דיונים - כתיבה ספרותית |

אמא קצת

כתיבה ספרותית

אמא קצת

פורסם ע"י שירי ז כללי on 18/12/2025 ב8:58 pm

"אמא קצת"/ ש. זיו

'אמא קצת' מתעוררת בבוקר, עם רצון כן להיות אמא טובה ואוהבת. אבל מה לעשות ששום שיר לא מזדמר לה כשהיא מנסה לנער אותם מהמיטות? מהר מאוד היא מגלה את מילותיה שלה מסתובבות בחלל מתנפצות ברעם קוצף.

אחרי שהם יוצאים והדי סיר הלחץ מתפוגגים בדממה היא פותחת סידור בנכונות. היא זוכרת שהיא התחילה, אבל איך בדיוק הגיעה לסיומה של תפילת העמידה? אין לה מושג. היא מתפללת בחטף את מה שנותר. ומוסיפה עוד אנחה לתוספת.

היו עניינים בהם ניסתה לטפל. וכמה קניות דחופות, טלפונים למכביר ועוד רשימה של מטלות. 'אמא קצת' מלהטטת בין הדחופים. מצליחה קצת, מתעייפת הרבה.

כשכמעט מגיעה שעת צהריים, היא חוזרת אל הקן ונזכרת שאין לה ארוחה בשבילם. בזינוק מהיר היא נכנסת למטבח ומנסה להכניס בסירים משמעות. מנגינה עליזה קוטעת אותה, לשיחה בהולה, ופתאום, איך זה קרה? ילדיה שלה מוצבים מולה. רעבים, כמובן.

הם אוכלים קצת צהריים (לא היה להם סבלנות לחכות שתצבע את האיטריות, והדגים הוחזרו למקפיא, אולי מחר), והיא קצת נחה וקצת מקשיבה. ואפילו יושבת איתם אל השולחן הגדול, מנסה להכין שיעורים. "אמא תחתמי לי", באה עם מחברת קשר, "ואמא זה קשה נורא!" נמלטת לחדר להדביק מדבקות. פתאום אין בה כוח לאסוף אותם עוד. היא נותרת עם ערמות חידודים ומחברות מיותמות, ושוב מתעייפת. אלא מה?

דלת נטרקת, חברים באים, חברים הולכים, רעש גדול שאין לו סוף. היא קצת שומעת וקצת לא. קצת מגיבה וקצת שותקת. נזכרת שאסור לכעוס, ובכל זאת קצת כועסת, אולי הרבה. ומתעייפת. היא בעצמה לא מאמינה כמה אפשר להתעייף ביום אחד.

ובתוך כך בא הערב. ורשימת "חייבים" רודפת אותה ואותם הישר למסלול השינה.

סיפור! היא נאחזה בקש כמתוך ערפל באסטרטגיה של אימהות מותשות – "רק אם תקראו יפה קריאת שמע, ותיראו כאילו כבר נרדמתם!" הם מזדרזים וקוראים לה מהמיטות: "אמא בואי, אנחנו ישנים!"

היא ניגשת ברגליים כושלות. במקום סיפור יוצאים לה כמה משפטים שבכוח רב אפשר לחבר מהם עלילה.

"זה היה קצר, ולא מצחיק", מתלוננת ילדה שרצתה קצת יותר. 'אמא קצת' בולעת מילות תוכחה לילדתה הצודקת, ומרפרפת במקומן נשיקות. ככה מהר ולא לכולם.

"לילה טוב!" מברכת את השקט המיוחל שלה. "ושום דיבורים", מורחת אזהרה לתוספת.

בסופו של יום ארוך מלא שיבושי תנועה, 'אמא קצת' אוספת את עצמה לפינה, לדו"ח היומי.

אבא שלה הוא כל יכול, והיא כולה קצת.

דלת מעשים. קצרת הצלחות. בקושי אוחזת. בקושי נושמת.

האם היא קיימת בכלל? אוצץ'! כואב. כן, היא עדיין כאן, היא בדקה.

"הוי, אבא שבשמיים…" דמעה בודדת עומדת על עין, "מה שווה הכול?"

"גם קצת זה טוב", נופלות לתודעתה מילותיו של המנחם הגדול.

"אבל זה כל כך קצת! ממש קצת", מתייפחת בלי דמעות, "ואני רציתי, ואני ניסיתי ואני קיוותי! וכך הסבירו לי, והבנתי שצריך! וצריך! ושוב צריך!!!"

"גם קצת זה טוב!" שוב אותן המילים, בצליל רך מנגבות לה את הלב.

"אני ריקה. אין בי כלום. ובהנחית הורים אמרו ש… ובכלל! השכנה, והחברה, והגננת… להן זה לא קורה!"

"גם קצת זה טוב!" הפעם המילים נוזפות בה, מסלקות את הביקורת הצולבת. מזהירות באור יקרות את טיפות השמן הטהורות שנותרו בה, אחת לאחת.

היא מתבוננת סביבותיה. ורואה אותם פתאום. את כל ה"קצתים" האלו, שאספה מהבוקר. הם מפוזרים שם, בערבוביה טובה ונהדרת.

קצת אהבה. קצת מילים טובות. קצת הקשבה. מעט אוכל שהוכן בשביל, כביסה כמעט מקופלת, ועוד מכונה בדרך, קצת ניקיון. קצת שיעורים. ותפילה קטנה שנפלטה מסידור. קצת. ועוד קצת, ועוד קצת!

אין מה לומר, יחד, זה נראה הרבה יותר טוב. כמו סלט צבעוני שרצונות טובים נתנו בו טעם.

היא אוספת הכול פנימה, את כל הטיפות הקדושות האלו, הישר לפך השמן הטהור.

"אמא תנחשי מה נדירים ומה פושטים!" קופץ זאטוט טרוט עיניים ממיטתו מציג מולה שתי ערמות קלפים, קטנה וגדולה.

"זה קל", משיבה בלי בעיה. "הקצת, הוא הנדיר כמובן".

"איך ידעת?" מתפלא הילדון.

"ככה זה, חמודי. בגלות הזו, אין לנו אלא קצת. וגם קצת זה טוב", מאלפת אותו בינה.

"אמא, את חכמה!" מכתיר אותה בחיבוק אוהב ונעלם בחדר החשוך עם חבילותיו. האם הבין?

'אמא קצת' שמחה לה.

כי פתאום היא יודעת.

וזה ברור לה כשמש:

היא מהקלפים הנדירים של בורא עולם.

יש לו ממנה רק קצת.

ועוד מעט יבוא מתתיהו כהן גדול, וינצח עם הקצת שלה את כל היוונים כולם.

אמן ואמן.

רחלי ש הגיבה לפני 12 שעות, 58 דקות 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה