כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
אמא שכזאת / שיתוף לקראת החופש. מאת: אמא של מלכי
-
אמא שכזאת / שיתוף לקראת החופש. מאת: אמא של מלכי
הבית שקט. סוג של שקט שגורם לי לחשוש, למהר לחדר הילדים, לקפוא בפתח. מלכי יושבת במרכז החדר בתוך גלגל הים החדש. שרי ורותי מציצות ממרומי הקומה השניה במיטת הקומותיים. הריצפה מוצפת. מלכי מרימה אלי מבט תם מתוככי הגלגל: “אמא אני בים!” היא צווחת.
‘את כבר בת עשר!’ אני שותקת. נותנת לה יד. מובילה אותה לאמבטיה עם בגדים להחלפה. מזהירה את הקטנות לא לרדת מהמיטה. וגורפת, עד הטיפה האחרונה.
עוד נשימה עמוקה. אני לא רוצה לצעוק על מלכי. נוחתת על הספה, עשיתי את זה.
“אמא” מלכי ניגשה אלי, יחפה, “משעמם לי!”
“כל הכבוד מתוקה, שהחלפת בגדים” ליטפתי אותה.
“משעמם!” היא קיפצה מצד לצד.
“תשחקי גומי עם הקטנות” הצעתי לה.
“אין לי כוח!” היא נשפה בקוצר רוח. לא עניתי.
“שרי ורותי!!!” הצווחות הרעידו את הקירות, “בואו! גומי! אני ראשונה!!!”
לפחות השתכנעה ממני. סתמתי את אוזני בשתי ידי והלכתי לחפש לי אטמי אוזניים. הפלאפון צלצל. התעלמתי. הוא המשיך להרעיד את המדף.
“אמא, אמא!” רותי ומלכי צצו מול עיני העצומות למחצה, “את לא שומעת? הפלאפון שלך!”
קמתי מהספה באנחה,
אסתי אחותי. “כן אסתי,” שתגיד מה היא רוצה.
“גיטי, מה קורה? את לא עונה בטלפון! קבענו לצאת ככה, ספונטני לפארק הדחלילים, לך נשאר להביא נקניקיות” היא ירתה באוזני בלי לנשום. פיהקתי.
“אז סיכמנו על השעה חמש. תזכרי את הנקניקיות.” היא חיכתה על הקו.
“נראה…” פלטתי בסוף “אני לא יודעת אם מסתדר לי היום”
“מה מסתדר?” קולה עלה בתמיהה, “את לא בבית, עם הילדים?”
גלגלתי עיניים. “אעדכן אותך אם זה יסתדר, להתראות.” ניתקתי את הטלפון, והלכתי להכין קפה.
האמת, הבנות צריכות לצאת. בגינה הן תוכלנה לפרוק את המרץ, ואני לנשום אוויר. לא. זכר המפגש הקודם עלה בי, משאיר אחריו טעם חמצמץ. אסתי עם שלושת נסיכיה שאין כמוהם בעולם, מוחי התרוקן לאחר שעתיים של שאיבת מחמאות מצידה. יהודית אחותי עם הבונבונה שלה בת השנה, וחדוי גיסתי הצדיקה עם התאומות הענוגות להן ציפתה שבע שנים.
“אמא! מה השעה?” מלכי נכנסה למטבח. “מותר לי כבר חלבי?”
“למה את בשרית?” לא הבנתי, עכשיו רבע לאחד. “לא אכלנו צהריים”.
“כשקמתי אכלתי שניצלים מהמקרר ועכשיו אני רוצה שוקו!” קולה עלה בסיום המשפט, מתבכיין.
“אם אכלת כשקמת את יכולה שוקו” עניתי.
“יש, יש!” מלכי הוציאה ממייבש הכלים את הכוס הענקית שיוסף קנה לי, הוא חיפש כוס שתכיל בתוכה כמות כפולה, ספיישל בשבילי. היא הטיחה אותה בשיש. נשמתי לרווחה כשראיתי שהכוס לא נשברה, עייפתי מנקיונות. היא שפכה 3 כפות גדושות שוקו והוסיפה 3 כפות סוכר. התאפקתי לא לומר לה (כמו תמיד) שהשוקו מלא בסוכר. לסיום היא מזגה מים חמים וחלב עד לשפת הכוס וצעדה איתה מעדנות לכיוון הספה. “מלכי, לא בספה!!! כמה פעמים צריך לומר לך???” קולי עלה ממילה למילה, נשמתי בכבדות. ריח השוקו שפרץ מהקופסא הפתוחה עצבן אותי, כמו הבלאגן שמלכי מותירה אחריה בכל מקום.
-
2 תגובות
-
מהמם! תאור מעולה. מרגישים מצוין את האמא, שהבת שלה פשוט מרגיזה ומעצבנת אותה, וקצת קשה לה לראות איך היא חמודה ו- שומו שמים, קשה לה לאהוב אותה כרגע.
-
אהבתי את התיאור. הוא מאד אותנטי, וקל להזדהות עם הגיבורה.
לדעתי הוא הכי טוב שלך מבין הקטעים שהעלית פה לאחרונה.
Log in to reply.
