אל תקראו את התסריט מהסוף: פרק 5

[רבקה צ'צ'יק]

בתור קוראת מושבעת (תולעת ספרים אמיתית) ושונאת סרטים מושבעת (אחרי שתארת את חוויית ההתמסרות בסרט, אני קצת מתחילה להבין למה 🙂 )

אני קצת לא מסכימה איתך בנוגע לספרים

אני לא חושבת שספר הוא חוויה דידקטית כמו הרצאה, ספר טוב אמור להכניס אותנו ל׳עולם אחר׳ כמו שכתבת על סרט, ולחבר אותנו לחוויה לגמרי, כשהמסרים מתקבלים בתת מודע. ספר שמעביר מסרים במודע, הוא ספר גרוע (בעיני)…

כל מה שכתבת על סרט כאן:

המשמעות של המילים והויזואל עוקפת את המודע ומשפיעה ישירות על התת מודע.

המסרים שעוברים בהם, הם לא משפט שאת צריכה לעשות איתו עבודה מודעת,

אלא הם נכנסים ישירות לתת מודע שלך באופן הדרגתי, עקבי, ואמין

לכן אנחנו לא כל כך מרגישות אותם.

בעיניי תקף גם לספר טוב כשהמשמעות של ׳ויזואל׳ הוא הדמיון והאוירה שהספר מצליח להכניס אותך אליו (כמובן מדבר על ספר קריאה, ולא על ספר מוסר 🙂

[תמי אפשטיין]

תודה אפרת. מרתק לקרא דברים ערוכים בטוב טעם.

מסכימה עם רבקי.

יש עלילות מונעות מסר, והן דידקטיות לחלוטין – בדיוק כפי שתיארת.

עלילות מונעות דמות/ עלילה הן שונות לחלוטין. לרוב המסר יהיה שם עקיף, עדין מאד. בהחלט כזה שפונה גם לתת מודע.

בספרים טובים קיימים גם חלק מהאלמנטים שכתבת כל סרט (החיבור, הניתוק ועוד כמה)

[אפרת ת]

נראה לי שהמילה “דידקטי” מתפרשת אצל כל אחת באופן שונה

שימו לב רבקי ותמי שאתן מדברות על שני דברים

רבקי – על חוויה ויזואלית

ותמי – על מסר חינוכי

האמירה המשותפת שלכן – בספר זה עובר אותו דבר כמו בסרט

הבנתי אתכן נכון?

[תמי אפשטיין]

לא יודעת למה רבקה התכוונה.

את כוונתי הבנת

[רבקה צ'צ'יק]

אני גם חושבת שהתכוונו לאותו דבר.

תוך שימת דגש על ספר טוב, איכותי, שהמסר לא מודבק לעלילה (שזה בעייתי גם בסרט)

כמו הספרים של תמי לדוגמא 😉

[תמי אפשטיין]

הסמקתי ☺

[תמי אפשטיין]

אדייק: בסרט זה יותר דרמטי, כי יש יותר חוויה חושית. יש יותר חושים מעורבים.

הצופה פחות צריך להפעיל את תאי המוח, כי הוא רואה הכל במוחש, וזה מונגש לו ישירות למוח, בניגוד לספר שדורש תהליך עיבוד בין הקריאה לדמיון התיאור.

אבל המסר – יכול לעבור היטב גם בספר איכותי.

[אפרת ת]

הי,

איפה המרצות?

למה אתן לא מתקוממות?

וכי המסר שאתן מעבירות הוא רק דידקטי?

גדולי ישראל מתנגדים למכללות רק בגלל תכנים?

אני, כמורה בכובע השני, אם הייתי מעבירה רק חומרים

הייתי מתפטרת מזמןןןןןןןןן מרוב שיעמום וחוסר משמעות

ברור שספרים וגם הרצאות וגם שיעורים וגם סדנאות

מעבירים הרבה מעבר למילים!!

נו, מה?

(לא עניתי תשובה, רק באתי להעצים את השאלה)

[מרים סולובייציק]

הרצאה זה משהו אחר לגמרי, בהרצאה שלי אני מגישה את המסר כבר בהתחלה אבל מלווה בסיפורים ודוגמאות אישיות שלי בצורה מעניינת. זה לא ספר ולא סרט כי אין בהרצאה שלי עלילה, יש כמה אנקדוטות ומצגת. ככה שזה גם שמיעתי וגם ויזואלי.

