כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
אמא באמת-סיפור קצר
-
אמא באמת-סיפור קצר
אשמח מאוד מאוד לתגובות ולהערות
אלישבע דחפה קלות את דלת הגן, היא נכנסה, מחפשת בעיניה את דניאל, מחייכת לילדים המתוקים המחכים ליד הדלת. דניאל עמד ליד החלון, עיניהם נפגשו. הוא רץ אליה באושר, מחבק ומושיט לה ידיים. הגננת חייכה אליה: “שלום, את אמא שלו? הוא ממש מתוק! התנהג מקסים.”
המילים הדהדו באוזניה: את-אמא-שלו-את-אמא!-אמא?
אלישבע הרגישה שהיא חוצבת את המילים מתוכה: “אני דודה שלו, תודה” היא חייכה אל הגננת הסמוקה, חסה עליה. אספה את דניאל ויצאה.
*
“אלישבע, אין לי מילים! הושעת אותי!” חני גיסתה הדרמטית “כולן צריכות גיסות כמוך!”
“נכון” מסכימה אלישבע “זה באמת כיף למי שיש גיסה פנויה בלי ילדים” היא מגחכת.
“יווו, אלישבע, מה יהיה איתך?” חני צוחקת “את יודעת שהתכוונתי לזה שדניאל כ”כ אוהב אותך, אבל תסמכי עלי אליש, בקרוב בעז”ה, את כבר תרגישי מה זה אמא”
“אמן!” אלישבע עונה, “אבל אם לא אכפת לך אני מעדיפה לסמוך על ד’, טוב?”
“מסכימה איתך, באמת כדאי לך…”
*
יהודה שוב מסתבך עם הסכין והמזלג. 3 שנות נישואין לא הספיקו לו לזכור איזה צד הם אמורים להיות. אלישבע משתפת אותו בקורות היום, מספרת בחשש ששמה לב שיש בדניאל החמוד משהו קצת מוזר, שונה. היא מפחדת לתת הגדרות אבל ממש נראה לה. היא הרי כמעט כמו אמא שלו.
יהודה מרגיש שוב שמאחורי הכמיהה הבוערת הזועקת מבין המילים מסתתר משהו. הוא מהסס רגע ומחליט לקפוץ למים: ” אלישבע, את רוצה להיות אמא?”
אלישבע מרגישה אגרוף נכנס ללב שלה. יהודה מביט עמוק אל תוך עיניה ומגלה שם ים של עצב ודמעות. “אני מפחדת. מאוד מאוד.” היא בוכה “חושבת שאני לא ראויה, מפחדת לקחת אחריות…”
עיניו של יהודה נקרעות לרווחה. אלישבע? לא ראויה? אלישבע היא האדם המתאים בעיניו ביותר להיות אמא! על מה היא מדברת למען ד’??
הוא משתף אותה במחשבותיו, אך היא עונה “אז למה ד’ לא עשה אותי לכזו?”
*
האבחנה של דניאל היא חד משמעית. על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. חני מתקשרת בוכה בהיסטריה. אלישבע מנסה להכיל, לעודד ולטעת תקווה. היא מזכירה כמה הוא חכם ומתקשר יפה עם מי שמכיר, כמה הוא אהוב ומלא בחן. חני נרגעת מעט ושוב כמו תמיד מאחלת לאלישבע שגם היא תזכה עוד מעט להרגיש “אמהות מה היא” על פי דבריה.
אלישבע שותקת
חני נבהלת לרגע “אלישבע, אני מצטערת.”
“על מה? שאין לנו ילדים?” הציניות שלה, המחפה על הכאב.
חני לא נבהלת, מכירה אותה כבר “גם, וגם שדרכתי לך על נקודה רגישה”
“מצחיקה, ברור שזאת נקודה רגישה, אבל זה לא סותר את זה שכבר מזמן סיכמנו שמדברים עליה חופשי וזורם. וזה ממש חשוב לי. אבל כן, זה רגיש לי. מאוד.” אלישבע נאנחת.
“סליחה” חני לוחשת
“אוי, לא! אני מבקשת שתמשיכי לדבר איתי על זה!”
חני קופצת על המציאה “אז אפשר לשאול אותך משהו?”
אלישבע משפשפת את מצחה. ראשה כואב. “כן חני’לה, דברי.”
חני לוקחת נשימה ושואלת בפאתוס: “כמה את רוצה ילדים מ1-10?
אלישבע מרגישה שהיא חוטפת מהלומה. עוד פעם! מה פתאום כולם רוצים ממנה??
“חני, אני צריכה לסיים” היא לא ממתינה לתגובה ומנתקת.
כמה חבל שאין לה תינוק שיבכה עכשיו, יהווה תירוץ לניתוק השיחה, ויתן לה משהו לאאחז בו, לספוג בו את הדמעות
*
בערב, לפני שיהודה יוצא לכוילל ערב היא מבקשת לצאת קצת ביחד. רוצה לעשות סדר בראש, אולי בלב. יהודה שמח, רוצה לדבר, לשמוע ולהבין.
