אולי הגיע הזמן לדבר על היצור הזה
-
אולי הגיע הזמן לדבר על היצור הזה
אולי הגיע הזמן לדבר על היצור הזה.
הוא עצום, אפרפר וכל פסיעה קטנה שלו שוברת כלים.
קוראים לו פיל. והפיל הזה, משום מה, בחר להיכנס לחנות חרסינה.
הוא לא רק נכנס. הוא גם הניף חדק, ניפץ צלחת. פסע לאחור, מוטט ארונית. זע הצידה, ריסק כד.
מפה לשם, נותר רק הוא בחנות, ואלפי אלפי רסיסים של חרסינה.
אולי הגיע הזמן לדבר על נחום.
נחום הפיל.
הוא נולד בשנת תשע”ה, מאחוריו עשר שנות שעשוע בגנחיות ולמרות שהוא ממש-ממש צעיר, הוא החליט, סתם כך ביום בהיר, לצאת קצת לטייל בעיר.
אבנר, המאמן שלו, לא התנגד. אולי בגלל שנחום לא ידע איך לשאול. וכך, חמוש בחדק, ארבע כפות רגליים אימתניות, עור כשל טנק וזנב מתנדנד – יוצא הוא למרחבים העירוניים, שמח וטוב לב.
אבל העיר עצומה. ואפורה. והוא? כבר די משתעמם…
עד שקולטות עיניו תות אדמדם מעם חלון ויטרינה.
הוא מכיר ויטרינות, יש כאלה לקפוצ’ינים, לטיגריסים ולעוד כמה חברים שהוא מכיר רק מרחוק.
גם תותים הוא מכיר. הוא מאד אוהב תותים. מ-א-ד. עד כדי כך שהוא סוטה מהמסלול האפרפר, מזהה את הפתח חסר הוויטרינה ומפלס כל הדרך עד לתות השמן, האדום כל כך.
רק דבר אחד חסר לתות – ריח. וגם טיפטיפונת ממשות. אולי גם קצת תלת-מימדיות.
ותותים, אחרי הכול, הוא מאד-מאד אוהב. אז הוא מרים חדק, ונושף קלושות, מספר על החיסרון הקטן הזה, שיכול היה להפוך אותו לכל כך מושלם.
והוא לא אשם שפתאום מישהו צורח, ומהבהלה – החדק שלו נוגע יותר מדי חזק בתות ההוא, שנפל מטה, התנפץ אל הרצפה.
הוא נבהל עוד, וצועד אחור, וארונית שלמה קורסת כמו מגדל קלפים.
הוא נבהל עוד יותר, ופוסע שמאלה, מרסק, ברגל אחת שמנה, כד.
מפה לשם, נותר רק הוא בחנות, ואלפי אלפי רסיסים של חרסינה.
אולי הגיע הזמן לדבר על היצור הזה.
שקוראים לו ביקורת.
והביקורת הזו מאד-מאד אוהבת טקסטים.
אבל לא סתם טקסטים.
טקסטים שנראים כמו תות – אדמדמים, מתוקים, עם ריח של עוד.
והביקורת מתכוונת להיות טובה. נטו טובה.
אבל משום מה, כולם חושבים אותה לפיל.
ולא סתם פיל. פיל בחנות חרסינה.
ולא, לא כמו נחום.
אולי הגיע הזמן לדבר על ביקורת.
אני אמרתי את שלי, אשמח לשמוע אתכן.
מה, לדעתכן, מעוללת הביקורת (לטוב ולרע)
כיצד אתן אוהבות אותה וכיצד הייתן מגישות אותה.
כי אחרי הכול, גם אותה ניתן לבקר.
והכי חשוב – ללמוד לקבל.
Log in to reply.