כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
איך גדלת, סבא נחום
-
איך גדלת, סבא נחום
אף קטן מרחרח. הוא מרחף באיטיות באוויר העמוס ריחות, רוקד מול אדי עוגת דבש מהבילה. רגליו הקצרות פוצחות בריצה קלילה, חוצות את הרחוב בזיגזג, מתחמקות מנעל מגושמת שכמעט מוחצת אותן.
גוף אפרפר נעלם מעיניי הישר לתוך שיח למרגלות בניין ישן.
ובראש בניין ישן, מתגוררת משפחה, אולי מעט מוזרה, שאיננה מחבבת אורחים מסוגו של הלז, ומכיוון שכך, ראש המשפחה, הלא הוא אני, ממהר ליידע את עקרת הבית בביקורו הצפוי של האורח הבלתי קרוי.
אולם, כמו בכל בתי ישראל, גם ביתי הפך בין לילה לבית חרושת מטרטר לייצור מזון, ומשום כך רעייתי מתקשה להבין את תוכן דיבורי, ומשום כך אני חוזר על דבריי שנית.
המהומיה המהירים ופסיעותיה הכבדות המכות את הבלטות, מבהירים לי שהפעם היא שמעה, ונבהלה כהוגן.
אני מחייך לעצמי. סך הכל עכבר, קטן. ואת כבר אישה גדולה. כבר סיגלת לעצמך כמה דרכי פעולה מתוחכמים נגד עצומים ומפחידים ממנו. אז למה לך לחשוש מכמה גרמים ושפם מלוכלך?
וילון התחרה מתנועע בחינניות צעירה מאחורי, מלטף את גבי. טופח עליו. אהה, סבא נחום. השנה תחגוג את ראש השנה בפעם השבעים בחייך. אהה.
בראש שולחן עמוס כל טוב משפחה, נוטף ניחוחות בשמים, מעוטר צעקות ילדים, אתה תעמוד. תחזיק את הגביע המלא עד שפה, ותקרא דרך משקפיים עבות זגוגית נוסח קידוש של יום זיכרון. תברך.
הד עוצמתי יענה לך “אמן”.
אתה תגניב מבט, תצפה בעשרות זוגות עיניים. לא תאמין שכל אלה שלך. ואז היד שלך תרעד, ויין יחליק בין אצבעותיך, יחתים שולחן באדום.
אהה.
איך גדלת, סבא נחום. התחתנת, רכשת בית, הבאת ילדים. ונכדים.
שמש ורוח נעימה מהרהרים בחוץ. אני מסיר כובע ממתלה, ומצטרף אליהם. הרחוב מקבל אותי ואת מקל הסבא שלי ברעשים מתוקים של ערב חג. שיר מוכר מתנגן לו בינות חנויות, מרטיט כמה לבבות רגישים, מתחנן שירבו תפילה לפני מלך רם ונישא.
חנות ספרים חולפת לידי. היא עמוסה כרימון, ותור ארוך מטפטף ממנה החוצה, זולג לרחוב. בפנים אנשים מתרוצצים כמו דבורים, בוחרים מחזורי עור מהודרים, מעוטרים בזהב. כמה אברכים מעיינים בספרי קודש, דבש וחלב תחת לשונם.
“הי”, אני מסמן לאחד המוכרים.
“שלום, אדון נחום!”, הוא עוזב הכל ונפנה אלי. אני מהנהן לו בנימוס.
“אני רואה שילדים נהנים לבקר פה”, אני רומז לו במבטי על עדת ילדים מקיפים ספרים חדשים. “כמה פעמים הזהרתי אותך, יוסף”. אני נאנח, ולא מוסיף. רק מסיר את זגוגיות משקפיים, שולף ממחטה מכיס חליפה אפורה, ומבריק.
מזווית אוזני אני שומע את יוסף, נובח על הילדים ומגרשם.
אני יוצא שוב לרחוב.
אהה.
איך גדלת, סבא נחום. פתחת חנות ספרים, רכשת שם, מעמד כלכלי וידידים.
