אופה תקווה / סיפור קצר

[שפרה]

מיוחד!!!!!

יפה, מפתח את הטעמים הרגשות וציורי….

מגרה לקרוא עוד ולהבין…..

נראה שיש כאן המון מוקדים…..

[שני מילר]

-המשך- פרק 2 מתוך 3

חני

ישבתי בהפסקה, בודדה. עשרים שולחנות וארבעים כיסאות. כולן עסוקות בתיכנונים. הקבוצה שלי אפילו לא חיפשה אותי. ממילא הן לא רואות אותי, רק את הכסף. חשבתי שהאסיפה תשנה משהו, שמישהי תראה אותי, העזתי אפילו לדמיין שאמצא חברה קרובה.

משכתי כתפיים. לא רוצות, אז לא. לא אכריח אותן לשתף אותי בתוכנית.

מיכל נכנסה לכיתה בריצה. חני, את פה? אנחנו בשיא התכנונים, בואי!”

שרכתי את רגלי בחוסר חשק. מעניין מה הן נזכרו בי פתאום.

“הנה חני!” מיכל הכריזה כמוצאת שלל. “חני, תראי אנחנו… חשבנו…” בליל קולות נשמעו. לא הבנתי כלום. אסתי השתיקה אותן. “אנחנו צריכות להכין גם כיבוד, חשבנו, אולי, מה את אומרת? יש לך רעיון?” אסתי תלתה בי עיניים מלאות ציפיה. כולן הביטו בי בשקט.

בשביל הכיבוד הן קראו לי. כל הכבוד. בטח רוצות כסף, אולי להזמין אוכל מוכן או להכין דברים מיוחדים. ואני אמורה להסכים! כעסתי. שוקלת בליבי מה לענות. אני יכולה להראות שאני לא בעניין. מה יקרה? כלום. אף אחת לא תסתכל עלי, כמו שהיה עד עכשיו. רגע, עלה בי רעיון גאוני. בשביל מה אני לומדת כבר 3 שנים קונדיטוריה?

“אולי נעשה בר עוגות חלבי?” שמעתי את עצמי אומרת. “זה יהיה מהמם, והכי טעים. בטח כי הקבוצות יביאו פיצה או בורקס או טוסטים. אנחנו נגיד שאנחנו רוצות להיות אחראיות על המתוקים”

מרגע לרגע התלהבתי יותר ויותר. מדמיינת את העוגות המדהימות שאכין. אף אחת לא תפספס את חני הקונדיטורית.

אסתי התלבטה, וכולן אחריה. “אני לא ממש יודעת להכין עוגות מיוחדות…” זהבי התערבה, “זה יצא ממש יקר, בטח לעומת טוסטים”

“עשיתי כמה קורסים בתחום. אני אכין הכל. אשאיר לכן לדאוג לח”פ” אמרתי מיד.

“וגם לתוכנית!” תמי התפרצה, “חוי אמרה שהאוכל הוא לא העיקר”.

האוכל יהיה העיקר, זה בטוח, אחרי הבר שאעמיד בכיתה. שום תוכנית כבר לא תעניין יותר ממנו… חייכתי לעצמי ונכנסתי לכיתה, שומעת בחצי אוזן את פרטי התוכנית.

למחרת, בבוקר, אמא

“חני! כבר שבע וחצי” אמא מדליקה את האור בחדר, פותחת חלון. חני לא נעה.

אמא מתקרבת. “חני?” היא מזיזה מעט את השמיכה. חני פותחת עיניים, לוחשת “אני לא הולכת היום, אמא”

“חני???” קולי עולה, “היום האסיפת כיתה!” אני מסתכלת עליה חזק.

חני מהנהנת. ומתחפרת במיטה. “בגלל זה, אמא.” ואז היא בוכה.

“חניל’ה” אני יושבת, מלטפת אותה. המקפיא מכיל עוגות יפהפיות.

בעלי מתקשר, “איפה חני? אני למטה.”

