כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
אחרי החגים זה גם שווה/ סיפור קצר- מ. וינברג
-
אחרי החגים זה גם שווה/ סיפור קצר- מ. וינברג
אשמח להארות/הערות🙂
אם היו שואלים אותו איך הוא מגדיר את עצמו, הוא היה עונה ‘אש’.
הוא טיפוס רוחני מאד. עמוק מאד. שאפתן מאד.
האמת- הוא תמיד שואף ליותר. גם כשמגיע לפסגות- הוא מחפש את הפסגות של הפסגות האחרונות…
“יוסי, לפנות לך את הצלחת של המרק?” מפריעה לו דיתי אחותו לאכול ולחשוב. נראה לו שבכוונה היא רוצה לפנות לו את הצלחת לפני שגמר לאכול, כאילו כדי לחנך אותו להשתנות.
“את לא רואה שעוד לא סיימתי?” הוא עונה בשלווה מדומה.
“מתי שהוא אתה כן תגמור?” היא שואלת כאילו בתמימות.
הוא מתעלם, יודע שאין ענין להתחיל עכשיו דיון. זה פשוט לא יגמר.
מה לעשות שהוא כ”כ שונה מהמשפחה הזורמת מידי שלו? הוא מרגיש באטמוספרה אחרת. כאילו מישהו עצר פתאום את הזרימה ושפך עליה קרח…
אתמול הם ישבו- המשפחה שלו, לארוחת ערב קלילה.
היו צחוקים ושירים וגיטרה ופיצוחים. וספונטניות וזרימה. ורק הוא הרגיש כאילו ביקום מקביל, כמו נטע זר.
“עכשיו יוסי יאמר לנו דרשה”. סנט בו גיסו בסיום החגיגה, וכמובן שלא התכוון שהוא יפצה את פיו.
לפעמים הוא קורא סיפורים על כאלה שחוזרים בתשובה, שעשו דרך ארוכה למרות המשפחה שעמדה מנגד, ולא נעים- אבל הוא קצת מזדהה.
הוא מרגיש שהמשפחה שלו לא באמת חיה בעומק הנדרש, ברגש הנכון. והוא- צריך לפלס את דרכו, איך לומר? טיפה לבד.
אתמול, הוא נזכר עכשיו, אחרי שהסתיים הארוע המרנין וה’מחכים’, הוא הלך לחדר שלו, מביט מבעד לחלון על הנוף המרהיב, שוקע במחשבותיו.
“הי, אתה בסדר?” הגיעה דיתי כאילו כדי לטאטא את החדר.
“למה לא?”
“לא יודעת, היה נראה לי שאתה סובל בארוחה”.
“דיתי”. הוא מסתכל לה בעיניים. “למה את מציקה לי?”
“למה אני מציקה לך?” היא מתחילה לטאטא. “אתה באמת רוצה לדעת?”
“כן”. הוא עונה ולא בטוח בכך.
“אולי כי אני מרגישה שאתה חושב שאנחנו פחותי ערך?” היא עוצרת מהטאטוא, מתבוננת בו.
“פחותי ערך?” הוא מנסה להרוויח זמן.
“אתה מרגיש שאתה יותר מיוחד מאיתנו”. היא אומרת במרירות. “יותר נעלה”.
סומק עז צובע את פניו. “יותר מיוחד? מה זה אומר?” הוא שואל, לא מוצא משהו יותר נבון לומר.
“כאילו אנחנו לא מספיק שווים בעיניך”. עונה לו דיתי. “מידי פשוטים, קלילים. לא מספיק, בקיצור”.
שתיקה עמוקה השתררה בחדר.
הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה- כ”כ נבוך וחסר מילים. פשוט לא היה לו מה לענות.
החודשים האחרונים צפים פתאום במחשבותיו.
החגים הגיעו עם כל גווניהם, מסעירים בעוצמתם. ראש השנה- יום כיפור- סוכות. הוא הרגיש שהוא שואב ושואף לקרבו את כל ההרגשים והעמקויות שבכל חג., מתענג עליהם. השיא היה בשמחת תורה- הוא הגיע לפסגות חדשות בעבודת ה’ שלא הכיר, וזה גרם לו להיות מאושר מאי פעם.
הנחיתה הכואבת הגיעה אחרי החגים. הוא הרגיש כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר והוא נותר מצ’וקמק ועלוב. כל ההתעלות שחש בחגים כאילו נשאבה ממנו בבת אחת, והוא היה צריך פתאום לעבוד קשה מאד לקום מוקדם בבוקר, להתפלל בכוונה, להקפיד על ביטול תורה. חדלון נורא אפף אותו. ‘אני לא שווה באמת’. הרהר בעצבות. ‘חשבתי שאני יותר נעלה, יותר מרומם. עכשיו אני רואה מה אני באמת, אני אפס גמור’.
ויום אחד, הוא נכנס כהרגלו לשיחת המשגיח, והרגיש שמשמים שלחו לו את המילים המדויקות בשבילו.
“אדם נחיתי יכול להתבונן על אחרים בזלזול- כדי להרים את עצמו”. אמר המשגיח במתק שפתיים, ויוסי חש שהוא מדבר אליו, חודר לנבכי נפשו. “לכן אדם צריך להרגיש קודם כל שווה ובעל ערך, ואז להסתכל על אחרים ממקום שהם גם בעלי ערך בכל מצב שהם”.
השיחה הסתיימה ויוסי קם מסוחרר ממקומו, שומר את הדברים בפינה נסתרת במוחו, ממתין לשעת כושר לעיין בהם.
הענין נשכח כליל מליבו במרוצת הימים.
והלילה הזה המילים של המשגיח מתחדדות פתאום במוחו. ‘יכול להיות שאני מוריד את המשפחה שלי בעיני, כי אני לא מרגיש מספיק שווה בעיני עצמי?’ הוא הרהר. ‘הרי הקב”ה ברא אותם כאלה, וככה הם טובים בעיניו. מי אני שאחלק להם ציונים נמוכים?’
השינוי התרחש לאט ובטוח. הוא למד לקבל את עצמו גם במורדות ובנפילות, להתחבר לאופי העמוק והסוער שלו, והעיקר- להסתכל על אחרים ממבט שווה.
-
2 תגובות
-
הסיפור הקצר ממש מיוחד ומקורי, הייתי מחליפה לו כותרת,
אולי לא “אחרי החגים זה גם שווה”,
כי זה מבטא יותר את הערך העצמי שיש/אין לבחור.
הייתי משאירה את השם “זה גם שווה”.
-
וואו!
מאד אהבתי את סגנון הכתיבה שלך.
(ואגב, שכתבתי קטע קצר בשביל הפרויקט של סוכות
שמתאר את אותה נקודה
אבל עם הסתכלות שונה בתכלית… ) (בשיתוף נפרד בשם “תיקון”)
אני יותר מאשמח לשמוע את חוות דעתך…
Log in to reply.
