כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
"אז ככה זה מרגיש למות" / טקסט אליגורי.
-
"אז ככה זה מרגיש למות" / טקסט אליגורי.
“אז ככה זה מרגיש למות”
הוא גיחך לעצמו ולאיש זק”א שעטף אותו באיטיות בתכריכים
“הייתי בטוח שזה משו יותר דרמטי ,
יותר מעניין”הוא לא סיפר לאיש
שהוא דמיין את המוות שלו אחרת
מאה עשרים שנה הוא חיכה בסבלנות לשניה הזאת,
חי את החיים בינתיים עד תומם
נהנה מכל רגע ומכל יום, ועדיין
חיכה בכל מאודו
למות.
הוא היה בטוח שאחרי המוות
העולם יהיה תוהו ובוהו בלעדיו ,
אנשים יבכו ויעצרו את סדר יומם
ולפחות כמה מהאנשים שהכיר
ימותו יחד איתו.
הוא היה בטוח שהיא
שהיא תצטער עליו עד שתבוא לקבר שלו
ותוציא אותו משם,
חי או מת
העיקר איתה.
עכשיו הוא שוכב מת וחושב על זה
מבין לחרדתו
שהיא אפילו לא יודעת שהוא מת
והיא לא שמעה על זה
כי המוות שלו היה כל כך משעמם
הוא פשוט לא קם בבוקר
והכל נגמר,
המוות שלו טיפשי
טיפשי כל כך,
לא כמו כל הדמיונות שלו על מוות בשריפה בסקילה ובחנק.
הוא שוכב עם עיניים עצומות
מת ועצוב ,
ובא לו לבכות
ולרגע הוא שוקל לקום ולהמשיך לחיות
אבל הוא יודע שהאיש הזה לא יתן לו
וגם לא האגו.“ככה זה אצל כולם?”
הוא שאל את האיש מבעד התכריכים
רגע לפני שהוא מכוסה אדמה לצמיתות
“מתים וזהו?
בלי דרמות בלי דמעות ואפילו לא נותנים חיבוק?”“זה תלוי”
האיש ענה
לא אוחז שמת מדבר איתו
ממשיך להזין נתונים למחשב
כאילו כלום
“תלוי איך אתה מת
ומתי.”“אז יכלתי למות הרבה לפני כן”
הוא נזכר בתקופות בחיים שלו בהם אם היה עוזב
היה לו שווה יותר
טיפש אחד
הוא מקלל את עצמו
למה נשארתי חי עד מאה עשרים
אם הייתי מת בגיל שלושים ואחת נגיד
היו יותר בוכים
והיא
אולי לא הייתה בוכה אבל
לפחות הייתה יודעת. -
20 תגובות
-
אני הייתי מצפה ממנו להודות על כך שמת במיתת נשיקה (לא לקום בבוקר, זה מיתת נשיקה ללא ייסורים).
ושמת באריכות ימים ולא בקיצור ימים ושנים (רק בגיל שלושים ואחת).
ומה אכפת לו מה הוא משאיר מאחוריו, הוא מניח את המפתחות ועוזב.
-
וגם מה היה עוזר לו אם עוד אנשים שהוא מכיר ימותו באותו זמן שהוא. ממילא בבית דין של מעלה כל אחד עומד לבד מול ריבונו של עולם ביום הדין.
-
את צודקת אם השיר היה מדבר באמת על המוות הפיזי, האמיתי.
ובגלל שזה טקסט אליגורי, קחי את זה לחיים שלך, צעד גדול שעשית, שהמתת בך משו, עזבת משו , והיית בטוחה שהוא יהיה הרבה יותר דרמטי ממה שחשבת, שיותר ישימו לב, יותר יתיחסו, ואולי יבכו גם…
-
-
מעורר רגשות ומחשבות…
גם אני לפעמים חושבת מה היה קורה אם הייתי מתה רק כדי לדעת מה חושבים עלי…
אבל לאחר מכן כבר לא אוכל לחזור – להודות או להתעמת מול המציאות העגומה או המלבבת…
כך שאני שוב מודה להקב”ה שאני חיה עוד רגע כדי להמשיך.
ומצד שני חושבת שזו ממש כפיות טובה לבקש למות כל זמן שהקב”ה חונן אותי בשפע וטוב בכל רגע ורגע שאני חיה…
“נשמת כל חי תברך את שמך…”
-
תודה …
אבל – שוב כמו שרשמתי למרים, זה טקסט אליגורי, כמו גם עצם זה שהוא מת וחושב לחזור לחיות.ח”ו כפיות טובה,
ובכלל לא מעורב פה עניין כפרני.
-
-
וואוו רינה, השארת אותי מסוקרנת
מי זו ‘היא’?
-
משל…
מי ההיא בחיים שלנו שרצינו שתשים לב שהמתנו בנו משו אחרי הרבה זמן שהיה לנו קשה לעשות את זה ,
תמיד חלמנו לעשות את זה , להיפרד מזה , ותמיד דמיינו את הרגע שההיא הזאת תדע על זה וכמה זה יהיה לה מוזר ודרמטי..