[תמר זיו]

המרצות באמצע להרצות
הן לא פה.
לא קוראות את הפוסטים שלך על סרטים
הן פשוט חיות את ה”סרט” שלהן
😃😉
ולדעתי –
מסכימה עם רבקה ועם תמי.
ספר טוב, הוא כמו סרט, רק במילים.
כמו שאת אומרת על סרט שתסריט זה לא רק המילים וכו’…
אז גם בספר המילים הן ממש לא הכל.
אם את מגיעה מתחום הבמה, אולי פחות תביני,
אבל עדיין – ספר (עלילתי! לא ספרי מוסר וכדו’) – דומה יותר לסרט מאשר להרצאה.
את יודעת מה, תנסי לדבר על סיפור אישי או שעת סיפור (יש עדיין היום, בכלל?)
אבל הרצאות הן באמת משהו הרבה יותר מובנה. ושיעורים, וסדנאות, וספרות מקצועית
וכו’ – זה משהו אחר. על אף שהשקפה רבה (וקלקולים, כמובן) יכולים לעבור בין
השיטין.
בואי נגיד, שכתסריטאית תיעלבי אם אני אשווה סרט לסרטון הדרכה של שפית, נכון?
אז אני נעלבת מההשוואה בין ספר להרצאה 😒

[אפרת ת]

אם נכנסנו למקום אמוציונאלי

אני ממש מתנצלת.

לא התכוונתי להעליב

(ובעיניי אין פה שום דבר שמוריד מערך מדיום כלשהו)

התכוונתי להסביר נקודת הבדל מסויימת

שכנראה הוקצנה על ידי או על ידי הפרשנות שלכן אותי.

אנסה לרכך בפעם הבאה בלי נדר

ואם לא אצליח – נישאר ידידות גם אם לא תמימות דעים

ואגב, אני מגיעה גם מתחום הספרות

(למדתי אותו ועסקתי בו הרבה הרבה לפני התסריטאות

אצל אורית הראל, בעיקר, ועוד)

[ח. כהן]

לדעתי ספר עומד באמצע הדרך בין הרצאה לסרט.

ברור שסרט, הנקלט דרך החושים ולא דרך הערוץ השכלי, שונה מסיפור כתוב.

אבל גם ברור שסיפור שונה מהרצאה…

[אפרת ת]

וואו. אני רואה שממש לא הסברתי את עצמי בבהירות

ונוצר פה חוסר הבנה משמעותי ממש.

יש פער גדול בין מה שרציתי לומר

לבין מה שהגיע ל״אזניים״ שלכן…

לכן –

בשביל הפוסט הבא, אשמח שתכתבו לי

מה הבנתם ממני.

(מגיע לי, אחרי שכתבתי לכן מה הבנתי מכן, לא?)

[תמי אפשטיין]

לא כ”כ הצלחצתי להבין למה הזמנת את המרצות. הן מחלקה אחרת לגמרי.

גם אם דיברנו על דידקטיקה בהקשר של מסר, זה עדיין לא מקשר את הנושא לתחום שלהן

[רבקה צ'צ'יק]

אפרת, אני יכולה לכתוב את מה שאני הבנתי…

את טענת שספר וסרט עובדים בערוצים שונים, זה למודע וזה לתת מודע.

נכון?

אני חושבת, שברור שסרט עוצמתי יותר, אבל בהנחה שאנחנו לא מדברים על ספרים עיוניים או ספרי מוסר שבאים במטרה מוצהרת ללמד, ספר שכתוב טוב, מגיע מאותה דלת של סרט – יש תיאורים, המחשות, עלילה וכו׳ שאמורים להעביר מסר תת מודע.

אם הספר הוא לא איכותי, כלומר יש עלילה שלא קשורה בהכרח למסר והמסר ׳מודבק׳, הרי שאת צודקת 🙂

[תהילה ב]

אני קצת התבלבלתי מכל המלל.

לגבי דידקטיקה – הגדרתה בוויקיפדיה – דידקטיקה, תורת ההוראה. היא ענף משנה של פדגוגיה שעוסק בפיתוח גישות ושיטות הוראה. תחום זה עוסק בפיתוח תאוריה של ההוראה, הנחלת מיומנויות וכשירויות ההוראה הטובה, פיתוח תוכניות לימודים, תכנון והערכת אסטרטגיות הוראה, שילוב אמצעי המחשה בהוראה.