אני מחביא יד אחת מאחורי גבי, תופס ביד שניה ראש מקל, וממשיך בסיור.
ילדון מופרע רוכב על אופניים. אני מהרהר בגודל ראשו ובקטנות כיפתו, המזכירים שניהם יחד איש לגו קטן וצבעוני, כשלפתע הוא נתקע בי בחריקת צמיגים.
“הי, ילד! זהירות”, אני נוזף בו. נשימתי מהירה.
“סליחה”, הוא נבוך. מרים את הכיפה שעפה לו, ומביט בי בעיניים ממצמצות וגדולות.
“זה בסדר”, אני מנער את מרפק חליפתי. “תזהר בפעם הבאה!” אני קורא אחר גבו הנמלט.
סך הכל ילד קטן.
אני נעצר ליד המכולת של ברוך. נכנס. אנשים וריחות חמצמצים מאכלסים כל מ”ר קיים. מבררים, צועקים, סוחבים.
“איפה ברוך?” אני שואל את הקופאי המיואש משהו.
“לא יודע”, הוא מושך כתף.
“הוא השאיר לי משהו?” אני שואל, מקווה.
“לא זכור לי, אדוני. וסלח לי, אני באמת עמוס כאן”, הוא מחווה לעבר המסוע והר המצרכים הנערמים עליו.
אני מרים שולי שרוול, מציץ לזוג מחוגים איטיים. מה אעשה עכשיו? האם אמתין לו, או שמא—
“סליחה, אפשר לעבור?” עיניים מציצות אליי מעבר לעגלה עמוסה סופר שלם. אני נשען על הקיר, ומכווץ את עצמי עוד יותר כשהעגלה המלאה מתעקשת. פתאום ברוך מופיע בכניסה.
“הי, ברוך!” אני כמעט קופץ עליו. “נו, כבר הכנת את החבילה שלי?”
הוא עוטף את ידי בשתי ידיו החמות. “שלום נחום. עברו הרבה שנים מאז שלמדת נימוסים. הא?” חיוך מאיר את עיניו הלאות. “קודם כל שלום!”
“שלום עליכם, ברוך”, אני עדיין מחזיק את ידיו. “מילא אני שוכח נימוסים, אבל מה אתך? אתה שוכח אנשים?!”
ברוך משחרר צחוק קצר, ומיד מניף את זרועו לעבר הקופאי. “שרגא? תביא לי בבקשה את השקית הוורודה מתחת לדלפק!” הוא מבקש בדציבלים שמרעידים את אוזניי. מספר אנשים עוקבים אחריו במבטם, סקרנים לדעת איזו שקית ורודה מטרידה את ברוך וסבא נחום באמצע יום.
שקית ורודה מחליפה שלושה זוגות ידיים. ולמרות שכבר שישים שנה אני מקבל את אותה השקית, אני מציץ לתוכה כאילו זאת הפעם הראשונה.
שלושה מוצרים מרפדים אותה: חבילת דובשניות, לקקן תרנגול ותפוח מסוכר.
אני מתמלא אושר מתוק.
“שנה טובה”, אני מנסה לאחל כמו אדם בוגר, בלי חיוך מרוגש מדי לכל רוחב הפנים.
“לא גדלת, סבא נחום. אה?” הוא קורץ לי. “יהי רצון שתגדל, באמת”.
-
5 תגובות
-
קטע ראשון שלי כאן 🙂
אשמח לקבל ביקורת.
-
נו, ואז?
לא הבנתי מה רצית להעביר כאן.
האם הוא גדל או לא גדל? למאי נפקא מינה?
-
השארתי בכוונה סוף כזה, נתון לפרשנויות…
אני יכולה להתפלסף פה ולהסביר בדיוק למה התכוונתי, אבל מעדיפה שלא.
-
-
ומה הלקח?
-
איזו כתיבה קולחת!
ואיזה סבא חמוד… הלוואי שיגדל באמת.
המסר לענ”ד שגדילה אינה תוצר גיל…
מסר מחייב
Log in to reply.
