה את האוויר מראותיה בקול נשיפה קלה
אוסנת מסתכלת עליה, לא שואלת דבר, שכן התינוק שלה התחיל בדיוק לבכות. ויסכה,יסכה מסתכלת עליה בשתיקה, בדממה. ופתאום – היא מבינה.
את האלוקים. את האלוקים עובדים מתוך אהבה. אהבה אמיתית אליו. מתוך נתינה שאינה לשם דבר.
כמו אוסנת שמטפלת בתינוקה.
כמוה, כשלה יום אחד, גם יהיה אחד,תינוק.
ואילו. אילו אלוקים אחרים עובדים מתוך צרכים אחרים, אגואיסטיים, אנוכיים. אף אחד מבין אלו שהיא מכירה לא עובד את אליליו, מתוך אהבה אמיתית וכנה.
לא, אם מסתכלים לעומק, הם לא אוהבים אותו.
אולי הם כבר נתנו לו כל כך הרבה – שזה נראה שהם אוהבים אותו, אולי הם באמת מרגישים שהם אוהבים אותו מרוב נתינה, אבל בפועל, הם אוהבים רק את עצמם.
היא חוזרת הביתה ומסקנתה בידה, בדיוק בזמן. אלישמע חוזר, שקט מאוד, שלא כהרגלו, היא מביטה בו, שותקת. והבית, הבית כל כך שקט.
“אלישמע?” היא מוצאת את עצמה שואלת ,
“יסכה”, הוא פונה אליה בחדות, ואחר כך מתרכך. “יסכה, כמה את רוצה תינוק?”
והלב שלה, שחשב שהוא מסוגל לעמוד בהכל, קרס. עיניה התמלאו דמעות, מי יכול להסביר כאב של אמא, שאינה אמא?
“הכי הרבה שיש”,היא לוחשת.
“וכמה את מוכנה לתת בשביל זה?” הוא שואל, עיניו פצועות.
“הכל”, היא מבטיחה
הכל, את בטוחה? אלישמע שואל,
הכל, היא לוחשת, כל דבר שאצטרך.
ואז, ואז הוא מוציא את
את זה.
פסל,
פסלון קטן ולא מזיק מעץ
עיניה של יסכה כמעט יוצאות מחוריהן, היא לא עומדת, היא כושלת אל הספה, עכשיו תורם של עיניו של אלישמע להתמלא דמעות
הוא לא מביט בה, משפיל ראשו
סלחי לי, הוא ממלמל, דומע
אבל, היא לואטת, למה אלישמע?
והכל קולח במהירות כה רבה מפיו, כבר כל כך הרבה שנים, ואין שום דבר, ואיזה כהן מהעבודה סיפר לו בלחש, שגם הם היו ככה, עד ש…
ויהיה להם ילד, אולי שתיים, והם יוכלו לחנכם לתורה, ולמצווה, וזה רק פעם אחת, וכל כך לשם שמיים, וה’, ה’ בטוח רוצה ש…
הוא קולט את האבסורדיות שבפיו, שותק. דומע.
והיא לא צריכה להגיד לו. שאת עצמו הוא עובד, את עצמו, ולא את אלוקיו.
היא לא צריכה.
היא רק נעמדת, נעמדת כחומה בצורה להגן על ביתה, להגן על הר ביתה מול כל רוח רעה ונושבת שלא תבוא, ואומרת,
אני, אני רוצה ילד שיגדל באהבה, אהבה אמיתית,
טהורה.
אהבה של נתינה
לא של נטילה.
ואם לא אוכל להביא ילד בדרך כזו לעולם
אני לא זקוקה לילד אחר
כי לא אל נער כזה
לא אל נער כזה התפללתי.
ואלישמע מרים את עיניו אליה, מצועפות ומזוגגות מדמעות לעברה, ושואל
אבל מתי, יסכה,
מתי כבר תאהבי את עצמך?
והיא שותקת, שותקת כי אין לה תשובה
כי מתי באמת,
באמת
מתי כבר תאהב את עצמה.
ופתאום. ברור לה
ברור לה שרק מי שבאמת אוהב את עצמו
יכול לתת
וככל שאתה אוהב את עצמך יותר חזק
תוכל לתת יותר.
ואת הדבר היקר ביותר
תוכל לתת מאהבה פנימית, אמיתית
לעצמך.
ואם לא תוכל לתת –
זה סימן,
שאפילו אהבה.
אהבה בסיסית וקלושה
לעצמך –
לעצמך האמיתי
אין בך
רק אהבה מדומינת
שקרית
למי שאינך.
והיא אומרת לו, לבחיר נעוריה, את כל מה שבליבה
והוא,
כמוה
הוא אוהב באמת
את עצמו
את אלוקיו.