“עוד לא מוכנה. אזמין לה מונית” אני עונה, בלי לפרט. מרגישה שלא ייטיב עם חני לשמוע אותי מתארת את מצבה.

“חני…” אני מנסה, עוד פעם אחת. “תספרי לי הכל, אני איתך”

“חברות שלי לא מכירות אותי בכלל” קולה צרוד מבכי, עמום מבעד לשמיכה.

קשה לי לשמוע עד כמה שקופה הילדה שלי.

קשה לי לנשום כשאני חשה את העלבון שהיא חוותה.

קשה לי לעצור את הדמעות כשהבת שלי צמאה להכרה, למבט, ואין לי איך להרוות אותה.

אני שותקת. יש לי מדי הרבה דברים לברר ולומר, מחליטה שהכי טוב לשתוק.

מלטפת אותה שוב. היא קמה, מעיפה את השמיכה. “אני לא אלך, אמא” היא נותנת בי מבט חד.

“אני לא יודעת איך הבנות יגיבו… עבדתי כל כך הרבה. לא מסוגלת להידחות. שוב.”

“את חכמה ונבונה, חניל’ה” אני מחליטה לפתוח חלק מהקלפים. את חלקם אשאיר אצלי, כמו למשל השיחה המתוכננת עם המורה.

“והמסקנה שהגעת אליה, עבדתי קשה, אני לא רוצה להידחות. מה לדעתך תהיה התגובה כשתיכנסי לכיתה עם העוגות?” אלוקים. אני לא מטפלת רגשית, ולא בטוחה שהתגובה מתאימה כשהיא כל כך מיואשת. מבקשת ממנו שיכנסו הדברים ללב.

חני מכווצת את המצח “אולי החברות יתלהבו” היא חושבת בקול, “לא יאמינו שהכנתי לבד.”

אני מחכה בשקט.

“יכול להיות שיגידו שהשקעתי מדי?” היא אומרת פתאום, קולה מהסס. “אולי אפילו… שהגזמתי.”

יגידו שאת משוגעת, אני רוצה לצעוק. עוצרת את עצמי.

“אני חושבת שהכנת דברים מהממים” אני בוחרת לומר בסוף. “דברים שיכולים לשמח הרבה אנשים.”

חני שותקת, מחכה להסבר.

“אני מתכוונת… אולי נביא את זה לארגון שעוזר לחולים? או לכלה ענייה?” אני מעלה רעיונות מוצלחים יותר ופחות.

עיניה של חני נדלקות.

“אני חושבת שתלכי כעת לאסיפה. הבטחת שתביאי עוגות” אני קורצת אליה. “תבחרי שתי עוגות ותתארגני”.

“זה עדיין יהיה מרשים אבל לא יתפוס את הבמה” חני כוססת ציפורניים.

“יותר טוב” אני לא מתאפקת. “הבמה היא לאו דווקא חיובית”.

חני מתארגנת בצ’יק-צ’ק, לוקחת את העוגות בשתי ידיים (כבר לא צריך מונית) והולכת לסמינר.

אני הולכת למרפסת עם הסידור שלי, ליבי מלא תפילה.

[שני מילר]

המשך / פרק 3

חני.

כל הדרך לסמינר התפללתי. ביקשתי ממנו שימתיק לי את היום, ביקשתי גם שארגיש טוב.

נכנסתי לכיתה. בנות הקבוצה שלי התקרבו לכיווני, “חני! טוב שהגעת, רצינו כבר לערוך”, לא אותי הן צריכות, רק את העוגות. הכושי יכול ללכת. עצרתי את המחשבות, קומצת אגרופים. אני שווה גם אם הן עדיין לא מכירות אותי, אני לא אתן ללב שלי להימחץ בגללן. פתחתי את המכסים, מעגל צפוף הקיף את השולחן, בוחן את עמל כפי. “וואו, מהמם” “את מוכשרת בטירוף!” וגם: “איך לא ידענו שאת כל כך מקצועית?” שתקתי. נותנת למחמאות לחלחל לתוכי, מתמלאת.