הם הולכים בשתיקה. מתיישבים על ספסל בגינה שקטה. אלישבע מתנשפת: “כשהייתי בת 7 הייתי בגינה עם מלי, חברה שלי” היא מחפשת את העיניים שלו, יהודה מהנהן, מקשיב. “ישבנו על הספסל מחליפות מדבקות. אישה אחת ניגשה אלינו, עם תינוק בין שנתיים, ביקשה שנשגיח עליו כמה דקות. הסכמתי. אני אוהבת ילדים” היא מחייכת בכאב “הלכתי איתו לנדנדה, חיכיתי איתו הרבה זמן בתור, הוא היה שובב” היא דומעת. “הגיע התור שלנו, נדנדתי אותו ופתאום—” קולה נשבר “לא יודעת איך, פתאום הוא היה על הרצפה, צורח, מלא בדם.” היא מנגבת את עיניה.
יהודה מביט בה, והיא רואה עליו שהוא כואב ,לא את הילד המסכן, את אלישבע הקטנה. זה נותן לה כח להמשיך: “אמא שלו הגיעה פתאום, היסטרית. הגיעה אמבולנס, לקחו אותו, לפני שאמא שלו עלתה לאמבולנס, היא הסתובבה וחיפשה אותי, רציתי להעלם, אבל היא ראתה אותי וצעקה לי שאני חסרת אחריות ולא יכולה לשמור על ילדים…” היא נקרעת מבכי “אני כ”כ אוהבת ילדים…”
יהודה שותק, נותן לה לפרוק. אחרי כמה דקות היא נרגעת, מביטה בו, רוצה לשמוע אותו.
יהודה מתאר לה ילדה קטנה שהפקידו בידיה ילד שובב שהיא לא מכירה. היא עשתה הכל כדי לשמור עליו. וגם אם לא, היא קטנה.
היא מבינה מה הוא אומר, מתחילה להפנים, צריכה עוד זמן. אבל בסוף יגיע הרגע הזה, עליו חני מדברת, והיא תהיה מוכנה, תרצה, תאמין בעצמה במי שתהיה האמא של הילד שלה…
-
7 תגובות
-
כתיבה יפה.
מה האמירה שלך, בסיפור?
את מתארת אוסף תיאורים, אבל אין חוט שדרה.
מה מקדמת אותנו הידיעה שדניאל על הרצף, למשל, או הסצנה הראשונה? ואיך שתיהן מתקשרות לזיכרון שמסיים את הסיפור?
-
תודה על התגובה!
האמת שאת צודקת, ניסיתי להבין עכשיו מה היה הרעיון שלי שרציתי להביע בסיפור ולא מצאתי…
אני אנסה מהתחלה
תודה על השפשוף!!!
-
-
מה קרה בסוף?
זה מסקרן.
יש הרבה קצוות שצריך לסגור.
זה נשמע כמו סיפור קצר בהמשכים.
-
באמת כמו שאחרות אמרו, זה יכול להיות מדהים בתור חלק מספר
אפילו לא התחלה. יותר אמצע.
רעיון לפיתוח
ככה זה לא סגור. למרות שזה כתוב מהמם. ממש מכניס לסיטואציה. התיאורים מיוחדים. -
יפה מאוד!
כתיבה טובה ממש!
מסכימה עם מה שנאמר פה על כך שזה לא ממש מרגיש סיפור
הרגיש לי כמו רצף של סיטואציות מתוך מציאות מסיימת
מכניסות לאווירה, מחברות…
גורמות סקרנות להכיר יותר לעומק. לשמוע מה התפתח בעלילה, מה החלק של כל אחת הדמויות, מה הוביל לסיום.
את יכולה להרחיב את זה
תבדקי עם עצמך מה בעצם התהליך שרצית שהגיבורה תעבור
תבדקי למה כל אחת מהדמויות היתה שם
תעבי את זה ותדייקי ותגיעי לסיפור עשיר ומשובח. כי יש כאן חומר ממש טוב!
שאלה –
סוף הקטע הרגיש לי מהיר מידי. לא כתבת מה באמת קורה שם…
יהודה שותק, נותן לה לפרוק. אחרי כמה דקות היא נרגעת, מביטה בו, רוצה לשמוע אותו.
יהודה מתאר לה ילדה קטנה שהפקידו בידיה ילד שובב שהיא לא מכירה. היא עשתה הכל כדי לשמור עליו. וגם אם לא, היא קטנה.
היא מבינה מה הוא אומר, מתחילה להפנים, צריכה עוד זמן. אבל בסוף יגיע הרגע הזה, עליו חני מדברת, והיא תהיה מוכנה, תרצה, תאמין בעצמה במי שתהיה האמא של הילד שלה…
איך זה קרה? איך זה עבד? ספרי לנו!
תתארי את הדו שיח, תהיי שם עם הרגשות והחוויות של שניהם
כמו השיחות האחרות שהיו בקטע.
תני לתהליך להיבנות לאט.
ועוד נקודה קטנה –
אני חושבת שילד על הרצף האוטיסטי לא רץ ומחבק בהתלהבות… זה קפץ לי מיד
המון הצלחה!! תמשיכי לכתוב ולשתף אותנו!
-
ילדים על הרצף,
כשמם הם נמצאים על סקלה מאד רחבה,
כך שקצת קשה להגיד עליהם משהו כ”כ כוללני,
מכירה אישית כמה ילדים שיתנהגו ככה שרואים דמות קרובה [מכל גווני הרצף]
-
-
ממש אהבתי💗
Log in to reply.