ובסוף כלום… היא בכלל לא יודעת על זה ,
ובכלל , ההיא הזאת יכולה להיות גם בחיים הוא, או הם…
תלוי בסיטואצייה… זה יכול להיות חברה או בוסית או גיסה , שרצינו שישימו לב שמתנו והם , בכלל לא יודעים כי …
-
-
ואת כותבת נפלא!
תענוג לקרוא את הטקסטים שלך (ולא בפעם הראשונה)
-
תודה אסתר!!!
מחמם את הלב מאד.❣
-
-
ואם את רוצה לדעת מי זו ההיא במשל אצלי אז בפרטי…
-
וואי
קראתי את זה שוב, אחרי שקראתי את התשובה שלך
והבנתי
והרגשתי
יפה מאד!
-
זאת עבודת החיים שלנו, לעבוד את הבורא ורק אותו.
וחוץ מזה, למרות שזה מאד נחמד שאנשים רואים ויודעים ומעריכים,
אין כמו הרגע הזה שאת יודעת שרק הוא ואת יודעים מה עשית עכשיו, על מה וויתרת וכמה זה היה לך קשה.
זה רגע הכי מתוק שיש.
-
נכון.
על אף שבאליגורייה אין פה שום נמשל על הקב”ה … ההיא – זו מישהי ולא ה’.
-
-
הכתיבה שלך מיוחדת!
זה מתואר בצורה אותנטית כ”כ!
מאד התחברתי!
בהתחלה לטקסט איך שהוא, בלי הנמשל (ולא שחלילה מתתי… אומרים שבני אדם מתים רק פעם אחת, אבל הם הורגים את עצמם בדמיון שלהם אלפי פעמים במיתות שונות ומשונות…)
וכשהסברת את משמעות האליגוריה התחברתי עוד יותר וממש אהבתי, גם את הכתיבה וגם את המסר
מכירה מצוין את ההרגשה הזאת שהנה עשיתי את זה ובסוף אף אחד לא רואה בכלל…(אפילו שכשלא עשינו ‘את זה’ היו מעירים לנו 500 פעם שנפסיק עם זה, אבל תכלס כשהפסקנו הוא אפילו לא שם לב…) ומכירה גם את התסכול העמוק שמגיע אחרי זה והשאלה שצועקת לנו “בשביל מה עשיתי את זה???” (לא שהיא נכונה, אבל היא עולה)
(ואגב זה נושא נוסף אבל כשאנשים מעצבנים אותך אתה תצעק עליהם כל הזמן אבל כשהם יתנהגו בסדר, מילה אחת טובה הם לא יקבלו… וזה המקום של ה’היא’ כי באמת טבע האנוש הוא להיתפס בחסרון ולא בכל המעלות הרבות, ואם ילד שלנו עשה לבד קניה הדבר הראשון שנראה זה שהוא הביא שקדי מרק של ‘מיה’ אפילו שאמרנו לו שיביא של ‘אסם’… אבל הוא עשה קניה שלמה לבד ומצוין! ועדיין נתפס לחיסרון… סתם משהו שעלה לי מה’היא’ הזאת…)
-
וואו מלכי
איך אני אוהבת אנשים שמנתחים כתיבה, אנשים שמגיבים לה.
אנשים שמעריכים מילים ומפרקים אותם, כולל את המשמעות ואז מקבילים את זה לחיים שלהם.
כמוני…
תודה על הניתוח שעשית, ועל התגובה.
מעריכה.
-
-
ואווו מדהיםםם,
אהבתי,
רעיון גאוני בטירוף,
היא זה לא האישה?
-
לא דווקא האישה שלו..
זה יכול להיות גם חברה , בעל, איש, אמא [שלא שמה לב לשינוי] בוסית או בוס או סתם חמות
ואולי- גם את עצמך….-
ואולי- גם את עצמך….
כמה שזה נכון…
אבל אז אני אהיה חייבת ל’היא’ אחרת שדווקא כן תגיד לי שנעשה שינוי
או שיום אחד אשים לב לזה לבד אבל אז כבר כן ‘היא’, קרי אני, שמתי לב…
רק מה, השאלה באמת אם אני יעשה מזה חגיגה (אפילו לעצמי בלב בשקט) או שאומר: “פ’סדר יש עוד הרבה דברים שאני צריכה להמית בי מה זה כבר האחד הזה”… (מניסיון, מומלץ לחגוג זה מדרבן להתקדם לעוד דברים טובים בחיים)
-
כל מילה נשמה…
במיוחד עם הפסדר … מה שווה שהמתת בך את זה אם עדיין השדים השניים חיים.את מנתחת טקסטים יפה, ואני אוהבת את זה.
-
תודה!
כייף לי לשמוע…
-
-
-
-
Log in to reply.