ההמולה שככה, העברנו את העוגות למגשים בבר. האסיפה התחילה, תכנית רודפת תכנית. “וכעת להפסקת קפה” חוי הכריזה.

בנות מילאו צלחות. העמיסו עליהן מהעוגות שלי, התיישבו ביחד, פטפטו בעליזות. ישבתי לבד. בולעת כפית עוגת שמנת. בולעת דמעות.

“חני זה ממש טעים!” נשמעה פתאום קריאה מקצה הכיתה. “כן חני, מהמם! אני חייבת מתכון”

קריאות תודה נשמעו מכל עבר. חייכתי בנימוס. והמשכתי לאכול. לבד.

אמא

“שלום!” מוטי נכנס הביתה, מעיף את התיק. “אני צמא!!!”

הושטתי לו כוס מים. “בבקשה, חמוד”.

“איפה חני?” הוא תופף על כיסי המכנס, “החברות שלה אכלו את כל העוגות?”

איפה חני. בלב שלי. בדמעות שהזלתי עליה. “היא עדיין לא חזרה”.

מוטי הוריד נעליים והשתרע על הספה. “איפה העיתון, אמא? אני חייב אותו!”

צחקתי לעצמי. הדלת נפתחה, חני חזרה.

“שלום” היא לחשה. חיבקתי אותה, ושתקתי.

היא התיישבה במטבח. הגשתי לה כוס שתיה קרה, והתיישבתי לידה.

“היה קשה” היא פלטה אחרי שקט ארוך.

“אהבו את העוגות וביקשו מתכונים אבל… הייתי לבד.” קולה נשבר.

שתקתי. היא התכווצה. מרעידה מיתרים בליבי.

“כשנכנסתי דווקא עמדו סביבי… התלהבו” חצבה עוד משפט מיובש.

“מה היה כשנכנסת?” הייתי חייבת להבין. עד הסוף.

“כולן החמיאו לי… לרגע הרגשתי מוצלחת, היה שווה להשקיע. אבל אחר כך” היא נשמה עמוק, “אחר כך כשאכלנו ישבתי לבד, זוגות של חברות מפטפטות ואני… לא שָוָָָה”

הנחתי יד על כתפה. “אני בטוחה שלא נתת לעצמך להרגיש ככה.”

חיוך ראשון מאז שחזרה. “אני יודעת שאני שווה אמא… אבל זה קשה”

“נכון חניל’ה שלי” אלוקים. תן לה כוחות. “זה לוקח זמן, העיקר שאת בדרך.”

מוטי נכנס למטבח. “העוגות היו טעימות?”

חני הנהנה. “נשארו לך קצת?” מוטי המשיך, מתופף בקצב על השולחן,

“למה אתה שואל?” חני קמטה מצח.

“יש לנו סיום!!! והכי אהבתי את הכדורים המצופים על מקל” מוטי חייך חיוך מבויש.

“אתה רוצה לחלק את הקאפקיקס בסיום?” חני מתחה את המילים, מהורהרת.

“נשאר לך מספיק?” מוטי חיכך את ידיו בציפיה.

“האמת? הכי מגיע לך, עבדת על העוגות כמעט כמוני!” חני חייכה, ופתחה את המקרר מוציאה קופסת קאפקייקס, מניחה על השולחן. “באהבה ממני!” שלחה לו נשיקה באוויר.

התרגשתי. שומרת בלב את הרגע, מבקשת על העתיד.

[MIRI K.]

הכתיבה שלך מהממת

ונוגעת ללב

[שושי גבאי]

אהבתי,,

מחכה לפרק הבא

[שני מילר]

תודה על המשוב!

בעיקרון זה סיפור קצר והוא נגמר

אמנם אין לו סוף מוחלט

ככה אני אוהבת, כמו בחיים…

[שושי גבאי]

טווב, תודה לך