את הר ביתם.
קול נפץ חד נשמע בבית השקט תמיד של משפחת אחיטוב.
והיא היתה רוצה לספר לכם, שתוך שנה נולד בביתם תינוק, או תינוקת קטנה, למזל טוב.
אבל לא.
לא סוף כזה מתוק היה לסיפורנו
הבית הקטן, השקט, נותר תמיד שקט.
ויום אחד.
בהלוויה קטנה,
הלכה לעולמה אישה קטנה – גדולה
קטנה – ענקית
שאהבה חזקה
חזקה ובוערת
היתה
נשארה בליבה
לעצמה
לאלוקיה.
לנשמתה.
ואם יום אחד היה מישהו בא ושואל
היא היתה אומרת לו
שמעולם
מעולם לא הצטערה
כי אם היו אמורים להיות לה ילדים.
הם היו
אבל אם יתכן והיו
אם בחרה אחרת
אז היא מקריבה אותם
בשמחה אמיתית,
באהבה,
עצומה ויוקדת לעולם
למי שהוא אהוב נעוריה
הוא מי שאמר
והיה העולם
ולעולם.
ולעולם,
לעולם לא הצטערה
לעולם אף אחד לא הצטער
על אהבה
על זה שזכה
ואהב.
-
13 תגובות
-
יואוווווווווווווווווווווו
הבאת לי דמעות.איזה עומק!
איזה רגש.
איזה טוהר.
איזה מסר שמבצבץ – לא מבצבץ.
אלופה.
תמשיכי להצליח.
ותפרסמי עוד!!!!!!
🙂
-
אמאאאאא
עשית לי לבכות
הצלחת לגעת בנקודות הכי רגישות ואמיתיות שלנו
בצורה הכי נוקבת שיש
והכי מאמינה ויהודית שיש
הלוואי ונזכור את זה תמיד, גם בבחירות היומיומיות שלנו….
ואגב, מעניין אם לזאת הייתה הכוונה,
רק לי הייתה תחושה שהפסל נשמע קצת כמו הבינה?
-
זה פשוט יפה.
ולא צריך להוסיף ולהכביר מילים
כי הכתיבה שלך פשוט מהללת את עצמה…
-
הרבה זמן לא קראתי קטע כ”כ עמוק ונוגע! וכ”כ מקביל לחיים שלנו עכשיו… פשוט להרגיש ולהבין ש”אין חדש תחת השמש”…
-
ואוו. מרגש מאוד, מביא את הדברים הכי אמיתיים שלנו כעם . נגעת בנקודות הכי מרכזיות בחיים. והקבלת את זה בצורה מעניינת מאוד.
תודה לך על התובנות המיוחדות שאת מביאה בסיפור🙏
-
הקטע יפה והמסר שלו חד וברור.
אישית הפריעו לי ירידות השורה המרובות ובאופן כללי הטקסט שבצורתו החיצונית לא היה נוח לקריאה, אבל אחרי שקראתי- היה שווה:)
בהצלחה!
-
וואו.
איזה קטע מיוחד!
הפריע לי רק שכתבת:
אבל היום, 40 שנה לאחר החתונה, היא לא בטוחה כל כך שהיא שמחה
לא בטוחה כל כך.
ואחרי זה כתבת שאין לה ילדים, והיא עדיין רוצה.
לכאורה היא אמורה להיות בת 60…
תמהני.
אשמח להסבר/ הבהרה …
-
אפשר לתרץ את זה בגיל הנישואים המוקדם שהיה אז. להזכירך, אנחנו מדברים על תקופה קדומה שבה בנות בהחלט יכלו להתחתן אפילו לפני גיל 10(!!!)
וגם אם תגידי שהיא הייתה בת 60, תענה לך יסכה בחוכמה, שגם בת 60 מסוגלת ללדת אם רק תבטח בה’ ותאהב בכל ליבה.
-
אם התחתנה בגיל 10 אז היא בת 50.
ומעניין מה תאמר אלישבע
-
נו, ולא שמענו על נשים בנות חמישים שילדו?
-
דודה שלי ילדה בגיל 53, לידה ראשונה!
-
וואו!
הרבה מזל טוב…
-
-
-
-
לדעתי, ה40 שנה זה כדי להעביר מימד של זמן,ולא דווקא שבשנה זאת קרה הכל. זה יכל גם להמשיך עשור או שתיים נוספים כל העלילה אח”כ.( אולי תוספת/ הדגשה לגבי תהליך הזמן למה שקרה בסוף/לאורך הסיום . יעזור להבנת הסיפור מדוייק יותר )
-
-
Log in to reply.