להבנתי ספר (קריאה) אמור לתת לי חוויה, אם יש מסר או אין מסר – ענין של טעם (לאלו שרוצות לצאת מעבר לחוויה). בכל אופן, גם אם קיים מסר – ברגע שהוא מועבר בצורה טובה, איכותית, מוטמעת בין המילים ולא שולטת עליהם – הוא עצמו הופך לחוויה שמשפיעה לעיתים גם על התת-מודע (ככל שהתת מודע יותר “נפגע” – ההעברה הייתה יותר מוצלחת).
לשם הדוגמא – ידוע העניין על פרסומות שהיו שמים פעם בתוך הרצת הסרטים (נראלי בעידן הראשון של הסרטים בשחור – לבן), מדי כמה שניות היו מבזיקים למילי שניה תמונה של קוקה קולה ואז אנשים בסוף הסרט חשקו נורא בקוקה קולה. (אסור חוקית כיום, לא להיבהל בבקשה)

אז בסרט קל יותר לעשות את זה, כי כמו שציינה תמי (ואולי עוד כמה, רפרפתי) – הסרט אינו מאמץ אותנו מוחית, בשונה מהספר שלא מובזק מול עיננו, רק במהלך הקריאה (לאלו שמצליחים לדמיין ובספרים שמצליחים לאפשר את הדמיון ברמה הזו).

יוצאים מן הכלל: ספרי מוסר, ספרי הדרכה (מתכונים, העצמה ושות), ספרי לימוד… הם הרצאתיים לחלוטין (חוץ מהתמונות בספרי מתכונים, כן?) ספר קריאה שכתוב בצורה של הרצאה – אני אקנה מטוס, אשבור בו חלון ואפורר דף דף לארץ (הגזמתי, אבל זה בשביל לחדד את התסכול, מקווה שלא יצאתי מרצה לרגע, זה ממש לא התחום שלי)

@cochavit לגבי ההבנה שלך אותי – אני חושבת שספר משפיע יותר דווקא בגלל האורך והזמן שהקדשתי לקרוא אותו. סרט אני באה, בוהה במקרה הרע, צופה במקרה הטוב, צורחת אם אני נערת סמינר מוקפת בחברות והולכת הביתה עם: היה X Y Z והמסר היה/לא היה WMI. ספר, כמו שאמרתי, מקדישה לו זמן, ומה לעשות שכמו שאת הילד שלי אני אוהבת יותר מאשר את הילד של השכנים – אז גם משהו שהתאמצתי בשבילו (ונהניתי, כמובן, גם אם הוא דקר אותי בתובנות שלו) עושה לי את זה יותר מסרט.

ייתכן שזה עניין אישי, ייתכן שלא, אפשר להמשיך את הדיון הזה עד אור הבוקר הבא ועד בכלל. בכל אופן, כפי שכתבתי קודם לכן, זה קצת עוול לקרוא לספר הרצאה, זה בעצם הופך את הסופרות למרצות ולא חושבת שהן יסכימו עם ההגדרה (למעט אלו שפתחו קורסי כתיבה, ויסכימו ספציפית לזמן זה)

מסכימה עם זה שהספר יותר מודע מסרט, כמו שציינתי את עניין הפרסומות, בספר אין לך אפשרות לדחוף את זה. רק יש לי קטע שכתבתי אתמול והיה מעניין אותי לדעת איפה הוא נופל, די תודעתי, אבל ממש נטמע. אם תרצו לדון – אשמח לשתף…

ונחזור לדידקטיקה – לפי המשפט הזה: ‘התסריטאי משתדל ככל יכולתו שלא להנכיח את עצמו, אלא לתת לצופה לחוות לבד!!’ אני מבינה שכוונתך פה שבספר המורה הוא הסופר והקורא הוא התלמיד. אם לא הבנתי נכון – דייקי אותי, אם הבנתי נכון – אז למה בעצם התסריטאי לא נחשב למורה? הרי גם את הסופר לא רואים, אפשר למצוא את ההשקפות שלו בתוך הספר, אבל הוא עצמו לא יושב לי על הראש ואומר לי: נו, סיימת את פרק 30? (מודה, אני עושה את זה לאחיות שלי, וגם לבת דודה 🤭). גם הסופר מוסתר, וכמו הסופר – גם התסריטאי מכניס את ההשקפות שלו לתוך הסרט. בדיוק כמו שאני לא אכתוב על החיים בהוליווד כי זה לא צורת החיים שאני שואפת אליה, או אכתוב ספר פוליטי, כי פוליטיקה לא מעניינת אותי. מה שכן אכתוב – יהיה צמוד לאורחות החיים שלי, אם אחשוף פאן אחר – זה יהיה בשביל לגרום לקורא לסלוד ממנו ולהיצמד לצד הנכון והטוב (אני בתהליך כתיבה של משהו כזה, מציגה את הדמות כמחוברת לדברים פחות טובים, אבל רוצה אחרת, או מקבלת נזקים, זה סתם מלמעלה)

ולגבי השאלה שלך, שנשכחה אי שם בתחתית הפוסט – די ברור שאם אני פותחת מסעדה על אם הדרך – היא תהיה מסעדת מזון מהיר (לרוב, ראיתי גם אולמות בתחנות דלק) ואם אני פותחת מסעדה בממילא – היא תהיה משהו “מתורבת” ומושקע. אדם צריך להתאים את עצמו לרצונות הסובבים. בסביון – תבנו וילה, בבני ברק – תעשו יחידות דיור, לא?

באותה מידה – אם אני גרה בבני ברק – אני לא מצפה למרחבים (למרות שמאד רוצה, חייבת לציין למרות שגוררת את זה לפאן האישי), בעיר הולדתי – כן, והרבה.

כשאדם הולך לסרט – הוא מצפה להנות, הוא בודק מה הזאנר שלו – מתח, רגש, אימה ולפי זה מבין אם כדאי לו ללכת, “לבטל” מזמנו ומכספו בשביל החוויה. לגבי אימה, למשל – זה לא דבר שהולך בציבור שלנו (ולא בריא בכלל, אולי רק בחדרי בריחה) ואתפלא מאד אם תסריטאית, ידועה או פחות, תוציא סרט כזה לעולם…

[אפרת ת]

טוב. תודה על כל ההשקעה, תהילה ותמי וכולן.

אני רואה שבאמת לא הובנתי נכון והרבה דברים יצאו מהקשרם.

לא בגלל מוגבלות שלי או שלכן, אלא פשוט בגלל שבני אדם שונים

(שימו לב שגם ביניכן יש שונות בין הבנה אחת לרעותה)

והקונוטציה של הרצאה, טיפול ודידקטיקה שונות מזו לזו.

ההשוואה להרצאה לא נועדה לומר שסופרות הן מרצות. חלילה. ולו בשל העובדה שספר והרצאה (וכן סרט וטיפול) הם מדיומים שונים. ספר הוא מדיום שבכתב והרצאה זה מדיום שבעל פה, טיפול הוא מדיום העצמה (בין השאר) וסרט הוא מדיום בידור ומה הקשר להשוות, בכלל לא על אותו רצף.

כמו שלא אשווה מלפפון לשולחן. ואם השולחן בצבע מלפפון, זה אומר שהם אותו דבר???

רציתי לצייר גוון מסויים בו ספר דומה להרצאה, לעומת סרט שדומה לטיפול.

וזה לא עבר טוב.

לא נורא.

בואו נעזוב באמת את הדימויים האלו.

[תמי אפשטיין]

שימי לב שגם עכשיו הגדרת את השוני בין ספר להרצאה כמדיום שבכתב ומדיום בע”פ.

זה לא השוני. האם הרצאה כתובה דינה כספר? הרי שניהם מדיום שבכתב…

[אפרת ת]

איזה כאב!

אבל כנראה שמשמעות המילה ״הרצאה״ שונה אצלך ואצלי

ובואו, באמת אנחנו לא מדברות מילונית

אלא משמעותית

[אפרת ת]

חברות

אני ממש מבקשת סליחה

הדימוי שלי היה גרוע.

דיברתי עכשיו עם המורה שלי

והיא, כמוכן, לא הבינה למה צריך להדגיש

מכנה משותף שהוא מאוד מאוד דקיק

ולא ממש משמעותי.

לכל זאנר יש חוזקות

ואחת החוזקות של ספר טוב שהוא מצייר לקורא בדמיון – ממש סרט

ויותר מזה – השפעה של ספר הרבה יותר ארוכת טווח (כמו שתהילה ציינה)

דווקא בגלל שהוא מערב את המודע והקורא עושה עבודה אקטיבית

אולי השפעה של סרט – יותר חזקה, אבל פחות מחזיקה מעמד

לסיכום, שניהם מדיומים של חוויה.

שניהם מעבירים מסר.

(ועם זה הסכמתי כבר קודם,

לא יודעת למה הבנתן אחרת)

שניהם מדברים לתת מודע

הספר מערב בדרך גם את המודע

ולכן הוא גם יותר בטיחותי

סרט עוקף את המודע לגמרי

ולכן הוא יותר מסוכן

אך השפעתו קצרת טווח

תכלס, צריך לנצל כל מדיום

למה שהוא יכול להציע

ולהשפיע הכי טוב על העולם.