דיונים - כתיבה ספרותית |

אור וצל / סיפור

כתיבה ספרותית
אור וצל / סיפור
פורסם ע"י ללי גרינפלד כותבת פעיל 20/10/2026 ב11:06 pm
תמיד ידעתי שקשה לאדם, לכל אדם, לעבוד. ובזיעת אפיך תאכל לחם.
תמיד האמנתי בכל זאת, ילדותית ותמימה, שיש עונג ביכולת לממש את עצמך, להביא פרנסה הביתה.
הרב קו מזיע בכף ידי. אני ממצמצת מול עשרות אנשים הממתינים בתחנה. פעם נמנמתי בשעה הזאת, מכוונת את השעון המעורר בחצי שעה נוספת.
הפאה המעוצבת קופחת על ראשי. שלום לך, ילדות. כמה חבל שנטשת אותי כה מהר, מותירה אותי להתמודד מול מציאות שגדולה עלי.
*
"שכפלתי בטעות כפול שמונה עשר". אני אומרת ביובש ענייני, לגיטי, מנהלת המשרד. מתעלמת, בחוסר אונים, ממבטה קצר הרוח.
"אז תבטלי". היא אומרת בפשטות. אני מסתבכת. היא מתקרבת, מבטלת בלחיצה בודדת, מדפיסה מחדש הכול. נאנחת בהדגשה.
פעם האמנתי שאנשים הם טובים.
לא היה קשה להאמין בכך כשחברות רצו את קרבתי, כשחניכות חלפו על פניי בחיוך נבוך, כמה ליחס.
המחשבות מבלבלות אותי, גורמות לי להיות מהירה יותר משהייתי רוצה להיות. שוב אני נכשלת, מדפיסה, בטעות, כמות עצומה של דפים. וגיטי נעלמת מאופק המשרד.
אני לא זוכרת איך מבטלים. לוחצת על כל הכפתורים, המכונה משמיעה קול אנקה. נכבית באחת.
פעם חשבתי שאני חכמה. ומוכשרת. לא היה קשה להאמין בכך כשרחפתי / פטפטתי / התכתבתי / אכלתי בסתר בשיעורים, צלמתי סיכומים מחברות וקצרתי מאיות.
אז חשבתי.
גיטי חוזרת אל החדר. נדהמת. שליטתה בתווי פניה לא מסייעת לי לחוש טוב יותר, אומללה פחות.
"זה בסדר". היא מחזירה את המכונה לפעולה בכמה פעולות בודדות. "נלחצת?" החמלה שבעיניה מכווצת אותי.
11:53. הפעם הראשונה בחיי בה חשתי שאני כלום.
*
אט אט אני לומדת להסתדר עם דרישות העבודה. לתפקד גם כשאין בי עוד כוח ורצון. לחייך כשחולפות על פניי חברותיי לצוות, גם אם ליבי ריק. לא שוכח את ימיי הראשונים, את אדישותן למבוכתי.
אט אט אני לומדת לביים שיחות טלפון בהפסקה. לא מתנחמת בירקות שחתכתי לעצמי, בשייק פרות שארז לי מאיר בבקבוק קטן.
אני מחכה לאוטובוס חזור. אנשים חולפים על פניי. איש מהם אינו מתעניין בי. אף אחד מהם אינו מבקש את קרבתי.
הרבה דברים לא היו לי פעם. פעם לא היה לי בית משלי. פעם לא הייתה לי עבודה, או כסף בחשבון הבנק.
אבל פעם פעמה בי תקווה. אור זהר בעיניי. וחלום.
*
ביום אחד מפציעה נסיכה אל עולמי. אדומה ומקומטת. אני חובקת אותה בזרועותיי. היא מתייפחת. קומצת את ידיה, קטנה וחסרת אונים.
אין עוד יום או לילה בסדר יומי. רק ערפל גדול, צמרירי. ואדם קטן, זערורי, מתרפק בחיקי. כמה לאהבתי.
אושר צומח בתוכי. מעלה בי דמעות קטנות, מגרש את היובש. מבריח את קוצר הרוח.
כל פרט מעורר בי חלום. וכמיהה.
"אני עוזבת את העבודה הזו". אני אומרת למאיר שלושה שבועות לאחר הולדת הנסיכה. לראשונה מזה שמונה חודשים, אני מצליחה לספר מה עבר עלי. לחלוק כאב. ובדידות.
"אז תעזבי". הוא נחרץ. "את תמצאי עבודה אחרת. למה לא ספרת קודם?"
למה לא ספרתי קודם?
כל הלילה הומה בתוכי השאלה. חונקת. בכי עולה מהעריסה. בורא בי תשובה. אהבה ממלאת את ליבי, דוחקת את מקומה של העייפות.
שחר עולה מהחלון, מאיר את החדר באור בהיר. צל נופל על הקיר.
אי אפשר להסביר מהו צל. הוא מתעתע לפעמים. משקר. מספר על כסף בחשבון הבנק, מסביר שהמצב לא כה גרוע.
אי אפשר להסביר מהו אור. אפשר רק לחוש אותו בתוכך. מחיה. מרפא רסיסים של כאב.
אולי רק כשנוגעים באור, אפשר להבין מהו צל. לחמוק ממנו. לבחור באור.
מירי הגיבה לפני 8 שעות, 48 דקות 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה